המקאמות של שלמה בכר: בין מקרא לביקורת חברתית נוקבת

כָּל הַנְּכָלִים הוֹלְכִים אֶל הָעָם וְהָעָם בָּהֶם מִתְמַלֵּא.  כך, בווריאציה מושחזת על קהלת, תיאר ד"ר שלמה בכר נשמתו עדן (2026-1933), את המציאות הישראלית דרך משקפי המקרא. לפניכם טעימה מפירות רוחו הגדולה, קובץ מקאמות מקראיות שבו התנ"ך הופך לכתב אישום חריף נגד עוולות שלטוניות, מניפולציות של כוח וצביעות דתית. 

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

כשהתנ"ך פוגש את מהדורת החדשות

 המקאמות המושחזות של ד"ר שלמה בכר

שלמה בכר, תמיד עכשווי 2: מקאמות מקראיות, תל אביב תשע״ט 2019, 55 עמודים

׳תמיד עכשווי 2: מקאמות מקראיות׳, הוא אחיו הצעיר יותר של ׳תמיד עכשווי: קובץ מקאמות׳ (תל אביב תשס״ז 2007), וכמו אחיו הבכור, גם בן (שלמה) בכר זה, משלב עיוני מקרא בהרהורים אקטואליים. 

המחבר, ד״ר שלמה בכר, לימד שנים רבות בחוג למקרא של אוניברסיטת חיפה ובמוסדות לימוד רבים נוספים. כתב ספר על ׳רשתות תקשורת ודפוסי שכנוע בישראל בתקופת המקרא׳ (תל אביב תשס״ה 2005) ופירסם מאמרים לרוב בכתבי-עת בארץ ובעולם. הוציא אסופה של מאמריו, מאמרים בחקר המקרא, בשנת תשפ״ג 2023.

גישתו בספר שלפנינו היא דידקטית מובהקת: הוא מלמד, מחנך, מטיף בשער, מוכיח על עוולות חברתיות ושלטוניות וקורא לצדק ולמוסר. הספר פונה לציבור הכללי, לא רק ליודעי ח״ן, וכדי לסייע לרבים לרדת לעומקם של דברים, הוא מלווה את דבריו בהערות שוליים מלומדות-מבארות. 

הספר בנוי בתבנית ׳על שלושה וארבעה׳. שלוש חטיבות גדולות בו: מקאמות לפי הרצף המקראי, מקאמות על חגים ומועדים ומקאמות על נושאים מגוונים עם ׳קונוטציות מקראיות׳. ועוד נוסף על כל אלה מבוא על התנ״ך, ששלושה חלקים לו:

א. לא ידידותי למשתמש,

ב. רב מכר עולמי,

ג. מנפלאות הסיפור המקראי. 

התנ״ך אמנם ׳לא ידידותי למשתמש׳ אך 

הניצוץ ׳שֶׁמִּמֶּנּוּ נִתַּז // מַעֲבִיר גַּם הַיּוֹם מֶסֶר, צוֹרֵב וְנוֹעָז׳ (עמ׳ 12).

גישתו של בכר למקרא היא חילונית מובהקת. הוא אומר ש׳יש להתייחס למקרא ביראת כבוד כשם שהאדם המאמין מתייחס אליו ביראת קודש (עמ׳ 11).

בכר מלמד את קוראיו, על המקרא בכלל ועל פרשיות ספציפיות בפרט, בלשון חדה כתער, צלולה וחרוזה. איך קוראים סיפור מקראי? עצה לו: 

'לָרוֹצָה בַּמִּקְרָא אֶת הַמֶּסֶר לַחֲשֹׂף // לֹא דַּי בִּקְרִיאָה מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף. // כִּי צָרִיךְ גַּם מֵאַחֲרִית לְרֵאשִׁית לַחֲזֹר // וְקָדְקוֹד עִם תַּחְתִּית בְּיַחַד לִשְׁזֹר' (עמ׳ 14).

ומהו סיפור יוסף? ׳פואמה פדגוגית חדשנית׳ (עמ׳ 17)! האל חינך את יוסף המפונק באמצעות ייסורים וחולל בו שינוי, ויוסף יישם את השיטה החינוכית הזאת על אחיו, והצליח אף הוא לחולל בהם שינוי. 

בכר רואה את ההסטוריה המקראית כספרות מגמתית שנתחברה על ידי בעלי עניין. איך פרח לפתע מטה אהרן (במ׳ יז, כג), תמה הקורא? ובכר מציף את חשדם של ׳המלעיזים׳ נגד הכהנים, שהם במחשך, לאור מנורה מהבהבת החליפו מטה יבש בענף שקדיה מלבלבת (עמ׳ 20).

דוד שחטא והחטיא ׳מָצָא לוֹ סוֹפֵר שֶׁסִּפֵּר לַתָּנָ"ךְ, // אֵיךְ קִבֵּל חֲנִינָה חֲרִיגָה מֵהָאֵל. // וְכָךְ נַעֲשֶׂה גַּם מָשִׁיחַ, גַּם נְעִים זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל׳ (עמ׳ 19). 

שמואל היה מניפולטור חושק שררה. העם שלא סמך לא על בני עלי ולא על בני שמואל תבע מלך. ׳אֲבָל לֹא רַב רָאשִׁי כִּשְׁמוּאֵל יְוַתֵּר עַל סַמְכוּת. // הוּא יִמְצָא אַלְמוֹנִי שֶׁמּוֹצָא מִשְׁפַּחְתּוֹ הוּא פָּחוּת // וְיַרְקִיד כִּרְצוֹנוֹ אֶת הַמְּיועָד לְמַלְכוּת. // כְּבֻבָּה הַתְּלוּיָה בַּאֲדֹנֶיהָ עַל חוּט׳. לכן הוא בחר בשאול: 'אִישׁ פָּשׁוּט, פְּרוֹבִינְצְיָאלִי', ׳אַךְ מָה גְּדוֹלָה הָיְתָה אַכְזָבָתוֹ כְּשֶׁשָּׁאוּל הִכָּה בַּאֲלָפָיו, יוֹתֵר מִשֶּׁפִּלֵּל, וְלָכֵן הוּא משַׁח אֶת דָּוִד בַּמַּחְתֶּרֶת, שֶׁיַּכֶּה אֶת שָׁאוּל בְּרִבְבוֹתָיו׳ (עמ׳ 27). לא קשה לנחש מכאן מה דעתו של בכר על הממסד הדתי… ׳גַּם הַיּוֹם, הַמִּמְסָד הַדָּתִי, כָּמוֹהוּ, // מוֹבִיל אֶת הָעָם, בְּשֵׁם הָאֵל, אֱלֵי תֹּהוּ׳ (עמ׳ 30).

בכר מתעב את המרמה. בווריאציה על דברי קהלת ׳כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא׳ (א, ז) הוא כותב: ׳כָּל הַנְּכָלִים הוֹלְכִים אֶל הָעָם וְהָעָם בָּהֶם מִתְמַלֵּא' (עמ' 36). ׳וְהָאָרֶץ מְלֵאָה מֻרְשְׁעֵי צַמֶּרֶת: 'רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה, שַׂר אוֹצָר, וְשָׂרֵי מִסִּים // וְאִתָּם גַּם נָשִׂיא, רַב רָאשִׁי, וְעוֹד בְּכִירִים אַנָּסִים' (עמ׳ 36).

בכר מבכה את רצח גדליהו. ׳הָאִישׁ שֶׁ'הַנֵּר שֶׁהִדְלִיק עוֹדֶנּוּ מֵאִיר // בַּכִּכָּר שֶׁעַל שְׁמוֹ, בְּאֶמְצַע הָעִיר' (עמ' 34). 'וּבְמִצְפֶּה, עִיר בִּנְיָמִין, בֶּן נְתַנְיָהוּ כִּבָּה אֶת שְׁבִיב הַתִּקְוָה מִבַּיִת' (עמ' 34).

׳אֵין שָׁלוֹם׳. העורב נשלח 'מִכְּלֵי הַשַּׁיִט // לִמְנֹעַ מֵהַיּוֹנָה לְהָבִיא עֲלֵה זַיִת' (עמ' 34). 

אבל את האחריות לשלום הנכסף הוא לא מטיל רק על על כתפי האדם. הוא מבקר גם את האל העושה  שלום במרומים וקורא לו לעשות שלום בתבל מתחתיו (עמ' 50).

מה שבאמת ראוי ללמוד מן המקרא, אליבא דבכר, הוא מוסר, צדק וחמלה. המקרא, הוא אומר, חולל מהפך בעולם העתיק בהשמיעו 'זַעֲקַת מְחָאָה מוּל שְׁרִירוּת הָרָשׁוּת, // הַחוֹמֶסֶת כִּבְשָׂה שֶׁל אִישׁ רָשׁ וּפָשׁוּט' (עמ' 31). סיפור יוסף והשיעבוד בא ללמד אמת כלכלית: 'שֶׁמְּדִינָה גַּם אִם רֹב עֹשֶׁר צוֹבֶרֶת, // אִם לֹא תֶּחְדַּל בָּהּ עַוְלָה מִצְטַבֶּרֶת, // לֹא תִּכּוֹן בָּהּ חֶבְרָה חָפְשִׁית וּמְאֻשֶּׁרֶת, // וּמִכָּאן נִלְמַד עוֹד חֹק כְּלָלִי כַּלְכָּלִי: // שֶׁצְּמִיחָה חָמְרָנִית הִיא לֹא מַדָּד בִּלְעָדִי // לְשִׂגְשׂוּג הַמֶּשֶׁק וּלְאֹשֶׁר עֲתִידִי' (עמ' 44). 

בכר מכנה את הידוענים קציני סדום, שרים סוררים, רודפי שלמונים וחברי גנבים. אנשים שאוהבים לשבץ פסוקים בנאומיהם אך ספק אם למדו דבר מתורת הנביאים. 

בכר אינו מפיק מהמקרא רק תובנות ישראליות אקטואליות. הוא גם עוסק בסוגיות הגותיות על-זמניות. כאלה שברומו של עולם.   'הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֶת אֱלֹהִים' הוּא שׁוֹאֵל, ומשיב שסיפורו של איוב מוכיח 'שֶׁהָאָדָם, גַּם בֵּין הַמְּצָרִים // לֹא תָּמִיד יִתְנַהֵג רַק לְפִי דְּחָפִים יִצְרִיִּים' (עמ' 37). זו העת, הוא אומר:

לַעֲלוֹת בְּסֻלַּם יַעֲקֹב עוֹד שָׁלָב. 

לְהִתְנַעֵר וְלָקוּם מַדְרִיכָה בַּמָּקוֹם 

לְחַשֵּׁב מַסְלוּל מֵחָדָשׁ וּלְהִתְכַּוְנֵן לַמָּרוֹם

 (עמ' 55).