יום שישי, 10 באוקטובר 2014

קהלת וסוכות - הרהורים חופשיים

יהושע גתי

סוכות חג מיוחד הוא. מחגי העלייה לרגל, וסוכות הוא החג היחידי שנאמר בו: "ושמחת בחגך" (דברים טז  14). חובה לשמוח. השמחה היא שמחתו של החקלאי, האיכר. נסתיימה העונה החקלאית. האסמים מלאים. התבואה נאספה, תקופה של רגיעה.
אבל השמחה מוגבלת דרך הזיכרון הקולקטיבי התנ"כי של יציאת מצרים, וכשזוכרים, אז מכניסים דברים לפרופורציה, ופרופורציה היא המידה הראויה. ולכן, הסוכה, המשכן הזמני, ממלאת תפקיד חינוכי משמעותי. חרף השפע האדם איננו גר במשך ימי החג בביתו אלא בסוכה הארעית. אנחנו זוכרים מי אנו ומאיפה באנו ומי הביאנו. משמעות רוחנית נעלה. אנו נקראים לצניעות.



זה היה הממד הפיזי-רוחני. אבל כדרכנו אנו קוראים בספר, מגילה מהתנ"ך, ובחג הסוכות אנו קוראים את מגילת קהלת. נהוג לקרוא את מגילת קהלת בסוכות בעקבות מדרש שיר השירים רבה שקוראים במגילה בחג האסיף הוא סוכות, באמרנו שהאסיף מסמל את סיום העונה החקלאית, וקהלת את קץ תכליתו של האדם, היא הזקנה. והנה חג השמחה מלווה בספר כבד והשמחה הגדולה, שמחת הטבע, רוסנה על ידי הגות פסימית הבוחנת את הטבע.  
קהלת הוא ספר בעל מסרים מורכבים, ואכן חז"ל, מששקדו על הקנוניזציה של ספרי התנ"ך, היססו באשר לקהלת.
המסורת מיחסת אותו לשלמה לעת זקנתו. ביקורת המקרא מטילה ספק בקביעה זאת. אבל צריך לציין שרק אדם בעל ניסיון חיים רב, המביט מבעד למשקפי השנים, יכול לכתוב ספר כזה המבוסס על הסתכלות חיים חכמה ומפוכחת כל כך. 
הפתיחה: "הבל הבלים...הבל הבלים הכול הבל", כלומר, הכול חסר משמעות, היא הכרזה קשה מאד מבחינת המחשבה הדתית. המחשבה הדתית היא בעלת ערך וטעם ומשמעות וכיוון. היא בעלת חזון. אולי האדם לכשעצמו איננו נחשב והוא כתולעת, אבל יש דרך ויש כיוון ויש תוכן. ואילו קהלת מדגיש את חוסר התכליתיות דרך הסממן הרטורי של החזרה על מילת המפתח הבל המקבעת את תפיסתו. והוא מדגים את חוסר התכליתיות  דרך מחזור הטבע: הכול חוזר למה שהיה, ולכן "מה יתרון לאדם בכול עמלו שיעמל תחת השמש". ועוד משפט סקפטי מאד:
"מה שהיה הוא שיהיה... אין כול חדש תחת השמש" (א 9). 
ויש פה עוד קו מחשבה קשה:
"ונתתי את ליבי לדרוש ולתור בחכמה על כול אשר נעשה תחת השמים,
הוא עניין רע, נתן אלהים לבני האדם לענות בו" (א 13).
חקירה אינטלקטואלית הנובעת מסקרנות האדם היא עניין מאכזב. החוקר האינטלקטואלי מיגע את עצמו אבל בלי טעם. וזהו מוטיב מדכא למדי המופיע במקרא כבר בתהיות חוה הלאכול מהפרי ושיאו באיוב: "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה" (כח 12). האדם נלחץ: יש לו יכולת שאילת שאלות מהותיות, אבל הוא נבלם ואיננו יכול לרדת לעומק הדברים, והחקירה מתסכלת עד שקהלת אומר: "הוא עניין רע".
והוא ניסה הכול: עושר, בילויים, והכול הבל. ועד כדי כך שהוא שנא את החיים כי נוכח שאין יתרון לחכם על פני הכסיל. גורל אחד לכולם: "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחשך הולך, וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם " (ב 14 ).
ואז הוא מסיק : כול דבר בעיתו. אין מצב אחד ויחיד אין שמחה נצחית ואין כאב נצחי.
והפסוקים בפרק ג' הם המוטו:
עת ללדת ועת למות
עת לבכות ועת לשחוק
עת לאהב ואת לשנוא.
והמסקנה הסופית העריכתית:
"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא..." (יב 13).
מסקנה קרובה מאד מופיעה בספר איוב: "הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה" (כח 28). 
ספר מפוכח מאד. הוא אולי הריאליסטי מספרי התנ"ך. אין בו שום תמימות ושום דוגמטיות דתית. 
לכאורה ספר שהוא אנטיתזה לשמחה. ספר של פסימיזם הנקרא דווקא בחג השמחה. והאיזון הוא מופתי. שמחה מידתית. 
ויש כאן גם בעיה תיאולוגית קשה, שהעימות עם ספר משלי יבהירה: משלי הוא ספר האופטימיזם הגדול. יש יחס ישר בין המעשה לתוצאה בפיקוח האלוהי. עבוד קשה, היה חרוץ והתמורה תבוא: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם" (ו 6). יש דרך, יש כיוון. ולא כך קהלת. האם זהו ספר אנטי מקראי? לא בהכרח. קהלת הוא ספר המציאות בעל לקח חינוכי גדול: ריאליזם, דע מי אתה ובפני מה אתה עומד, ולכן חיה את חייך. עם זאת, קהלת איננו ספר של ויתור. עשה, עמול, טרח לשפר את מצבך: "שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו" (יא 1). אבל דע שלכול סיטואציה בחיים מקום משלה. אז אל תתאכזב, אבל אל תחיה לעצמך כיון שיש מסגרת גם אם היא לא תחת שיפוטך השכלי וגם אם איננה נתונה לביקורת תבונתך. כתוב בתוספת שהכשירה את הכנסת קהלת לקאנון: "סוף דבר, הכל נשמע,  את האלוהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (יב 13).  


                                                                                                            

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה