היחיד והשַיירה: על מקומה של השִירה

הרצל חקק, משורר

מהו סוד החירות של היוצר בתוך משמעת השיירה? המשורר הרצל חקק בעקבות 'פארן', שירו הארספואטי המפעים של אריה סיון. קראו על הניגוד שבין הכלל לפרט ועל השיח של הגר.

בעקבות עיון בשירו של אריה סיוון על מדבר פארן. ׳פארן׳ שיר מתוך הקובץ 'כף הקלע׳, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989.

תגיות: ארספואטיקה בשירה, השיח של הגר, כף הקלע אריה סיון, היחיד מול הקבוצה, בדידות המשורר, שירה וקולקטיב, הגר ומדבר פארן.

מה סודה של השירה, מה פשר העצמאות שלה כשהיא לפותה במסלול של השיירה?

בכל שיר אתה מבקש למצוא תמונה שמוליכה אותו, רעיון שמוביל אותו. לפעמים קורה, ששיר פורש לפניך עלילה רוחנית ויש בה דמויות ואפילו מאבק פנימי. אבל, בלב שיר כזה נפרשת לפניך עלילה גדולה יותר. השיר זה מספר לך את הסיפור על עולם השירה בכלל, כיצד נוצרת שירה, מה מקומו של כותב השיר בסערת העולם שבה הוא חי ויוצר.

זה שיר על שיירה ההולכת לקראת מטרתה במדבר, וזה גם שיר על מקומו הפלאי של איש מיוחד בתוך השיירה הזו. ככל שאתה מעיין בשיר, יש תחושה, שיש כאן צילום מצב של משורר הקלוע בתווך בין עולמו הפנימי הפלאי לבין האתוס של הקבוצה. אנסה לשרטט את כֵּפל הפנים של המשורר כאיש בודד ובה בעת כמי שיש לו חלק בעולמה של החברה, שבה הוא יוצר.

השיר של אריה סיון, ׳פארן', נראה כשיר תנ"כי, שמתכתב עם סיפורה של הגר במדבר פארן. לפתע אתה חש, שיש כאן טלטלה פנימית וגם קוסמית. קראו נא את השיר המפעים של סיון, ולכמה רגעים לְכו נא עמי, נפסע בנתיבה של השיירה הזו, במסע אחר צופן העלילה הנפתל נבין לנפש היחיד בלב השיירה. השיר:

הַשַּׁיָּרָה כְּבָר מִתְיַצֶּבֶת בְּשׁוּרָה

מְצֻיֶּדֶת בִּקְפִידָה שֶׁאֵין לָהּ שְׁנִיָּה לְחֻמְרָה

בְּמָזוֹן וּבִשְׁתִיָּה וּבְהוֹרָאוֹת־שְׁמִירָה

וַאֲנִי אֶחָד בַּשַּׁיָּרָה.

הָרְוָחִים בֵּינֵינוּ מְדוּדִים וּכְבָר הֻבְהַר

כִּי זוֹ הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לַחֲצוֹת אֶת הַמִּדְבָּר

וְכָל אֶחָד מִן הַהוֹלְכִים הֻזְהַר וְשׁוּב הֻזְהַר:

הוּא חוּט־הַשַּׂעֲרָה שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה הַשַּׁיָּרָה.

וַאֲנִי שֶׁהִצְטָרַפְתִּי לַחוֹצִים אֶת הַמִּדְבָּר

כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַשִּׂיחַ שֶׁל הָגָר

עֲדַיִן לֹא רָמַזְתִּי עַל כַּוָּנוֹתַי

וְאַף אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ וּבְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ וּמָתַי

אוּכַל לִפְרֹשׁ מִן הַשּׁוּרָה

בְּלֵב מִדְבַּר פָּארָן.

מהו מדבר פארן בשיר, מה היעד של השיירה?

בשיר “פארן” של אריה סיון, מדבר פארן הוא קודם כול מקום ממשי מן המקרא. יש בו בני אנוש. במדבר הצחיח הזה: מה מושך את העושים בו מסע? כמשורר סיון מחובר לסיפור המקראי, וממילא הגיבורים של פארן בעיניו הם הגר ובנה ישמעאל. ברקע מהדהד המדבר כסמל למרחב של מבחן קיומי. השיר מתכתב עם בדידותה הנואשת של הגר, עם כוחותיה הדלים להגן על ערכים אנושיים, על הישרדות ועל חציית דרך חיים. לא שכחנו את ההעזה לקחת גורלה בידיה, לצאת לדרך ולהציל את חייה.

ועדיין אנו שואלים, מי השיירה שלוקחת אותנו שוב לסיפור הזה. זה נראה סיפור שנות דור אחרי המקרא, ועל כן מעניין לדעת, מה טיב השיירה, מה פשר המסע של ההולכים, האם הדובר אכן מחובר אליהם?

הדובר מול הקבוצה – האם יש כאן דרך היחיד הנאחזת בשירה, ומול כל זה דרך הכלל הנצמדת לשיירה?

השיירה המאורגנת — עם “הוראות־שמירה”, מרווחים מדודים ואזהרות — מציגה עולם של משמעת קולקטיבית, סדר חברתי, וכללי הישרדות. הדובר נמצא בתוך השיירה, אבל מרגיש, שיש לו יעד אחר, אישי ופנימי. יש למקומו של הדובר המשורר רובד גלוי ולצידו רובד נסתר. הוא כביכול חלק מן הקבוצה, אבל מניעיו שונים. לשיירה יש מטרה, שהיא מחויבת לה, והמשורר כמו חי בצד. הוא חושף את הקונפליקט: לו כמשורר יש עולם משלו, הוא נושא חלום אישי, זו עצמאותו כיוצר. בעוד השיירה מאמינה בדרך סדורה, למשורר יש יעד מרתק, ליבו מבקש את 'השיח של הגר'. יעד זה צופן בחובו אפשרות שיפרוש מן הקבוצה. דמות הגר היא 'הפצצה המתקתקת' שמאיימת על העולם הזה, שנראה חי בשקט את עולמו. הסיפור בספר בראשית מהדהד ברקע, סיפור נדודיה של הגר, הסבל של שניהם, האם והבן הגווע בצמא. האם מתוך המראה הכואב הזה תצמח התקווה למימוש החלום.

השיח של הגר – האם זה המצפון של המשורר?

'השיח של הגר' נחשף במבט שני, כעולמו האישי של המשורר, סוד ההשראה - האדם לבדו מול עצמו, החירות שלו בתוך הסדר הקולקטיבי. זה הייחוד בשיר זה, שיש בו מטען סמוי של ארספואטיקה, אין הוא תיעוד מקראי תמים של סיפורי מדבר מן התנ"ך.

הדובר מעיד על עצמו, שהצטרף לשיירה ׳כדי להגיע אל השׂיח של הגר׳, וכאן נחשף בפנינו המצפון השירי שלו: אני הולך עם כולם, אבל מבקש להגיע למקום אישי, אינטימי, שבו אוכל לחרוג מן המסלול המשותף ולגלות משהו עמוק יותר. הבדידות אינה מפחידה אותו. בדידותה של הגר וצפונותיה, הם המושכים את ליבו, זה המשקל הסגולי שלו. זו ממש הקריעה היוצרת ניגוד בין הכלל לפרט. יש סיכוי שהקרע הזה יוביל לפיצוץ בינו לבין כל הקבוצה. ואולי זו משאלתו הכמוסה. הסיום חשוב במיוחד:

אוּכַל לִפְרֹשׁ מִן הַשּׁוּרָה / בְּלֵב מִדְבַּר פָּארָן.

הרי לפנינו כמו בפקעת קטנה חבויה פנימה הרקמה הפואטית, טמון באפלה כל סודה של היצירה: יש יחיד ויש קבוצה, ויש מקום, שבו המשורר חש, שהוא מנותק מן המסע שלהם: יש לו מסלול משלו. ברגע זה אנו אכן חשים שזה שיר שמרחף מעל לשירה כולה. אכן, זו מהות השירה. המשוררים מרגישים את המצב הזה של 'קלועים בתווך'. אנו חיים בתוך קבוצה על כלליה וחוקיה. שבויים בתוך מחנה סגור. יחד כולם חיילים באותה מסגרת, ולכולם דרך אחת הפרושה לפניהם.

הַשַּׁיָּרָה כְּבָר מִתְיַצֶּבֶת בְּשׁוּרָה.

כנגד הכלל הגדול, יש מקום ליחיד ולעולמו, וכאן בשירנו, ניסיון להבין מה מקום המשורר. זו עלילת השיר: יש עולם ליחיד ולמוזה שלו: השיח של הגר על מורכבותו האנושית מניע את המשורר בדרך אחרת.

בתוך המסע החיצוני יש למשורר מסע פנימי משלו. ׳וַאֲנִי אֶחָד בַּשַּׁיָּרָה׳. בתוך הקבוצה כולה, מיטיב המשורר לומר, יש לאינדיבידואל כוח להשפיע בדרכו שלו, משנתו הפואטית אינה חייבת לקבל עליה חוקיות אחרת. כחלק מן הקבוצה, יש מחויבות למשמעת, האתוס הקבוצתי יכול לצמצם את רצוננו בחופש, ויש לו גם ציפייה לרגע ההתפוצצות: הדובר מגלה את סוד קיומה של הקבוצה, רק כך תוכל לשמור על שלמותה ועל דרכה.

הָרְוָחִים בֵּינֵינוּ מְדוּדִים וּכְבָר הֻבְהַר

כִּי זוֹ הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לַחֲצוֹת אֶת הַמִּדְבָּר

וְכָל אֶחָד מִן הַהוֹלְכִים הֻזְהַר וְשׁוּב הֻזְהַר:

הוּא חוּט־הַשַּׂעֲרָה שֶׁבּוֹ תְּלוּיָה הַשַּׁיָּרָה.

מתי יקרה הפיצוץ, מתי ייפרד היחיד מן הכלל?

הדובר עדיין חלק מן השיירה, אבל בתוך תוכו מאמין הוא בעצמאותו: מעל לכול - זה המתח הפנימי של היוצר - חיפוש המקום, שבו האדם בודק מתי פרטיותו גוברת על הכול: האם יאזור אומץ לצאת מן השורה. מה הרגע המטלטל, שבו כוונותיו הנסתרות תיחשפנה. ואכן. יש לו סוד פרטי וכוונה פרטית:

׳עדיין לא רמזתי על כוונותיי׳. כלומר, הוא שותף למסע החיצוני, אך בתוכו מתקיים מסע אחר. המסע הפנימי של היוצר, וזה הדופק הפנימי של השיר, זה עיקר עולמו. לתת לקול הנסתר שבו לפרוץ החוצה. זה אחד הרעיונות היפים בשיר: האדם חי בתוך חברה, אך אינו מוותר על חיפוש משמעות אישית. השיר אומר: האדם זקוק לשיירה כדי לעבור את המדבר, אבל הוא זקוק גם לרגע, שבו יוכל לעזוב את השורה ולפגוש את קולו הפנימי. רְאו נא את כוחו הנפלא של סיוון המשורר: אנו המשוררים, תמיד יודעים, שהצופן הפנימי שלנו הוא כוחה של השירה, גם אם מקומנו בקבוצה הוא 'כחוט השערה'.

הקול האנושי הפצוע – כנגד רוח הקבוצה

הדובר מצטרף לשיירה, אבל אינו מאמין בייעוד שלה.

הוא הולך איתם, אך ליבו במקום אחר. היעד שלהם קבוצתי, הוא חותר לסמל מיוחד, לשיח של הגר. לעומק של האנושיות הגלומה בו. הגר היא עולם שלם, היא מייצגת קול אנושי, אישי, פצוע, לא ממוסד. לא כוחה של הקבוצה ולא המשנָה הסדורה שלה הם העיקר בחייו. הוא מבקש את 'השיח של הגר', ולעתים אתה חש, זה סוד חייה. שיח אכן הוא המקום שבו מושלכת, אבל אין זה רק מקום הימצאה. כאן הכוונה להתמזג עם פנימיותה, שורש צמיחתה, עם ערכיה.

הצופן של הגר שונה לחלוטין מן העולם בחוץ. היא מייצגת אימהות, בכי, הישרדות, זעקה. ואכן אלה יסודותיה הפנימיים של השִירה, שירת היחיד. המשורר מאמץ אל ליבו סֵמל, שיש בו דמיון למהותו הפנימית: הגר כה דומה לו, אין היא מחוברת לכלל, היא דמות שנדחקה החוצה, ללא שיירה. הגר יושבת נידחת מנגד, בנה הסובל מושלך סובל ליד אחד השיחים.

וכך חש המשורר בעולמו הפנימי, בבואו ליצור. דווקא הגר כדמות מיוחדת ובודדה, מגורשת מן העולם הממוסד, היא הזוכה במתנת הרוח. היא זאת שזוכה להתגלות מקודשת. המלאך חיפש מלאכית. והרי זה רצונו הפנימי של המשורר. אין הוא חלק מן השיירה באמת, הוא נושא בתוכו קול אנושי פצוע.

וכאן נחשף בפנינו רז היצירה האמיתי. המשורר אינו מבקש את סוד החיבור לקבוצה, הוא מבקש את רוח המקום, שבו אדם כּבודד פוגש את הפנימיות, הנסיבות הרוחניות העילאיות, שבהן אדם חזק בנפשו להיפגש עם אלוהיו.

כך נשקף המשורר כצופֶה מעל כולם, והוא יודע, שבקבוצה אין מקום לסטייה או לדרך אישית, אפילו כחוט השערה. זו הדרך, שבּה דמות נשית כה מיוחדת מוטלת לבדה. אורה הפלאי לוכד אותו. זה הרי גורלה של הגר, זה סוד בדידותה. הוא הולך איתם בשיירה, אבל ליבו איתה.

עולם ההשראה הוא עולם החירות - לא הכפיפות לקבוצה.

שירו של אריה סיוון אינו רק דיאלוג עם דמות מקראית. הנה לפנינו הייחוד של הארספואטיקה. בחשיפת המשורר כניצב מנגד, אנו נחשפים לניגודים: לפנינו יחיד מול קבוצה, חוק ומשמעת מול האנושיות הזועקת. עולם ההשראה הוא עולם החירות, ומנגד יש עולם של שייכות לוחצת ומשמעת לופתת. הכול מדוד.

אכן למדנו בשיר זה על חלקת אלוהים הקטנה של המשורר. המסע הפנימי שלו מואר באור יקָרוֹת כנגד המסע המאורגן, שבו הכול סָדור וסָפור וכוחני. רגע היצירה הוא נשקו הרוחני, זו משאלתו של המשורר - חיפוש הנקודה, שבּה יוכל לפרוש מן הקבוצה האורבת לעולמו הפנימי. השיר על שיירה המדבר נחשף בפנינו כסיפורו של היוצר בעולם כוחני וקר. הוא כאילו חי בתוכם, שומע את הלכי הרוח של אותו עולם. אבל נפשו מיטלטלת.

המשורר הולך איתם בעל כורחו: הוא חייב ללכת איתם כדי ׳לחוש את דופק האומה׳, את נפש הקבוצה. אבל הוא לא באמת שייך לשָם. הוא ׳אחד בשיירה׳, אבל לא ׳אחד מהם׳. זה בדיוק מצבו של משורר אמיתי: נמצא בתוך החֶברה, אבל מביט עליה מבחוץ. המשורר צועד איתם, אבל ליבו מתחבר לְצופן אחר, לַצופן של הבדידות, למסתורי הפצע, לדמעת הדמות המרוחקת, המושלכת. מה פלא, שהמשורר מחובר לשיח של עולמה הגר: השיח הוא מקום מפגש, מקום התגלות, מקום שבו אלוהים שומע בכי, מקום שבו מתגלָה אמת אנושית, לא אמת ממוסדת או משמעת מדודה עד אובדן חירות.

השיח של הגר – זה הרגע שהפצע הופך למילה

זה כוחה של המוזה, המשורר מחפש את השיח הזה, את הרגע, שבו הרגש הפצוע הופך למילה, שבו הסֵבל הופך לשִירה. המכאוב והגעגוע והייחוד של המשורר הם העיקר. הם ההופכים ליצירה. זה התוכן האמיתי. המשורר צריך את הרגע, שבו יוכל ׳לפרוש מן השוּרה׳, לא כדי לברוח, אלא כדי ליצור. זו הדרך שבה אדם פוגש את אלוהיו, הוא יוצר. היצירה לא נולדת בשיירה. היא נולדת בתוך הלב המיוחד הזה, שמחפש את רגע הפרידה מן המסגרת. זו סגוליותו, זה האומץ הרוחני שלו. הוא יודע, שאם יסטה ׳כחוט השערה׳, הוא יפגע בשיירה. אבל הוא גם יודע בו בזמן, שאם לא יסטה, הוא יפגע בעצמו. זו הדילמה של כל יוצר אמיתי: במדבר הגדול פארן, למדנו מה כוחה של ההשראה לחשוף בפנינו את האמת, והיא רוחנית ופנימית. זו נאמנותו של היוצר לעצמו.

היצירה לא נולדת בשיירה. היא נולדת בלב המדבר, במקום שבו אדם עומד לבד מול עצמו.