יום רביעי, 14 ביוני 2017

לִחְיוֹת אוֹתָהּ. דיון בשאלת הייצוג הנשי ב"אֱמֶת" מאת צביקה ניר

עדי אביטל-רוזין, סופרת חוקרת ספרות ומורה

הקיבוץ המאוחד

צביקה ניר, אמת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק תשע״ו - 2016, 309 עמודים [1]
          
רְאֵה אֱמֶת שֶׁנּוֹתֵן לָנוּ הַזְּמָן כְּמוֹ הַמַּיִם, לְאַט וְלִפְעָמִים מַהֵר. [2]

מה יש בה, בָּאֱמֶת, שהאנושות כה משתוקקת להבין? מה הביא את  הפילוסופיה לייחס לה חשיבות[3], מה גרם למיתולוגיה לטשטש אותה[4], מה הניע דתות להתפאר בה[5], מה מאיץ את הקבלה לפרש אותה[6], מה מפתה את האמנות לשוות לה פנים[7], את המדע לחשוף אותה[8], את הפוסט-סטרוקטורליזם לפרק אותה[9] ואת הרלטיביזם להכריז שאינה אחת[10]?
מיד עם צאתו לאור ב-2016 התקבל "אמת" של צביקה ניר כיצירה ספרותית מבטיחה[11],  יחד עם זאת, ביקורת נוקבת הציפה ספקות באשר לאמתותו: האם הוא ייצוג אוטוביוגרפי או בדיוני ספרותי, האם הוא שואף למסר פילוסופי עמוק[12], או שמא חותר לאמירה חברתית נוקבת[13]?
דומה כי הרומן מעמיד גבר במרכזו, אך למעשה הוא מתמקד בארבע נשים. ועל אף שהגיבור, פרקליט מזדקן, מתנהל מול שלוש נשים: רופאת ילדים הנשואה לו משחר נעוריו, שופטת שהרתה לו וילדה את בתו, ואמו-הורתו הקשישה, הוא מאפשר לאישה נוספת, אדריכלית צעירה, להיכנס לחייו,  ולמסור לו את גופה מרצונה החופשי. מתוך כך, מאמרי, שנתבקש להיות קצר וענייני, יתמקד במערכת היחסים הרומנטית של הפרקליט עמה, ויעסוק בסוגיית הייצוג הנשי משתי פרספקטיבות שונות: 
א. פרספקטיבה של מבט- אברר האם האדריכלית נצפית בעיניו של המספר כמודל לאישה פוסט סטרוקטורליסטית[14], "נשלטת"[15] ו"חסרת פאלוס"[16],  או כאישה משוחררת, שגופה חי ונחווה[17]? 
ב. פרספקטיבה של תפיסה- אבחן עד כמה דיוקנה משרת את מערך הכוח הגברי המדכא ביצירה?

צביקה ניר, יו״ר אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל

נתחיל? 
בעניין הפרספקטיבה של המבט: לאחר שהוא נעתר לבקשתה ומתיישב עמה לקפה,  היא מתוודה באוזניו שהתאהבה בו רק ממשמע קולו. היא אשת רוח, שבקיאותה אמנות ותכנון,  ואילו הוא איש חומר, שעולמו סמכות וחוק, ועל אף שעולם שלם מפריד בינו לבין האישה הזרה, שלמרבה הפלא, מופיעה כמחוסרת שם פרטי, משהו בלתי נשלט מחבר אותו אליה. היא כמו נחל שזורם אל הים, מתפתלת מולו, חושקת בו, נכספת אליו, מכוונת את מחוותיה באמצעות גופה.
היא מודל לאישה השופעת סתירות וניגודים. לא זו בלבד שהכרזתה: "כולי בוערת מקולך"  עומדת בסתירה גמורה למילותיה שלה: "אני נשואה", היא אף אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה החברתית המסורתית, הסבורה כי נשים מכובדות אינן אמורות לחוות תשוקות ורצונות[18].
דומה היא בעיניו לחיה[19]: "לראשונה שם לב לחליפת הבגדים הירוקה שעל גופה. אפשר ואף זו סיבה לירוק עיניה, ציין לעצמו, שמעתי על עיניים המתאימות צבעיהן כזיקית לגוונם של מלבושים",  והנה כי, כשהוא מציע לה בפגישה הראשונה לשתות עמו קפה נוסף, והיא נעתרת, לא זו בלבד שהוא חושב בלבו: "חיית היער הקטנה נלכדה", כי אם, הוא תוהה בתוך תוכו: "מי מאתנו הוא הצייד ומי הניצוד?", בשעה שהוא נפרד ממנה.
על אף שגופו המזדקן אינו עומד בדרישות גופה הצעיר, היא מצליחה לפתות אותו, והוא מוצא עצמו לכוד בתוכה, שבוי במסע של פיזיות בלתי פוסקת, מבלי שיוכל לסרב לה[20]: "כרכה זרועה סביב צווארו כמבקשת להיתלות בו, וייצבה ירכיה על ירכיו, הלחיצה שיפולי בטנה, משולש ערוותה אל בליטת מכנסיו - לא מקשיות איברו שרופס היה, אלא מחיבור התכים שהזדקר מעלה - והחלה להניע גופה, מהדקת עצמה עוד ועוד אל הבליטה המדומה. 'אני לא זקוקה לו,' הפליטה בנשימה עצורה כקוראת מחשבותיו, 'אני יודעת איך לספק את עצמי,' והגבירה קצב תנועתה על פני גופו, דוחקת עוד ועוד שיפולי גופה לבטנו, מהדקת ומרפה אגנה בקצב גניחותיה על בליטת מכנסיו. 'דבר אליי,' מלמלה, 'אני מתה לשמוע את הקול שלך, ככה יהיה לי קל יותר לגמור.' מה יאמר לאישה גדולה זו, שנעה על פני גופו, אגנה נעוץ בין ירכיו, מועך איברו ואשכיו, וניצני שדיה הכבדים דוקרים פניו מבעד לאריג חזייתה הדק, וכפתורי חולצתה שנפרמו ממקומם שורטים חזהו וסנטרו?".
יצרה המיני עולה, גואה ומתעצם בלילה, אשר שגור בפיה רבות, ודומה כי הוא חזק ממנה, שהרי היא אינה יכולה לשלוט בו.[21] לא זו בלבד שלשיטתה, הרגע שהתאהבה בו, רדף אחריה עד לשעות הלילה:  "בלילה לא הצלחתי לעצום את העיניים והתהפכתי במיטה", כי אם, לדבריה גם הערב שקדם לפגישתה עמו, היה מלא ברגש: "הלילה שוב לא עצמתי עין. שמעתי מכל פינה את הקול שלך וראיתי את דמותך בכל דבר. כל הלילה רעדתי". והנה כי, כשהם בשיאו של רומן היא מפצירה בו "ותחינה בעיניה הירוקות": "אשמח אם אלון אצלך הלילה, ומחר אצא לדרכי.".
כוחה הרב ממלא אותו עד תום, יתר על כן, ככל שנוכחותה מתעצמת,  כך היעדרו הכמעט מוחלט שלו מעצמו, מתחזק.[22]  היא שולטת בחושיו "ככלב הקושר עצמו לבעליו בריחו": "ריח גופה החמצמץ עלה לבקרים באפו ולא ידע להגדיר לעצמו אם ערב הוא לו אם לאו [...] חמצמצותה של תרכובת זו חדרה נחירי אף ושלחה שלוחותיה במנהרותיו אל תוך חיכו, לשונו ושפתיו",  היא זורמת בדמו: "דברייך כאבן כבדה על לוח לבי, וזו שקעה עמוק בתוכו. כה עמוק שאינני מסוגל לדלות אותה מתוך בליל עורקים, ורידים, שרירים ודם", היא מולכת עליו: "אני בידיה, הרהר, ולא ידע אם לשמוח או להיעצב שנזקק הוא לסבול כאב כדי לרצותה", היא חוסמת כל ניסיון שלו להפעיל שיקול דעת: "..'אינני יודע מה רוצה אני,' אמר. לאחר שנייה חזר ואמר, 'אינני יודע מה רצוני.' 'אני יודעת מה אני רוצה,' קפצה במקומה, חיוך רחב על שפתיה, ומיהרה לפתוח את דלת הרכב, 'קח אותי לדירה שלי.' נסעו ודומייה ביניהם",  ובולמת כל מהלך קוגניטיבי שלו, הכרוך בהגיון: "דירה מכושפת היא זו שמקירותיה עולים צלילי מוזיקה, חשב וראה את עיניה הקרבות שהלכו והתכהו להן". 
היא שני טלאים, התפורים זה לזה, מחברים והופכים אותה לשלם.[23] כספינקס, היא חורצת כאב בגופו. פחדיו כורעים תחת כמיהתו אליה:  "אם אכן אמת דיברה והתאהבה בי - כאב עמום עלה בחזהו - אזי תסחוף אותי למחוזות רחוקים ומסוכנים", חוסנו נִרְכָּן אל מול רגשותיה:  "בכייה הלך וגבר [...] כרע לצדה על ברכיו, שנלחצו עד כאב באריחי האבן הקשים, והניח ראשו על ברכיה", עוצמתו נשכבת למרגלות נפשה: "חזר קולה והתייבב, 'את בניי שלי ראיתי נגד עיניי, ותהיתי מי משניהם היה נטמן בחלקת קבר כזו ומי היה נשאר לפלטה כמצבת זיכרון', כאב עמום פילח חזהו", וכוחו אינו עומד לו כשמנגד תשוקתה [24]: "הדביקה שפתיה לפטמותיו וחילצה אנקות כאב מפיו".
זאת ועוד, היא כמדוזה[25]  הטומנת סכנה לנפשו. עיניה חזקות מנחישותו: "ובכל הזמן שדיברה בשטף לא הסירה עיניה מעיניו. בתחילה הפנה פניו לחמוק ממבטיה הירוקים הפולשניים, אך לבסוף ויתר והתמסר לחצי הזוהר הירקרק שננעצו ונשלפו מפניו חליפות",  גוברות על תבונתו: "עיניה ניבטו בו בדאגה ונכלם בעירומו על המיטה הזוגית", כובשות את עוז רוחו: "נבהל מעיניה הירוקות שהתכהותן המוכרת בישרה כי היא מכינה עצמה לעמוד בדיבורה", בודקות את שפיותו:  "ריחה החריף המוכר שהתנדף לו בחלל הרכב, מהול בזיעת גופה, גירה את נחיריו והעלה דמעות בעיניו. ליטפה כף ידו משך נסיעתם, עיניה נעוצות בצדודיתו כמבקשת לחקוק פניו עמוק בלבה ובזיכרונותיה", עולות על חולשתו: עיניה הירוקות האפירו בכעסן והיא חזרה והטעימה, את ששמע ממנה לא אחת, כי לא את זקפתו היא מבקשת — אהבתה איננה תלויה בשרירי איברו", ומזינות את דמיונו: "יצא עירום מחדר הרחצה. כיבה כל אורות הדירה והתכרבל בתוך ערימת השמיכות שהתגבהה על המיטה הזוגית בחדר השינה. עיניה הירוקות של האדריכלית זרחו מעליו". 
יוצא אפוא, שכשם שהאמת הנצפית בעיני הרלטיביזם אינה אחת, כך האדריכלית בעיניו של המספר הינה יותר מאחת. בו זמנית, היא אישה הכבולה לתשוקותיה, ברם היא גם משוחררת בגופה.
בעניין הפרספקטיבה של התפיסה: מרגע שהמספר מציג את האדריכלית כמהופכת לפרקליט, הרי שדיוקנה משרת את מערך הכוח הגברי המדכא ביצירה, ככזה המסמיך אישה לטבע, ואילו גבר מכתיר כתרבות [26].  הדיכוי הגברי ברומן כה בוטה, שגם עיוור היה מבחין כי הוא חותר לבידול מגדרי, שכן, על רקע אֱוִילוּת הגוף הנשי בולטת תבונת הדעת הגברית. בעוד שהיא מייצגת גוף: "נעצה בו עיניה הירוקות", "מתארי גופה גדולים ומאורכים, שערה הזהוב גלש בגליו עד מעבר לכתפיה, כמבקש להפליג הרחק במורד גבה", "ארוכות ונאות הן אצבעותיה", "אדי ריחה דגדגו באפו, בליל בושם חריף שנזלף עם ניחוחות סיגריה דלוקה", רגש: "עצמתי את עיניי והתמכרתי לקולך. חמימות מוזרה ונעימה הציפה את כל איבריי. הקול, הקול שיצא מפיך הלך ושבה אותי. גופי נרגע כששתקת והתעורר כשדיברת", "נטרפתי. כאילו הייתי עקודה לזוג שוורים ההולך וחורש בשדה", ואי-רציונליות: "אמירתה נשמעה חסרת היגיון", הרי שהוא מסמל תודעה: "מה יענה ומה יאמר? אמירתה נשמעה חסרת היגיון", "אל תייסר עצמך, חיזק לבו, אם נפגעה מדבריך, הרי הביאה זאת על עצמה", הגיון: "אישוני עיניו החלו בתנועה מצד לצד כעיני חיית יער קטנה אשר חושיה מאיצים בה להימלט מסכנה קרבה ובאה", ושליטה: "משך כף ידו מתחת לכף ידה. חושיו התחדדו", "תחושה נושנה של סכנה מתקרבת מילאה ישותו", "עליי לנקוט יוזמה, התנער ממחשבותיו באחת. לא היה מורגל לאבד שליטה". 
סגנונו של צביקה ניר מרהיב ושפתו עשירה. כנערת פלמנקו המפזזת בריקוד מטורף, מדויקת ויפה, חושנית ומעוררת השראה, לשונו. סגנונו מלאכת מחשבת עדינה, אמנות לשמה.

עדי אביטל-רוזין
קריאתי הפמיניסטית את הרומן, הניבה את הגילוי האישי שלי לפיו, כמו אישה, כך גם אמת – עניינה הוא לא להבין אותה, לא לייחס לה חשיבות, לא לטשטש אותה, לא להתפאר בה, לא לפרש אותה, לא לשוות לה פנים, לא לחשוף אותה, לא לפרק אותה, וגם לא למנות אותה - כי אם לחיות אותה.

ספרים נוספים של צביקה ניר:
המכנסים של אבא, שירים לנעה, נעמה ועתליה, כנרת, 1993 
היד שהוציאה אותי להורג, הקיבוץ המאוחד בשיתוף הוצאת ספרא, 2012 
זמן הלב, הקיבוץ המאוחד, 2013 
אוֹטְהוֹן, הקיבוץ המאוחד, 2017

הערות שוליים:
[1] אמת, הקיבוץ המאוחד, 2016
[2] "בֵּינְתַיִם", בתוך: אתר תרצה, עיר הירח, הקיבוץ המאוחד, 1979
[3] ר' בהרחבה:
Allen Barry, Truth in Philosophy, Harvard University Press, 1993
Clark Maudemarie, Nietzsche on Truth and Philosophy, Cambridge University Press, 1990
Nightingale Andrea Wilson, Spectacles of Truth in Classical Greek Philosophy: Theoria in its Cultural Context, Cambridge University Press, 2004
Van De Mieroop Marc, Philosophy before the Greeks: The Pursuit of Truth in Ancient Babylonia, Princeton University Press, 2016
Anton John Peter and Preus Anthony, Essays in Ancient Greek Philosophy III: Plato, State University of New York Press, 1989
[4] ר' בהרחבה:
 Dowden Ken and Livingstone Niall (Editors), A Companion to Greek Mythology, Wiley-Blackwell, 2011
Woodard Roger (Editor), The Cambridge Companion to Greek Mythology, Cambridge University Press, 2007
  Cellucci Carlo, Rethinking Knowledge: The Heuristic View, Springer, 2017
[5] ר' בהרחבה:
 Hayes Christine (Editor), The Cambridge Companion to Judaism and Law, Cambridge University Press, 2017
 Avery-Peck Alan Jeffery and Neusner Jacob (Editors), Judaism and Christianity: New Directions for Dialogue and Understanding, Brill, 2009
 Samuelson Norbert, Judaism and the Doctrine of Creation, Cambridge University Press, 1994
Dupret Baudouin, Moors Annelies and Drieskens Barbara (Editors), Narratives of Truth in Islamic Law, I.B Tauris, 2008
 Haque Ziaul, Prophets and Progress in Islam, Utusan ,2008
 Depoortere Frederiek and Lambkin Magdalen (Editors), The Question of Theological Truth: Philosophical and Interreligious Perspectives, Rodopi, 2012
[6] ר' בהרחבה:
 Wolfson Elliot, Alef, Mem, Tau: Kabbalistic Musings on Time, Truth, and Death, University of California Press, 2006
  Grözinger Karl-Erich and Dan Joseph (Editors), Mysticism, Magic, and Kabbalah in Ashkenazi Judaism, Walter de Gruyter, 1995
  Drob Sanford, Symbols of the Kabbalah: Philosophical and Psychological Perspectives, Jason Aronson, 2000
[7] ר' בהרחבה:
 Vattimo Gianni, Art's Claim to Truth, Columbia University Press, 2008
Frascina Francis and Harrison Charles (Editors), Modern Art and Modernism: A Critical Anthology, Sage, 1982
  Goldsmith Marcella Tarozzi, The Future of Art: An Aesthetics of the New and the Sublime, State University of New York Press, 1999
[8] ר' בהרחבה:
 Newton Roger, The Truth of Science: Physical Theories and Reality, Harvard University Press, 1997
 Richardson Mark and Slack Gordy (Editors), Faith in Science: Scientists Search for Truth, Routledge, 2001
  Brown James Robert, Who Rules in Science?, Harvard University Press, 2001  
[9] ר' בהרחבה:
 Bannet Eve Tavor, Structuralism and the Logic of Dissent: Barthes, Derrida, Foucault, Lacan, MacMillan, 1989
   Pettit Philip, The Concept of Structuralism: A Critical Analysis, University of California Press, 1977
 Attridge Derek, Bennington Geoff and Young Robert (Editors), Post-Structuralism and the Question of History, Cambridge University Press, 1987
   Williams Glyn, French Discourse Analysis: The Method of Post-Structuralism, Routledge, 1999
 Ward Steven, Reconfiguring Truth: Postmodernism, Science Studies, and the Search for a New Model of Knowledge, Rowman & Littlefield, 1996   
[10] ר' בהרחבה:
 Rorty Richard, Objectivity, Relativism, and Truth: Philosophical Papers, Cambridge University Press, 1991
Rorty Richard, Truth and Progress: Philosophical Papers, Cambridge University Press, 1998 
Schmidt Lawrence (Editor), The Specter of Relativism: Truth, Dialogue, and Phronesis in Philosophical Hermeneutics, Northwestern University Press, 1995
Cappelen Herman and  Hawthorne John, Relativism and Monadic Truth, Oxford University Press, 2009
 Baghramian Maria, Relativism, Routledge, 2004
Lee Mi-Kyoung, Epistemology after Protagoras : responses to relativism in Plato, Aristotle, and Democritus, Oxford University Press, 2005
 MacFarlane John, Assessment Sensitivity: Relative Truth and Its Applications, Oxford University Press, 2014
[11] "האמת היא התמה המרכזית בספר", ורד זינגר, יְקוּם תַּרְבּוּת, 17 בספטמבר, 2016 , "רומן המעלה סוגיות רגישות בחברה הישראלית ומעורר שיח בין קוראיו", עכבר העיר, 6 בנובמבר, 2016
[12] "מן הספר עולה אמירה שגילוי האמת אינו בהכרח מיטיב עם כל הנוגעים בדבר, וכי יש אמיתות שעדיף שלא לגלות.", איילת קליין כהן, אתר nrg, 7 בנובמבר, 2016 
[13] "מורגשת מידה מסוימת של תרעומת, סמויה אמנם, על איזה מעמד, קשיחות מסוימת, שהייתה ואיננה עוד. מצער לחשוב שניר התכוון לצייר מין יחס כזה, שאינו אמתי בעליל, בין גיבור מזדקן לבין הנשים הצעירות שנכנסות ויוצאות בחייו. אולי זו משאלת נפש, אולי סתם נאיביות - אבל הקורא מתקשה להאמין.", ליאור קסוס, ספרים פרוזה, הארץ, 19 בינואר, 2017 
[14] גוף שהוא ישות פסיבית, סימבול חברתי, כזה הנתון לתכתיבים חברתיים וחסר כוח, אובייקט סביל יעיל, ממושמע וצייתן, ר' בהרחבה:
Douglas Mary, Natural Symbols: Explorations in Cosmology, The Cresset Press, 1970
Strathern Andrew, Body Thoughts, The University of Michigan Press, 1996
Shiliing Chris, The Body and Social Theory, Sage Publications ,2003
Foucault Michelle, The Order of Things, Vintage, 1973
[15] שגופה שואף כי גברים יחשקו בו, ר' בהרחבה: ריץ' אדריאן, ילוד אשה, עם עובד, 1989
[16] שגופה מבקש להיות מושא תשוקתו של גבר, ר' בהרחבה: פרויד זיגמונד, הנשיות, בתוך: תרבות בלא נחת, תרגום: אריה בר, דביר, 1968
[17] כמרכז של הוויה אנושית, בעלת ידע וכוח החווה את המציאות כהתנסות פיזית, כישות חיה שמגולמים בה מרכיבים ביולוגיים, חווייתיים והתנסותיים העולים בקנה אחד עם ממדים של חשיבה, קיומיות ופעולה,  וככזה שנתון לתכתיבים חברתיים אך מסוגל להתנגד להם,  ר' בהרחבה:
Merleau-Ponty Maurice, Phenomenology of Perception, Routledge, 1945
Bresler Liora, Prelude in: Knowing Bodies, Moving Minds Towards Embodiment Teaching and Learning, Kluwer Academic Publishers, 2004
Young Iris, Throwing Like a Girl: A phenomenology of Feminine Body Comportment, Motility and Spatiality, in : On Female Body Experience, Oxford University Press, 2005
[18] על התפיסה המסורתית הנשענת על מוסר וכבוד, אידיאולוגיה ביתית ותפקידי מגדר מוגדרים בתוך התא המשפחתי, ר' בהרחבה:
Nead Lynda, Myth of sexuality, representations of women in Victorian Britain, Oxford, Blackwell, 1990
[19] על החיבור בין אישה לחיה, ועל אופן הצגתה כחייתית, ר' בהרחבה:
Bade Patrick, Femme Fatale - images of evil and fascinating women, New York, Mayflower books, 1979 
[20] על האישה המשוחררת הוולגארית, החייתית והפתיינית, זו שמסתירה את תאוות הבשרים שלה תחת מסיכת מעמדה הגבוה, ר' בהרחבה: 
Tompson Jan, The role of woman in the iconography of Art Nouveau,  Art Journal 31(2), 1972, pp. 158-167
[21] על דימוי האישה המינית כ- ואמפיר,  (Vampire) יצור אשר כוחותיו פועלים בלילה,  המתכתב עם התפיסה לפיה אור נקשר ברוחניות, הגיון וגבריות, בעוד שחושך נקשר ברוע, כאוס, אינטואיציה, תת-מודע ונשיות, ר' בהרחבה:
Dijkstra Bram, Idols of perversity, fantasies of feminine evil in Fin de Siecle culture, New York: Oxford University Press, 1986
Frueh Joanna, Re-vamping the Vamp, Arts 57, October 1982, p.  98
[22] על החיבור המיסטי שבין האישה המינית הואמפירית לקורבנה,  הנקשר אליה מבלי שיוכל לשלוט בתחושותיו, כמו גם על שיתוף הפעולה של מושא אהבתה עם קשר האהבה, שביטויו מיניות הכרוך בכאב ואף במוות,  ר' בהרחבה:
Lawrence David Herbert, Studies in classic American literature, New York, Doubleday, 1953
[23] על תפיסת האישה כיצור כלאיים, שילוב בין מלאך- אידיאלית, רוחנית, המובילה את הגבר מעלה, אל גן העדן של רוחניות זוהרת, אהבתה אפלטונית, רוחנית, ואין בה כל דבר מאיים, לבין ספינקס- מרובת בעלים ובעלת עודף מיניות, ר' בהרחבה:
Pierrot Jean, The decadent imagination, 1880-1900,  Chicago,  University of Chicago Press, 1981
[24] ביטוי מרתק לתפיסת האישה כספינקס, שלא ניתן לעמוד בפניו, בפואמה של היינריך היינה:  "לפני השער רבץ שם ספינקס, לתשוקות ואימים בת-כלאים, כאריה לה הגוף והטפרים, כאישה - הראש ושדיים. אישה יפה! המבט הצחור הביע פראות של תשוקה, התקמרו השפתיים הדוממות בחיוך התמסרות בשתיקה. פסל השיש אז קם לתחייה, האבן החלה לגנוח - את נשיקותיי הלוהטות היא גמעה
בצמא בשקיקה, בכוח. כמעט שתתה לי את כל הנשמה - לבסוף בתביעת תאוות-בשרים, לפתה את גופי, גופי המסכן, ורטשה אותו, כאריה, בטפרים". ר':
Heine Heinrich, Selected writings, 1 – Poetry,  Translation Shlomo Tanni, Tel Aviv, Reshafim, 1997
[25] על דימוי האישה כמדוזה, שהביטוי ליופי הטמא והמסוכן בעיניה מועצם בידי האימה , ר' בהרחבה:
Praz Mario, The romantic agony, London, Oxford University Press, 1951
[26] עוד בעניין הדחקתה של האישה אל גבול הטבע בשל היכולת הנשית הפיסית להרות וללדת, ר' בהרחבה: 
דה-בובואר סימון,  המין השני, כרך ראשון, העובדות והמיתוסים, בבל, 2001
Bordo Susan,  Unbearable Weight: Feminism, Western Culture and the Body, University of California Press, Berkeley, 1993
Bordo Susan, Bringing Body to Theory, in: Body and Flesh: A Philosophical Reader, Blackwell, 1998







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה