יום שישי, 13 במאי 2016

חקר ספר תהלים - תרומתו של פרופ' אבי הורביץ

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מאגנס
תרומתו של פרופ‘ אבי הורביץ להבנת לשון השירה המקראית בכלל ולשונו של ספר תהלים בפרט היא תוצר של עשרות שנות מחקר שהניבו תובנות שהפכו לנכסי צאן ברזל של חקר המקרא. 
מחקריו של הורביץ על ספר תהלים פורסמו במאמרים רבים ובספריו: בין לשון ללשון - לתולדות לשון המקרא בימי בית שני (מוסד ביאליק, ירושלים תשל“ב), ושקיעי חכמה בספר תהלים - עיוני לשון וסגנון (מאגנס, ירושלים תשנ"א). בין לשון ללשון עוסק בעברית המקראית המאוחרת כשלעצמה וכהקדמה לדיון בלשון בית שני בספר תהלים, ושקיעי חכמה בספר תהלים עוסק בשאלת מזמורי החכמה. הספר הראשון שולח מבט דיאכרוני על לשונו של ספר תהלים, הספר השני מתבונן בו מהזווית הסינכרונית, ושניהם כאחד מציעים מתודולוגיה, דרכי יישום ותובנות שמכניסות סדר בסוגיות שהן מן הסבוכות שבחקר המקרא.
תיארוך המזמורים נמצא מבחינת תולדות המחקר בצומת שבו נפגשים שיקולים לשוניים וסגנוניים עם שיקולים מורכבים מתחומי האמונות והדעות, הספרות וההסטוריה. לא יפלא על כן שרבו בו המחלוקות. כדי לעמוד על אופיה ומשמעותה של תרומתו הייחודית של אבי הורביץ לסוגיה, אתאר בקצרה כמה מהמגמות הבולטות בחקר ספר תהלים שקדמו למחקריו. 
הסקרנות לגבי מחברם וזמן חיבורם של מזמורי תהלים מלווה את קוראי המזמורים מתקופת המקרא ועד ימינו אלה. בעת העתיקה התקיימה לצד התפיסה שיש למזמורים מחבר אחד והוא דוד, גם תפיסה שלפיה מוצא הספרות המזמורית ממחברים שונים, אף כאלה המאוחרים בהרבה לדוד. התפיסה הדוידית מתבטאת באמירה כמו זו שבמדרש שוחר טוב: ’משה נתן חמשה חומשי תורה לישראל ודוד נתן חמשה ספרים שבתהלים לישראל‘ (מזמור א, סימן ב) והתפיסה המכירה באפשרות האחרת מתבטאת למשל בתה“ש שבו מזמורים קמ“ז וקמ“ח נושאים את הכותרת ’הללויה, לחגי ולזכריה‘, ובאמירה כמו זו שבמדרש שיר השירים על המילים ’בנוי לתלפיות‘. ’מהו לתלפיות? ספר שאמרו לו פיות הרבה. עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים: אדם הראשון ואברהם משה ודוד ושלמה. על אילין חמשה לא איתפלגון. אילין חמשה אחרינייתא מאן אינון? רב ור‘ יוחנן. רב אמר: אסף והימן וידותון ושלשה בני קרח ועזרה. ר‘ יוחנן אמר: אסף והימן וידותון אחד ושלשה בני קרח אחד ועזרא (מדרש שיר השירים ד, ד). לפי מדרש זה עזרא הסופר, בן התקופה הפרסית נמנה על כותבי המזמורים שבספר תהלים. 
הדעה הדוידית הייתה במשך מאות בשנים התפיסה השלטת בפרשנות המקרא (עם יוצאים מן הכלל קלים). אבל מאז שהופיע המחקר הביקורתי המודרני של המקרא ישנה הסכמה רחבה לדעה שספר תהלים הוא קובץ הכולל מזמורים של מחברים שונים אשר חיו בתקופות שונות. 
במאה התשע-עשרה רווחה הדעה שהספר נוצר בעיקרו בימי הבית השני ושיש בו מזמורים גם מתקופת המכבים. כאלה הם למשל המזמורים ע“ד, ע“ט, קי“ח וקמ“ט. השאלה לא היתה אם יש בספר תהלים מזמורים בתר גלותיים אלא אם יש בו מזמורים קדם גלותים. ולא רק שספר תהלים נתפס כמאוחר אלא שכל הספרות המזמורית, כסוגה, נתפסה כמאוחרת. 
ירמיהו נחשב ליוצרה של הספרות המזמורית. לדעת ולהאוזן וההולכים בעקבותיו בלי ירמיהו לא היתה נוצרת ספרות מזמורית. הסיסמא היתה שהנבואה קדומה מהתורה ושהמזמורים מאוחרים משניהם. איחור המזמורים נשען על שיקולים מתחום האמונות והדעות. ריבוי הקינות, כך נאמר, הוא ביטוי לרגשי אשם שהתפתחו בעקבות החורבנות וההגליות, הדתיות השתקפת במזמורים היא אמונה פנימית אישית משוחררת מן הפולחן (ע“ג למשל), ומזמורי התורה (כגון א, י“ט וקי“ט), מלמדים על עידן שלימוד התורה הפך בו חובה לכל אדם מישראל. 
בחוקרים פיעמה האמונה שניתן לגלות בדייקנות רבה את זמנו ומחברו האינדיבידואלי של כל מזמור ומזמור. היציג למשל ידע שמחברו של מזמור מ“ב, המתפלל לאלהים ואומר: ’אלהי, עלי נפשי תשתוחח על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער‘ (פס‘ 7), היה חוניו השלישי. 
התפיסה הזאת בוקרה בחריפות על ידי גונקל. הוא טען שהרמזים שיש במזמורים לארועים היסטוריים הם לא רק נדירים ביותר אלא שהם גם מנוסחים בצורה כה מעורפלת עד שניתן לפרשם בדרכים רבות ושונת. הנטיה לייחס מזמורים לתקופת המכבים נובעת רק מכך שעל תקופה זו יש באופן יחסי יותר מידע מאשר על תקופות קדומות יותר. גונקל הזהיר מפני הסכנה של תיארוך המזמורים על פי שלבים משוערים בתולדות האמונה המקראית. כי כאן רובצת לפתח סכנת מעגל הקסמים: תיארוך מזמורים על פי שלבים בתולדות האמונה, שהם עצמם נקבעים על פי זמנם המשוער של המקורות הנדונים. הוא גם אמר שבזיהוי זיקות בין המזמורים לבין חיבורים אחרים במקרא קשה לדעת מהו כיווון התלות, ומי השפיע על מי. 
גונקל הציע להעתיק את נקודת המבט מהמזמור המסויים לתולדות השירה המזמורית כמכלול וסוגיה. הוא הציע לסווג את המזמורים לסוגים על פי המאחז שלהם בחיי העם וקבע שלכל סוג יש מאחז משלו בחיי הציבור, והוא גם מתאפיין בנוסחאותיו, מבנהו, אווירתו ותכניו. הסוגים שימשו בהזדמנויות חוזרות בחיי העם ולכן אין טעם בחיפוש מוצאה של יצירה מסויימת ממחבר מסויים שפעל בנסיבות היסטוריות מיוחדות. הנביאים לא המציאו את המזמורים אלא השתמשו בדפוסים אשר כבר נטבעו בספרות המזמורית שקדמה להם. המזמורים ליוו את הפולחן מראשיתו. מאוחר יותר חלק מהם השתחרר מן הפולחן ונוצרו מזמורים רוחניים. גונקל סבר שיש במזמורים קו התפתחות לינארי שמאפשר להבחין בין מוקדם למאוחר. הקו עובר מן הקצר אל הארוך, מן הפשוט אל המורכב, מהסוגים הטהורים דהיינו ההומוגניים אל הסוגים המעורבים, ומהפולחן אל הדתיות הרוחנית. רוב המזמורים היו לדעתו אמנם מימי בית שני אבל מוצאה של הספרות המזמורית כמכלול היה עתיק. 
מובינקל, בהבדל מגונקל, נטה להקדים את רוב המזמור לימי בית ראשון. הוא וההולכים בעקבותיו חיפשו את המושב בחיים הפולחני-ריטואלי של המזמורים. הם ראו במזמורי מלכות ה‘ שירים פולחניים שהיו קשורים בחג עליית ה‘ על כסאו, הוא ’ראש השנה‘. 
בעקבות פירסום כתבי אוגרית בשנות השלושים התפתח מחקר השוואתי שבדק את המשקע הכנעני הקדום המצוי בלשונו של ספר תהלים, והוא קשור במידה ניכרת בשמו של אולברייט. גיזברג טען לאור כתבי אוגרית שמזמור כ“ט הוא גלגולו של המנון נכרי שישראל קבלוהו מן הכנענים או מן הארמים בימי המלוכה. 
בהבדל מהחוקרים שקבעו את זמנם של מזמורי תהלים על פי בחנים ספרותיים, רעיוניים, הסטוריים, חברתיים, פולחניים או סגנוניים-השוואתיים בחר אבי הורביץ להתמודד עם הסוגיה בכליו של חקר הלשון בלבד: בדיקת ביטויים, מונחים ומטבעות לשון, אטימולוגיה, סמנטיקה, דקדוק היסטורי ומחקר משווה, והבחנות בין לשן מקרא ולשון חכמים. 
חוקרי לשון ופרשני מקרא ניסו מאז ומתמיד לתארך מזמורים על פי שיקולים לשוניים, אלא שעל הרבה ממסקנותיהם אבד כבר מזמן הכלח, אם משום פגמים מתודולוגיים בניתוח הכתובים, ואם מפאת הצטרפות מקורות לשוניים, שלא היו ידועים בעבר, לשיח המחקרי. 
הוצאת מוסד ביאליק
ספרו של אבי הורביץ, בין לשון ללשון, מתחלק לשני חלקים: חלק מתודולוגי שעוסק באופיה של העברית המקראית המאוחרת (לשון בית שני), ומציע את הכללים שלפיהם מכירים את טיבה של לשון זו, וחלק שעוסק בבחינת השיטה על ידי ניתוח לשונם של מזמורי ספר תהלים. 
מחקרו של הורביץ מגדיר בזהירות רבה את מטרת המחקר, קובע את גבולותיו, מנסח את הנחות היסוד המשמשות אותו וקובע סייגים מתודולוגיים. כוונת המחקר היא להציע בחנים לשוניים טהורים שעל פיהם ניתן לגלות מזמורים שזמן כתיבתם או זמן עיבודם האחרון לא קדם לימי בית שני, כלומר, למאה השישית לפנה“ס. 
הקורפוס הספרותי המשמש בסיס למחקר הוא ספר תהלים, ולא כלל הספרות המזמורית. ולהאוזן, גונקל ואחרים עסקו גם במזמורים המצויים מחוץ לספר תהלים כמו למשל מגילת איכה, שירת חנה, שירת מרים, שירת דוד (שמ“ב כב), תפילת יונה, רישומי הספרות המזמורית בנבואה ובספר איוב. ההתרכזות של הורביץ בספר תהלים בלבד מרחיקה מהדיון הלשוני את הצורך להגדיר את הקף הספרות המזמורית, שזה נושא בעייתי לעצמו שמצריך גם שימוש בכלים מחקריים שמחוץ לחקר הלשון. 
מחקרו יוצא מכמה הנחות יסוד:
1. ההסטוריה המקראית משתרעת על פני תקופה של למעלה מאלף שנים.
2. ספר תהלים אינו עשוי מקשה אחת אלא הוא קובץ מזמורים של מחברים שונים שחיו בתקופות שונות. 
3. בלשון המקרא ניתן להבחין בין חיבורים של ימי הבית הראשון (=קדום) לבין אלה של ימי הבית השני (=מאוחר). העברית המקראית המאוחרת היא רובד שבו ניכרים סימני השפעה ברורים של הארמית הממלכתית בת התקופה הפרסית, ומבצבצות בה תופעות לשון האופיניות ללשון חכמים כפי שמוצאים אותה בתקופה הבתר מקראית. 
תהלים קנא
במאמרו, ’לשונו וזמנו של מזמור קנא מקומראן‘, שנתפרסם בשנת 1967 (ארץ-ישראל ח, עמ‘ 87-82 [נדפס גם בתוך ספר סוקניק, עמ' 83, 87-86]) כתב הורביץ: ’אין חולקים על כך כי לשונם של ספרי המקרא אשר נתחברו בתקופה הפרסית, בימי שיבת ציון והקמת בית שני, שונה במידה רבה מלשונם של ספרי המקרא אשר נתחברו בימי בית ראשון. במאה הו‘ לפנה“ס ננעץ מעין טריז עמוק בלשון העברית, החוצה את תולדותיה - כמו את תולדות עם ישראל בכלל - לשניים: הספרים אשר נכתבו מעתה ואילך כבר עומדים בסימן ”העברית המאוחרת“‘ (עמ‘ 83). היום כבר ספק רב אם ניתן לפתוח את הנאמר בפיסקה זו במילים ’אין חולקים על כך‘, וגם ספק רב אם גם ניתן להציג את שתי הנחות היסוד שצויינו לעיל כמובנות מאליהן. הזרם המינימליסטי בחקר המקרא, הכרוך בשמותיהם של תומפסון, למקה, גרביני, דיוויס וויטלם ואחרים, דווקא מטיל בכך ספק. 
הזרם המינימליסטי הוא אסכולה השוללת את עצם קיומה של יצירה ספרותית אותנטית בישראל בתקופת בית ראשון או מצמצמת אותה ביותר. מוצא ספרות המקרא לדעתה הוא בתקופה הפרסית. דיוויס דיבר על ’המצאת‘ ישראל המקראי. הוא טען שרוב הספרות המקראית, כולל השירה, חוברה בלשון סופרים מלאכותית תוך שניים-שלושה דורות על ידי צבא של סופרים שמינה השלטון לשם כך. תשובתו של הורביץ לכך היא ש‘בחינת הטקסטים על פי לשונם - מראה באופן שאינו ניתן להפרכה שעמדת המינימליסטים אודות התהוות הלשון העברית המקראית אינה תואמת את הנתונים העובדתיים‘. 
נמשיך בהנחות היסוד של הורביץ במחקרו על לשונו של ספר תהלים:
3. הספרים עזרא, נחמה, דברי-הימים, אסתר וקהלת הם מתקופת בית שני. 
4. בכלים לשוניים אי אפשר להגיע להבחנות כרונולוגיות מדוייקות יותר מאשר ’מוקדם‘ ו‘מאוחר‘. 
5. יסודות לשוניים הנראים כקדומים, פסולים מלשמש כשלעצמם אסמכתא כרונולוגית בטוחה לקביעת עתיקותה של יצירה ספרותית שהרי לעולם אין לדעת בבטחון אם לפנינו יסודות ארכאיים-אותנטיים או ארכיאסטיים-מלאכותיים. כנגד זה, לגיטמי להשען על עדותם של יסודות לשוניים הנראים כמאוחרים לקביעת איחורה האפשרי של יצירה מקראית. 
הבחנים לזיהוי ’מאוחר‘ מבוססים על עימותה של לשון בית ראשון עם לשון בית שני בתוך המקרא עצמו ועל עדותו של מקור לשוני שמחוץ למקרא, בעיקר מתחילת ימי בית שני ואילך. שימושי לשון מוגדרים כמאורחים על סמן עקרונות ההצטברות וההנגדה. 
טקסט מאופיין כמאוחר אם מתגלה בו הצטברות בלתי רגילה של שימושי לשון מאוחרים, אם אפשר להביא צירופי לשון חילופיים המשמשים תחתם בהקשרים דומים בספרי המקרא הקדומים או אם שיקולים לשוניים אחרים מצדיקים את ההנחה בדבר איחורם המשוער של אותם שימושי לשון. 
לבחנים נקבעו סייגים מתודולוגיים ברורים: אין להסתמך על תיקוני נוסח, ולא על כתובים שמשמעם מוטל בספק, ולא על השערות מוקדמות לגבי זמנם של מקורות, עריכות ועיבודים, ולא על השוואה סגנונית של כתובים אשר יתכן כי השפיעו האחד על משנהו, שהרי קשה לדעת מי השפיע על מי. 
על סמך הבחנים הלשוניים הללו זיהה הורביץ שמונה מתוך מאה וחמישים מזמורי ספר תהלים כמזמורים שעל פי לשון הכתב כפי שהוא בידינו הם מאוחרים: ק“ג, קי“ז, קי“ט, קכ“ד, קכ“ה, קל“ב, קמ“ד וקמ“ה. כולם מהשליש האחרון של ספר תהלים. בסך הכל כששה אחוז מספר תהלים ניתן לזיהוי ודאי כמאוחר. המבחן הלשוני אינו מסוגל להבחין בין מזמורים שהתחברו בתקופה מאוחרת לבין מזמורים קדומים שעברו התנסחות מאוחרת. 
הורביץ בחן גם את לשון ארבע חותמות הברכה, הדוכסולוגיות, שמחלקות את ספר תהלים לחמישה חומשים ומצא שבשלש מהן משמשים לשונות מאוחרים מובהקים: מא 14; עב 20-18; קו 48-47. (החותם הרביעי הוא פט 53). מכאן מסקנתו שגם חלוקתו של כל ספר תהלים לחמישה חלקים היא מימי בית שני. 
גם במחקרו על מזמורי החכמה משתמש הורוביץ במתודולוגיה הקפדנית שהפעיל לגבי זיהוי המזמורים המאוחרים. את מזמורי החכמה הוא איפיין כמזמורים ’שנתחברו בצילה או בהשראתה של ספרות החכמה‘. וגם כאן הוא הדגיש שהוא מתמקד בענייני לשון וסגנון בלבד ומשאיר מחוץ לדיון את ההבטים הספרותיים והרעיוניים של היצירות הנדונות ואף את ההבט החברתי-פולחני שלהן. גם כאן הוא מגדיר במדויק את הקורפוס הספרותי המשמש לו בסיס למחקר: ספרי משלי, קהלת ואיוב מן המקרא, ומשלי בן סירא ומשלי אחיקר מהספרות החיצונית. משלי אחיקר, למרות לשונו הארמית, קרוב בסגנונו בפרטים רבים לעברית. הורביץ לא עשה שימוש בספר חכמת שלמה משום שהוא כתוב יוונית. 
זיהוי היסודות החכמתיים בספרות המזמורית נשען על עקרונות ההנגדה וההצטרפות. הנגדה מתבצעת באמצעות הצבעה על חלופות לביטויים המצויות בהקשרים דומים בעברית המקראית הסטנדרטית שמחוץ לקורפוס החכמה. ההנגדה מעידה כי לשונות החכמה נעדרות מן הכתובים הלא חכמתיים בשל שייכותן לסוגה שונה. עקרון ההצטרפות מתבטא בריכוז גבוה של שימושי לשון המשתייכים לפרזיולוגיה החכמתית. עקרונות אלה אינם מאפשרים להבחין בין יצירה חכמתית מקורית לבין התנסחות תניינית של מעבד או מעתיק מאוחר. 
המתודולוגיה הקפדנית שהפעיל הורוביץ על המזמורים הניבה זיהוי ודאי של מזמורים כמזמורי חכמה: י“ט (פס‘ 15-8); ל“ד; ל“ז; קי“ב; קי“ט ואולי גם קי“א. כלומר, 3% או 4% אחוז ממזמורי ספר תהלים זוהו על ידו כמזמורי חכמה. המובהק שבכולם הוא מזמור ל“ז המלא וגדוש מראשיתו ועד סופו באוצר מילים אשר השימוש בו אופייני במובהק לספרות החכמה, במיוחד לספר משלי. הזיקה ההדוקה שבין המזמור לבין כתבי החכמה המקראיים מוצאת את ביטוייה הבולט בכך שהשיתוף הלשוני האמור איננו מצטמצם אך ורק למלים ולביטויים אלא מתגלה גם בניסוח זהה של משפטים שלמים. מכאן האפשרות שמזמור ל“ז הוא לאמיתו של דבר אוסף משלים ופתגמי חכמה יותר משהוא מזמור. 
המחוייבות הבלתי מתפשרת של הורביץ לכללי הברזל שניסח מתגלה בדיונו במזמור י“ט. הוא מצא סימני חכמה מובהקים רק בחלקו השני של המזמור (פס‘ 15-8) העוסק בשבח התורה והמצוות. בחלקו הראשון, שהוא שיר הלל לבריאה, לא מצא כאלה. מותר לשער שבמקרה זה יהיו חוקרים שייתקשו לעמוד בפני הפיתוי לגלוש לדיון בסוגיה אם במזמור י“ט צורפו זה לזה שני מזמורים שונים או שמא אלה שני חלקים של מזמור אחד. אך הורביץ, נאמן למתודה הקפדנית שגזר על עצמו, רק מעיר על כך בהערות ומציין שמי שמבקש לסווג אף את חלקו הראשון של המזמור כטקסט חכמתי יהיה חייב להסתייע לשם כך בשיקולים שאינם לשוניים. 
מבחינת הלשון מרבית המזמורים החכמתיים שאובחנו במחקרו של הורוביץ הם מאוחרים, אך אי אפשר להסיק מכך שכל מזמורי החכמה המצויים בספר תהלים, שאותרו באמצעות כלים אחרים של חקר המקרא, הם מאוחרים. על פי הנתונים הלשוניים אין מקום לפסול את האפשרות שמזמורים חכמתיים התחברו בעם ישראל עוד בימי הבית הראשון. 

מובן מאליו שמבחינת חקר המקרא תיארוך המזמורים וזיהוי המזמורים החכמתיים בספר תהלים אינו יכול לעמוד אך ורק על שיקולים לשוניים. לשרות חקר המקרא עומדים כלים נוספים: ספרותיים, פילולוגיים-היסטוריים ועוד, ומן הראוי שכל הכלים הללו יפרו אלו את אלו. 
הורביץ הראה, אם כך, שניתן להשתמש בתורת הלשון כאמצעי אובייקטיבי לזיהוי רכיבים מאוחרים ורכיבים חכמתיים בספר תהלים.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה