פרופ׳ מאיר בר-אילן, אוניברסיטת בר-אילן
מאיר בר-אילן (מהדיר ומפרש), דברי גד החוזה: מתוך כתב-יד קיימברידג O0.1.20 שהועתק בקוצ'ין במאה ה-18, הוצאת המחבר, רחובות ה׳תשע״ה (2015)
היעדר שיוכו של מחבר דברי גד החוזה לתרבות הרבנית
זיקתו של מחבר דברי גד החוזה לעולמם של חז"ל ניכרת כמה פעמים בספרו, אף כי חובה להודות שפעמים אלו אינן רבות. לדוגמה: מחבר הספר הכיר את ההלכה 'מואבי – ולא מואבית', ובנוסף לכך הוא תיאר את הקורה בבית המשפט של ה' בראש השנה בסגנון הדומה לדבריו של ר' יוחנן [ראש השנה ט''ז ע''ב]. ברם, גם אם ניתן למצוא מספר נקודת השקה בין דברי גד החוזה לספרות הרבנית הרי שאין זה מלמד בהכרח שהמחבר השתייך לעולם הרבני שהרי, לדוגמה, עיון בספרי הקראים מלמד שחכמיהם הכירו את ספרות חז"ל בצורה מעמיקה למדי, ועדיין לא השתייכו לעולם הרבני. כיוצא בכך, העובדה שהמחבר השתמש בלשון חכמים, גם כאשר השתדל להציג את עצמו כגד שהיה הנביא של דוד המלך במאה ה-10 לפנה"ס, אינה יכולה לשמש הוכחה כאילו השתייך המחבר לעולם הרבני, שכן מדובר בשפה שהיא אמצעי-תקשורת וציין-זמן יותר מאשר שיקוף של עמדתו הדתית של הכותב.
ובכן, למרות שנמצאה זיקה לשונית ברורה, וזיקה תוכנית מועטה, בין מחבר דברי גד החוזה לבין התרבות הרבנית, הרי שניתן להציב כמה אמות-מידה אשר עשויות ללמד כי מחבר דברי גד החוזה לא השתייך לתרבות הניכרת בעולמם של חז"ל, או בעולם הרבני של ימי הביניים ולאחריו.
ואלו הם התחומים בהם נבדל מחבר דברי גד החוזה מעולמם של חז"ל והספרות הרבנית:
1. שכתוב המקרא: מחבר דברי גד החוזה כתב את ספרו בלשון המקרא, בעיקר, בניגוד לשיטת חכמים שהביעו את דבריהם בלשונם שלהם. והעיקר: המחבר עסק בשכתוב המקרא, במגוון גדול של צורות. פרק ז' בספרו הוא מלאכת מחשבת של איחוי ומיזוג של שני פרקי מקרא מקבילים העוסקים במִפקד דוד: שמ"ב כד ודה"א כא. כל אחד מפסוקי הפרק נכתב בהתבסס על איחוי נוסחאות בדרך שאין דוגמתה בספרות העברית לתולדותיה, למעט השערת חוקרי המקרא כי לערך בדרך זו – של איחוי מקורות – נכתבו אחדים מספרי המקרא. שכתוב התנ''ך בדרך זו מעיד על הכותב שהוא לא ראה עצמו כפוף לטקסט המקראי, כמקובל במסורת היהודית, כי אם חופשי לפעול בטקסט כבתוך שלו, ולשכתבו כרצונו. כמו כן, מחבר דברי גד החוזה סיפח לספרו שני פרקי תהלים [קמה-קמד], בדרך שאין דומה לה אלא במקרא עצמו [והרמוניזציה מסוג דומה ניכרת בחומש השומרוני]. יתר על כן, מחבר הספר הוסיף כותרת לתהלים קמ''ד, וכן נוספה כותרת 'חדשה' לתהלים קמה ונוסף ת פסוק הנו"ן החסר בתהלים קמ''ה, חסרון שהיה ידוע היטב לר' יוחנן [ברכות ד ע''ב]. אם נאמר שהמחבר בדה מליבו פסוק זה, הרי שמעולם לא נשמע כדבר הזה ביהדות ההיסטורית, קל וחומר הרבנית. אם נאמר שהמחבר לא בדה מליבו את הפסוק אלא מצא אותו לפניו בכתב-יד [ועל כן הביא את הנו"ן הפוכה], הרי שנוסח זה לא היה ידוע ביהדות הרבנית. נמצא שבאיזו דרך שלא נסתכל על תופעות אלו לא נוכל לומר כי מעשים אלו יצאו מידו של מי שהתחנך במסורת הרבנית. אמור לי כיצד אתה משכתב את המקרא ואומר לך מי אתה.
2. נבואה מאת ה': לא פחות מ-5 פעמים כתוב בדברי גד החוזה: 'כה אמר ה'' [ובנוסף: 'כה אמר אלהי צבאות', וכן ציטוט מהתנ''ך], באופן שאין דומה לו אלא בספרות הנבואה. לדעת היהדות הרבנית חדלה הנבואה בימי בית שני, שלא כדעתם של הנוצרים הראשונים. בימי הביניים הכירה היהדות הרבנית תופעות שונות של נביאים, ובכלל זה אמירה שרוח הקודש הופיעה בבית המדרש, ובכל זאת לא נמצא אחד אשר העז לומר בקול צלול: 'כה אמר ה'' כפי שכתוב הדבר בדברי גד החוזה. צרף-לשון מקראי זה כה ייחודי עד כי ברור שהמחבר סבר כי קיימת נבואה בימיו. אמור לי מה דעתך על היתכנות הנבואה בימיך ואומר לך מי אתה.
3. אפוקליפטיקה: פרקים א'-ב', ו-י"ד בדברי גד החוזה משויכים מבחינה הסוגה לספרות האפוקליפטית. לספרות זו מאפיינים שונים, וכולם מופיעים בדברי גד החוזה, והם: 1) דיאלוג עם מלאכים; 2) תיאור האימה שאחזה בחוזה; 3) התייחסות לקהל השומעים; 4) הסתתרות המחבר מאחורי דמות מקראית מהעבר; 5) שימוש בדמויות מיתיות ולשון סמלית; 6) הציפייה לבואה של דמות משיחית; 7) 'חבלי-משיח', צרות הבאות לעולם; 8) שמים חדשים וארץ חדשה; 9) מאבק בין טוב ורע המסומלים כמלאכים, ועוד. כל מאפיינים אלו קיימים בספר דניאל ובכמה ספרים חיצוניים, שנתחברו בין יהודים [ושרדו בין הנוצרים הסורים], ולעומת זאת נעדרים כמעט לחלוטין מעולמם של חז"ל. אמנם, ב'מדרשי גאולה' שנתחברו בשלהי התקופה הביזאנטית ניתן למצוא דמיון מסוים לספרות האפוקליפטית הקדומה, אך השוואת דברי גד החוזה למדרשים אלו מבהירה מייד את השוני ביניהם: בתכנים, בלשון, בגיבורים, ועוד. יש מי שהגדיר את תושבי קומראן כקהילה אפוקליפטית, וברור שאין תושבי קומראן כחז"ל, ועולמו הרוחני של מחבר(י) דברי גד החוזה שונה לגמרי מעולם של חז"ל והיהדות הרבנית. אמור לי מה הספרות שלך ואומר לך מי אתה.
4. פסואודאפיגראפיה: דברי גד החוזה הוא חיבור פסואודאפיגראפי, כלומר חיבור המיוחס לאחד מאישי המקרא בייחוס שקרי. תופעה ספרותית-דתית מסוג זה אינה קיימת בעולמם של חכמי המשנה והתלמוד, אך היא נפוצה בין הכיתות השונות, כגון בקומראן, וחלק מספרות זו שׂרד באסופה של הספרים החיצוניים. בתקופה הבתר-תלמודית יוחסו ספרים שונים לחכמי התלמוד, אך לא יוחסו ספרים לדמויות מקראיות [כלומר: הפרש-מופע תרבותי אחד ולא שניים]. אין זה אומר שבעולם הרבני לא נמצאו זייפנים, שהרי רשימתם של הספרים הידועים כמזויפים אינה קצרה כלל [והרב יהודה יודל רוזנברג יוכיח]. עם זאת, בעולם הרבני לא נמצא ספר שיוחס לדמות מקראית. אמור לי אלו ספרים אתה מזייף ואומר לך מי אתה.
5. הגיוגראפיה: דברי גד החוזה הוא חיבור בעל אופי הגיוגראפי: הערצת קדושים, חיבור הממוקד בדמותו של אדם אחד: דוד המלך. מטרת החיבור היא להעצים את דמותו של דוד המלך כאיש אלהים אשר בריתו של ה' עימו תקפה ועומדת. החיבור מספר על גבורתו וחכמתו של דוד, על חזרתו בתשובה, דרשתו הדתית, צוואתו, ועוד, ובכך מציג החיבור את דוד המלך כדמות-מופת דתית, קדוש אשר סוד ה' התגלה אליו. בסוגה זו של הערצת קדושים לא נעשה שימוש עד למאה ה-16 – למעט שני תקדימים מימי הביניים שלא הותירו את רושמם על העולם יהודי [על ר' יהודה חסיד ועל הרמב"ן] – והספר שבחי האר"י נחשב לספר הראשון המדגים אותה. ככל הנראה, נמנעו יהודים מלחבר ספרי-קדושים בשל החשש שפולחן לבשר-ודם יחליף את הפולחן האמיתי לה', כפי שניתן ללמוד ממקומו המזערי של משה רבנו בליטורגיה היהודית [בהמשך להעלמת התורה את מקום קבורתו של משה]. לעומת זאת, בעת העתיקה נכתבה ספרות הגיוגראפית בידי נוצרים, שרובם באו ממוצא יהודי, כפי שניכר הדבר בכמה ספרים מהברית החדשה, ספרות הגיוגראפית [של יהודים על יהודי]. אמור לי אלו ספרים אתה כותב ואומר לך מי אתה.
6. מיסטיקה: בדברי גד החוזה מובאת עדות ברורה, בגוף ראשון, לחוויות מיסטיות, כפי שניכר הדבר הן בפרק א' (פסוק נג), והן בפרק י"ד (פסוק שע) במלים: '(ו)נשתוממתי אל המראה'. חוויות מיסטיות בכלל, וכתיבתן בפרט, לא היו חלק מהעולם הרבני כפי שהוא ניכר בדברי התנאים והאמוראים. אכן, ניתן למצוא מקבילה רעיונית לספרות מיסטית בספרות ההיכלות, אך זו, כידוע, אינה משקפת את חכמי התלמוד אלא מאוחרת להם (ופסאודאפיגרפית בדיוק כמו דברי גד החוזה). כיוצא בכך, מימי הביניים ידועים חזיונות שונים שחוברו בידי 'נביאים' למיניהם, אך עיון בחזיונות אלו מגלה לא רק כי קיים פער גדול ביניהם, אלא גם עד כמה נשׂגבים החזיונות בדברי גד החוזה.
בפרק י"ד של דברי גד החוזה מובא תיאורו של ה', כמו גם תיאור כסאו, ולתיאורים אלו אין כל דמיון בספרות הרבנית. בנוסף על כך מתוארים שם הכיסאות אשר ליד כסא ה', וכסאות אלו עומדים בסתירה עם המובא בספרות הרבנית שאין ישיבה לפני ה'. כלומר, הפער בין דברי גד החוזה לספרות הרבנית הוא כפול: הן בחוויה המיסטית עצמה והן בתכניה. חובה להדגיש כי ספרות אפוקליפטית וחוויה מיסטית אינן כרוכות אחת בשנייה בהכרח, ופרק ב' בדברי גד החוזה מדגים זאת היטב, שכן מדובר בפרק אפוקליפטי, צאצא רוחני של הנביאים, פרק בו לא ניתן להכיר אפילו שמץ של מיסטיקה. מכל מקום, העובדה שהחוויה הדתית אצל חז"ל אינה כוללת חוויה מיסטית, בשונה מדברי גד החוזה, באה ללמד כי מחבר הספר הנדון עתה לא השתייך לעולמם של חז"ל, ולא לעולמה של היהדות הרבנית לדורותיה. אמור לי מה הן חוויותיך הדתיות ואומר לך מי אתה.
7. המוקרב על המזבח השמימי: הרעיון לפיו מול בית המקדש של מטה מצוי בית המקדש של מעלה הוא רעיון יהודי קדום, ומצוי בספרות האפוקליפטית כמו גם בספרות הרבנית. כיוצא בכך, לא רק במקדש של מטה מצוי מזבח אלא גם במקדש של מעלה. ואולם, לפי המסורת המדרשית-רבנית נשמותיהם של צדיקים מוקרבות על גבי המזבח השמימי בעוד שלפי דברי גד החוזה על המזבח השמימי מוקרבים שלמים [בדומה ללשונו של ר' שמשון משאנץ: 'כבשׂים של אש']. אמור לי מה מוקרב על המזבח השמימי במסורת שלך ואומר לך מי אתה.
8. הלכה מחודשת באמצעות נביא: לפי דברי גד החוזה, את ההלכה המתירה מואבית לבוא בקהל הביא נתן לדוד המלך לאחר שה' גילה לו 'מואבי – ולא מואבית'. לאמור, הלכה מחודשת מצריכה את דבר האל באופן ישיר, על ידי נביא. לא כן היה הדבר בעולמם של חז"ל, כפי שנתפרסם הדבר בסיפור על תנורו של עכנאי [בבא מציעא נט ע"ב]. לפי חז"ל 'לא בשמים היא', ואין צורך בנביא כדי שיורה לנו את ההלכה, וחכם עדיף מנביא. והנה, ביבמות עז ע"א אמרו משמו של עמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי: 'כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית'. לאמור, לא שמואל הנביא חידש הלכה זו, כי אם שמואל ובית דינו (מעין אוקסימורון). אמור לי כיצד אתה מחדש את ההלכה שלך ואומר לך מי אתה.
9. תארי ה': בדברי גד החוזה מובאים תארים רבים לה', חלקם מוכרים מהספרות הרבנית, בהמשך למקרא (כגון: שדי, צבאות), וחלקם אינם מוכרים (כגון: יקיר). במיוחד חשוב לשים לב לדרשה שבפרק ח', שאינה אלא sermon. בדרשה כלולה שרשרת בת כשלושה-עשר כינויים ותארים לה' שאין דוגמתה בספרות העברית לדורותיה. התארים לה' אינם עניין לקסיקלי טכני כי אם תחום מהותי בתיאולוגיה של הכותב, כפי שניתן למצוא, לדוגמה, בתורת התארים השליליים של הרמב"ם. ייחודם, של חלק מהכינויים של ה' מלמד על היעדר שיוכו של מחברם לעולם הרבני. יתרה מזו; חכמים אסרו להאריך בתאריו של ה' (ירו' ברכות פ"ט ה"א, יב ע"ד), ונמצא שריבוי תארים לה' כפי שהוא מופיע בדברי גד החוזה מנוגד למסורת הרבנית. אמור לי מה הם הכינויים של אלוהיך ואומר לך מי אתה.
10. כתיבת שם ה': במסורת הרבנית נכתב שם ה' באותיותיו רק על ידי סופר הכותב ספר תורה או נביאים וכתובים. בכל מקרה אחר, כגון בהעתקת פסוקים או בכתיבת שם ה' כלשהי, אמוּר הסופר לכתוב את שם ה' בקיצורו. דרכים רבות היו לסופרים אשר קיצרו את שם ה', אך הצד השווה שבהם היה שהם לא כתבו את שם ה' באותיותיו. אכן, ידועים לנו כמה כתבי יד מימי הביניים (והגניזה), בהם מופיע שם ה' באותיותיו, אך מדובר במספר מצומצם מאד של מקרים (הן של טקסטים והן של שם ה' שנכתב בהם). בדברי גד החוזה מובא שם ה' באותיותיו לא פחות מ-157 פעם (ועוד פעמיים בקיצור, בראשיתו של הספר). בחלק מהמקרים מדובר בציטוטי פסוקים, אך ברוב הגדול של המקרים נכתב שם הוויה ללא כל זיקה לכתוב המקראי. ברור, אפוא, שאי אפשר לראות בכתיבת שם ה' באותיותיו מנהגו של סופר אשר קיבל את הכשרתו בעולמם של חז"ל. אמור לי כיצד אתה כותב את שם ה' ואומר לך מי אתה.
11. השם המפורש: הרעיון כי שמו של ה' היה נהגה בשמו המלא, ולא בכינויו, מוזכר במשנה כמנהגם של הכהנים במקדש (סוטה ז,ו). במסורת הבבלית כונה שם זה 'שם בן מ"ב אותיות', וכמובן שהיה זה שם סודי, אשר אין איש יודע מה היו האותיות המרכיבות אותו. רב, תלמידו של ר' יהודה הנשיא, במאה השלישית לספירה, סבר כי קיימות 42 אותיות בשם המפורש, בעוד שאמורא אחר סבר כי מספר האותיות המרכיבות את השם המפורש הוא 72. רב האי גאון, במאה ה-11, כתב כי בשם ה' 42 אותיות, והוא הראשון הכותב בפירוש אותיות אלו: אב"ג ית"ץ קר"ע שט"ן נג"ד יכ"ש בט"ר צת"ג חק"ב טנ"ע יג"ל פז"ק שק"ו צי"ת (הם ראשי התיבות בפיוט 'אנא בכח'). והנה, התברר כי בדברי גד החוזה (פסוקים רסז-רעא) מוצפן שמו של ה' בראשי התיבות כך: אב"ג ית"ץ נג"ד יכ"ש קר"ע שט"ן יב"ק. לאמור, 18 אותיות כבמסורת של רב האי, גם אם בסדר מעט שונה, ולאחר מכן עוד 3 אותיות, בשונה מרב האי. אמור לי מה, לשיטתך, הוא שמו המפורש של ה' ואומר לך מי אתה.
12. מעשה-סופרים: המונח האנגלי scribalism מבטא את הרעיון לפיו הסופר כותב בספרו על מעשי הסופרים ותרבות הספר, רעיון הניכר בהופעתו של הפועל כת"ב או חת"ם, וכן התייחסויות שונות אל מעשי הכתיבה והסופרים. תופעה זו ניכרת בתנ"ך בצורה שונה בכל ספר וספר: לדוגמה, המלה 'ספר' מוזכרת פעם אחת בלבד בספר בראשית ['זה ספר תולדות האדם'], לעומת עשרות פעמים בספר דברים או במגילת אסתר. בין הספרים החיצוניים מצטיין ספר חנוך א' בתחום זה בעשרות רבות של מלים ומונחים המשקפים את תרבות הסופרים מהם יצא הספר. על רקע זה יש לציין כי מעשה הסופרים כמעט ולא ניכר במסורת שבעל-פה של התנאים (למעט כמה דוגמאות במסכתות גיטין וכתובות בשל עיסוקן בשטרות), בעוד שהוא ניכר היטב בדברי גד החוזה בחמישה פרקים (א, ב, ד, יג-יד), ובעשרות מונחים. יוצא-דופן הוא פרק י"ג בו העלילה עצמה מתקדמת באמצעות כתיבת אגרות ומעשה-סופרים, תופעה שאין דוגמתה לה בספרות העברית לדורותיה עד לעידן המודרני (בסיפור 'היורד' של א"מ דיק, ששימש אבן-בניין לעגנון, בסיפורו: והיה העקוב למישור). אמור לי אם מעשי-סופרים מופיעים בספרך (וכמה הם), ואומר לך מי אתה.
13. קרי וכתיב: במסורת היהודית חילופי קרי וכתיב מצויים בכתבי יד של התנ"ך בלבד כשהוא כתוב כמצחף (=קודקס). דברי גד החוזה מתייחד בכך שהוא הספר היחיד שאינו מקראי שיש לו מערכת של קרי וכתיב. לא זו בלבד, אלא שבפסוק שסה מובא שם ה' ככתבו, כרגיל בספר זה, אך בגיליון כתוב: 'אלקים ק'', כלומר שהסופר מעיר שיש לקרוא שם הוויה כשם אלוהות. המפתיע בהערה זו הוא בכך שעבור היהדות הרבנית, כל שם הוויה נקרא כשם אדנות, ואין צורך לסמן זאת בגיליון כי מדובר בחילופי קרי וכתיב קבועים. כמו כן, למרות ההקפדה היתרה על איות המלים, הניכרת בקרי וכתיב, לא נמנע הסופר למחוק מלים במשיכת-קולמוס עליהם (מחיקה וולגרית), ולהשתמש בסימני דמויי # לשמור על שורה מיושרת לשמאל, בניגוד למקובל בספרות המוכרת לנו. נמצא שמערכת קרי וכתיב בדברי גד החוזה אינם תואמים את המסורת הרבנית (ויתכן שהסופר קרא את שם הוויה ככתבו). אמור לי אם מערכת חילופי קרי וכתיב מלווה ספר שאינו מקראי בידך, ואומר לך מי אתה.
14. המשפט האלוהי בראש השנה: לפי המשנה (ראש השנה א,ב): 'בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון' [=כבני מרום, כמלאכים], ומשמעות הדבר היא כי עבור התנא נחשב ראש השנה כיום בעל אופי אוניברסאלי. לעומת זאת, מחבר דברי גד החוזה מצהיר כי (שעב): 'ומשפט הזה אשר ראית הוא חק לישראל ומשפט לאלהי אברהם', כלומר מדובר במשפט של ישראל בלבד. המחבר מתאר את דברי השטן ומעשיו בראש השנה בשונה ממה שידוע מספרות חז"ל. יתר על כן, ראש השנה מתואר בדברי גד החוזה ללא מלכויות, ללא זכרונות וללא שופרות, וכן חסר מועד זה את כל התכנים המאפיינים את ראש השנה בעולם הרבני. כידוע, הקראים מתפללים בראש השנה אך אינם תוקעים בשופר. אמור לי כיצד מתאר אתה את ראש השנה ואומר לך מי אתה.
15. תפישת הטומאה: בעולמם של חז"ל הטומאה היא עניין ממשי הנוגע לריטואל, ועדות לכך היא סדר טהרות (כחמישית מהקורפוס התנאי). הדיון של התנאים בחפץ טמא או טהור מבהיר לשומע כי עולמם של חז"ל ממשיך בנקודה זו את עולם המקרא בו לטומאה וטהרה יש מקום נכבד, ומדובר בטומאה שיש לה השלכה מעשית (כל-כמה שלמושג מופשט יש משמעות ממשית). לעומת זאת, בדברי גד החוזה (פרק א' ופס' רפד, שיב), הטומאה היא ישות סימבולית, או מטפורית, ייצוג של כל הפסול והמגונה. תפישה זו של הטומאה מוכרת גם מספרות קומראן, אך אינה קיימת בעולם הרבני, והיא מהווה אמת-מידה לבחון את טיבו של הכותב. אמור לי מה היא הטומאה בעיניך ואומר לך מי אתה.
16. מותו של גד: בסדר אליהו רבה (מהד' איש-שלום) פרשה ח כתוב כך: '"ויפל דוד והזקנים מכסים בשקים על פניהם" (דה"א כא,טז), באותה שעה ירד מלאך משמי מרום והרג את גד החוזה ואת ארבעת בניו של דוד ואת הזקנים אשר היו עם דוד, וכיון שראה דוד חרבו של מלאך המות, מאותה שעה נכנסה בו רתת (ועריות) [וקרירות] ושוב לא היה בו כח, שנאמר "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" (מ"א א,א)'. מסורת זו מצויה גם בילקוט שמעוני על שמואל ב' רמז קסה, והיא מנוגדת לכתוב בדברי גד החוזה. בספר זה מובא הפסוק 'ויפל דוד והזקנים' כפסוק קסב בפרק ז', בעוד שגד מוזכר לאחר מכן (בפסוקים רכ, רכב, רכד), ומת כמה שנים לאחר פטירתו של דוד. לאמור, סדר המאורעות בדברי גד החוזה שונה מזה שנקבע במסורת הרבנית (אף כי יש להודות באיחורה היחסי), וברור, אפוא, שדברי גד החוזה אינו נעוץ במסורת הרבנית. אמור לי מתי מת גד החוזה ואומר לך מי אתה.
17. ברכות ותפילות: אמרו חכמים (ירו' ברכות פ"א ה"ה, ג ע"ג): 'מברכותיו (של) אדם ניכר אם תלמיד חכמ(ים) הוא אם בור הוא', ונמצא שברכות ותפילות של אדם הן מעין 'טביעת-אצבעותיו' הרוחניות, המבטאות את שיוכו הדתי, או ציין תרבותי. ובכן, לאורם של דברים אלו ניתן לומר כי לאחר סקירת כל הברכות והתפילות בדברי גד החוזה, תחום אשר יש לו ייצוג רב ברוב פרקי הספר, ניתן לומר כי תפילות אלו מלמדות שמחבר דברי גד החוזה לא היה תלמיד חכמים, ומאידך גיסא, גם לא היה בור. אין כאן רק היעדר 'מקרי' של מקבילות, כי אם תחום בו ניתן היה לצפות למקבילות רבות – ולא היא. אין בחיבור זה ולו גם ברכה אחת, או תפילה, התואמת את עולמם של חז"ל. יתר על כן, בפרק י"ג מובאת תפילה אל דוד המלך, לאחר מותו, בתור מתווך, וממילא, לתלות תפילה זו בעולמם של חז"ל נראה בלתי אפשרי, שכן חכמי התלמוד התנגדו לתפילה על ידי מתווכים. אמור לי כיצד אתה מתפלל ואומר לך מי אתה.
18. שבועה על מציאה: בדברי גד החוזה מובא סיפור מסוגו של 'השופט החכם', בו מסופר על אדם שמצא כיס (=ארנק), ולאחר שהשיבו לבעליו טען בעל האבדה כי בכיס היה כסף שנגנב על ידי המוצא. השניים באו לפני דוד המלך והוא ציווה על שניהם, המוצא ובעל הכיס, להישבע על נכונות דבריהם. שבועת המוצא מנוגדת למשנה מפורשת (גיטין ה,ג) : 'והמוצא מציאה – לא ישבע, מפני תקון העולם' ((והשווה לדברי ר' יצחק בגיטין נא ע"א). גם אם ניתן לתרץ ניגוד זה בכך שמדובר בסיפור שמוצאו עממי הרי ברור שסולם הערכים המשתקף בו אינו של חז"ל. אמור לי אם אתה נשבע על מציאה ואומר לך מי אתה.
19. עברית שונה: אף שמחבר דברי גד החוזה כתב דבריו בלשון המקרא, נקל לגלות שהוא הושפע מלשון חכמים בין בשל ריבוי השימוש בשי"ן הזיקה, בין בשל 'סטייתו' משימוש בפועל בצורתו המקראית (כגון: 'וראיתי' במקום ואראה'), שימוש במלה 'בכלל', ועוד. יחד עם זאת, צורה דקדוקית אחת נמצאת בספר שאין לה מקבילה בלשון חכמים, והיא פנייה לנקבה נוכחת בצורת עבר קל בלשון 'הרגתה', 'ברחתה' או 'חכמתה', במקום 'הרגת', 'ברחת' או חכמת', כמקובל בלשון חכמים. סביר להניח כי כתיב זה משקף את התארכותה של התנועה הסופית בשל הקושי היחסי בהגייתם של שני עיצורים תוכפים, ובכך משקף הכתיב הבלתי מוכר הגייה השונה מזו של חכמי המשנה והתלמוד. אמור לי כיצד אתה מתבטא ואומר לך מי אתה.
* * *
לאבחנות שהובאו לעיל יש אופי מצטבר, וגם אם כל ראיה אינה מוחלטת, ויש מקום להרהר אחריה, הרי שהצטברותן יחדיו באה ללמד כי הכותב את דברי גד החוזה – וליתר דיוק: כותביו, שכן מדובר באנתולוגיה – לא השתייך לעולם הרבני. לכל תרבות יש קווי-היכר מאפיינים, באמונות ובמעשים, וחובה להדגיש כי כל המאפיינים שנדונו לעיל אינם תואמים את היהדות הרבנית, ובמידה מסוימת אף עומדים בסתירה אליה. למעשה, אין עוד אף ספר בארון הספרים היהודי אשר נמצאו בו מאפיינים – בתוכן ובצורה – כמו אלו שבדברי גד החוזה, וכך הופכים מאפיינים אלו את הספר ליחיד במינו מבחינת תוכנו, עובדה המצטרפת לנתון חיצוני: הימצאותו בהודו; שוב – ללא תקדים.
כידוע, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ויישומו של עיקרון זה על עם ישראל הוא שהיהדות ההיסטורית לתקופותיה מוכרת במחקר המודרני על פי כתיבתם של המנצחים בתחום האינטלקטואלי, קרי: היהדות הרבנית. ואולם, אין פירושו של דבר כי פעם התקיימה רק יהדות רבנית בלבד. אדרבא, כבר אמר ר' יוחנן ש'לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים' (ירו' סנהדרין י,ה), ומסתבר שאת היהדות של פעם מוטב לתאר כיהדויות, ולא כיהדות (אחת), כפי שהעירו על כך בספרות המחקר.
בגניזה הקהירית נתגלו טקסטים שנוצרו בידי יהדות השונה מזו שהגיעה אלינו במסורת הרבנית, ובהם 'ברית דמשק' (אשר נוסח אחר שלה התגלה מאוחר יותר בקומראן), 'משלי המידות' ו'דברי דוד החיצוניים', ואלו כבר הוזכרו במבוא לדברי גד החוזה. טקסטים אלו מעידים בבירור, כל אחד על פי דרכו, שמלבד היהדות הרבנית התקיימו בעבר יהדויות נוספות, גם אם יש כאל המכחישים זאת. במאה העשירית לספירה, כתב רב סעדיה גאון, שבין היהודים מהלכים (לא פחות מ-)עשרה לוחות-שנה שונים, כל אחד מהם נהוג בכת אחרת. בן תקופתו לערך של רס"ג, יעקב אל-קרקסאני הקראי, מנה בישראל לא פחות מ-14 כיתות (שלא על פי בסיס של לוח), ונמצא שאין לשער את מספרם של הכיתות בישראל בתקופות שקדמו לחכמים אלו.
גם אם מחבר דברי גד החוזה השתמש בלשון חכמים, ואף הכיר במידה כלשהי את עולמם של חז"ל, אינה יכולה לשמש ציין-תיאולוגי כי אם ציין-זמן. לאמור, העובדה שמחבר דברי גד החוזה השתמש בלשון חכמים אינה יכולה ללמד על השקפתו הדתית, אלא על איחורו ההיסטורי. לשון אחר, השימוש בלשון חכמים טוען כנגד כותבו: בעוד שכותב דברי גד החוזה מצהיר שהוא חי בימיו של דוד המלך, קרי: במאה העשירית לפני הספירה (פס' נג), הרי שלשונו של החיבור מסגירה את העובדה כי המחבר חי בתקופה מאוחרת בהרבה, גם אם קשה לדעתה (כבר במגילת אסתר ניכרים ניצניה של הלשון המאוחרת).
כללו של דבר, עיון ברעיונותיו ובתכניו של דברי גד החוזה מלמד כי – מבלי להתייחס לשאלה מתי נכתב החיבור – מחברו של דברי גד החוזה לא השתייך לעולם הרבני, ולא היה שותף לעולם הערכים, האמונות והדעות של חז"ל.
לקריאה נוספת
מאיר בר-אילן, 'ספרות ההיכלות ומניעי כתיבתה', מחניים, ו (תשנ"ד), עמ' 51-46.
מ' בר-אילן, דברי גד החוזה, רחובות תשע"ה.
מ' בר-אילן, 'שם בן מ"ב אותיות בדברי גד החוזה', דעת, 90 (2020), עמ' 62-39.
יוסף דן, 'ספרות השבחים: מזרח ומערב', פעמים, 29 (1986), עמ' 86-77.
יוסף עופר, 'כתיב וקרי – פשר התופעה, דרכי הסימון שלה ודעות הקדמונים עליה', לשוננו, ע (תשס"ח), עמ' 73-55; עא (תשס"ט), עמ' 279-255.
משה צוקר (מהדיר ומתרגם), פירושי רב סעדיה גאון לבראשית, ניו יורק תשמ"ד, עמ' 238-237, 447-444.
שלום ויואב רוזנברג, 'ספר דברי גד החוזה – האומנם "טקסט מזויף"?', נטועים, כב (תשפ"א), עמ' 179-163.
שמעון שרביט, 'מסורות כתיבתם והגייתם של שמות האל במרוצת הדורות', לשוננו, ע (תשס"ח), עמ' 614-599.
David E. Aune, Prophecy in Early Christianity and the Ancient Mediterranean World, Grand Rapids, Michigan: William B. Eerdmans, 1983.
M. Bar-Ilan, ‘The Reasons for Sectarianism According to the Tannaim and Josephus’s Allegation of the Impurity of Oil for the Essenes’, Lawrence H. Schiffman, E. Tov and J. C. VanderKam (eds.), The Dead Sea Scrolls Fifty Years after Their Discovery – Proceedings of the Jerusalem Congress, July 20-25, 1997, Jerusalem: Israel Exploration Society, 2000, pp. 587-599.
M. Bar-Ilan, ‘Prayers of Jews to Angels and Other Intermediaries during the First Centuries CE’, M. Poorthuis and J. Schwartz (eds.), Saints and Role Models in Judaism and Christianity, Leiden – Boston: Brill, 2004, pp. 79-95.
M. Bar-Ilan, ‘Non-Canonical Psalms from the Genizah’, Armin Lange, Emanuel Tov, and Matthias Weigold, in association with Bennie Reynolds (eds.), The Dead Sea Scrolls in Context: Integrating the Dead Sea Scrolls in the Study of Ancient Texts, Languages, and Cultures, VTSup, Leiden: Brill, 2011, pp. 693-718.
M. Bar-Ilan, ‘The Heavenly Lamb, Sacrifices on the Heavenly Altar, and the Song of the Lamb’, Interpreter, 64 (2025), pp. 65-88.
M. Black, 'The Patristic Accounts of Jewish Sectarianism', Bulletin of the John Rylands Library, 41 (1958-59), pp. 285-303.
G. Boccaccini, Roots of Rabbinic Judaism: An Intellectual History, From Ezekiel to Daniel, Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2002.
Philip R. Davies, ‘Scenes from the Early History of Judaism’, Diana Vikander Edelman (ed.), The Triumph of Elohim: From Yahwism to Judaisms, Kampen: Kok Pharos, 1995, pp. 145-182.
Naftali S. Cohn, ‘Heresiology in the Third-Century Mishnah: Arguments for Rabbinic Legal Authority and the Complications of a Simple Concept’, The Harvard Theological Review, 108/4 (2015), pp. 508-529.
L. Nemoy, 'Al-Qirqisani's Account of the Jewish Sects and Christianity', HUCA, 7 (1930), pp 317-397.
Keywords: Gad the Seer, Sectarianism
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.