יום שבת, 15 ביוני 2019

שירת המגידה

חגית בת-אליעזר, משוררת ומבקרת שירה

הוצאת ארגמן-מיטב

על: דורית שירה ג’אן, המגיד: שירים, הוצאת ארגמן-מיטב, גני תקוה 2017, 76 עמודים

דורית ג'אן פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאתו של ראובן שבת, "ארגמן-מיטב" בין השנים  2017-2015. התנובה השירית הזאת משכה את תשומת לבי, והנה אני קוראת את ספרה השלישי של דורית שירה ג'אן, "המגיד". השפה ייחודית, עשירה, משלבת ביטויים מכתבי הקודש, כמו בשיר הראשון "אור זרוע": "בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִּרְעוּתֵיה" (עמ' 13) − בארמית מתוך תפילת קדיש. 
בשיר "אמירי נפשי" הנפש המטולטלת מטה-מעלה "גַּם שַׁחְתִּי גַּם גָּבַהְתִּי מְאֹד" (עמ' 15) מדאיגה את הקורא, אשר נזהר יחד איתה, בקוראו את השורות היפות המתחרזות "נפשִי נשמֶרֶת עַד מְאֹד / רַק לֹא לִמְעֹד / נפשִי לָמְדָה לִפְסֹעַ מַעֲדַנּוֹת." (עמ' 15), ושמח שלבסוף מצבה משתפר: "רָאִיתִי אֶת הָאוֹר" (עמ' 15).
הנפש הכואבת מככבת בשירים רבים. לשיר "כמו ציפור" (עמ' 29) גישה מאוזנת: בהמשך להצגת הבעיה הוא גם מציע פתרון. השיר כתוב בגוף שני. יש בו שילוב של נקודות מבט: גם היכרות  אינטימית עם כאב נפשה וגם הוראה לקחת אחריות על מצבה ולנסות להשתחרר ממשא הכאב. כך נוצר שיר מורכב, מרובד, המערב את הקורא, מתגמל אותו.

כמו ציפור
אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְהַאֲשִׁים אֶת כָּל 
הָעוֹלָם בִּכְאֵבַיִךְ.
גַּם לֹא אֶת אֱלֹהִים,
אִם אַתְּ מַאֲמִינָה.
גַּם לָךְ יֵשׁ חֵלֶק בַּכְּאֵב הַזֶּה
אִם אַתְּ מְמָאֶנֶת לְשַׁחְרֵר 
אֶת נַפְשֵׁךְ מִמַּשָּׂאוֹ.

השיר "נפשי יוצאת אלי" משלב בצורה יפה בין נפש לגוף. במחצית הראשונה של השיר הנפש מנסה להתעודד בכוחות עצמה: "לִהְיוֹת וְלֹא לַחֲדֹל", אך עדיין: "קַר לִי, קַר כָּעֵת" ('המגיד', עמ' 33). ואז חל המהפך: "הוּא יָבוֹא" ('המגיד', עמ' 33)  ויאמר בשפתו את גרסת העידוד שלו: "כִּי יֵשׁ חַיִּים, לָמוּת לֹא טוֹב" ('המגיד', עמ' 33). אך לא רק במילים: הוא יעניק לה קרבה גופנית מצילת חיים: "בּוֹא, הַחְיֵה אוֹתִי בֵּין הַסְּדִינִים." (עמ' 33).

נפשי יוצאת אלי 
נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֵלַי
מִתְּהוֹמוֹת קוֹרֵאת לִי
לָבוֹא לִהְיוֹת
וְלֹא לַחֲדֹל.

קַר לִי, קַר כָּעֵת,
אֵין לִי נֹחַם וְחַדְרֵי מוּגָף.
נְשִׁימָתִי הַמִּתְקַצֶּרֶת,
בְּדִידוּתִי תִּכְסַף.

תֵּכֶף הוּא יָבוֹא וְיֹאמַר:
- עֶרֶב מְהַנֶּה בַּחוּץ,
נֵצֵא אֶל הֲמוּלַת הָרְחוֹב
כִּי יֵשׁ חַיִּים, לָמוּת לֹא טוֹב.

וַאֲנִי אָשִׁיב לוֹ כָּךְ:
- קַצְתִּי בִּרְחוֹבוֹת הוֹמִים
בִּשְׁאוֹן נָשִׁים פּוֹתוֹת וּבַהֲמוּלַת הַיְּלָדִים.
בּוֹא, הַחְיֵה אוֹתִי בֵּין הַסְּדִינִים.

לשיר "בראשית" (עמ' 17) צורה ייחודית:

בְּרֵאשִׁית בָּאָה צְלוּלָה חֲשׂוּפָה 
רַכָּה נוֹגַעַת בָּעֶצֶב מְפוּיֶסֶת
פּוֹסַעַת בַּשְּׁבִיל אֶל הַנָּהָר 
נִטְהֶרֶת בְּאַדְוַת הַמַּיִם

בְּרֵאשִׁית כּוֹרֶתֶת בְּרִית עִם הַנֶּחָמָה
עָסִיס רִמּוֹן עַל שִׂפְתוֹתַי
בְּרֵאשִׁית בּּוֹרֵאת 
לְאַהֲבָה אוֹתִי

יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לְהַנְחוֹתֵנִי דָּרַךְ
לַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לִי לֶכֶת.

השיר ושמו בהחלט מתכתבים עם ראשית התורה, ואני תוהה על מיקומו בתור השיר החמישי בספר, ושמה לב שהשירים מופיעים בסדר אלפביתי של שמותיהם.
זאת בחירה מעניינת, שעוזרת למצוא שיר לפי שמו, אך זהו שיקול טכני ולא תוכני.

אדם כותב יכול לשאול את עצמו בשלב מסוים, איך הוא הפך ליוצר, ולנסות לשחזר את התהליך, את נקודת המפנה. דורית נדרשת לשאלה הזאת בשיר "המגיד", שעל שמו נקרא הספר. גם השיר העוקב "המלאך" מתאר אותו תהליך מיסטי של התערבות כוח עליון, המכונה בשמות שונים: "הַמַּגִּיד", "הַמַּלְאָךְ", "הַמְּבַשֵּׂר", "שְׂרָפִים" (עמ' 23)  השיר "המגיד" נכלל בספרה הקודם של דורית, "ציפור תכולת כנף". ועוד שירים אחדים משותפים לשני הספרים. החזרה הזאת תמוהה, והיא עלולה להקשות על מבקר או חוקר שירצה לעקוב אחר תהליך התפתחותה של המשוררת מספר לספר.

השיר "המלאך" ממוקד יותר, בהיר יותר מבין השניים. דורית חשה שנבחרה על ידי כוח עליון, שהעניק לה את סגולות השירה בביקור לילי מיסטי, המסוכם יפה בבית האחרון של השיר: 

וּבַלַּיְלָה בָּא הַמְּבַשֵּׂר
וְהֵפִיחַ בִּי נִשְׁמַת
אֱלֹהִים חַיִּים
מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ שִׁירָה
וְזָעַק
בְּשִׁירַיִךְ חֲיִי (עמ' 23)

מעניין לציין, שהמוטיב הזה מצוי בשיר "נביא" של אלכסנדר פושקין.

משוררים רבים כותבים על דור הסבים. האם יש אמינות בדבריהם? האם הנכדים מבינים את הלך הרוח של הזמנים ההם מלפני שני דורות, בקו התפר בין התרבויות?

בשיר "ביקצ'ה" (עמ' 50) דורית מצליחה ליצור דמות של סבתא רבת-ממדים, המעוררת אמפתיה.

ביקצ'ה   
סַבְתָּא סַלְחָה, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת
אֲנִי צוֹעֶקֶת לָה וְרָצָה בְּעִקְבוֹתֶיהָ
בְּמַעֲלֶה רְחוֹב סִיוָן בַּשְּׁכוּנָה

סַבְתָּא סַלְחָה, חִזְרִי
אַבָּא לֹא יִכְעַס עָלַיִךְ יוֹתֵר
לֹא יַטִּיחַ שֶׁאַתְּ מְיֻתֶּרֶת

הַנִּיחִי אֶת הַבִּיקְצָ'ה
שִׁמְטִי אוֹתָהּ מִכְּתֵפַיִךְ
בּוֹאִי בּוֹאִי שׁוּבִי לְבֵיתֵנו
ּ
תִּרְאִי אִמָּא שִׂמְחָה
עֲצוּבָה הִיא רוֹצָה אוֹתָךְ כָּאן 
אַתְּ אִמָּא שֶׁלָּהּ
אַתְּ מְקוֹר הַבְּרָכָה
הַחִטָּה וְהַקְּדֻשָּׁה

סַבְתָּא סַלְחָה
שֶׁעָלְתָה מִן הַגָּלוּת בְּבַּגְדָּד
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ מֵעוֹלָם
בְּגָלוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
נָהֲגָה לִנְדֹד בֵּין בָּתֵי בְּנוֹתֶיהָ
עִם בִּיקְצָ'ה עַל כְּתֵפֶיהָ
עַד יוֹם מוֹתָהּ.

הנדודים היא התנהגות אנושית שכיחה בקרב היהודים לאורך מאות השנים. רבות הן הגלויות בתולדות העם היהודי: גם ארץ ישראל היא גלות עבור העולים המבוגרים – דור המדבר המודרני. דמות הסבתא מתעלה לרמת הסמל של היהודי הנודד עם התרמיל (ביקצ'ה) על כתפיו. לנדודים צד הישרדותי – היכולת לעזוב במהירות את המקום, לפני בוא האסון. בבריחה יש חוכמת ערנות ויכולת החלטה. הסבתא הביאה בנות רבות לעולם, ועתה הדבר נותן לה זכות החלטה בביתה של מי מהן להתארח. ואם היא לא רצויה באחד הבתים, כביטוי של חולשה, היא עוזבת אותו מתוך עמדת כוח, כי בטוחה שתהיה רצויה בבית אחר. יפה בחירת השמות. סבתא סַלְחָה – סולחת על התנהגות לא נאותה כלפיה וחוזרת לאותו הבית בגמר הסבב, אמא, ששמה שִׂמְחָה עצובה, כשסבתא הגאה עוזבת כתגובה לפגיעה בה.

אני רואה בשיריה של דורית שירה ג'אן את תכונותיה של סבתה: יש לה כוח לדבר על חולשותיה, והיא עושה זאת בשפה תנ"כית-עכשווית ובגישה מיסטית-ריאליסטית.

* הטקסטים השיריים מתפרסמים כאן באדיבות המו״ל, מר ראובן שבת. 



2 comments:

  1. שיריה של דורית מחברים בין עבר להווה ולעתיד. בין מסורת וסולם ערכים יהודי למציאות נוקבת. בין האישי ללאומי. שיריה מחברים אותי לבית, לבית המדרש לשפה שכמעט ושכחתי. אני קורא ומתענג על קוקטיל השירה ומבקש ממך דורית: השקיני עוד מהמשקה הקסום הזה שאת רוקחת. תודה תודה

    השבמחק
  2. יפים השירים
    עבר והווה
    סבתא גאה
    אישה כמהה
    עסיס אהבה
    תשוקותיה
    מים חיים

    השבמחק