יום שני, 29 באוגוסט 2022

"מת אב ומת אלול" לנתן יונתן: האב, הבן וכתבי הקודש

ד״ר יוסף פריאל, מרצה לזמר העברי והקשרו לתנ"ך, לתרבות, להיסטוריה ולמוסיקולוגיה

שירו של נתן יונתן, "מת אב ומת אלול" (1974),[1] כולל בתוכו ציטוט הלקוח מתוך שירת היין לרבי שמואל הנגיד, רווי אזכורים לדמויות מקראיות ולעלילותיהן ועוסק בהבלטה באבדן בהקשר של יחסי אב ובנו.

שאלת הקשר התמטי בין מוטיבים אלו, הלקוחים מעולמות שונים, העסיקה כמה חוקרים. במוקד העניין עומדת הבנת המכנה המשותף למקבץ האזכורים המקראיים, כמו גם זיקתו של האבדן המתואר בשיר לנסיבות חייו הטרגיות של יונתן עצמו. ההנחה המקובלת היא שמדובר בשיר קינה שנכתב על ידי המשורר לאחר נפילת בנו, סגן ליאור יונתן ז"ל, במלחמת יום־הכיפורים.

בשורות הבאות אנתח את השיר, אציע הבנה משלי לתרומתם של סיפורי המקרא השזורים בו ואוכיח שאת הקשר האישי של יונתן לשיר יש לבקש במחוזות אחרים – אך לא בקינה על מות בנו.

1. מילות השיר
מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל וּמֵת חֻמָּם, גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם,
רַק נִשְׁאֲרָה גַּחֶלֶת עֲמוּמָה, שֶׁל אַהֲבַת הַקַּיִץ הַגְּדוּמָה.
אֶל מְעָרַת דָּוִד, הַשּׁוּנַמִּית, תַּצְמִיד אֶת יְרֵכֶיהָ הַקָּרוֹת,
אֶל חֹם הָאֲבָנִים שֶׁעַל קִבְרוֹ.
וְיֶלֶד זָר הוֹלֵךְ וְתָר כְּמוֹ שָׁאוּל, אֶת עִקְבוֹתָיו שֶׁל אָב וְשֶׁל אֱלוּל,
וּבֶעָמוּם הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַצָּלוּל.
לֵךְ יֶלֶד לֵךְ, אוּלַי בְּסוֹף הַמַּעֲרָב, בֵּין יָם וְיַבָּשָׁה, בֵּין אָב לַסְּתָו,
יְאוֹר שֶׁלְּךָ יָאִיר בֵּין חֲטָאָיו.
חֲטָאֵי הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, וְהַנָּחָשׁ, חַטַּאת דָּוִד בְּאוּרִיָּה, כִּבְשַׂת הָרָשׁ,
וְיוֹנָתָן וְיַעֲרַת הַדְּבַשׁ.
מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל, הַקַּיִץ שָׁב, סִפּוּר שֶׁלְּךָ יַלְדִּי, מַתְחִיל עַכְשָׁו,[2]
עִם כָּל הַדְּבַשׁ וְהַנָּחָשׁ, וְהָאִשָּׁה.

2. שירת ימי הביניים
בפתח השיר קבע יונתן ציטוט הלקוח משירת היין של רבי שמואל הנגיד (ירדן 1966):[3]
מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל וּמֵת חֻמָּם, גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם.
בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר וְהַתִּירוֹשׁ, אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם.
לָכֵן יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים, כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם.
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם, וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם.
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם.

השיר מתאר את חרדת החורף הספרדי, הממשמש ובא בעקבות מות חודשי אב ואלול, ומציע לקורא את השתייה בכוס בלילה וביום כדי לחמם את הגוף, נוהג מקובל בארצות הקור.

סוגת שירי היין עוסקת בשמחת הנפש, ואילו השיר שלפנינו אינו כזה. לא ברור, אם כן, מדוע בחר יונתן להציב בראשו את מילותיו של רבי שמואל הנגיד. ניתן להציע שבעזרת הציטוט הוא מבסס את נקודת הזמן שבה עוסק השיר על לוח השנה העברי:[4] ככלות חודשי אב ואלול אנו מגיעים לתשרי, ראש השנה, ואחריו ליום הכיפורים. השימוש בביטוי שטבע משורר מוקדם יוצר הד עמוק יותר לציון הזמן, והצגת חילופי העונות כמותה המטפורי של העונה החולפת מבשרת את העיסוק במוות אנושי ממשי בבית השלישי, שנושאו, כפי שיכונה להלן, הוא "קינת מוות".

יצוין כי לחנו המפורסם של צביקה פיק (הולחן לכבוד מצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' לסיכום שנת תשל"ז תחת השם "נאסף תשרי"[5]) קירב את השיר במידת מה לצביונה של שירת היין. בלחנו של פיק נושאים צלילי הבתים אווירה קודרת, ומנגד הפזמון סוער וחיוני. הלחן זכה להתקבלות משמעותית, הושמע רבות במועדוני ריקודים, ואף נבחר כ"שיר השנה" במצעד הפזמונים של שנת תשל"ח (1978).

3. אזכורים מקראיים
עיסוקו של יונתן בתנ"ך מגוון מאוד, ופיו מעיד על עצמו: "התנ"ך – הוא משפיע עליי יותר מכול" (לוז, 1986),[6] "מעיינות התנ"ך (...) היו המקורות מהם שאבתי" (יונתן 1998).[7]

עובדה זו ניכרת היטב בשירנו זה, שחמישה, ואולי אף שישה סיפורים מקראיים, נרמזים בו. המכנה המשותף לסיפורים אלו יידון להלן (3.2), אך עצם סקירת המקורות מעלה רושם ברור: מדובר במעשים שהמקרא מציגם כחטא, או על כל פנים מייחס להם ממד שלילי כלשהו:
1. אבישג השונמית
2. שאול התר והמחפש
3. חטאם של האיש, האישה והנחש בגן עדן
4. מעשה דוד ובת־שבע
5. יונתן ויערת הדבש

3.1 הסיפורים ומקורותיהם
אבישג השונמית
סיפורה של אבישג נרמז במילות הבית השני: "אֶל מְעָרַת דָּוִד, הַשּׁוּנַמִּית, תַּצְמִיד אֶת יְרֵכֶיהָ הַקָּרוֹת, אֶל חֹם הָאֲבָנִים שֶׁעַל קִבְרוֹ". המעשה המקראי מופיע בתחילת ספר מלכים ב (א, א–ד):

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ: וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ: וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ: וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ.

מעשה אבישג אינו חטא במובהק. התלמוד הבבלי (סנהדרין כב ע"א) מספר על כך שדוד מסרב לבקשתה של אבישג להינשא לו, כך שהקשר שהתקיים ביניהם נעדר אופי מיני, כמתואר בפס' ד: "וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ". מאידך גיסא, קשה שלא להתרשם מן הממד הבעייתי שבקשר שבין היפה בבנות ישראל לבין המלך הזקן.

לרושם זה תורם גם המסופר בהמשך (מל"ב ב, יג–כה): אדוניה, בנו המורד של דוד, מבקש מבת־שבע לסייע לו לשאת את אבישג לאישה. מטרתו הנסתרת היא לבסס בדרך זו את טענתו מעמדו כיורש לגיטימי לכתר. בעילת נשי המלך הקודם כאקט של העברת שלטונית הייתה נוהג מקובל בעולם העתיק, ולא הייתה זרה גם לבית דוד; כך נהג גם אבשלום, בעת מרידתו (שמ"ב טז, כב). מתוך כך משתמע שאדוניה ייחס לאבישג מעמד של פילגש.

שאול התר והמחפש
סיפורו של שאול נרמז במילות הבית השלישי: "וְיֶלֶד זָר הוֹלֵךְ וְתָר כְּמוֹ שָׁאוּל, אֶת עִקְבוֹתָיו שֶׁל אָב וְשֶׁל אֱלוּל, ובעָמוּם הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַצָּלוּל".

דמותו של שאול התר והמחפש עשויה לרמוז למעשה המוקדם של חיפוש האתונות (שמ"א ט), המוביל למשיחתו של שאול למלך על־ידי שמואל. אמנם, במעשה זה לא ניתן לזהות ממד שלילי כלשהו, כך שהוא חורג מיתר המעשים המוזכרים בשיר.

מתוך כך, אעדיף לפרש רמיזה זו כמתייחסת למעשה המאוחר של רדיפת דוד המסתתר במדבר יהודה, המתואר באריכות רבה במקרא (שמ"א יח ואילך). אין ספק באשר לממד השלילי שמייחס המקרא למעשה זה, כאשר דוד – שהיה גם נגנו האישי של שאול (שם טז, כג), גם מציל העם במלחמת גולית (שם יז), גם מפקד בצבאו של שאול (שם יח, יג) וגם בעלה של בתו מיכל (שם כז) – נרדף על לא עוול בכפו.

במהלך המרדף שאול מנסה להרוג את דוד בהטלת חנית, ובהמשך רודף אותו במרחבי מדבר יהודה. בשני מקרים לאורך המרדף נופלת בחלקו של דוד האפשרות להרוג את שאול (שם, כד; כו), אך הוא נמנע מלפגוע ב"משיח ה'", כלשונו (כד, ו; כו, יא). המרדף מסתיים רק עם מותו של שאול (שם, לא).

חטאם של האיש, האישה והנחש בגן עדן
הסיפור נרמז במילות הבית החמישי והשישי: "חֲטָאֵי הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, וְהַנָּחָשׁ", "עִם כָּל הַדְּבַשׁ וְהַנָּחָשׁ, וְהָאִשָּׁה". במקרה זה אין צורך להאריך, עיון במקור (בראשית, ג) יגלה כי כל גיבורי הסיפור חוטאים ובאים על עונשם.

מעשה דוד ובת־שבע
סיפור דוד ובת־שבע נרמז במילות הבית החמישי: "חַטַּאת דָּוִד בְּאוּרִיָּה, כִּבְשַׂת הָרָשׁ". כבשת הרש, ציטוט מלשונו של נתן הנביא (שמ"ב יב, ד), היא בת־שבע, ואוריה הוא בעלה, שדוד הביא למותו בעקיפין כאשר שלח אותו "אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה" (שם יא, טו).

גם במקרה זה, אין ספק לגבי החומרה שבה רואה המקרא את חלקו של דוד במאורעות, וכדבריו המפורשים של הנביא: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי. אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (שם יב, ט).

יונתן ויערת הדבש
סיפורו של יונתן נרמז במילות הבית החמישי והשישי: "וְיוֹנָתָן וְיַעֲרַת הַדְּבַשׁ", "עִם כָּל הַדְּבַשׁ וְהַנָּחָשׁ". המקור המקראי מתייחס לסיפורו של הקרב בין ישראל לפלשתים, כמתואר בספר שמואל (שמ"א יגיד).

במהלך הקרב, שראשיתו בפעולת יחידים הרואית שבה הכריעו יונתן ונערו לבדם את נציב פלישתים המוצב במכמש (שם יג, ג), אסר שאול על חייליו להשתהות לצורכי אכילה: "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם" (שם יד, כד). יונתן לא שהה באותו שעה במחנה ישראל ולא היה מודע לאיסור זה, ובהיותו עייף ורעב טעם מיערת הדבש שנקרתה בדרכו: "וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו" (שם יד, כז).

מעשה זה, שנעשה בבלי דעת, כמעט והביא על יונתן את מותו מידיו של שאול אביו, שסבר שאין להחריג את יונתן מעונשה של השבועה שהשביע את העם כולו, וזאת למרות חלקו המכריע בניצחון. רק בלחצם של ראשי העם ניצל יונתן ממוות כה שרירותי ומיותר.

3.2 מכנה משותף
כאמור, המכנה המשותף הבסיסי ביותר בין הסיפורים המקראיים השונים הנזכרים בשיר הוא החטא. מדובר בסיפורים המוצגים במקרא כחטא, או כפרשיות שאליהן נלווה ממד שלילי כלשהו. השאלה הנשאלת היא מהו המשותף בין החטאים השונים.

העיון בסיפורים השונים מעלה כמה אפשרויות: הפרי האסור – אדם וחווה האוכלים מפרי עץ הדעת, יונתן הטועם מיערת הדבש.
חיפוש חום – כפי שמתבטא במעשה דוד ואבישג ("וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ", מל"א א, ב), במעשה דוד ובת־שבע (כדברי נתן הנביא במשל כבשת הרש: "וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת", שמ"ב יב, ו) ואולי אף במפגש המתחולל בין דוד לשאול במערה, מקום שאחד משימושיו הנפוצים בתקופת המקרא היה כמחסה מפני הקור השורר בחוץ.
פיתוי – מרכיב משמעותי בסיפורו של חטא עץ הדעת, במעשה דוד ובת־שבע ובתקרית יערת הדבש.

כפי שניתן לראות, מוטיבים אלו משותפים רק לאחדים מבין הסיפורים ולא לכולם. הצעה למכנה משותף רחב יותר העלה ברזל (1987), הרואה בסיפורים אלה כמה צמדים של דמויות המבקשות להחיות את האהבה האבודה והמתה השוררת ביניהן.

כך, למשל, השונמית, הרומזת לשולמית (מושא האהבה המושלמת של שיר־השירים, שם ז, א), אינה מצליחה לחמם את דוד, וירכיה נשארות קרות – דבר ההופך אפשרות של אהבה סקסואלית לסוג של מוות. גם יחסי שאול ויונתן, כפי שהם מתבטאים בסיפור יערת הדבש (הדבש כסמל של אהבה), מורים על ליקוי באהבה שבין האב ובנו (עמ' 475).

את דבריו מסיים ברזל בהתייחסות לבית האחרון:

מערך הדמויות והילד בששה בתי שיר מסביב לנושא אחד: אהבה כושלת, בנתיב הטראגי של חמלה ופחד שאת שורשיהם יש לחפש בתחילת ההיסטוריה של יחסי איש ואשה בגן עדן האמור להיות מושלם [...] והתוצאה של המשולש הקדמון, אדם, חוה, הנחש, סופה של האהבה בטהרתה. בשיר נוספו האב שאבדו עקבותיו, הזמן חסר הרחמים [...] ובהפקת לקח מן החטאים, שאינם מתים, והם הולכים ומאירים ממעמקי התודעה, החל בעידן הילדות ועד לסוף מערב. הסיפור מתחיל תמיד מחדש. ואכן, השיר מסתיים ב"סיפור שלך מתחיל עכשיו" (עמ' 476).

דבריו של ברזל ראויים לתשומת לב, אולם להלן אבקש לצעוד בנתיב אחר ולטעון שהחוט השוזר את אזכורי המקרא בשירנו הוא קשרי משפחה על סף המוות.

כל הסיפורים המופיעים בשיר עומדים על סף המוות. הם אינם מתארים את המוות כשלעצמו, אך הם מספרים על מעשים העלולים להביא למוות, אם כעונש ואם כתוצאה.

מוות הוא עונשם של אוכלי הפרי האסור בגן העדן, כדברי המדרש (בראשית רבה [וילנא], פרשת בראשית, פרשה טז): "'כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' (בראשית ב, יז) – מיתה לאדם, מיתה לחוה, מיתה לו, מיתה לתולדותיו".

מוות הוא גם דינו של העובר על גזירת שאול ואוכל בעיצומו של יום הקרב, ואפילו הוא בנו שלו.

מוות היה אמור להיות דינו של דוד הנרדף בידי שאול, והוא גם הגורל המיועד לשאול על ידי נערי דוד, המזהים את שאול במערה (שמ"א כד, ד; כו, ח).

מוות הוא אחת מן הפורענויות הפוקדות את דוד בעקבות מעשה בת־שבע, כאשר המדובר אינו במותו שלו אלא במותו של בנם המשותף. יצוין כי המקרא מאריך מאוד בסיפורו של מוות זה: תחילה שומע דוד על מחלתו של בנו התינוק, ובתגובה הוא מסרב לאכול ולשתות ואף לן על הארץ כמנהג אבלים (שמ"ב יב, טויז); לאחר שבעה ימים מת התינוק, ודוד מקונן עליו במילים: "אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי" (שם יח–כג).

מוות נקשר גם בסיפורה של אבישג השונמית, שהרי אדוניה, שביקש לשאתה כדי לבסס את מעמדו כיורשו האפשרי של דוד, הוצא להורג על ידי שלמה (מל"ב ב, כה).

כאמור, מוטיב המוות שבסיפורי המקרא המוזכרים בשיר מופנה כלפי דמויות הנתונות בקשרי משפחה או חברות קרובים. שוב ושוב חוזר על עצמו משולש הדמויות שאולדודיונתן, המתאפיין בכמה רמות של קשרים הדדיים. שאול הוא אביו של יונתן; יונתן הוא רעו הטוב של דוד (המתייחס אליו כאח,

"אָחִי יְהוֹנָתָן" בקינה שייחד לנפילתו יחד עם אביו בקרב הגלבוע [שמ"ב א, כו]); דוד הוא חתנו של שאול וגיסו של יונתן; כמו כן, הוא מפקד בצבאו של שאול ונחשב לאיש אמונו, "הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא" (דבהי"א יא, ב), ושאול אף מכנה אותו ארבע פעמים בכינוי "בני" (שמ"א כד, טז; כו, יז; שם כא; שם כה).

את מערכת הקשרים הקרובה הזו פוקד המוות שוב ושוב. שאול ובנו יונתן נופלים בקרב למרגלות הגלבוע (שמ"א לא, ב-ד); בנו של שאול, יונתן, מואשם בשיתוף פעולה עם הדמון הדמיוני – דוד ("כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי" [שמ"א כב, ח]). דוד חוטא במעשה בת־שבע , וכך גורם מיתה לבנו שלו.

4. קינת האב על בנו האובד
רמזים רבים לאורך בתי השיר מורים על כך שמדובר בשיר קינה על מוות, אולי אפילו של אב על בנו. נציג שורות נבחרות מן השיר, שבהן זרועים מופעי המוות (6), הקבר (1), האב (3) והילד (3):

מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל וּמֵת חֻמָּם, גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם...
וְיֶלֶד זָר הוֹלֵךְ וְתָר כְּמוֹ שָׁאוּל, אֶת עִקְבוֹתָיו שֶׁל אָב וְשֶׁל אֱלוּל,
וּבֶעָמוּם הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַצָּלוּל.
... אֶל חֹם הָאֲבָנִים שֶׁעַל קִבְרוֹ.
לֵךְ יֶלֶד לֵךְ, אוּלַי בְּסוֹף הַמַּעֲרָב, בֵּין יָם וְיַבָּשָׁה, בֵּין אָב לַסְּתָו,
יְאוֹר שֶׁלְּךָ יָאִיר בֵּין חֲטָאָיו.
מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל, הַקַּיִץ שָׁב, סִפּוּר שֶׁלְּךָ יַלְדִּי, מַתְחִיל עַכְשָׁו,
עִם כָּל הַדְּבַשׁ וְהַנָּחָשׁ, וְהָאִשָּׁה.

כפי שהזכרתי, הטרגדיה שבחייו של יונתן מוכרת לכול. בנו, סגן ליאור יונתן ז"ל, נפל ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים (6.10.1973).[10] האב כתב לזכרו שירים רבים, וגם אוסף השירים המכיל את השיר נושא את ההקדשה: לליאור.

על רקע אישי זה, ניתן להעלות את ההשערה שאותו יאור במשפט "יְאוֹר שֶׁלְּךָ יָאִיר בֵּין חֲטָאָיו" רומז לתעלת סואץ, שעל שפתה נפל ליאור.[11] אם אכן זהו נושא השיר, כי אז ברורה מאוד משמעות השורות הבאות:

וְיֶלֶד זָר הוֹלֵךְ וְתָר כְּמוֹ שָׁאוּל, אֶת עִקְבוֹתָיו שֶׁל אָב וְשֶׁל אֱלוּל,
וּבֶעָמוּם הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַצָּלוּל.
לֵךְ יֶלֶד לֵךְ, אוּלַי בְּסוֹף הַמַּעֲרָב, בֵּין יָם וְיַבָּשָׁה, בֵּין אָב לַסְּתָו.
יְאוֹר שֶׁלְּךָ יָאִיר, בֵּין חֲטָאָיו.

מדובר באדם התר אחר עקבותיו של הנעדר "בֵּין יָם וְיַבָּשָׁה", על שפת התעלה. תחילה הוא מבקש לשוב אל החיים כפי שהתקיימו באב ובאלול, קודם האירוע הטרגי, אולם "בֵּין אָב לַסְּתָו", עם הגיעו לחודש תשרי שבו נפל הבן, הוא מפנים שעליו להניח לו ללכת לדרכו, ואומר אליו: "לֵךְ יֶלֶד, לֵךְ".

אם נמשיך בדרך זו ונרד אל סוף השיר, הרי שהשורה החותמת – "מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל ... סִפּוּר שֶׁלְּךָ יַלְדִּי, מַתְחִיל עַכְשָׁו" – מבטאת את התהליך הקשה העובר על האב לקראת יום השנה הראשון לנפילת בנו. בהתאם לכך, הנחתי בעבר שהשיר נכתב בתשרי תשל"ה, סמוך לפרסומו של קובץ השירים, כתגובה לאירוע הקשה. כך סברו גם חוקרי זמר אחדים: המוזיקאי גיא טנא ב-2005[12]; המוזיקאי דוד פרץ ב-2015 והוא עדכן את הדברים ב-2017[13]; המחנך גבע ששון ב-2017[14] והפובליציסט אורי הייטנר ב 2019.[15]

אלא שהשערות לחוד ומציאות לחוד. מתברר שבניגוד למה שמקרין השיר, לתאריך הדפסתו, להקדשה המלווה אותו ולדעתם של רבים, השיר לא נכתב בעקבות מות הבן. הוא לא יכול היה להיכתב בנסיבות אלו, מאחר והודפס לראשונה בעיתון דבר מתאריך 29.9.1972, שנה בדיוק לפני מותו של ליאור![16]

5. מניעים ביוגרפיים לעיסוק במוות בשירי יונתן
השיר "מת אב ומת אלול" הוא, אפוא, קינה שהקדימה את זמנה. ממילא, את המניע לכתיבתו, כמו גם לכתיבתם של שירים אחרים מפרי עטו של יונתן העוסקים במוות, יש לבקש בשלבים מוקדמים יותר בחייו של המשורר.

יונתן נולד באוקראינה ב-1923 ועלה לארץ בגיל שנתיים לפתח־תקווה וכפר־מעש. בשנת 1942 פקד המוות את חייו באסון המטיילים, שבו מצאו שבעה מחניכי השומר־הצעיר את מותם בפיצוץ רימון־יד סמוך למדורה. יונתן, אז בן 19, נכח באירוע, וייתכן שאף שימש כמדריך (ישראלי וגרינבוים 2005).[17] האסון נגע בו עמוקות, והוא עצמו היה זה שניסח את לוח הזיכרון לזכר המטיילים הצעירים. ניתן, לדעתי, לשער שמאותו היום והלאה הרגיש יונתן שגורלו קשור בשכול.

קיבוץ שריד, שבו התגורר יונתן החל מ1945, שכל תשעה מבניו במלחמות ישראל בין השנים 1948–1970.[18] בניגוד לנורמה, שלפיה משרתים בני התנועה הקיבוצית ביחידות השדה של צה"ל, יונתן עצמו היה סטודנט בסמינר הקיבוצים וככל הנראה לא שירת כחייל קרבי.[19] ייתכן שעובדה זו הוסיפה לרגישותו הרבה למותם של אחרים, ודאי כשמדובר ברעיו לקיבוץ.

חוויות שכול אלו, ניתן לשער, עומדות ברקע סגנון כתיבתו האלגי של יונתן, שרבים משיריו מוקדשים לשכול. שירו, "הרדופים ליד החוף" (הרדוף היא מילת הקוד הצה"לית לחלל), נכתב כבר ב-1962,[20] עוד בטרם מלאו לו ארבעים, וכולל שורות כמו:

לֹא נִפְרַח כְּבָר פַּעֲמַיִם, וְהָרוּחַ עַל הַמַּיִם,
יְפַזֵּר דְּמָמָה צוֹנֶנֶת עַל פָּנֵינוּ הַחִוְּרוֹת.
שָׁמָּה בֵּין אִבֵּי הַנַּחַל, בְּשָׁעָה אַחַת נִשְׁכַּחַת,
זִכְרוֹנוֹת אֵזוֹב שֶׁלָּנוּ מִתְרַפְּקִים עַל הַקִּירוֹת.
הַרְדּוּפִים שֶׁלִּי כָּמוֹנִי וְכָמוֹךְ שֶׁכָּל יָמַיִךְ,
אֶת פִּרְחֵי הָאוֹר שֶׁלָּנוּ אַתְּ פִּזַּרְתְּ לְכָל רוֹעֶה.
לֹא עוֹפוֹת מָרוֹם אֲנַחְנוּ, וְאֶל גֹּבַהּ הַשָּׁמַיִם
גַּם אַתֶּם, גַּם אָנוֹכִי, לֹא נַגִּיעַ כַּנִּרְאֶה...

באותו קובץ מופיע גם השיר "החול יזכור", המוכר כשיר זיכרון קלאסי,[21] וכן השיר "הלא כולנו ניאסף".[22] גם את שירו "שיר אהבה עתיק" (1998)[23] חותם יונתן בציטוט מספר קהלת על המוות הקרב.

בספרו, "שירה ופואטיקה" (1990),[24] מצטט ברזל מכתב שכתב יונתן ליוכבד בת מרים, אמו של נחום (זוזיק) הזז, שנפל עם שיירת הל"ה עשרים־ושמונה שנים קודם לכן במלחמת השחרור. מכתב נחמה שהמתין תקופה ארוכה כל כך על שולחנו של השולח בטרם נשלח אל יעדו, מעיד על כך שהאבדן לא מש מעל אותו שולחן כל אותן שנים. ניתן לשער שחוויה זו ליוותה את יונתן מאז האסון בעין־גדי, דרך הלוויותיהם של רעיו הנופלים במלחמות השונות ועד בוא יומו.

למעשה, הסגנון האלגי מאפיין את כתיבתו של יונתן גם בשנים שקדמו לחוויות האבדן.[25] שירו הראשון, שנכתב ב1941 בעודו בן 17, היה אמור להיקרא "כשספינות הולכות הימה", אך נקרא בסופו של דבר "אלגיה" (לוז 1986).[26] משם ממשיכה המגמה להתבטא בשירים "קינה על מות אחינו", "על מות", קינת סתיו", "קינת החורשים", "קינת קיץ" ו"על מות לנער".

יתרה מזו, גם בשירי שכול על מותו של בן שלח יונתן את ידיו עוד לפני מות בנו. כך בשירו "עוד שיר על אבשלום",[27] שנכתב ב-1970[28] ומסתיים בשורות:
וְלָמָּה דֶּרֶךְ הַיַּעַר דַּוְקָא, שָׁכַחְתָּ מָה קָרָה לְיוֹנָתָן?
אֵינְךָ מַכִּיר אֶת הָאֵלוֹת?
אָבִיךָ אָהַב בְּךָ כָּל מָה שֶׁהוּא לֹא,
תִּרְאוּ אֵיךְ הַגֶּבֶר רוֹעֵד כֻּלּוֹ, לָמָּה?
אַתָּה חוֹשֵׁב לֹא נָתַתִּי לְךָ מְלוּכָה
מֵרֹב דְּאָגָה לָעָם? בִּגְלַל גִּילְךָ?
לוּ יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר עַל כָּךְ בְּשֶׁקֶט
הָיִיתָ מֵבִין שֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא אוֹתוֹ דָּוִד,
תּוּגַת אִמְּךָ, רַק מֶלֶךְ בָּא בַּיָּמִים
שֶׁאֶל מוֹתוֹ הוֹלֵךְ בְּלִי שִׂמְחָה
וְעוֹד כָּמַס בְּלִבּוֹ מְזִמָּה אַחֲרוֹנָה
לְהַצִּיל לְפָחוֹת, יֶלֶד אֶחָד שֶׁלּוֹ מֵהַכֶּתֶר, מֵהַמִּלְחָמוֹת.
רָצִיתִי, טִפְּשׁוֹן שֶׁלִּי, רַק אוֹתְךָ, אַבְשָׁלוֹם.

כך הוא גם בשיר "אשר אהבנו" (1957),[29] המסתיים במילים: "אֲבָל קִבְרֵי הַנְּעָרִים יִהְיוּ תָּמִיד רַעֲנַנִּים", וכך גם "כמו בלדה" (1974),[30] שזכה לפרסום נרחב,[31] המסתיים במילים: "הוּא כַּנִרְאֶה אָהַב אוֹתִי, הָאִישׁ הַזֶּה" – מילים המביעות זיכרון מאדם שאיננו.

לא ניתן אפילו לשלול את קריאת השורה האחרונה של "שׁוּב הַחוֹרֵף חוֹרֵשׁ אֶת הַיָּם" (1962),[32] כקריאה שלו על מות עצמו: "אֶל הַנַּעַר שֶׁבִּי הַתָּמִים, שֶׁיִּמְצָא בְּאַחַד הַיָּמִים אֶת בְּגָדַי הַפְּזוּרִים עַל הַחוֹף".

כך אמר יוסף מילמן בהרצאה לזכרו של יונתן בסמינר אורנים[33] ב-1984:
הזמן השורר בעולמו של יונתן הוא זמן מופשט ופנימי יותר. זמנן של השנים החולפות – זמנו העצוב של הזיכרון המתרפק על מה שהיה ושוב איננו עוד, וזמנן המפוכח של נבואות הלב החוזה את אובדנו של מה שמן הסתם קיים עדיין, והוא בלבו של המשורר – כבר זיכרון.[34]

6. אפילוג
השיר "מת אב ומת אלול" נכתב לפני מות בנו של יונתן, ויש לראותו כחלק ממהלך שלם של כתיבתו האלגית, הקשורה בקרובים לו, בעצמו, בבנו ואולי אף בעולם כולו.

הסיבות לכתיבה קשה זו קשורות למהלך חייו של יונתן, לאופיו וגם לקורותיה של המדינה כפי שנחוו על ידו בתקופת חייו. התקופה שקדמה לכתיבת השיר הייתה תקופתה של מלחמת ההתשה. יש לזכור כי צורת החיים בחזית הדרומית באותן שנים העמידה את המשרתים בה במצבים קשים מאוד,[35] ודאי כאשר הדברים אמורים במי שאיישו את קו ההגנה הראשון מול תעלת סואץ, ביניהם סגן ליאור יונתן ז"ל.[36]

תל־אביב, שבה שכן בית הוריו של ליאור ז"ל, לא חשה על בשרה את הקשיים שעברו על בניה במרחקים. היטיב לבטא זאת חיים גורי בדבריו: "תל־אביב מוארת והתעלה בוערת".[37] אפשר שבחופשותיו המועטות של מפקד מחלקת הטנקים, סגן ליאור יונתן ז"ל, הביא אל ביתו משהו מניחוחה המר של "המלחמה שנשכחה",[38] אך גבתה קרבנות רבים. עבור יונתן, בעל הנפש הרגישה כל־כך, היה הקושי כבד מנשוא. החרדה הגדולה שחש בלבו עוד בטרם עת, פרצה מעטו בשירי מוות ושכול, ובהם גם שירנו.

רשימת המקורות:
בר־אפרת, שמעון (1996), שמואל (מקרא לישראל), ח"א, ירושלים: האוניברסיטה העברית ועם־עובד.
ברזל, הלל (1987), תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו – ליריקה, תל־אביב: ספריית־פועלים.
ברזל, הלל (1990), שירה ופואטיקה, תל־אביב: הוצאת יחדיו.
בריל, יהודה (2018) ,מלחמת ההתשה 1967–1970 גדוד שריון 79 חטיבה 401, מהדורה מקוונת.
גלבר, יואב (2017), המלחמה שנשכחה, חבל מודיעין: הוצאת דביר.
הורוביץ, טליה (2006), "הבל הבלים הכל הבל?! עיון בשירי קוהלת של נתן יונתן", שאנן, יא (תשס"ו), עמ' 173–208.
הורוביץ, טליה (2009), "זיקת שירי קוהלת מאת נתן יונתן לתשתיתם המקראית", בתוך: טובים השניים: עיונים במקרא ובמורשתו הספרותית, חיפה: הוצאת מכללת שאנן, עמ' 244–270.
הראל, מנשה (2005), קדמוניות נופי ארץ ישראל, אור־יהודה: כנרת, זמורה־ביתן.
יונתן, נתן (1957), אשר אהבנו, מרחביה: ספריית־פועלים.
יונתן, נתן (1962), שירים לאורך החוף, תל־אביב: ספריית־פועלים.
יונתן, נתן (1965), שירי עפר ורוח, תל־אביב: ספריית־פועלים.
יונתן, נתן (1970), שירים בערוב היום, תל־אביב: ספריית־פועלים.
יונתן, נתן (1974), שירים, תל־אביב: ספריית־פועלים.
יונתן, נתן (1988), שירים על ספר הישר, תל־אביב: הוצאת אור־עם.
ישראלי עודד, גרינבוים יוסף (2005), "רימונים בעין גדי", ארץ וטבע, 98, עמ' 54–58.
ירדן, דב (1966), דיואן שמואל הנגיד, ח"א – בן תהלים, ירושלים: היברו־יוניון קולג' פרס.
לוז, צבי (1986), שירת נתן יונתן, תל־אביב: ספריית־פועלים.
שרגאי, ענת (2016), יאיר דורפצאון: תשי"א – תשל"ב, הרצליה: הוצאת פלפוט.

הערות
[1] שירים 1974, עמ' 66–67.
[2] כך במקור.
[3] ירדן (עורך), דיואן שמואל הנגיד 1966, עמ' 285.
[4] אציין כי עיסוק בחילופי עונות השנה מתוך זיקה ללוח העברי מאפיין כמה שירים נוספים מפרי עטו של יונתן, ראו למשל שיריו "שוב נתחיל מחדש", בתוך:שמואל שירי עפר ורוח, 1965, עמ' 61, ו"השנים שעברו", בתוך: אשר אהבנו 1957, עמ' 141.
[5] ההצעה לשינוי השם הייתה של העורכת המוזיקלית, דליה הלר, וראו בבלוג של אורי הייטנר מ 23.9.19, המבוסס על תכניתו ב"רדיו אורנים", את השתלשלות הדברים. https://heitner.wordpress.com/2019/09/23/%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%AA%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95-%D7%A0%D7%90%D7%A1%D7%A3-%D7%AA%D7%A9%D7%A8%D7%99/
[6] מתוך בעצם (בימת צעירים), גיליון 424344, חנוכה תשל"ז. וראו אצל לוז 1986, עמ' 14.
[7] שירים על ספר הישר 1998, מבוא, עמ' 7.
[8] יש במחקר רבים הרואים בסיפור זה, סיפור אחד המופיע בשתי גרסאות, אך אין זה מענייננו כאן. ראו אצל בר־אפרת 1996, עמ' 327–329.
[9] ברזל, תולדות השירה העברית 1987, כרך י, עמ' 475–476.
[10]  ראו את סיפור חייו ונפילתו באתר "יזכור".
[11] שהרי אחד מיובלי הנילוס, התעלה הפלוסית, חדר לתוך סיני מצפון לתעלת סואץ, ואין זו טעות לכנות אף את התעלה או כל מקור מים אחר – יאור. ראו אצל הראל 2005, עמ' 474–495.
[15] לעיל הערה 5.
[16] את הדבר גילה לי חוקר המוזיקה ברק פז (העורך לשעבר של האתר "זמרשת" לשימור הזמר העברי), שהיה מקורב ליונתן בשנותיו האחרונות. גזיר העיתון המצורף בנספח, בנספח מוכיח זאת. שאבתיו מאתר האינטרנט שהקים פז לזכר יונתן. https://natanyonatan.com/
[17] את סיפור הטיול ומעורבותו של יונתן בו, ראו אצל ישראלי וגרינבוים 2005.
[18]הנתונים מבוססים על "עלים לזכרם" באתר הקיבוץ, כאן: https://sarid.org.il/memorial/
[19] שם למד בין השנים 1946–1947, ואחר כך היה מחנך בקיבוצו. ראו אצל לוז 1986, בעמ' 189, תאריכים ביוגרפיים של חייו.
[20]  הודפס בתוך: שירים לאורך החוף 1962, עמ' 32–33.
[21]  עמ' 13.
[22]  עמ' 28.
[23]  פורסם בשירים על ספר הישר 1998, עמ' 58–59. וראו ניתוח לשיר אצל הורוביץ 2006, עמ' 179–183. הודפס בשינויים 2009.
[24]  ברזל, שירה ופואטיקה 1990, עמ' 162.
[25] הפניה למאמרים עיתונאיים רבים בהם דובר על כך, ראו בהערה 3 בעמ' 175, בספרו של ברזל (לעיל הערה קודמת).
[26] לוז 1986, עמ' 67. בעמ' 67–73 מרחיב לוז את מוטיב "האלגיה" בשירת יונתן.
[27] השיר כמובן מבוסס על דמותו המקראית של אבשלום, שגם הוא בן של דוד שסיים את חייו במוות אכזרי. ראו שמ"ב יח.
[28] מתוך: שירים בערוב היום 1970, עמ' 17.
[29] מתוך: אשר אהבנו 1957, עמ' 106.
[30] שניהם מופיעים באותו קובץ מדובר – שירים 1974. הראשון בעמ' 12, והשני בעמ' 9.
[31] בזכות לחנו רב המבע מ-1974 של מכרו וחברו של יונתן, פרופ' גידי קורן, הרופא, שהוא גם פזמונאי חשוב.
[32] מתוך: שירים לאורך החוף 1962, עמ' 20.
[33]  היום: מכללת אורנים.
[34] מצוטט מספרו של לוז 1986, עמ' 136. שם, בעמ' 136–146 מרחיב לוז את מוטיב "הזיכרון" בשירת יונתן.
[35] שמעתי עדויות קשות על החיים בקו המוצבים הראשון שהיה לאורך תעלת סואץ ושכּונה "קו בר־לב" על שם יוזמו, הרמטכ"ל ב-1968. לוחמים שחששו לצאת להתפנות מחוץ למוצב. לעתים הוצנחה מן האוויר אספקת המזון הרחק מפתחי המוצבים והיא נאספה פנימה על ידי הלוחמים בנוהל־קרב מלא, באין דרך אחרת להביאם בשלום.
[36] אזכיר את דודי, יאיר דורפצאון ז"ל, שמצא את מותו כאשר יצא מן המוצב בדרכו הביתה להרצליה, ב-22.10.1971. אחותי, ענת שרגאי, ערכה ב 2016 ספר לזכרו.
[37] מתוך המבוא לספרו האינטרנטי של בריל 2018, עמ' 2. ובקישור: http://yadlashiryon.com/wp-content/uploads/2017/05/%D7%A1%D7%A4%D7%A8-
[38] כך מכנים לוחמי מלחמת ההתשה את המלחמה, וכך גם קרא גלבר לספרו 2017

* מתפרסם כאן באדיבות המחבר ובאדיבות רינה בן שחר. 
פורסם לראשונה ב"העברית שפה חיה" - כרך ט
קובץ מחקרים על הלשון בהקשריה החברתיים-התרבותי
רינה בן-שחר, ניצה בן-ארי (עורכות)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה