יום שבת, 16 באוגוסט 2014

החיים על פי הלחם

 ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מאמרי, הלחם במקרא בחיי הפרט והכלל בגליון 2 על 'עת מקרא', הוא מאמר מבואי
שמראה כיצד נעשה הלחם לאספקלריה שבה משתקפים סדרי העולם כולו על הבטיהם האישיים, הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים, הלאומיים, ההיסטוריים, המוסריים והאמוניים. הנה כמה הבזקים על רעיונות שבמאמר.
טיבו של הלחם, כמותו ונסיבות אכילתו שיקפו את מעמדו הסוציו-אקונומי של האדם ואת נסיבות חייו ברמה האישית והלאומית גם יחד. הם סימנו גבולות, בלתי נראים אמנם אך מוחשים מאד, בין העברי לבין האחר, בין ענים לבין עשירים, בין אזרחים לבין מנהיגים, בין קודש לבין חול, ובין ימים כתיקונם לבין ימי מלחמה ומצור. היחס ללחם שיקף גם את חלוקת התפקידים המגדרית בחברה. הגברים היו אדוני הלחם. הם שלטו במשאבים הכלכליים ובייצור הלחם משלב האדמה ועד גרגרי הדגן. הנשים, לעומת זאת, היו בדרך כלל המופקדות על אפיית הלחם בבית. בתוך המגבלות של המבנה החברתי הפך המזון בכלל והלחם בפרט לערוץ ההתבטאות שלהן, והן השתמשו בו לצורך שליטה בגורלן ובעולמן.  

מי שהיה בכוחו לספק לחם, לצמצמו או למונעו מאחרים ריכז בידיו כוח רב להיטיב או להרע. היו אנשים וקבוצות שהשתמשו בשליטתם בלחם כדי לשים יד על תוצרים, קרקעות, שירותים וחירויות של אנשים הזקוקים לו. לכן היחס ללחם נחשב לאמת מידה שבה נבחנה רמתו המוסרית של אדם. מי שמונע לחם מרעב הוא רשע ומי שמעניק לדל מלחמו, דהיינו מצרכי מחייתו, הוא צדיק. ה' יגמול לצדיק כצדקתו והוא וזרעו לא יחסרו לחם לעולם.
ה' משגיח על עולמו ונותן לחם לכל בשר. הלחם הוא חשוב וחיוני לקיום אבל ’לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם' (דברים ח‘ 3). 'הנה ימים באים נאם אדני ה'‘, אמר עמוס, ’והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'' (ח‘ 11). 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה