יום ראשון, 20 באפריל 2014

אש משמים

בהרבה תרבויות אנושיות קדומות ייצגה האש את האלוהות, ופניה הכפולים של האש - מיטיבה והורסת, מטהרת ושורפת, מאירה ומעוורת הם שהניחו בסיס לתפיסה זו. הופעותיה של האש במקרא בנויות אף הן על אותו כפל פנים, ויש בו כמה וכמה סיפורים על אש היורדת משמיים (או יוצאת מן הקודש), ולה תפקידים מנוגדים: הטלת עונש קשה על האדם מכאן, ואות לנוכחות החסד האלוהי מכאן.

אש מענישה הנופלת משמים נזכרת, למשל, בסיפור הריסת סדום ועמורה ("וה' המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש [בראשית יט, כד]) וכן פעמיים בסיפור מפגש אליהו עם שליחיו של המלך אחזיהו, אשר אינם מגלים כבוד כלפיו ונענשים באש משמים (מלכים-ב א, י-יב). לכאן יש לקשר גם את המסופר בפרשתנו אודות האש היוצאת "מלפני ה'" ואוכלת את נדב ואביהו (ויקרא י, ב), וכן סיפורים אחרים (כגון במדבר טז, לה בקשר למרידת קרח ועדתו). 
התגלות האלוהים באש נזכרת במקרא פעמים רבות (ברית בין הבתרים, מעמד הסנה, מתון תורה, עמוד האש ועוד) ולעיתים בקשר להקדשת מקום פולחן חדש. כך מצאנו פעמיים בספר דברי הימים. כשקונה דוד את גורן אורנן היבוסי ובונה בה מזבח, "וויעננו [ה'] באש מן השמים" (דברי-הימים-א כא, כו), אות להקדשת המקום שבו יבנה מאוחר יותר בית המקדש. ואכן, גם האש החונכת את המזבח שבמקדש שלמה משמים ירדה: "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים..." (דברי-הימים-ב ז, א). על אש שכזו מסופר גם בסיום טכס חנוכת המשכן: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים... " (ויקרא ט, כד).
ומעניין לראות כי בפרשת "אחרי מות" [ויקרא טז, א - כ, כז] נזכרות האש החונכת מקום פולחן והאש המענישה בשני סיפורים רצופים, ואפילו בלשונות דומים ("ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח... ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו"). סמיכות הפרשיות שבה ומלמדת על תפיסת המקרא את ריבוי פניו של האל ושל התגלותו לחסד או לשבט. "כי הנה ה' באש יבוא" (ישעיה סו, טו); באש הוא עשוי לגלות את טובו ובאש הוא עלול לקצוף. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, אחרי מות - קדושים (תשס"א 2001)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה