יום שבת, 31 באוקטובר 2015

ארבעת בני הרפאים שנפלו בידי דוד ועבדיו

פרופ‘ משה גרסיאל, אוניברסיטת בר אילן*

החתימה לספר שמואל כוללת שש יחידות ספרותיות,
מוסד ביאליק
ובה משתלבת יחידה המכילה ארבע אפיזודות קצרות המתארות כיצד דוד וכמה גיבורים בודדים מלוחמיו הכריעו בקרבות שונים ארבעה לוחמי עילית פלשתים מגת המתוארים כילידי הרפה (שמ"ב כא 15-22). יחידה סיפורית זו משתלבת בשינויים לא מעטים גם בספר דברי הימים, ושם היא חותמת את התיאורים הפזורים של מלחמות דוד (דה"א כ 4-8). שאלות רבות העסיקו את החוקרים שעסקו בשני צִדי המקבילה, ובהן שאלות ההקשר הספרותי, הרקע הגיאוגרפי-היסטורי, בעיות נוסח, משמעות הבדלי הנוסח בין המקורות המקראיים המקבילים, ומעל כל אלה – בעיית הסתירה בין האפיזודה השלישית בנוסח שמואל המייחסת לכאורה את הריגת גליָת הגִתי ללוחם בשם אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי (שמ"ב כא 19) ובין סיפור דוד וגליָת המייחס בתיאור ממלכת שאול את הריגת גליָת לדוד בן ישי בית הלחמי (שמ"א  פרק יז; כא 10). במאמר זה מבקשים אנו להציע קריאה מחודשת ביחידה ספרותית זו ודרך אחרת לדון בכמה מבעיותיה.


(א) ההקשר הספרותי וההיסטוריוגרפי של היחידה
כאמור, מקבץ הסיפורים על הכרעת ארבעה לוחמי העילית הפלשתים משתלב בחתימת ספר שמואל. חתימה זו זכתה להערכות שונות במחקר. תחילה נתנו חוקרים רבים את דעתם שפרקים כא-כד בשמואל-ב הם אוסף בלתי אחיד מצד הז'אנר הספרותי שלהם: החתימה מכילה שתי שירות הצמודות זו לזו (כב; כג 1-6); שתי יחידות המכילות סיפורי גבורה של גיבורי דוד ואינן צמודות זו לזו (כא 15-22; כג 8-39), ושני סיפורים המתארים חטא ועונש קשה שפקד את העם והארץ וכיצד דוד כיפר על החטא וה' נעתר לארץ. שני סיפורים אלה מרוחקים למדיי זה מזה ומשולבים בתחילת פרקי החתימה ובסופם (כא 1-14; כד). חילוף הז'אנרים והיעדר הרצף הכרונולוגי בשילובן של היחידות הסיפוריות הכלולות בז'אנרים של סיפורי הגבורה ושל סיפורי החטא הביאו את החוקרים לראות בארבעת פרקי החתימה של ספר שמואל אוסף בלתי מסודר של אפיזודות המשמש מעין "נספח" לספר, והוא תלוש מהרציפות הסיפורית והכרונולוגית של מכלול הפרקים הקודמים שתיארו את עליית דוד למלוכה ואת ימי מלכותו. [1] 
לאחרונה, עם התגברות שיטות העיון הספרותי-סטרוקטורלי במקרא, חלה נסיגה מהערכת פרקי החתימה כאוסף בלתי אחיד ובלתי מסודר וכ"נספח" שהוצמד לסוף ספר שמואל באופן בלתי מאורגן. [2] הרברט קלמנט, המסתמך גם על מחקרים קודמים, הקדיש מחקר מקיף למבנה הכיאסטי המאפיין את שילובן של יחידות פרקי החתימה. קלמנט הראה שסיפורי החטא (סיפור הרעב והוקעת שרידי משפחת שאול וסיפור מפקד דוד והמגפה) פותחים את מקבץ היחידות וסוגרים אותו. סיפורי הגיבורים באים אחרי סיפור הפתיחה ולפני סיפור החתימה, ואילו במרכז בולטות שתי השירות. אי אפשר אפוא להתעלם מהארגון המבני הכיאסטי של היחידות, ומשגה יהיה לראות בשיבוצן חוסר סדר. עוד הראה קלמנט שיש קשרים מבניים בין קבוצת פרקי החתימה לקבוצת פרקי הפתיחה של ספר שמואל. [3]  
גם אם הצליח קלמנט להראות את אחידותה הסטרוקטורלית של חטיבת הפרשיות החותמות את ספר שמואל, ואף אם נאמץ את הקישורים הספרותיים שהראה קלמנט בין חטיבה זו ובין עיקרו של ספר שמואל, עדיין בולט היעדר הרצף הכרונולוגי והסיפורי בתוך חטיבת פרקי החתימה עצמם ובין חטיבת פרקי החתימה ובין עיקרו של הספר. 
לפי שעה נותרו שתי אפשרויות הערכה: האחת – מחברו של ספר שמואל הוא שטרח להוסיף את פרקי ה"נספח" וליצור לפחות אחידות מבנית בין הנספח ובין עיקר הספר, והאחרת – עורך מאוחר טרח לשמר חומרים ספרותיים קדומים מתקופת דוד והוסיף אותם לספר שמואל הקדום ודאג ליצירת קישורים מבניים בתוך הנספח בין יחידותיו השונות וקישורים נוספים בין הנספח ובין עיקרו של הספר.
קשה להכריע בין שתי האפשרויות, אבל מבקש אני להציע נימוק אחד (אולי בלתי מכריע) לטובת האפשרות האחרונה, שהנספח הוא תוספת מהדיר מאוחר. מכלול הסיפורים על דוד בספר שמואל מתאפיין במגמת ביקורת קשה נגד יואב ואבישי בני צרויה. ביקורת זו נמשכת לפרקי הפתיחה של ספר מלכים, ששם מתואר יואב כמי שתמך תמיכה פעילה באדֹניהו והוצא להורג בפקודת שלמה ועל-פי צוואת דוד. אם המקור הקדום שהכיל את רוב סיפורי דוד המלך שבספר שמואל ואת פרקי זקנתו שבתחילת ספר מלכים מרבה לגנות את בני צרויה על קיצוניותם, מאריך בסיפורי רציחותיהם וממעט לספר בשבחם, [4]  הרי דווקא ב"נספח" לספר שמואל נשתמרו שתי עלילות גבורה של אבישי בן צרויה: בראשונה (שמ"ב כא 15-17) הוא הציל את דוד ממוות והרג את הענק הפלשתי שסיכן את מלכו, ובשנייה (כג 13-19) הוא עמד בראש מבצע השלושה שפרצו במערך פלשתים להביא מים לדוד המלך. [5]  עוד סופר בהמשך אותו קטע כיצד הפיל בחניתו 300 חללים וזכה להימנות ל"ראש השלושה", היינו הבכיר שבצוות מפקדי המשנה של המחלקה הראשונה של הגיבורים אשר לדוד. [6] . מתברר אפוא שמחבר הנספח איננו שותף לביקורת הקשה של מחבר ספר שמואל נגד בני צרויה. לכן הדעת נותנת שמדובר במחברים שונים ובעלי הערכות שונות. אולם רשאי בעל הדין לטעון נגד ראיה זו שמחבר ספר שמואל הוא שדחק ל"נספח" את עלילות הגבורה של אבישי כדי שלא למקד עניין רב בהן.
מכל מקום, כוונת עורך הנספח ביחידות סיפורי הגבורה, בין שהוא מחבר ספר שמואל בין שהוא עורך מאוחר, הייתה לשמר עלילות גבורה מאותם ימים, שהן חשובות לעצמן אך לא היו חשובות דיין להשתלב במכלול הסיפורים על ממלכת שאול ודוד.
כנגד זאת בספר דברי הימים הופרדו היחידות הספרותיות שהרכיבו את הנספח: קצתן השתלבו בהקשרים שונים בספר. גם סיפורי מעללי הגיבורים הופרדו לכתובים מרוחקים למדיי זה מזה: עלילות הגבורה שבוצעו וזיכו את מבצעיהן להיכלל ביחידת הגיבורים אשר לדוד השתלבו בדה"א פרק יא. בדברי הימים נהפך סיפורם ופועלם למוקד תמיכה במלך דוד, כלשון הכותרת: "ואלה ראשי הגִבֹרים אשר לדויד המתחזקים עמו במלכותו עם כל ישראל להמליכו כדבר ה' על ישראל" (שם 10). הקונטקסט שונה מאוד מזה של ספר שמואל: מחבר דברי הימים הפך את מעללי יחידת הגיבורים לעניין חשוב ביותר המעיד על איכותם הגבוהה של התומכים בדוד להמליכו בדבר ה' על ישראל. כיוצא בזה הקטע בנספח לספר שמואל, המתאר את דוד וגיבוריו, שהִכו את בני הרפה, נהפך בדה"א כ 4-8 לידיעות מלחמה החותמות את פרקי מלחמות דוד. [7] אבל יש לציין שגם בספר דברי הימים הסדר איננו כרונולוגי-היסטורי, שכן ברור שהכנעת ארץ פלשת לא הביאה לסיום את מלחמותיו של דוד, כפי הסדר שבדברי-הימים, אלא היא קדמה למלחמות דוד בעמי עבר-הירדן המזרחי ובאיגוד הממלכות הארמיות. [8] מכל מקום, מחבר דברי הימים השכיל לשנות את משמעות עלילות הגבורה הללו ממבצעי גבורה של יחידים למלחמות ולניצחונות כלליים בתוספת תיבה אחת בלבד: "ויכנעו" – באפיזודה הפותחת את מקבץ סיפורי הכאת הלוחמים הפלשתים (השווה דה"א כ 4 מול שמ"ב כא 18). המוקד הוא אפוא לא רק הכרעת אותם ענקים פלשתים אימתניים אלא גם הכנעת הפלשתים בעקבות עלילת גבורה זו. במקבץ זה נפרד מחבר דברי-הימים מתיאורי מלחמותיו של דוד. 

(ב) לשאלת זהותם של בני הרפה/רפא
בספר שמואל נמנו ארבעה לוחמי עילית פלשתים מגת שנפלו ביד דוד וביד עבדיו. כולם הוגדרו כמה פעמים בקטע כמי שנולדו ל"הרפה". אבל בדברי-הימים חוזרת כמה פעמים הצורה "הרפא". השבעים לשמ"ב כא חזרו ותרגמו צורה זו באות גדולה כאילו מדובר בשם פרטי, וכך עשו בדה"א כ 8; אבל לפני כן (שם בפס' 6) תרגמו ופירשו "אנשים ענקים". בתרגום השבעים משתקפות אפוא שתי פרשנויות למונח הרפה\רפא: האחת – לוחמים אלה הם בני אב או אם בשם זה, והאחרת – הם נמנים עם קבוצה מיוחדת של ענקים הנושאת כינוי זה. התפצלות פירושים זו ניכרת בפרשנות המסורתית. רש"י לשמ"ב כא 18 הולך בעקבות חז"ל (סוטה מב, ע"ב; סנהדרין צה, ע"א) ורואה במונח שם פרטי ומזהה אותו על סמך דמיון צלילי עם עָרְפָּה (כלת נעמי – רות א 4) ומוסיף: "וארבעה ילדים היו לה". אבל קשה לראות בביטוי "הרפא" שם פרטי בגלל ה"א היידוע שבראש התיבה.  [9] אמנם רד"ק מזכיר זיהוי זה אולם מוסיף את הפירוש (בעקבות התרגום הארמי המיוחס ליונתן) שהביטוי "הרפא" או "הרפה" משמעותו הענק, והוא אחד מ"הרפאים". ר' ישעיה מטראני מאחד את הפירושים בביאורו לשמ"ב כא 16: "אשר בילידי הרפה מלשון 'רפאים' (ראה דב' ג 11) שהייתה ענקה וילדה בנים גדולים יותר משאר בני אדם". 
בפרשנות ובמחקר המודרניים מקובל לראות בצורות "הרפא" ו"הרפה" שם עצם קיבוצי או אפוֹנים הגזור מהשם "רפאים". השם האחרון נזכר כמה פעמים במקרא ובתעודות פיניקיות ויותר מזה בטקסטים מאוגרית. מהטקסטים האוגריתיים עולה שמדובר במלכים או בגיבורים ידועי שם שאחרי מותם נקברו בקבר המשפחתי ועתה שוכנים בארץ הרפאים ואף זכו להימנות עם דרג האלים מהמעמד הנחות. [10] אולם מכמה הדים מיתולוגיים שנשתמרו במקרא נראה שמדובר באלים שהודחו ממעמדם וירדו או נפלו ממרומי מושבם ארצה ונהפכו לבני תמותה, ל"רפאים". הד למיתוס הדחה זה ולנפילת האלים נמצא בתחילתו ובסופו של מזמור פ"ב בתהלים: "(1) מזמור לאסף אלהים ניצב בעדת-אל בקרב אלהים ישפֹּט... (6) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם (7) אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפֹּלו".
מיתוס כזה משמש גם רקע לנבואה בישעיהו יד 3-23 המופנית נגד מלך בבל (כנראה נבוכדנצר, אף כי אחרים סבורים שהכוונה לסרגון ב' מלך אשור), המדומה להֵילל בן שחר, המבקש לעלות ולמרוד באל, אך בסופו של דבר נפל משמים אל השאול וירכתי הבור, והרפאים ומלכים שוכני השאוֹל לעגו ושמחו לאידו. [11] הדים למיתוס אחר המבטא את מוטיב המעבר מהעולם האלוהי לעולם הארצי מצוי גם בבראשית ו: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו... הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם" (2-4). 
מכתובים אלה ומכמה הדים נוספים עולה שרווחה השקפה מיתולוגית-אייטיולוגית, ולפיה מקורם ומוצאם של הענקים החסונים הוא מהרפאים, היינו מאותם אלים שהופלו משמים לארץ (ואולי זאת משמעות התואר "הנפילים") [12] ונהפכו לבני תמותה ולרפאים. צאצאיהם, הענקים והגיבורים, כגון עוג מלך הבשן (הנחשב שריד מהרפאים), [13] זכו לשם ולתהילת גיבורים. [14]
ספר יהושע מייחס את הכרתת הענקים למשה וליהושע וקובע: "לא נותר ענקים בארץ בני ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו" (יא 22). מעתה כוונת היחידה הספרותית שבמרכז חיבורנו ברורה: בהזדמנויות שונות נלחמו דוד וגיבוריו בענקים הללו ששרדו בגת (ובשתיים מערי פלשת האחרות), המיוחסים לילידי הרפה\רפא, היינו שהתייחסו על קבוצת הענקים הגיבורים, צאצאי הרפאים הקדמונים, אנשי השם והתהילה, וגברו עליהם. כוונת מחבר היחידה הספרותית היא אפוא להאדיר את היריבים הפלשתים ועל-ידי זה להעצים עוד את גבורתם של דוד וכמה מלוחמיו שהכריעו את הלוחמים הפלשתים בני הרפאים הללו. ויתרה מזו: ביחידה ספרותית זו נוצרת אנלוגיה בין משה ויהושע לדוד וגיבוריו. האחרונים משלימים את פועלם של הראשונים בהכרתת הענקים צאצאי הרפאים מארץ כנען שהונחלה לישראל.

(ג) האפיזודה הראשונה לאור המקורות המקבילים
האפיזודה הראשונה מצויה רק בשמ"ב כא 15-17, וזה לשונה:
וַתְּהִי-עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת-יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ 
וַיִּלָּחֲמוּ אֶת-פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד: 
וְיִשְׁבִּי (ק') בְּנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה
וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה 
וַיּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת-דָּוִד:
וַיַּעֲזָר-לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ 
אָז נִשְׁבְּעוּ-אַנְשֵׁי-דָוִד לוֹ לֵאמֹר 
לֹא-תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת-נֵר יִשְׂרָאֵל:

לאפיזודה זו אין הקבלה בפרשה המקבילה בספר דברי-הימים. בפרשנות ובמחקר מוסכמת ההערכה שמחבר דברי-הימים המהדר בכבודו של דוד שתכנן ושהחל בהכנות לבניין המקדש בירושלים איננו מעוניין לשלב סיפור גבורה זה בטקסט המקביל, מפני שדוד איננו יוצא מכובד בקרב זה, כאשר כמעט שהוכה בידי הפלשתי ויצא בחיים רק בעזרת אבישי בן צרויה שהמית את הענק הפלשתי. מחבר דברי הימים השמיט אפוא פרשה זו, כשם שהשמיט לא מעט פרשיות אחרות שאינן לכבודו של דוד.
כיוון שבנספח לספר שמואל כל האפיזודות על מעללי דוד וגיבוריו ומאבקם בענקים הפלשתים מנותקות מהמסגרת הכרונולוגית, מתבקשת השאלה מתי אירע קרב זה שסיכן מאוד את חיי דוד. ברור מהכתוב שפרשה זו אירעה בעת שדוד היה כבר מלך, שהרי בתקופת שירותו של דוד כמפקד בצבא שאול לא היה ראוי לאנשיו להישבע שלא יֵצא עוד למלחמה עם פקודיו. גם אין פרשה זו תואמת את עידן נדודיו בארץ יהודה בעת שברח מפני שאול המלך. דוד היה מנהיג לאנשיו ויצא בראשם למבצעים בעלי אופי מקומי, וכך עשה בעת שהייתו בצקלג. לקראת סוף שהייתו בארץ פלשת הוא יצא בראש אנשיו להילחם לצד אכיש מלך גת, כאשר האחרון התכונן להילחם בשאול ובצבא ישראל בעמק יזרעאל, אולם סרני פלשתים אילצו את אכיש להחזיר את דוד וגדודו מאפק לצקלג מחשש שמא כוח זה יהיה להם לרועץ במהלך המלחמה העתידה (שמ"א כח 1-2; כט 1-11). 
משני כתובים שעניינם תקופת מלכותו של דוד בארץ יהודה עולה שדוד נעדר מזירת המערכה בקרב נערי יואב ונערי אבנר בעקבות מפגש שני הצבאות על-יד ברכת המים בגבעון (שמ"ב ב 12-32) ושוב נעדר מפשיטה צבאית של גדודו בפיקודו של יואב בן צרויה הנזכרת בדרך אגב כאשר הלוחמים חוזרים לחברון ובידיהם שלל רב (ג 22). האם היעדרויות אלה מלמדות שבתקופה מוקדמת זו של מלכות דוד בחברון כבר חלה שבועת האיסור ליציאת דוד למלחמה? מתברר שלא כך הדבר, שהרי דוד יצא אחר-כך בראש צבאו למלחמות נגד הפלשתים שהתרחשו בעמק רפאים מיד לאחר המלכת דוד למלך על כלל ישראל (ה 17-25). 
יוצא אפוא שיש לשבץ את הפרשה הנדונה בערך לאמצע העשור הראשון למלכות דוד בירושלים על כלל ישראל. בתקופה זו, כמשוער, נפתח השלב האחרון במאבק בין ממלכת דוד ובין ממלכת אכיש, ובסופה של סדרת המלחמות, שהן השלב הסופי, נכנעה ארץ פלשת ונהפכה למדינה ואסאלית שסיפקה לדוד גדודי עזר שהרכיבו את יחידת הכרֵתי והפלֵתי בפיקודו של השר בניהו בן יהוידע (ח 18; כ 23) ואת הגדוד הגִתי בפיקודו של איתי הגִתי (טו 17-22). בשלב מכריע זה התנהלו כנראה כמה מלחמות באזור שפלת יהודה וספר ארץ פלשת ובאזור הסמוך לגת עיר הממלכה. 
בכמה ממלחמות אלה השתתפו כמה מבני הרפאים מגת, ואחד מהם, ישבי, כמעט שהצליח להמית את דוד. לפיכך נפתחת האפיזודה במשפט הקישור "ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל", היינו דוד המלך נלחם בפלשתים קודם לכן בקרבות עמק רפאים וכנראה גם במלחמות אחרות. לשון הכתוב בהמשך (פס' 16) "וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים" מלמדת על יזמת דוד ועל "ירידתו" מירושלים ומשדרת ההר אל השפלה או אל ספר ארץ פלשת. לשון זו רומזת שזאת אפיזודה מאוחרת בסדרת מלחמותיו של דוד בפלשתים. עוד רמז עולה מלשון השבועה "לא תצא עוד אתנו למלחמה", ומכאן משמע שדוד יצא עם צבאו למלחמות פעמים לא מעטות בעבר, ולאחר שכמעט נהרג בעימות עם יִשְׁבִּי תבעו אנשיו לשנות נוהג זה. 
הלוחם הפלשתי שאתו התעמת דוד תואר כ"ישבי בנב". התיבה הראשונה "ישבי" מציגה כנראה את שמו. אולם במדרשים עתיקים ראו בנוסח הכתיב "וישבו" שריד לפועל שב"ה, היינו הלוחם הפלשתי תפס בשבי את דוד וביקש להכותו בקִנו (סנהדרין צה ע"א). בלי להזכיר מדרש זה מסתמך מק'קרטר על הנוסחה הלוקיאנית של תרגום השבעים [15] ומציע את הנוסח המתורגם הזה: David became exhausted, and Dodo son of Joash, one of the votaries of Rapha, captured him… He intended to kill David
גורדון מציע ברוח זו וריאציה אחרת במקצת: "וישבו בנוב", כלומר הלוחם הפלשתי ששמו "בנוב" תפס בשבי את דוד.  [16]
אבל הצעות פירוש אלה בעייתיות: מההקשר של האפיזודה עצמה ומההקשר של ארבע האפיזודות עולה שתיבת "ישבי" (לפי הקרי) מציינת את שמו של הלוחם הפלשתי, כפי שנמסרו שמות היריבים הפלשתים בשאר האפיזודות או למצער כמו באפיזודה האחרונה ניתן לפחות תואר ליריב הפלשתי "איש מדון" (ק') או "איש מידה" (לפי המקבילה בדברי-הימים). לכן עדיף לראות בתיבת "ישבי" את שמו של היריב הפלשתי. אבל המגדיר הסמוך לכך "בנב" איננו ברור דיו: אם מדובר במקום מוצאו, הרי תיאור זה סותר את ציון מוצאם של לוחמי העילית הפלשתים הללו, שהם כולם מגת (כא 22). אפשרות משוערת אחרת המבוססת גם היא על תיקון הטקסט רואה בתיבה שלאחר השם ציון של ייחוס, וזה לשון הכתוב לאחר השחזור: "ישבי בן [אֹ]ב [17] אשר בילידי הרפא", היינו ישבי זה מיוחס כבנו של אֹב, והמחבר דורשו על דרך משחק מילים כמכוון לרוח המת, ובהמשך הדברים הכתוב מנצל את משחק המילים על ייחוס זה ומייחסו לאותם רפאים שוכני השאול, שזהותם מבוארת למעלה, בסעיף ב.
כנגד אלה מאחר שבנוסח ספר שמואל בכל שאר האפיזודות מצוין גם שם מקום המערכה, נכון יהיה להעדיף ניסיונות לראות בתיבה שלאחר שם הלוחם, ישבי, את מקום ההיתקלות הצבאית שהייתה בנֹב. אולם אם מקום זה זהה עם נֹב עיר הכוהנים החרבה, הרי מקומה של זו חייב להיות מרחק מה מצפון להר הבית (יש' י 32). יש המזהים אותה עם אל-עיסאוויה, ואחרים עם א-טור. [18] אבל ספק רב אם הגיעו פלשתים לאזור הסמוך כל כך לעיר דוד לאחר שנהדפו משדרת ההר כבר בקרבות עמק רפאים וחזרו ונהדפו מערבה בקרבות נוספים. וכפי שכתבנו למעלה באפיזודה זו דוד ואנשיו הם היוזמים והם ה"יורדים" להילחם עם פלשתים בשטחים הנמוכים. לפיכך אזור המערכה חייב להימצא בספר ארץ פלשת. לפי חז"ל, מדובר ביישוב אחר בשם נֹב שמקומו בארץ פלשת (סנהדרין צה ע"א), אלא שאין לנו ידיעות תומכות למציאותו של יישוב בשם זה בארץ פלשת או סמוך לה. 
הדעת נותנת אפוא שהטקסט משובש כאן. יש המציעים לקרוא כאן "גוב" תחת נֹב, כמו בשתי האפיזודות הבאות. [19] אבל קשה להבין מדוע יטעה המעתיק רק באפיזודה הראשונה ויכתוב "נֹב" תחת גוב, ואילו בשתי האפיזודות הבאות יעתיק "גוב" כראוי. זאת ועוד, בפירוש שנציע על האפיזודה הבאה נטיל ספק בקיומו של שם המקום "גוב", הנזכר בשתי האפיזודות הבאות. לכן נראה לי להציע את העדפתי שבתיבת "בנֹב" נשמטה האות האמצעית וצריך לקרוא: "בנ[ג]ב"; וכנראה הכוונה שהמערכה התנהלה בנגב הכרתי (שמ"א ל 14), כלומר במערב הנגב או שמא התנהלה המערכה בספר נגב יהודה (כז 10; ל 14). מכל מקום, מהכתובים הללו עולה שהנגב על אזוריו השונים היה לשטח עימות בין תושבי ממלכת שאול ובין הפלשתים בשנים האחרונות למלכות שאול, וכנראה נמשכו העימותים הללו גם בתחילת מלכות דוד על כלל ישראל.
ישבי זה מתואר אפוא כענק מילידי הרפה. ענק זה היה חמוש בכלי נעיצה המכונה קין העשוי נחושת, ומשקלו 300 שקלים. כנראה מדובר בכלי נעיצה העשוי כולו נחושת כמקשה אחת. ייתכן ששם כלי הנעיצה נקרא על-שם שבט הקיני שהיו חרשי מתכות. ענק זה היה חגור חרב חדשה, והכתוב נקט כאן מקרא קצר, או שתיבת "חרב" נשמטה. 
מה טיבו של הקרב המתואר כאן? כיצד הגיעו ישבי ודוד לכלל מפגש ועימות זה מול זה? המקראות המקבילים משאירים לקורא פער סיפורי רחב מאוד. יגאל ידין, שנזקק לפרש את סיפורי הקרב בין נערי יואב ונערי אבנר (שמ"ב ב 12-32) ובין דוד וגליָת (שמ"א יז) כאילו הם קרב ביניים זעיר, שהוסכם עליו שיחרוץ את תוצאות הקרב הגדול, סבור שכמה מהאפיזודות על דוד וגיבוריו שהִכו את ארבעת בני הרפא הן דוגמאות נוספות לקרב ביניים מייצג האמור לחרוץ את תוצאות המערכה כולה. [20] אבל שיטתו של ידין בכללותה פרוצה להשגות רבות שהזכרתי במאמר אחר. [21] כאן אציין רק שהסיפור הראשון המתאר את דוד העייף נלחם בישבי איננו יכול להיחשב מלחמת ביניים של אחד מול אחד האמור לחרוץ את גורל המערכה, כהצעת ידין, שהרי אבישי בן צרויה התערב בדו-קרב זה. מכאן עולה שלא מדובר כאן בקרב של יחיד מול יחיד הערוך לפי כללים מוסכמים של דו-קרב. מסתבר יותר שמדובר כאן בשדה-מערכה שבו שני הצדדים היריבים נלחמו אלה באלה. דוד נתקל בענק הפלשתי כאשר היה עייף וכמעט שהוכה בידי יריבו. אבישי בן צרויה, שהיה בקרבת מקום, הבחין במתרחש וחש לעזרת מלכו. מכאן עולה שגם שאר האפיזודות על הכאת בני הרפא אינן בהכרח קרב ביניים. ידין עצמו נזהר בספרו מלכלול אפיזודה זו בקבוצת הקרבות המייצגים לשיטתו, אף כי במאמרו הוא כלל גם את מלחמת דוד ואבישי בישבי בכלל הקרבות המייצגים, [22] אף שבקרב זה נלחמו השניים מול האחד. אבל גם אם נוציא את האפיזודה הראשונה מכלל קרבות הביניים המייצגים, מי לידינו יתקע שהאפיזודות האחרות הסמוכות לה הן קרב ביניים מייצג לפי המתווה ששרטט ידין?
אף שדוד ניצל והפלשתי הוכרע ונהרג, אנשי ישראל הפיקו לקח מהאירוע והסיקו שיש לשנות אסטרטגיה: אם עד לנקודת זמן זו ציפו מן המלך שיצא לפני העם ויילחם את מלחמותיו, [23] הרי לאחר המקרה שכמעט שהסתיים במות המלך הוחלט בשבועה שלא לאפשר למלך להשתתף במסעי המלחמה. המלך הפך להיות דמות של מנהיג לאומי המלכד את השבטים והגושים לכלל ממלכה מגובשת, ושמירת חיי המלך ומעמד המלוכה נהפכו לערך עליון, החשוב עשרות מונים מתרומתו האישית של המלך כלוחם ומפקד בשדה המערכה. [24] החשיבות העליונה של שמירת חיי המלך מול הפקרת המלך בשדה המערכה מתבטאת במטפורה "ולא תכבה את נר ישראל!" אמנם גם אחר-כך יצא דוד לכמה מלחמות חשובות מאוד או נקרא לסיים מערכה כדי ששמו ייזכר ככובש ומנצח, אולם יש לשער שהמלך שהה במפקדה אחורית מוגנת ומאובטחת ולא הסתכן כלוחם בשורה הראשונה במהלך העימותים. על כל אלה עמדנו בהרחבה במקום אחר, [25] וכאן נקצר.

(ד) האפיזודה השנייה לאור המקורות המקבילים
האפיזודה השנייה קצרה למדיי, ושלא כקודמתה אשר נשמטה מנוסח דברי הימים, זו נמסרה בשני הנוסחים האלה:

למרות אופייה הרישומי הסכמטי של האפיזודה בספר שמואל ראוי לבחון את משמעותה, ולשם כך ראוי לתת את הדעת למקום המערכה. לפי נוסח שמואל, המערכה ניטשה במקום הקרוי "גוב". גם באפיזודה השלישית, שתפורש להלן, נמסר בספר שמואל שאותה מערכה התנהלה באותו מקום בדיוק – ב"גוב". אולם בכל המקרא לא נזכר שם מקום זה אלא בספר שמואל ובשתי האפיזודות הנידונות כאן. גם בתעודות חיצוניות קדומות לא נמצאה לפי שעה עדות ברורה לשם המקום הנזכר. [26] זאת ועוד – נוסח דברי הימים המקביל לשתי האפיזודות שונה בכינוי המקום: באפיזודה הנידונה עתה הוא גורס "בגזר" תחת "בגוב" של נוסח שמואל, ובאפיזודה שלאחר מכן אין הוא מוסר כלל את מקום האירוע. קשה למצוא הסבר אידיאולוגי מגמתי לשינוי ולהשמטה, לכן נכון להעריך שמחבר דברי-הימים ראה נוסח אחר של ספר שמואל, וממנו העתיק או שִׁחזר את הקריאה "בגזר" באפיזודה השנייה, [27] ואילו באפיזודה השלישית הוא התקשה לשחזר את קריאת שם העיר או האזור ולכן התעלם מציון המקום.האפיזודה השנייה במקבץ האפיזודות הנידון לפי נוסח שמואל (והראשונה לפי נוסח דברי-הימים) מכילה תיאור קצר ותמציתי ביותר. ניכר באופי האפיזודה שיותר משמעוניין מחבר ספר שמואל במעלל הגבורה עצמו הוא מעוניין בצירוף, היינו במקבץ רשימתי, שחשיבותו סטטיסטית: במפגש בין דוד ועבדיו ללוחמים הענקים הפלשתים הייתה התוצאה 4:0 לטובת הראשונים. וכך עולה מנוסחת הסיכום שבספר שמואל (פסוק 22). ראיה לאופי הרישומי של מעללי הגיבורים היא שבספר שמואל לא סופר אפילו באחת מארבע האפיזודות מה עלה בגורל המערכה הכוללת לאחר שהוכו אותם ענקים. אבל מחבר דברי-הימים הוסיף תיבה אחת חשובה בסוף האפיזודה הנידונה כאן: "ויכנעו", היינו בשל כך נכנעו הפלשתים. בזה שינה המחבר את אופי האפיזודה מדו-קרב בין גיבורים – אחד לעומת אחד, לתוצאה של המלחמה בכללותה, שבה נכנעו הפלשתים בשל תבוסת גיבורם. 
מהו אפוא אזור המערכה של האפיזודה השנייה לפי הרשימה שבנוסח ספר שמואל? הדעת נותנת שנוסח דברי-הימים הגורס כאן "בגזר" תחת "בגוב" עדיף. [28] גזר הייתה עיר מבוצרת תחת שלטון פלשתי. היא חלשה על עמק איילון, שהוא קטע חשוב מדרך הרוחב העולה מארץ פלשת לשדרת ההר המרכזי, וגם על קטע מהדרך הבין-לאומית שהוליכה ממצרים לארצות הצפון ולמסופוטמיה. יש אפוא סבירות לא מעטה שהתחוללו קרבות בעמק איילון בסביבות העיר גזר, ולא מן הנמנע להניח שהאפיזודה הנידונה התרחשה באזור הנתון לשליטת גזר.
במחקר הועלו גם הצעות אחרות לזיהוי הבעייתי של שם המקום הנזכר באפיזודה השנייה שבנוסח שמואל: יש מי שהציע לקרוא "גבתון" תחת "גוב", [29] ואחרים הציעו לקרוא "גבע" באזור ההר מצפון-מזרח או "גבעון" תחת "גוב" מצפון-מערב לעיר דוד. [30] אבל קשה לקבל את הסברה שבתקופה מאוחרת למדיי במלחמות דוד בפלשתים התחוללו קרבות באזור ההר לא הרחק מירושלים. לאחרונה הציע נדב נאמן לזהות את "גוב" (הפלשתית, לדעתו) עם חורבת קיאפה שברכס הסוגר את גיא נחל האלה מצפון וסמוך לפתחו המערבי של הגיא. לדעתו, שלוש האפיזודות הראשונות בנוסח ספר שמואל, המוסרות את שמות המקומות "נֹב", "גוב", "גוב", מכוונות למקום אחד – "גוב" (כפי שהציעו חוקרים אחרים, כמפורש למעלה). רק האפיזודה הרביעית התרחשה בגת. [31] לדעתי, הדעה הראשונה הגורסת באפיזודה השנייה "גזר" (כבנוסח המקביל בדברי-הימים) תחת "גוב" עדיפה על ההצעות האחרות. זאת ועוד – בסיפור המלחמה בגליָת הגִּתי נזכרו כמה שמות מקומות (שמ"א יז; כא 10), אבל דווקא שֵׁם המקום "גוב" איננו נזכר כלל. לכן מפתיע לגרוס באפיזודה השלישית בשמואל ב, שעניינה הכאת גליָת הגִּתי, בשם מקום בלתי ידוע מסיפורי גליָת שבשמואל א. וראו בסעיף ה' שלהלן מהי הגרסה המוצעת במאמרנו לשם מקום הריגת גליָת.

(ה) האפיזודה השלישית במקורות המקבילים מול סיפור דוד וגליָת
האפיזודה השלישית (לפי נוסח שמואל) היא הבעייתית מכולן, לפי שהיא נראית כעוסקת בסיפור הידוע של דו-הקרב בין דוד לגליָת. וזה לשון האפיזודה בכתובים המקבילים:

הנוסח בשמואל קשה במיוחד, שכן הוא מייחס את הכאת גליָת הגִּתי ללוחם ששמו אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי, ואילו בפרקי ספר שמואל – בסיפור הראשי (שמ"א יז) ובעוד כמה אזכורים אחרים, מיוחסת הריגת גליָת לדוִד. נראה שקושי זה הטריד את מחבר ספר דברי הימים ששינה את המקבילה וייחס לאלחנן את הריגת לחמי, אחי-גליָת, ועל ידי זה פתר לכאורה את הסתירה. גם בפרשנות הקדומה (בכלל זה התרגומים הקדומים) הבחינו בסתירה זו וניסו ליישבה בכמה אופנים. גם בפרשנות ובמחקר המאוחרים נחלקו הדעות כיצד לנהוג בסתירה כה בולטת זו.
כבר המדרש דן בסתירה זו בקבעו: "ויך אלחנן – זה דוד שחננו הקב"ה". [32] בעקבות מדרש זה או מדרש דומה לו הלך התרגום המיוחס ליונתן לפסוק הנידון: "והוה עוד קרבא בגוב עם פלשתאי וקטל דוד בר ישי... ית גלית גתאה". אף בפירוש רש"י לפסוקנו מזוהה אלחנן עם דוד.
הבעיה מסתבכת עם הקריאה הביקורתית שהציעו החוקרים המודרניים לסיפור דוד וגליָת בשמ"א יז. עם הצגתו של גליָת כמי שיוצא ממחנות פלשתים. שם הוא נזכר בשמו המלא גָּלְיָת ובשם עירו גת (פס' 4). הזכרה רחבה מעין זו מופיעה בסיפור רק עוד פעם אחת בפס' 23. אבל ב-27 היקרויות אחרות בפרק זה היריב האימתני אינו נזכר בשמו אלא רק בתוארו האתני "הפלשתי", ועוד כמה פעמים בכינוי רומז, אף כי בשתי אפיזודות אחרות במכלול סיפורי שאול ודוד הוא שוב נזכר בשמו ובתוארו האתני – "גליָת הפלשתי" (שמ"א כא 10; כב 10). באפיזודה הראשונה אחימלך, הכוהן הראשי בנוב, מייחס במפורש את הניצחון בעמק האלה לדוִד, ואילו באפיזודה השנייה דואג האדומי מזכיר אמנם את חרב גליָת הפלשתי שניתנה לדוִד מידי אחימלך הכוהן אולם משמיט במתכוון את חלקו של דוִד בניצחון, מפני שהדובר ביקש שלא להכעיס בתזכורת זו את השומע – המלך שאול, הנרגז ממעשי הבגידה של דוד ושל אחימלך הכוהן שסייע ביד דוד במנוסתו.
בפרשנות ובמחקר המודרני נתנו החוקרים את עיקר תשומת הלב להיקרויות הרבות בשמ"א יז, שבהן היריב הענק איננו נזכר בשמו. לכך הוסיפו את האפיזודה השלישית בשמ"ב כא, ובה נמסר שאלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי הוא שהכה את גליָת הגִתי, אשר עץ חניתו כמנור אורגים. שתי תופעות אלה הביאו את החוקרים והפרשנים לבחון בחינה ביקורתית את סיפור דוִד וגליָת. אפשר לחלק את המסקנות של רוב החוקרים לשתי קבוצות עיקריות: האחת – מכהו של גליָת הפלשתי היה לוחם אחר מבית לחם, והוא אלחנן בן יערי ארגים, אבל בתקופת מלכות דוד ניכס המלך דוד לעצמו את תהילת הניצחון על גליָת. [33] והאחרת – אמנם דוִד הצעיר נלחם בענק פלשתי ששמו לא נשתמר. אלחנן הוא שנלחם בגליָת הפלשתי מגת והרגו. במרוצת השנים הועתק שמו של היריב מסיפור גבורת אלחנן והועבר אל היריב של סיפור מעשה הגבורה של דוד. [34] שני הסברים אלה קשים. מחבר ספר שמואל מרבה לבקר את דוד בנקודות זמן שונות של דרכו למלוכה ובעת מלכותו, וקשה להניח שהיה עובר לסדר היום ומסייע לגזול את תהילת הגבורה מאלחנן ולהעבירה לדוד.
היו עוד ניסיונות אחרים ליישב את הכתובים. ר' ישעיה מטראני טוען בפירושו לפסוק הנידון שאלחנן הרג גיבור פלשתי אחר שנשא בדיוק אותו שם. ויש מי שסוברים שהשם גליָת הוא שם תואר כללי שהחזיקו בו כמה ענקים מגת, [35] אבל משמ"א כא 9 וכב 10 עולה שהוא שמו הייחודי של היריב שהרג דוד. [36] ומלבד זה תיאור הנשק שנשא היריב בסיפור אלחנן הוא חנית כ"מנור אֹרגים". תיאור זה נדיר ביותר ומתואר רק במקבילה הנידונה ובעוד כתוב מאוחר בדה"א יא 23. בכתוב בדברי הימים הוא מתאר את חנית הענק המצרי כ"מנור אֹרגים", ותיאור זה איננו במקבילה שבשמואל, ויש להניח שזאת תוספת תיאורית מאוחרת של בעל דברי-הימים. אם נחזור למקבילה הנידונה, קשה להניח שהיו שני לוחמים בגת ושניהם בלבד נשאו שם אחד והחזיקו באותה חנית אימתנית המדומה ל"מנור אֹרגים".  [37] 
נראה שהמוצא הטוב ביותר לבעיית הסתירה בין סיפור דוִד וגליָת ובין סיפור אלחנן וגליָת היא לחזור להצעה הקדומה שמדובר כאן בשתי וריאציות של אותו סיפור. בהצעה זו תומכים גם כמה חוקרים מאוחרים. אולם יש להטעים שהסיפור בנספח לספר שמואל קוצר ועבר טעויות העתקה.
נרחיב אפוא את הצעת הפרשנות הקדומה וכמה מן החוקרים המאוחרים ונוסיף עליה. אנו מציעים לחזור ולראות בשם אלחנן את שמו הקדום של דוד, היינו השם שקראו לו הוריו, ומשמעותו שההורים שמחו על הולדת בן הזקונים ונתנו תודה לה' על שחנן אותם בבן נוסף (אחרי שבעה בנים), ולכן קראו לו אלחנן. דוד נשא שם זה בצעירותו, ותחת שם זה נלחם בגליָת. לאחר מכן השתלב בפיקוד הצבאי העליון של צבא שאול וזכה להוקרה, ומחבר ספר שמואל מרבה להשתמש בפועל אה"ב לגביו: (1) על יחסו של שאול לדוד נאמר תחילה: "ויאהבהו מאד" (שמ"א טז 21); (2) על יחסו של יהונתן לדוד נאמר: "ויאהבו יהונתן כנפשו", ובהמשך נאמר: "ויכרת יהונתן ודוד ברית באהבתו אתו כנפשו" (יח 1-3); על מיכל נאמר כמה פעמים שהיא "אהבה" את דוד (שם 20, 28) וכבר העירו פרשנים וחוקרים שזאת הפעם היחידה במקרא שבה נמסר שאישה אוהבת גבר. על עבדי שאול נמסר בדיבור עקיף שהם "אהבו" את דוד (שם 22). ועוד נאמר כי "כל ישראל ויהודה אֹהב את דוד, כי הוא יצא ובא לפניהם" (שם 16). כל הפסוקים הללו בדבר האהבה המקיפה שזכה לה הגיבור הצעיר הם מדרש שם ספרותי לשם דוד, שנגזר כלשון דודים ואהבה. [38] דוד זכה אפוא באהבת הציבור, וגם ה' היה עמו, ולפיכך הוא כונה בפי כול "דוד". גם על בנו שלמה נאמר שזכה בשם ידידיה (שמ"ב יב 24-25), ושם משתלב מדרש השם בדרך דומה, כלשון ידידות ואהבה, שהרי נאמר מיד בהמשך: "וה' אהֵבו".
נמצאנו למדים שהשם דוִד מורה על האהבה הגדולה שחשו הכול כלפיו. אנו מעריכים ששם זה נהיה כינוי של אלחנן הצעיר, וברבות הימים דחק הכינוי את שם הילדות ונהיה לשם העיקרי. משמלך נהפך שם זה לשם המלכותי של דוד. [39] מחבר הנספח בספר שמואל או מחבר הרשימה הקדומה שבה השתמש מחבר הנספח בחרו לנקוט את שמו הקדום של דוד – אלחנן, שהוא השם שבו נקרא דוד בשלב מוקדם זה של מלחמת עמק האלה. אולם מחבר עיקרו של ספר שמואל מנקודת הזמן המאוחרת שלו (להערכתנו, אמצע המאה העשירית לפנה"ס) השתמש לאורך כל סיפורי דוד (בכלל זה סיפור דוד וגליָת) בשמו המאוחר והמלכותי של אלחנן – דוד.
עיון מחדש ביחידה הספרותית על הריגת ארבעת בני הרפאים בנספח לספר שמואל מלמד על ליקויי נוסח בסיפור אלחנן הנידון כאן. (א) האפיזודה הנידונה נפתחת בתיאור "ותהי עוד המלחמה בגוב עם הפלשתים" (שמ"ב כא 19) היא בדיוק אותה פתיחה של האפיזודה הקודמת, והשאלה היא אם אין כאן הכפלת מעתיק או השלמה מכאנית שלו. מכל מקום, כאמור, שם המקום "גוב" אינו ידוע ממקראות אחרים ומעדויות ברורות חוץ-מקראיות קדומות, ובעל דברי הימים לא נקט שם זה בשתי האפיזודות המקבילות. באפיזודה השנייה נקט, כאמור, את שם המקום "גזר", ואילו במקבילה לאפיזודה השלישית הנידונה כאן התעלם בעל דברי הימים משם העיר. לכן נראה לי להציע שבטקסט הקדום של האפיזודה הנידונה היה כתוב "בגיא" תחת "בגוב". ה"גיא" הוא הגיא הצר של נחל האלה, התחום בין הרכס הצפוני (שבאחת מכיפותיו המערביות נבנתה כמה שנים אחר-כך המצודה של חורבת קיאפה, כנראה העיר היהודאית שעריים) ובין הרכס הדרומי (שבאחת מכיפותיו במרכזו שכנה העיר היהודאית שוכֹה). גיא זה הפריד בין צבא פלשת שחנה על הרכס הדרומי ובין צבא שאול שחנה על הרכס הצפוני (שמ"א יז 3). מנחל האלה שבגיא הצר הזה בחר לו דוד חמישה חלוקי אבן והתקדם לקראת גליָת (40), ובגיא נערך הקרב ביניהם, כאשר שני הצבאות צופים בו משני הרכסים – מכאן ומשם. בגיא זה נפתח המרדף אחר הפלשתים הנסוגים לאחר מפלת גליָת (52). [40] המרדף התנהל מפתחו המערבי של הגיא לאורך דרך שעריים ועד השערים של הערים הפלשתיות גת ועקרון, ומשם יצאו הפלשתים למסע המלחמה, ועתה מלאה דרך שעריים זו מחלליהם. נראה לי שדרך שעריים היא הדרך המוליכה ממרגלות חורבת קיאפה, היא שעריים, [41] מערבה לכיוון גת ובמורד הנתיב של נחל האלה העובר למרגלות תל גת (תל צפית) לכיוון הים התיכון. כאמור, חורבת קיאפה היא שעריים, ואפשר ש"דרך שעריים" הוא ביטוי אנכרוניסטי, שכן מתברר מהחפירות הארכיאולוגיות באתר שהעיר נבנתה ובוצרה רק כמה שנים לאחר מכן, בתקופת מלכות דוד. מחבר ספר שמואל כינה את הדרך כפי הנהוג בימיו, בנקודת הזמן המאוחרת שלו. 
שם אביו של אלחנן, "יערי אֹרגים", משובש: תיבת "אֹרגים" היא הכפלה (דיטוגרפיה) מהתיבה השנייה של הסמיכות "כמנור אֹרגים" שבסוף הפסוק. זאת ועוד, צירוף הסמיכות שבשם הוא מוזר. לכן נראית לי הדעה שהתיבה הראשונה של השם "יערי" היא שיבוש של השם "ישי", [42] ותיבת "אֹרגים" היא הכפלה מדימוי חניתו של גליָת שבהמשך.
נמצאנו למדים אפוא שהגיבור הישראלי באפיזודה השלישית, שהכה את גליָת הפלשתי, איננו אלא אלחנן=דוד בן ישי בית הלחמי. מעניין לציין שהמגדיר הלוקלי "בית הלחמי" בצירוף הרכיב של כינוי השייכות נקשר לעתים במקרא אך ורק לאדם אחד – לישי אבי דוד (שמ"א טז 1, 18; יז 58). אישים אחרים הם מ"בית לחם" בסתם ובלא כינוי השייכות (שופ' יב 8; יז 7-9; שמ"ב כג 24). מכאן שהאפיזודה השלישית המציינת את אבי אלחנן כ"בית הלחמי" אכן מכוונת לישי אבי אלחנן=דוד.
גם נוסחת הסיום של היחידה הספרותית בנספח מחייבת את הזיהוי אלחנן=דוד, שכן המחבר סיכם את מפלת בני הרפה בזו הלשון: "את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו" (שמ"ב כא 22). הורגי הענקים לפי נוסח שמואל הם אבישי, סבכי, אלחנן ויהונתן. רק אם דוד זהה עם אלחנן אפשר לסכם שארבעת הענקים נפלו "ביד דוד וביד עבדיו"! אך אם אלחנן הוא אדם אחר, יקשה על המחבר לייחס לדוד שותפות ישירה ברשימת מכריעי הענקים הפלשתיים. ואין לטעון נגד זה ולהעלות השוואה של מבצעים אישיים אלה למקרים של ייחוס הניצחון למלך כהסבר להזכרת דוד, שכן גם במלחמה מקיפה הניצחון מיוחס למלך רק כאשר הוא משתתף אישית לפחות בסיום המערכה (השוו שמ"ב יב 24-31). מכל מקום, כאשר עיקר העניין הוא מבצעים אישיים, ונוסחת הסיום מסכמת אותם, אי אפשר לקבוע במפורש שדוד הוא אחד מאלה שאחד הענקים לפחות נפל בידיו, אלא אם כן נקיים את הזיהוי אלחנן=דוד. 

(ו) האפיזודה הרביעית ונוסחת הסיכום
האפיזודה הרביעית לפי נוסח שמואל והשלישית לפי המניין של ספר דברי-הימים כוללת כמה שינויים קלים בכתובים המקבילים, כדלהלן:

אפיזודה זו היא היחידה שבה מוסכם בכתובים המקבילים מקום המלחמה: גת, מקום מושבם של הענקים. תיאורי היריב הפלשתי באפיזודה זו בכתובים המקבילים מכילה שינויים קלים בלתי חשובים. גם תיאור הגיבור הישראלי כמעט זהה ואין טעם להתעכב על השינויים הקלים.
ואולם בנוסחת הסיכום יש שינוי חשוב: ספר שמואל מסכם את מספר הענקים בני הרפא "ארבעה", אבל ספר דברי-הימים, שהשמיט את האפיזודה הראשונה, שבה דוד העייף כמעט הוכה בידי יריבו, איננו חפץ לסכם את המספר הנגדי שלושה, והוא מעדיף להתעלם מהסכום שבסיכום.
מלחמות דוד וגיבוריו בענקים בני הרפאים מתפרסים במקומות שונים ובתקופות שונות. מקומו של הדו-קרב הראשון אינו בטוח. כמפורש למעלה, יש המציעים שלא לראות בתיבת "בנב" שריד לנתון גיאוגרפי של אזור המערכה. אולם מערכה זו היא אחת מהאחרונות נגד הפלשתים, שהרי בסופה נשבעים אנשיו של דוד שלא יֵצא עוד אִתם למלחמות הבאות מחשש לאבדן הממלכה אם המלך ייפול בשדה הקרב. לפיכך יש להניח שהמערכה התנהלה כבר בטריטוריה פלשתית, כנראה בנגב הכרתי, כפי שהצענו למעלה, בפירוש האפיזודה.
המערכה השנייה התנהלה בסביבות גזר (לפי נוסח דברי-הימים, ולא בגוב ככתוב בשמואל). כבר בקרב עמק רפאים השני רדפו דוד וצבאו אחרי הפלשתים עד תחום גזר (שמ"ב ה 25; דה"א יד 16). ומתברר שקרבות בסביבות גזר כבר התנהלו בתקופה קדומה למדיי של מלכות דוד בירושלים.
המערכה השלישית מחזירה אותנו עוד לאחור – לימי שאול המלך ומפלת גליָת הגִּתי בגיא נחל האלה. מבחינה כרונולוגית זוהי האפיזודה הקדומה מכולן. לפי שיטתנו, כוונתה לתת כבוד ייצוגי למלך דוד בהכרעת אחד מבני הרפה. אף שהסיפור כבר סופר במלואו בעיקרו של ספר שמואל (שמ"א יז), הרי כאן כאשר מסכמים את מפלתם של ארבעת בני הרפה לפי נוסח שמואל ביקש המהדיר המאוחר לכלול בו גם את ניצחונו של דוד על גליָת בימי בחרותו (ניצחון זה מרכך לא במעט את סיפור האפיזודה הראשונה, שבה כמעט הוכה דוד בידי ישבי). אבל מחבר דברי הימים שמצא לפניו את השם המקורי אלחנן ואת הצירוף השגוי "בן יערי אֹרגים" ניסה לפתור את הסתירה ביחסו לאותו אלחנן את הריגת לחמי אחי-גליָת.
המערכה האחרונה מתנהלת כבר בעיר הממלכה הפלשתית בגת, והיא שלב אחרון במלחמות דוד בארץ פלשת. אחיינו של דוד מכה את הענק הפלשתי ששמו לא נמסר, אך מראהו החריג, בייחוד אצבעות ידיו ורגליו, עוררו פחד בלב הצופים.
המערכות אינן עשויות לפי סדר כרונולוגי אחיד למרות נוסחאות הפתיחה המעין כרונולוגיות "ותהי עוד מלחמה"; "ויהי אחרי כן". הכרונולוגיה כאן ובפרשיות אחרות במקרא איננה משמשת בסיס לסדר ולמבנה הספרותי. המוטיב העיקרי כאן הוא הצלחת דוד ואנשיו להכות את בני הרפא ולהשלים את מפעלם של משה ויהושע בהכרתת הענקים מארץ כנען, נחלת ישראל.

הערות
1 ראו למשל, סמית', ספרי שמואל, עמ' 373; סגל, ספרי שמואל, עמ' שסג-שסד.
2 השוו, למשל, גורדון, שמואל א-ב, עמ' 45, 298; פולזין, דוד והדויטרונומיסט, עמ' 202-214.
3 קלמנט, שמואל-ב כא-כד.
4 על המגמה העוינת את בני צרויה ראו גרסיאל, מלכות דוד, עמ' 34-35, הע' 21; הנ"ל, ראשית המלוכה בישראל, ג, עמ' 44-48; הנ"ל, מדרשי שמות במל"א א-ב, עמ' 381-382. 
5 גרסיאל, מבצע השלושה שהביאו מים לדוד; הנ"ל, ראשית המלוכה בישראל, ג, עמ' 59-67..
6 גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל, ג, עמ' 59-67, 135-150. 
7 השוו יפת, דברי הימים, עמ' 366.
8 על כך עיינו גרסיאל, מלכות דוד, עמ' 65-71; הנ"ל, ראשית המלוכה בישראל, עמ' 170-193.
9 סגל, ספרי שמואל, עמ' שע"א.
10 גרינשטיין, הפנתיאון הכנעני, עמ' 51, 55-56; בורדרויל, המקרא ואוגרית, עמ' 89-94.
11 גרסיאל, הרקע המיתולוגי בישעיהו יד, עמ' 79-80; בורדרויל, המקרא ואוגרית, עמ' 89-94.
12 אבל השוו סרנה, בראשית, עמ' 46. הביטוי "הנפילים" הפך לביטוי המורה על ענקים. השוו במד' יג 33.
13 דב' ג 11; יהו' יב 4, יג 12.
14 השוו ליונשטם, רפאים, עמ' 404-406.
15 מקקרטר, שמואל ב, עמ' 447-448.
16 גורדון, שמואל א-ב, עמ' 302.
17 הצעה זו דומה חלקית למה שהציע סמית', ספרי שמואל, עמ' 378. לפי הצעתו יש לקרוא "בן", ולאחריו שם פגום בלתי משוחזר. כנגד זאת הצעתנו מציעה את שחזור שם האב.
18 קלאי, ערך נב, נבה, עמ' 684-685.
19 רשימת התומכים בקריאה זו אצל סמית', ספרי שמואל, עמ' 378. בדעה זו תומכים גם הרצברג, שמואל א-ב, עמ' 385-386; נאור, המקרא והארץ, עמ' 247.
20 ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא, עמ' 234-235; הנ"ל, יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, עמ' 166-169, בייחוד עמ' 169, הע' 7.
21 גרסיאל, דוד וגלית, עמ' 71-74.
22 השוו לספרו, תורת המלחמה, עמ' 235, ששם הוא משמיט את האפיזודה הראשונה, מול מאמרו "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", עמ' 169, הע' 7, שבו הוא כותב: "גם הסיפורים שבשמ"ב פרק כא, טו ואילך, על מעלליהם של גיבורי-דוד, אינם, לדעתי, מעשי גבורה בעלמא, כי אם נצחונות של לוחמים נבחרים בקרבות ביניים, שבהם ייצגו גיבורים אלה את צבא דוד". במראה מקום זה כלל ידין גם את מלחמת דוד ואבישי בישבי בכלל קרבות הביניים המייצגים. 
23 השוו שמ"א ח 20; שמ"ב ג 17-19; ה 1-3.
24 על החשיבות של שמירת חיי המלך מול יציאת המלך למלחמה אפשר ללמוד גם במערכה לדיכוי מרד אבשלום, כאשר העם סירב להצעת דוד לצאת אִתם למלחמה, ובהצעת נגד הציעו לדוד לפקח על המתרחש מאחורי ביצורי העיר מחניים (שמ"ב יח 2-3).
25 גרסיאל, מלכות דוד, עמ' 101-105; הנ"ל, ראשית המלוכה בישראל, ד, עמ' 36-42.
26 אף כי גוב נזכרת בשלהי תקופת התנאים בתוספתא המתארת את תחומי אזור אשקלון (תוספתא אהלות יח, טו).
27 השוו, למשל, מייארס, דברי הימים א, עמ' 141, המעדיף את הנוסח של דברי-הימים, הגורס כאן "גזר".
28 נראה שלכך נוטה סגל, ספרי שמואל, עמ' שע"א; וזו גם דעת מקקרטר, שמואל-ב, עמ' 448..
29 ראו, למשל, מלמט, דוד ושלמה, 42, ובהע' 53 הספרות קודמת הנוגעת לכך.
30 דעות אלה מובאות אצל הלפרן, דוד, עמ' 148 הע' 7, 150-151, 321.
31 נאמן, שמה של חורבת קיאפה. אבל לדעת חופרי האתר, שעריים הוא שמה של העיר המבוצרת הקדומה ששכנה באתר זה. ראו גרפינקל וגנור, חורבת קיאפה = שעריים. אבל נאמן מזהה את שעריים במקום אחר. ראו נאמן, שעריים. ולעניין זה נשוב בסעיף הבא (ראו במיוחד הע' 41 להלן).
32 רו"ר, פרשה ב. באוסף מדרשים זה מרובים החומרים מימי האמוראים, אך הוא נחתם כנראה במאה השמינית לספירה.
33 למשל, סטולץ, שמואל, עמ' 203; אהרליך, גולית, עמ' 1073-1074; הרמן, היסטוריה, עמ' 138-139.
34 למשל, סגל, ספרי שמואל, עמ' קלח-קלט; מק'קרטר, שמואל-א, עמ' 291; קמפבל, שמואל-א, עמ' 177.
35 הצעה זו מובאת אצל ויליס, שמואל, עמ' 177.
36 ויליס, שמואל, עמ' 177.
37 על פירוש דימוי החנית ל"מנור אורגים" עיינו גרסיאל, דוד וגלית, עמ' 61-62.
38 על ההקבלה בין "דוד" ובין "אהב" השוו למשל שיר השירים: הרעיה מרבה לכנות את אהובה בכינוי "דּוֹדִי" ומשתמשת גם בתיאור מקביל: "את שאהבה נפשי" (ג 1, 2, 3, 4).
39 השוו הונימן, שמות מלכותיים.
40 על מערכה זו וצדדיה הטופוגרפיים והצבאיים עיינו בהרחבה גרסיאל, דוד וגלית. בעת שהשלמתי את המאמר שם טרם נודעו לי הממצאים החשובים מחפירות חורבת קיאפה.
41 אני מעדיף את הזיהוי של חורבת קיאפה עם העיר היהודאית שעריים, כפי שהציעו גרפינקל וגנור במאמרם "חורבת קיאפה = שעריים" (הללו מסרו שגם א' רייני תמך בזיהוי), על פני הצעתו של נאמן, במאמרו "שמה של חורבת קיאפה", המציע לזהות את המקום עם עיר פלשתית ששמה "גוב". כמו כן לא השתכנעתי מהצעותיו של האחרון לזיהוי אחר של "שעריים" ו"דרך שעריים" (במאמרו "שעריים"). לטעמי, שם העיר שעריים איננו בנוי בהכרח עם סיומת לוקטיבית, כפי שטוען נאמן. בהחלט ייתכן שהסיומת היא זוגית (דואלית), כשם העיר מחניים שנדרשה כלשון "שני מחנות" (בר' לב 1-8). על ההערכה שהסיומת בשם שעריים היא זוגית ולא לוקטיבית כמסקנת נאמן השוו גם רייני ונוטלי, אטלס כרטא לעולם המקרא, עמ' 17; רייני, שמות מקומות, עמ' 14. עם זה אינני בטוח שהשם שעריים נקבע על שום שני שערי העיר, כהצעת גרפינקל וגנור במאמרם הנ"ל, אלא נראה לי ששם העיר מבליט את חשיבותה האסטרטגית כחולשת על שערי דרכים: מיקומה של עיר מבצר זו נבחר על שום שחלשה מצד אחד על שער הכניסה המערבי לגיא נחל האלה, שהוא חלק מציר דרך הרוחב העולה מזרחה אל שדרת ההר, ומצד אחר על דרך האורך היוצאת מבית שמש ונמשכת דרומה ועוברת בגיא בין שעריים לעזקה, שהוא מעין שער אחר לדרך היורדת לכיוון לכיש או בכיוון הפוך – מלכיש לבית שמש. 
42 עיינו הונימן, שמות מלכותיים, עמ' 23 – 25.

ביבליוגרפיה וקיצורים
אהרליך, גלית – C.S. Ehrlich, "Goliath," The Anchor Bible Dictionary, II, New York 1992
בורדרויל, המקרא ואוגריתP. Bordreuil, "Ugarit and the Bible: New Data from the House of Urtenu," in K.L. Younger (ed.), Ugarit at Seventy-Five: Proceedings of the Symposium 'Ugarit at Seventy-Five' held at Trinity International University, Deerfield, Il, Eisenbrauns: Winona Lake, In., 2007, pp. 89-94
גורדון, שמואל א-ב – R.P. Gordon, I & II Samuel: A Commentary (LBI), Grand Rapids, Michigan 1988
גרינשטיין, הפנתיאון הכנעני – אליעזר (אד) גרינשטיין, "הפנתאון הכנעני והשתקפותו בכתבי אוגרית", בתוך: מ' קיסטר, י' גייגר, נ' נאמן וש' שקד (עורכים), אלי קדם: הפוליתאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפסה"נ ועד התקופה המוסלמית, הוצ' יד בן-צבי, ירושלים תשס"ח, עמ' 49-63.
גרסיאל, מלכות דוד – מ' גרסיאל, מלכות דוד: מחקרים בהיסטוריה ועיונים בהיסטוריוגרפיה, תל-אביב תשל"ה.
גרסיאל, ספר שמואל-א' – הנ"ל, ספר שמואל-א': עיון ספרותי במערכי-השוואה, באנאלוגיות ובמקבילות, רמת-גן תשמ"ג.
גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל – הנ"ל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, קורס לימודים עבור האוניברסיטה הפתוחה בישראל (מהדורה שנייה מעודכנת), כרכים א-ד, רעננה 2008.
גרסיאל, מבצע השלושה שהביאו מים לדוד – הנ"ל, "'מים לדוד המלך' – מבצע ההבקעה של שלושת מפקדי הגיבורים וזיקתו לקרב עמק רפאים הראשון", בתוך: א' ברוך וא' פאוסט, חידושים בחקר ירושלים, ח (תשס"ג), עמ' 25-38; [נוסח אנגלי שונה במקצת התפרסם בתשורות לאבישור – ספר היובל ליצחק אבישור].
גרסיאל, דוד וגלית – הנ"ל, "המערכה בעמק האלה, קרב דוד וגלית והבאת כליו של גלית וראשו לירושלים", בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-רייפר ואברהם פאוסט (עורכים), רמת-גן תשס"ט, עמ' 53-87.
גרסיאל, הרקע המיתולוגי בישעיהו י"ד – הנ"ל, "הרקע המיתולוגי של המשל על מלך בבל [ג-כג]", בתוך: י' הופמן (עורך), ישעיהו: אנציקלופדיה עולם התנ"ך, הוצ' רביבים ירושלים–רמת-גן תשמ"ו, עמ' 79-80.
גרסיאל, משחקי מלים בספר שמואל – M. Garsiel, "Word Play and Puns as a Rhetorical Device in the Book of Samuel," in S.B. Noegel, Puns and Pundits: Word Play in the Hebrew Bible and Ancient Near Eastern Literature, Bethesda, MD, 2000, pp. 181-204
גרסיאל, מדרשי שמות במל"א א-ב – Idem, "Puns upon Names as a Literary Device in 1 Kings 1-2," Biblica 72 (1991), pp. 379-386
גרפינקל וגנור, חורבת קיאפה = שעריים – Y. Garfinkel & S. Ganor, "Khirbet Qeiyafa: Sha‘arayim", JHS 8 (2008), article 22
הונימן, שמות מלכותיים – A.M. Honeyman, "The Evidence for Regnal Names among the Hebrews", JBL 67 (1948), pp. 13-25
הלפרן, דוד – B. Halpern, David's Secret Demons: Messiah, Murderer, Traitor, King, Grand Rapids & Cambridge 2001
הרמן, היסטוריה – S. Herrmann, A History of Israel in Old Testament Times, (Revised and enlarged edition), SCM Press: UK 1981
הרצברג, שמואל א-ב – H.W. Hertzberg, I & II Samuel: A Commentary (OTL), London 1964
ויליס, שמואל – J.T. Willis, First and Second Samuel (LWC OT), Austin 1982
ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא – י' ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא: לאור הממצאים הארכיאולוגיים, רמת-גן תשכ"ג.
ידין, יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו – הנ"ל, "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", בתוך: י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ-ישראל בימי המקרא, תל-אביב תשכ"ד, עמ' 166-169.
יפת, דברי הימים – S. Japhet, I & II Chronicles: A Commentary (OTL), London 1993
ליונשטם, רפאים – ש"א ליונשטם, ערך "רפאים", אנציקלופדיה מקראית, ז, ירושלים תשל"ו, עמ' 404-407.
מייארס, דברי הימים א – J.M. Myers, I Chronicles: Translated with an Introduction and Notes (AB), Garden City, NY 1965
מלמט, דוד ושלמה – א' מלמט, "פרקים במדיניות החוץ של דוד ושלמה", בתוך: א' מלמט (עורך), בימי בית ראשון: מלכויות ישראל ויהודה, ירושלים תשכ"ב, עמ' 24-46.
מקקרטר, שמואל-א – P.K. McCarter, JR., I Samuel: A New Translation with Introduction, Notes & Commentary (AB), Garden City, NY 1980
מק'קרטר, שמואל ב – Idem, II Samuel: A New Translation with Introduction, Notes and Commentary (AB), Garden City, NY 1984
נאור, המקרא והארץ – מ' נאור, המקרא והארץ: באור גיאוגרפי לתנ"ך, חלק שני, נביאים ראשונים, תל-אביב תשי"ד.
נאמן, שמה של חורבת קיאפה – N. Na’aman, "In Search of the Ancient Name of Khirbet Qeiyafa", JHS 8 (2008), article 21
נאמן, שעריים – Idem, "Shaaraim – the Gateway to the Kingdom of Judah", JHS 8 (2008), article 24
סגל, ספרי שמואל – מ"צ סגל, ספרי שמואל: ערוכים ומבוארים עם מבוא מפורט, ירושלים 1964.
סטולץ, שמואל – F. Stolz, Das erste und zweite Buch Samuel (ZBK AT 9), Zürich 1981
סמית', ספרי שמואל – H.P. Smith,A Critical and Exegetical Commentary on the Books of Samuel (ICC), Edinburgh 1951
סרנה, בראשית – N.M. Sarna, Genesis: The JPS Torah Commentary, Philadelphia, New York & Jerusalem 1989
פולזין, דוד והדויטרונומיסט – R. Polzin, David and the Deuteronomist: A Literary Study of the Deuteronomic History, Part Three, 2 Samuel, Bloomington & Indianapolis 1993
קלאי, ערך נב, נבה – ז' קלאי, ערך "נב, נבה", אנצמ"ק, ה, עמ' 684-685.
קלמנט, שמואל-ב כא-כד – H.H. Klement, II Samuel 21-24: Context, Structure and Meaning in the Samuel Conclusion, Frankfurt am Main et al 2000
קמפבל, שמואל-א – A.F. Campbell, I Samuel: The Forms of the Old Testament Literature (FOTL VII), Grand Rapids & Cambridge 2003
רייני ונוטלי, אטלס כרטא לעולם המקרא – A.F. Rainey & R.S. Notley, The Sacred Bridge: Carta's Atlas of the Biblical World, Jerusalem 2006
רייני, שמות מקומות – א"פ רייני, "שם, שמות מקומות", אנציקלופדיה מקראית, ח, עמ' 11-29.

SUMMARY
The Four Sons of Rephaim Who Fell in Combats with David and His Heroes
Moshe Garsiel

This article deals with four episodes describing how David and his heroes killed giant (Rephaim) opponents (2Sam 21:15-22 and a different version in 1Chr 20:4-8). According to Garsiel, The first episode took place in Negeb of the Chrethites; the second—in Gezer; the third—in the Elah Ravine (ba-gay’); and the forth in Gath. The episodes were arranged in a non-chronological order. From a chronological point of view, the earliest is the duel between Elhanan, who later on was dubbed David (the beloved one) which became his royal name—and Goliath. The second duel was the war near the city of Gezer. The third war took place at the Negev in which David was saved by Abishai son of Zeruyah. The people of Israel then swore that David should not go out with the troops to fight. The last of the wars took place in the outskirts of Gath. Garsiel deals with different aspects of the parallel texts and comes to a conclusion that the main point in adding these episodes in the text of Samuel is to draw an analogy between Moses, Joshua and David: the first two had exterminated many of the Rephaim giants from the Promised Land and latter and his heroes completed the task.

בית מקרא נד (תשס"ט), חוברת א, עמ' 61-39. מתפרסם כאן באדיבות מוסד ביאליק. 

תגובה 1:

  1. הרבה הערות, אך כל אחת במקומה ובעיקר בזמנה.
    ולעכשיו?
    קשה לקבל את ההנחה הזו: "כל הפסוקים הללו בדבר האהבה המקיפה שזכה לה הגיבור הצעיר הם מדרש שם ספרותי לשם דוד, שנגזר כלשון דודים ואהבה. [38] דוד זכה אפוא באהבת הציבור, וגם ה' היה עמו, ולפיכך הוא כונה בפי כול "דוד""
    הרעיון כשלעצמו יפה, רק ש"דודים" במקרא מתייחס לאהבה מאוד ספציפית, היינו אהבה ארוטית. עת דודים, מה דודך מדוד וכו' (ואולי קרוב אליו גם "דודאים" פרי התאוה).
    לא מסתבר שדוד שהיה נאהב כחבר, כמנהיג, כשליט, עפ"י המתואר במקרא, ע"י חבריו והעם וכו' נאהב על ידם סוג כזה של אהבה.
    (אמת היא שהמילה "אהבה" כוללת גם אהבת חבר או כל אהבה שאינה ארוטית בדווקא וגם אהבה ארוטית, אלא שכאמור הצורה של "דוד/דודים" וכדומה, מתייחסת, למיטב ידיעתי/זיכרוני רק! לאהבה ארוטית).

    השבמחק