יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר
 |
| Amsterdam, Museumplein |
אברהם קרע את ישמעאל מעליו בחייו, אחרי ששרה תבעה ממנו " גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם בְּנִ֖י עִם יִצְחָֽק" (בראשית כ"א,י') . התביעה הזאת ציערה אותו צער גדול, "וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ" ומפרש בעל התוספות ריב"ש, "על הגר היה קשה בעיניו, אבל על בנו היה לו קשה מאד", ואילולא התערב ה' ואמר לו לשמוע בקולה של שרה גם בדבר הזה, לא היה משלח לא את האם ולא את בנה מלפניו. כל חייו של האב מתקדרים אחר שכך הוא עושה, במצוותה התקיפה של האישה האהובה, אחרי שכך הוא מעולל לבנו בכורו, ואחרי שהוא הוא האיש הפותח שעריה של איבה בין אחים, שניהם בשר מבשרו, והציות לצוו האלוהי גוזר עליו מעשה ולא משחרר אותו מייסורי מצפונו. כשהשניים בניו , יחדיו, קוברים אותו במערה אותה קנה עם מות שרה, ובן השפחה המגורשת נושא עם בן הגבירה המגרשת את גוויית אביו לנוח מנוחת עולמים ליד האישה שסיכלה את היחדיו הזה בחייה והרעה בכך לאברהם כל ימיו, הם מפייסים בדבקם באחווה בבואם לקבור את אביהם במערה בה נחה מנוחת עולמים האישה ששמע בקולה פיוס של חסד אחרון, המביא מן המוות הבא תמיד, מזור גדול לחיים שתמו להיות.
כיוצא בזה יצחק. היריבות בין בנו יעקב, האיש התם יושב האוהלים, לבכורו עשו, איש הציד הערבות והיער, פלשה לתוך חייו בזעף נורא, העירה תככיה של הרעיה האהובה שהביאו לשיכול ברכות ולשנאת אחים עזה כמוות ולקריעת יעקב מעל מאהליו של אביו. היא ייסרה את יצחק כל ימיו ייסורי תופת שפרצו כאשר נוכח לתדהמתו בעיוורונו כי רומה, "וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד מְאֹד֒" (בראשית כ"ז, ל"ג) ורש"י קורא עליו "ראה גיהנם פתוחה מתחתיו". רבקה הגיעה אל חייו מרחוק, מארם, אחות לבן הערמומי, בימים בהם כמעט קרס אחר מות שרה תחת כובדה של אבן מאבני המזבח עליה לא אזלה נשמתו אבל אזלה נשמת אמו האוהבת. הוא היה בודד, התהלך לו משיח לפנות ערב עם שיחי השדות. כשנגלתה לעיניו דמותה גולשת מעל מרכב הגמל, מצועפת, הייתה כתעתוע מדבר נהדר-יופי נדיר וצנוע, "וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ" (בראשית כ"ד,ס"ז). באהבתו עתר לה' בעקרותה אך כשנענתה כפליים מכל אישה, ותאומים רקמו עור וגידים בבטנה, נתייראה שמא העוברים לוחמים על בכורה ברחמה ובמלחמתם יקרעו אותה לגזרים ולא נרגעה עד שנביא מנביאי אותם זמנים ניבא לה כי לא תוכל לגורלה אלא כאשר התאומים ייפרדו.
יצחק ידע. דיוקנו של לבן דאה בחשכה מאחורי עפעפיו שכבדו מזוקן על אישוניו שכבו, אותו לבן שהעשיר בארץ עליה אמר ה' לאביו אברהם "לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ "(בראשית י"ב,א') , והוא, לבן זה, לא הלך משם, אותו לבן שאברהם השביע את עבדו "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן תָּשִׁ֥יב אֶת בְּנִ֖י שָֽׁמָּה" (שם,כ"ד,ו') ועכשיו השיבה הרעיה האהובה את בנו שלו אל המקום שנאסר עליו בשבועה אחרי שזממה לבדה ועשתה היא ובנה, קנוניה ברוח המתעתעים שירשה עם אחיה הנכלולי מאבותיה, אותו לבן שהחליף משכורתו של בנו, שהיה לחתנו בלי בושה ובלי עכבות, והנה עתה, בקצה ימיו, חוברים שוב התאומים יריבי הנצח שנולדו להתקיים פרודים זה לזה, " וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ עֵשָׂ֥ו וְיַעֲקֹ֖ב בָּנָֽיו" (שם ל"ה,כ"ט) וחבירת אחווה זאת לאחר חייו מפייסת אותו פיוס גדול במו חייו עם האישה שכה אהב והיא כה הכאיבה לו עד למאוד מאוד, והוא יכול למות זקן ושבע ימים.
כיוצא בז דוד. הלוחם ללא חת, בונה הממלכה לתפארת, אביר החרב ואמן הכינור, בונה העיר וכובש לב הבריות, גדול המתפללים במקרא, אינו רוצה בסתיו ימין אלא אחת, ואותה הוא מבקש מאת ה' באמצעות נביאו נתן, "וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָשַׁ֥ב דָּוִ֖יד בְּבֵית֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜יד אֶל נָתָ֣ן הַנָּבִ֗יא הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י יוֹשֵׁב֙ בְּבֵ֣ית הָֽאֲרָזִ֔ים וַאֲר֥וֹן בְּרִית־יה' תַּ֥חַת יְרִיעֽוֹת" , לבנות בית לאלוהיו שהיה עימדו ועם עמו גם בגיא צלמוות גם בנאות דשא. הנביא, אינו יודע אם יש בעולם נפש רצויה יותר מן המלך לפני ה' לבנות הבית ואינו שואל מדוד פנאי להביא משאלתו לפני ה' בטרם יענה בשם ה', ועונה בו במקום, בוודאות שאין עמה הרהור כלל " כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים עִמָּֽךְ" (דברי הימים א', י"ז, א'-ב'). אבל ה' הוא האלוהים, וה' לא מחשה. בחזון הלילה הוא מצווה על נתן להודיעו לדוד, " כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה', לֹ֥א אַתָּ֛ה תִּבְנֶה לִּ֥י הַבַּ֖יִת לָשָֽׁבֶת", אתה " ...מָלְא֤וּ יָמֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת עִם אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִֽימוֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה מִבָּנֶ֑יךָ וַהֲכִינוֹתִ֖י אֶת־מַלְכוּתֽוֹ. ה֥וּא יִבְנֶה לִּ֖י בָּ֑יִת וְכֹנַנְתִּ֥י אֶת כִּסְא֖וֹ עַד עוֹלָֽם" ( שם, ו"א-י"ב). הוא לא אומר לו מי מזרעו. הוא לא מגלה מפורשות למה לֹ֥א אַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י הַבַּ֖יִת. דוד מקבל. תפילה נכנעת, שאינה מגלה שמץ ייסורי אכזבה, כאב דחיה, אבק תרעומת, חותמת את השיחה הגורלית הזאת בין המלך הכל יכול לשלוחו של האלוהים, האל העליון על כל עליונים.
הוא לא יבנה הבית. אבל הוא יהיה מוביל ההכנה הגדולה לבניינו , ואל המקום בו אמר כי ייבנה הבית הוא מכנס "בַרְזֶ֣ל לָ֠רֹב לַֽמִּסְמְרִ֞ים לְדַלְת֧וֹת הַשְּׁעָרִ֛ים וְלַֽמְחַבְּר֖וֹת הֵכִ֣ין דָּוִ֑יד וּנְחֹ֥שֶׁת לָרֹ֖ב אֵ֥ין מִשְׁקָֽל. וַעֲצֵ֥י אֲרָזִ֖ים לְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר כִּֽי הֵ֠בִיאוּ הַצִּֽידֹנִ֨ים וְהַצֹּרִ֜ים עֲצֵ֧י אֲרָזִ֛ים לָרֹ֖ב לְדָוִֽיד" (שם, כ,ב ג'-ד) וכל אותה עת הוא בורר מתוך חייו את העילה הראשה, הקובעת, החותכת, שהביאה אל האלוהים לפסול אותו כבונה ביתו, ובה בעת הוא חותר לפענח למי כיוון ה' באומרו "ה֥וּא יִבְנֶה־לִּ֖י בָּ֑יִת וְכֹנַנְתִּ֥י אֶת־כִּסְא֖וֹ עַד־עוֹלָֽם", מ י הוא אותו 'הוא', מי, ואין יכול שיהיה הוא בלתו אחר. והוא כשומע קול האומר לו " דָּ֤ם לָרֹב֙ שָׁפַ֔כְתָּ וּמִלְחָמ֥וֹת גְּדֹל֖וֹת עָשִׂ֑יתָ לֹֽא־תִבְנֶ֥ה בַ֙יִת֙ לִשְׁמִ֔י כִּ֚י דָּמִ֣ים רַבִּ֔ים שָׁפַ֥כְתָּ אַ֖רְצָה לְפָנָֽי" ( שם, ח') " כמו דם אוריה", הוא שומע את רבנו דוד קמחי לוחש ממרחקי השנים שעוד תבאנה, לא נתן של כבשת הרש, לא נתן שאמר לו 'בנה', לא נתן שאמר לו 'לא תבנה', אלא 'כמו דם אוריה' שהוא מכל הדמים ששפך אומר לעצמו, ואז הוא יודע, אז הוא שומע אותו קול כי " ה֥וּא יִבְנֶה לִּ֖י בָּ֑יִת" מוכרח להיות שלמה, והוא קורא לו, ומצווה אותו, וכשהוא גווע ושלמה בנו מולך תחתיו, הוא מת בשיבה טובה ושבע ימים, בקורת הרוח הבאה עם הפיוס האפשרי האחד, עם בת שבע, גזולת אלוף נעוריה, קוראת התיגר האילם מגגה של ירושלים, ועתה עם בנה, למצער, " הֽוּא יִבְנֶ֥ה בַ֙יִת֙ לִשְׁמִ֔י וְהוּא֙ יִהְיֶה לִּ֣י לְבֵ֔ן וַאֲנִי ל֖וֹ לְאָ֑ב וַהֲכִ֨ינוֹתִ֜י כִּסֵּ֧א מַלְכוּת֛וֹ עַל ִשְׂרָאֵ֖ל עַד עוֹלָֽם" (שם י').
כך חשב דוד. כך הביא לו מותו פיוס גדול אל חייו הסוערים, פיוס עם האלוהים, פיוס עם נתן הנביא, עם בת שבע, אולי עם שלמה, קורת רוח, השלמה, כך היה הוא שבע ימים. ואין יודע, עליה על בת שבע, אם מתה שבעת ימים....
מעתה, שואל השואל, מאין לו למת קורת רוח על שמותו מפייס אותו עם ייסורי ימיו . הוא יודע. על צירוף המילים " וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מָת" האמור באברהם והאמור ביצחק, אומר הפרשן רבי מאיר לייבוש וייזר הידוע בכינוי המלבי"ם "הגויעה מציין אפיסת כחות הגוף, והמיתה מציין פרוד הנפש מן הגוף". הוא נשען על התובנה כי וַיִּגְוַ֨ע הוא מלשון יגיעה, כאילו החיים על תהפוכותיהם ודרישותיהם מייגעים עד כלות, עד מות, ולא מות ממש. קרבו ימיו של אדם למות, והוא רואה בניו באים, מקיפים אותו ומלווים את רגעי חייו האחרונים באחווה ביניהם, הם מעניקים לו קורת רוח ההולכת אל אחור, אל כל ימיו וחובשים את הפצעים שייסרו אותו והוא הולך לדרכו שבע ימים. אין שיעור לפיוס, לא בחיים ולא במוות, ואם אין אדם זוכה שיבא מיד, עדיין, יקוו לזכות כי יעמוד הפיוס במשעול הזמן הנע לו אין עוצר אל הבאות, ויפנה וישוב אחור להאיר ימים שהיו.
ערב שבת פרשת חיי שרה התשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.