יום חמישי, 2 ביוני 2016

״חמקמקות נאמנה״ כמאפיין ספרותי בקינת דוד על שאול ויהונתן (שמואל-ב, א 27-17)

 ד“ר יוספה רחמן, מכללת לוינסקי והמכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון


לאחר שנים רבות של קריאת קינתו של דוד על שאול ויהונתן והתלבטות בביטויים קשים המופיעים בה דוגמת הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, שְׂדֵי תְרוּמֹת, כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן ועוד, הגעתי למסקנה שבסופו של דבר המרכיב הסגנוני העיקרי של שירה זו ומה שעושה אותה לשירה המדברת אל רבים הוא דווקא פשטות הכתובים: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, אַל־תַּגִּידוּ, אַל־תְּבַשְּׂרוּ, אַל־טַל וְאַל־מָטָר, צַר־לִי עָלֶיךָ, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, ואפשר להוסיף, אולם התכונה המרכזית שהצמיחה לקינה זו כנפים היא התכונה, שאכנה אותה כאן ״חמקמקות אמנותית״, שנוצרה כתגובה לאילוצים שהכתיב ההקשר העלילתי של הקינה.  
ומהי אותה מציאות עלילתית? ומדוע היה צריך דוד להתחמק? בגלל הכורח להספיד בבת אחת אוהב (יהונתן) ואויב (שאול)!
אמנם כאשר דוד נבחר להיות התרפיסט המוזיקלי של שאול, שאול אהב אותו מאד (שמואל-א טז 21), אולם מסכת הרדיפות והעינויים שעבר דוד מאז נצחונו על גלית לא הותירו שריד של טעם טוב בנפשו של דוד. כיורשו המעותד של שאול היה לו קונפליקט בין חובתו הציבורית לחלוק לשאול כבוד כמלך, לבין העדפתו הברורה כלפי יהונתן, חברו בנפש. דוד צריך היה אפוא לתמרן בין החובה הציבורית לבין רחשי הלב, בין ההכרח להעמיד את שאול בראש לבין הרצון להפוך את היוצרות ולהקדים את בן המלך למלך. רק חמקמקות אמנותית עם כנות פנימית, אפשרה לו לעשות את מה שהיה כמעט בלתי ניתן להיעשות. אסקור שבע נקודות לעניין זה:

(1)  פתיחת הקינה: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים (פסוק 19). 
בקינה על מות אבנר, נזכר שמו של אבנר במשפט הראשון, הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר, ומיד לאחר מכן פונה אליו דוד בלשון נוכח יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת / וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ / כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ (שמואל-ב, ג 34-33). לעומת זאת, בקינה שלפנינו נדמה שדוד עושה הכל על מנת להשתחרר מלהזכיר את שמו הפרטי של שאול בראש השירה וכראשון. ההתחמקות מנקיבת שמו הפרטי של שאול בתחילה מתבצעת באמצעות שימוש במטפורה הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל והתייחסות כללית ל"גִבּוֹרִים". יחד עם זאת, המטפורה מרשימה, שכן המלה צְּבִי מקבילה למלה תִּפְאֶרֶת (השוו ישעיה יג 19: וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת / תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים). 

(2) במילות הפנייה שבקינה מתפזר דוד על פני נושאים שונים (הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ; בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל) - לא משום שהתפזרות זו מעלה היא כאן, אלא משום שהיה לו קשה לפנות אל מי שעמד בראש הפירמידה החברתית, אל המלך שאול. נפשו כפי שכבר ציינו, נהתה דווקא אחרי הבן, יהונתן.

(3) שבחו של שאול נאמר בעיקר לגבי ההיבט המלחמתי. רק לגבי בנות ישראל אנו מוצאים התייחסות שאיננה מחויבת להתפרש כשייכת לתחום המלחמתי בלבד: הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם־עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן (פסוק 24). אמנם מההקשר אפשר להסכים עם הטענה שדוד מתייחס כאן להלבשת בגדים שנלקחו על ידי שאול כשלל במלחמה. שופטים ה 30 המתאר את סיסרא באופן דומה, מחזק טענה זו, אולם אין הכרח לומר שהלבשת הנשים בבגדים ובקישוטים יקרים התבצעה רק בהקשרים מלחמתיים. האומנם דוד הצליח להתעלות על עצמו בנקודה זו משום שכשם שכולם ידעו, גם הוא ידע כי אהבת הנשים היתה נתונה בראש ובראשונה לו עצמו הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפוֹ [בַּ][אֲלָפָיו] וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו (שמואל–א, יח 7)?

(4) תחושות האבל בקינה, כמו הקללות, הן כלליות, והן שמאפשרות לדוד להפגין אבלות כללית, אך בתוך תוכו להתאבל בעיקר על יהונתן.

(5) ‏שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם (פסוק 23). על שאול ויהונתן נאמר כאן, שהם נאהבים ונעימים, רוצה לומר נאהבים על בני עמם ונעימים כלפיהם, אך לא נאמר שהם נאהבים ונעימים זה כלפי זה. הרי כידוע, בשמואל-א, כ 33  מסופר ששאול הטיל בחרון אפו חנית לעבר יהונתן, ולפני כן אף כינה אותו בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת (פסוק 30) בשל קשריו עם דוד. ובהזדמנות אחרת מסופר, ששאול האשים את בנו בפומבי בשיתוף פעולה עם דוד נגדו: כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת־עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה” (שמואל-א כב 8).
לפי פיסוק הטעמים, יש לקרוא כך:
לעניות דעתי, חלוקת הטעמים משקפת אמת לאמיתה: אל המלחמה האחרונה הלכו האב והבן יחדיו, בלב אחד כאיש אחד וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ. אולם לא היה כך לאורך כל חייהם. בחלק האחרון של חיי האב והבן היתה גם היתה ביניהם פרדה, ולא פעם. לכן לא ייתכן שדוד אמר שהשניים לא נפרדו זה מזה גם בחייהם, מה גם שלהיפרדות הזאת הייתה נגיעה משמעותית עד מאד לגבי הידידות בין דוד ליהונתן שנאלצה להתקיים בסתר, הרחק מעיניו של האב .

(6) האהבה ליהונתן מובעת במפורש רק בסוף, כספיח כביכול: צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים (פסוק 26). באופן זה דוד מגלה את האמת שלו, אולם מצד שני אין הוא מנפנף בה. לפני שהוא מתקדם לעבר ספיח זה הוא מקדים שלוש פעמים את הזכרת שמו של "שאול" לשמו של יהונתן: (א) בפסוק 21 הוא מזכיר את מָגֵן שָׁאוּל מבלי להזכיר את יהונתן. רק בפסוק 22 הוא פותח בקֶשֶׁת יְהוֹנָתָן ומסיים בחֶרֶב שָׁאוּל.  (ב) בפסוק 23 הוא אומר שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, ומיד מופיע שוב שאול:  (ג) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל־שָׁאוּל בְּכֶינָה (פסוק 24). בכך נסללת הדרך להתייחדות עם זכרו של יהונתן: אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה / יְהוֹנָתָן עַל־בָּמוֹתֶיךָ חָלָל (פסוק 25), ומיד שוב יהונתן, אך הפעם "בגדול": צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים (פסוק 26). רוצה לומר: אין זה נפלא ומופלא בעיני שנשים נמשכות אל גיבור, אבל נפלא ומופלא בעיני, שאתה, שהיית מיועד להיות יורש הכתר, הפגנת אהבה עצומה כלפי וויתרת על הכתר למעני מתוך אהבה ומסירות. (לנִפְלְאַתָה השוו משלי ל  19-18 שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּע [וְ][אַרְבָּעָה] לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ־אֳנִיָּה בְלֶב־יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה). 

(7) המילה ׳אהבה׳ מופיעה בקינה רק ביחס לאהבת יהונתן לדוד, ולא בזיקה ליחסו של דוד ליהונתן. אילו דוד היה מדבר על האהבה הזאת מהצד שלו, היתה בולטת לעין שתיקתו בנוגע לאהבתו כלפי שאול. ובכל זאת, נפרצו כאן הגבולות במלים נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד. 

הוא שאמרנו: הקינה של דוד על שאול ויהונתן היא מלאכת מחשבת של חמקמקות אמנותית מחויבת הסיטואציה העלילתית אשר מאפשרת לחדור לנבכי נפשו של דוד בקוננו את הקינה הזאת. 

5 תגובות:

  1. ברצוני לברך את ד״ר יוספה רחמן על מאמרה היפה וניתוחה את קינת דוד. ובהזדמנות זו להצביע על הדימיון וההפך בין קינת דוד לשירת האזינו של משה , דברים לב דוד מקונן ומקלל את הטבע ״ הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות״
    משה בשירת האזינו קורא כעדים לשמים ולארץ ״האזינו השמים והארץ ואדרבה ותשמע הארץ אמרי פי. יערוך כמטר לקחי תזל כטל אמרתי״
    השמים מסמלים את אלוהים בשירת האזינו
    ואילו דוד פונה אל הטבע עם רגליו על האדמה כחיל אמיץ לוחם שאבד את אהבתו

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לך.
      לעניות דעתי, יש לומר שאנשים גדולים מתחברים מעצם כלליות נשמתם, ליקום ומלואו, אם באופן זה או באופן אחר.
      יוספה רחמן

      מחק
  2. יוספה רחמן:
    לאור שאלה שנשלחה אלי בדואר רגיל, ברצוני להוסיף מעט על המילה הפותחת "הצבי":
    מאחורי מטפורה זו מסתתר גם חלק מנופי הארץ (ארץ הצבי והיעל). משהעלה דוד על דל שפתיו תמונה יפהפייה זו, הוא התחבר יותר אל ההיבטים הכללים של הקינה, ויכול היה להמשיך, מתוך גבורה נפשית, לקונן קינה שבראש ובראשונה הייתה אמורה להיות מכוונת למלך ישראל שהיה לצערו אויבו. גם אפשר להיפך, מכיוון שדוד החליט לחשוב במהלך השירה על שאול כמייצג העם ולהסיח דעתו ככל שיוכל מההיבטים הכאובים עד מאד ביחסים ביניהם, ריצדה מול עיניו תמונה אהובה מנופי הארץ ששאול מלך בה.
    איך אמרה לי מי שאמרה, בשירה זו דוד הוכיח גבורה כלפי שאול. זאת - בהתחשב בעובדה ששאול מירר את חייו תקופוה ארוכה וכל חפצו היה להרגו.

    השבמחק
  3. ד״ר ישראל כץ13 ביוני 2016 בשעה 12:43

    ד"ר ישראל כץ
    מאמרה שלשל ד"ר יוספה רחמן "חמקמקות נאמנה", מצביע על תופעות ספרותיות, ובעיקר על הניסיון הקשה של דוד להבחין בין רגשותיו השונים כלפי יונתן ושאול. כריכת שאול ויונתן יחד, סיפק לד"ר רחמן ניסוח כזה של מאמרה.
    גישה סינכרונית זו אינה מאפשרת חשיפה של עיקר המסר של הקינה. הגישה הדיאכרונית תגלה כי המניע של דוד, או שמא נאמר, המניע של הסופר-העורך, הוא דוד: בקינה זו דוד הוא הדמות המרכזית. הוא המשבח, הוא המגלה רגשות. נחשפת כאן ציניות של הסופר -העורך, שברצותו לשבח ולהאדיר את דוד , כורך את שאול ויונתן יחד. עם זאת הבחנותיה של ד"ר רחמן יפות.

    השבמחק
  4. נהניתי מהמאמר. אפשר להוסיף שאהבת יהונתן היא הד לאהבתו כפי המופיע בשמ"א יח,א

    השבמחק