על ספרו של מיכה גודמן: הנאום האחרון של משה

 ד״ר צביה רחימי שפרן

מיכה גודמן, הנאום האחרון של משה, כנרת זמורה דביר, 2014, 384 עמודים

ספר דברים, הנקרא, המבואר והמפורש על ידי מיכה גודמן מקבל הארה רבת משמעות: ספר , שנכתב או נאמר על ידי משה. ספר דברים, הספר החמישי של התורה, נכתב על ידי אדם. האומנם? חדש, מפתיע, מרענן.

נקודת ראות זו היוותה עבורי מקור לסקרנות ולרצון להבין את הפן הזה של הספר.

"ספר דברים הוא הספר החמישי והאחרון של התורה, והתורה – על פי המסורת היהודית – היא אלוהית, אלא שספר דברים איננו מציג את עצמו כיצירה של אלוהים, אלא כיצירה של אדם. רוב הספר מורכב משלושה נאומים, המשלימים זה את זה. הנואם הוא משה" ( עמ' 17).

נקודת מוצא זו מאד מצאה חן בעיני, הקוראת. במהלך הספר כולו, ניתוחי הנאומים, הנאמרים בגוף ראשון, חושפים מערכת יחסים מאד מורכבת, אינטימית ומרוחקת בעת ובעונה אחת בין השניים. רבדים אנושיים מעצימים את הדמות של השם. ומשה, המנהיג הדגול של העם, אשר לא הורשה להיכנס אל הארץ, אליה הוביל את העם, דמותו בוודאי מתעצמת לאור מערכת משמעותית זו.

לקרא ספר זה דווקא עכשיו, בימים כל כך מורכבים לנו, במערכה צבאית מתמשכת, כאשר שאלות ערכיות , מצפוניות, קיומיות סובבות אותנו, מעניין לשים לב לקשר, שגודמן יוצר בין ספר דברים ובין הציונות: " הציונות וספר דברים משלימים זה את זה. הציונות נתנה ליהודים כוח, וספר דברים מדריך כיצד להתמודד עם כוח. לכן, דווקא בנקודת הזמן הזו מן הראוי לשאול: החזון של הספר מתממש כעת? האם החברה הישראלית מקשיבה לנאום הפרידה של משה? ( עמ' 269)

שתי השאלות הללו מהוות פתיח לשיח נאור בתוכנו, העשוי להוביל לתובנות אישיות וחברתיות, שאולי יעזרו לנו לחיות זה עם זה, זו עם זה... ביתר הבנה, הכלה , סבלנות וסובלנות.