tag:blogger.com,1999:blog-11234204690793298752024-03-19T10:47:47.051+02:00ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוךDr. Lea Mazor, About Bible, Teaching and Educationד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.comBlogger2606125tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-36797597424982846432024-03-18T09:23:00.001+02:002024-03-18T09:23:24.650+02:00 מערכת מסתור תת-קרקעית מימי מרד בר כוכבא נחשפת בחוקוק<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgPFjrJGVmFrppuJlEuDeGTYtbBLWfbM5p5NgAAtW9NoBbD0ncgcwSrIyr22r4fcAQA_6a8Rk18XxwjzJ9NvYrLylxWaRdtSCmf22Aqyh6LBCXxxbnNH3cTmP5zGSxZ-ssr6QEOQi8SkZ8AfI3Yrpa2eJS8IN7HEIoDZlZ3r6qZaR6UqdoZ40gl3f2Jszlx/s1600/5.The%20hiding%20complex.%20Photograph_%20Emil%20Aladjem,%20Israel%20Antiquities%20Authority.%20.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="900" data-original-width="1600" height="225" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgPFjrJGVmFrppuJlEuDeGTYtbBLWfbM5p5NgAAtW9NoBbD0ncgcwSrIyr22r4fcAQA_6a8Rk18XxwjzJ9NvYrLylxWaRdtSCmf22Aqyh6LBCXxxbnNH3cTmP5zGSxZ-ssr6QEOQi8SkZ8AfI3Yrpa2eJS8IN7HEIoDZlZ3r6qZaR6UqdoZ40gl3f2Jszlx/w400-h225/5.The%20hiding%20complex.%20Photograph_%20Emil%20Aladjem,%20Israel%20Antiquities%20Authority.%20.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); font-family: Aptos, sans-serif; font-size: 14.6667px; text-align: right;">The hiding comlex. Photograph: Emil Aladjem, Israel Antiquities Authority<br /><br /></span></td></tr></tbody></table><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">בחוקוק שליד הכנרת התגלו מקלטים תת-קרקעיים שהוכנו כנראה לקראת פרוץ המרד היהודי כנגד השלטון הרומי בהנהגת בר כוכבא, בשנת 132 לספירה. </span><span style="font-family: times;">תושבי היישוב הסבו את בורות המים שנחצבו עוד בימי בית שני למערכות מסתור, ביטלו מקווה טהרה, ובמקומו - חצבו מערכת מסתור מסועפת, שאפשרה התניידות בטוחה מתחת לבתים, בתוך מחילות מפותלות, צרות ונמוכות במיוחד. במערכת תת-קרקעית זו, אשר הינה הגדולה והמרשימה שהתגלתה בגליל, כשמונה חללי מסתור, ומחילותיה נפתלות בעלות זוויות של תשעים מעלות (על מנת להקשות על האויב הרומאי החמוש בציוד כבד, במרדף אחר הנמלטים). בחפירות התגלו מאות שברי כלי חרס וזכוכית, טבעת שעוטרה בגמה (אבן חן שהוצמדה לטבעת אך לא נמצאה) של אישה או נערה שנראה שנשמטה מידה, וממצאים נוספים שמספקים הצצה לרגעים הדרמטיים מהמאה ה-2 לספירה.<span><a name='more'></a></span></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span><span style="font-family: times;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhf_48ptWx8XC2Q9SK8EAZOgzPQPYiC3MabBPlOZLv69OVCTKOjiU4bC4aySi9GThE3DM5EMHq7TQQKr2WynfvTc0t9fGe90fBcXGFRltaugodHsaDl3AAe8gvbj82KuFxMDfMjyzoC3hJ2ziMmhm0WGg3LwkAHFH4BgYU0M4pqBZeGJfy767o89WB2Nd6J/s2362/9.%20A%20ring%20discovered%20in%20the%20Huqoq%20hiding%20complex.%20Photograph_%20Dafna%20Gazit,%20Israel%20Antiquities%20Authority..jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1838" data-original-width="2362" height="311" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhf_48ptWx8XC2Q9SK8EAZOgzPQPYiC3MabBPlOZLv69OVCTKOjiU4bC4aySi9GThE3DM5EMHq7TQQKr2WynfvTc0t9fGe90fBcXGFRltaugodHsaDl3AAe8gvbj82KuFxMDfMjyzoC3hJ2ziMmhm0WGg3LwkAHFH4BgYU0M4pqBZeGJfy767o89WB2Nd6J/w400-h311/9.%20A%20ring%20discovered%20in%20the%20Huqoq%20hiding%20complex.%20Photograph_%20Dafna%20Gazit,%20Israel%20Antiquities%20Authority..jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); font-family: Aptos, sans-serif; font-size: 14.6667px; text-align: start; text-indent: -48px;">A ring discovered in the Huqoq hiding complex. Photograph: Dafna Gazit, Israel Antiquities Authority</span></td></tr></tbody></table><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">בסמוך למערכת המסתור, נחשף בית כנסת המתוארך לתקופה הביזנטית, ובו פסיפסים מפוארים וייחודיים.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjFVKml41-9uEm_L-UVbhP2vbyjWKsB2FC2sdwsKsCRquds0Cam69CKTl0WYiB3igymX4L-umxabM0yGVFVITMR2ldBwaAdG8PyClm0OE6JcbsdCcf4mTPclJFIWTkdwIBhx9d9C51OtMSqjlKFw1zENn4rmFzRfDhAwOQQiXBKv4Ym_gAFPEBMxNt2hUKX/s5376/11.%20An%20iron%20knife%20from%20the%20Roman%20period,%20apparently%20from%20the%20days%20of%20the%20Bar%20Kochba%20rebellion.%20Photo%20-%20Uri%20Berger,%20Israel%20Antiquities%20Authority.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="5376" data-original-width="5376" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjFVKml41-9uEm_L-UVbhP2vbyjWKsB2FC2sdwsKsCRquds0Cam69CKTl0WYiB3igymX4L-umxabM0yGVFVITMR2ldBwaAdG8PyClm0OE6JcbsdCcf4mTPclJFIWTkdwIBhx9d9C51OtMSqjlKFw1zENn4rmFzRfDhAwOQQiXBKv4Ym_gAFPEBMxNt2hUKX/s320/11.%20An%20iron%20knife%20from%20the%20Roman%20period,%20apparently%20from%20the%20days%20of%20the%20Bar%20Kochba%20rebellion.%20Photo%20-%20Uri%20Berger,%20Israel%20Antiquities%20Authority.jpg" width="320" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); font-family: Aptos, sans-serif; font-size: 14.6667px; text-align: start;">An iron knife from the Roman period, apparently from the days of the Bar Kochba rebellion<br /> Photo by Uri Berger Israel Antiquities Authority</span></td></tr></tbody></table></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">החוקרים פרופ' ינון שבטיאל מהמכללה האקדמית צפת ואורי ברגר מרשות העתיקות מתארכים, על פי ממצאים מגוונים, את חלקיה הפנימיים של מערכת המסתור לימי פרוץ המרד השני, ולתובנה שבחלק מהמתקנים הקדומים שבתוכה היה שימוש גם במהלך המרד הראשון. "לא ברור אם המערכת שימשה למפלט במהלך המרד השני עצמו, אבל בהחלט נראה שהיא הוכנה לקראתו", הם אומרים.</span></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-70813716211124284222024-03-14T23:35:00.008+02:002024-03-14T23:44:39.786+02:00הסתרה במגילת אסתר<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">ד״ר שלמה בכר, אוניברסיטת חיפה</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh-UoLJV9EEvFiqSpe1le1skxWwnTPi2yUu2epv9cCD2-yaaNOz2hbNyDCBAb9Bk7H5wWTHlIKBf7bkgHjfpf94Qu2GxcQVBgJfM5lFzWovkf-VPBhVW-mdVaSKHB6f0udiCzjAqvbSheg6mo5Bb7nGXal-qfrlaoPbGPS892F5aaMhJFZRCrDaOFxAm4AW/s750/1.webp"><span style="font-family: times;"><img border="0" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh-UoLJV9EEvFiqSpe1le1skxWwnTPi2yUu2epv9cCD2-yaaNOz2hbNyDCBAb9Bk7H5wWTHlIKBf7bkgHjfpf94Qu2GxcQVBgJfM5lFzWovkf-VPBhVW-mdVaSKHB6f0udiCzjAqvbSheg6mo5Bb7nGXal-qfrlaoPbGPS892F5aaMhJFZRCrDaOFxAm4AW/w400-h256/1.webp" /></span></a></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">מגילת אסתר מסתירה פרטים רבים הנדרשים להבנת העלילה. בראש וראשונה הסתרת אלוהים ושמו. היא מסתירה גם את הקשר בין מרדכי ואסתר למלך שאול, בכך שהיא מביאה מתוך שושלת היוחסין שלהם שמות אישים המקושרים לשאול אך תוך התעלמות מכוונת לשם שאול. יש בה הסתרות רבות נוספות, כגון ציון מועד תענית אסתר שהוא ערב פסח,1 מבלי להזכיר את החג.<span><a name='more'></a></span></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">נראה שגם שם הגיבורה, אסתר, אינו מקרי,2 אלא נבחר כדי להעביר מסר. מעל לסיפור מרחפת הידיעה על הסתר הפנים של האל מהעולם ומעמו, ונראה שהוא שואב את השראתו מהאמירה בספר דברים: יז "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: יח וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דב' ל"א 18-17). השם אסתר מתכתב עם הרעיון שבספר דברים, שהוא: אלוהים מסתיר עצמו מעמו כי העם ממשיך לחטוא. הרעיון שהעם חטא משתמע מהעובדה שמתרגש אסון על יהודי פרס ומדי, ואין אסון ללא חטא. גם בדברים ל"א 29 מצוין שהעם לא פוסק מלחטוא, וכך מבין זאת מחבר המגילה. החטא אינו מצוין. גם הוא מוסתר והקורא אינו יודע אותו.3</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">סיפור העלילה מראה שמנהיגי העם בתושייתם יכולים להושיע את העם. במגילה אין רעיון של חזרת העם בתשובה, כמתבקש מן המובאה בספר דברים, אך מדברי מרדכי: יד "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת:" (אסתר ד' 4) אפשר להבין שהוא מכיר בכך שאלוהים מנהיג את העולם.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">עמדתו של מחבר המגילה היא שבסופו של דבר, כשהמנהיג מכוון לדעתו של האל, האל שומר על עמו בגולה ואין צורך לחפש רעיון של שיבה לארץ כפתרון למצוקה.4</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">עמדה זו מתיישבת עם מסרים בספר דניאל. גם הניסים בספר דניאל – הצלת רעי דניאל מהאש והצלת דניאל מגוב האריות – מורים על כך שאלוהים שומר על נאמניו בגולה.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">ראייה כזאת של עמדת מחבר המגילה מתאימה לזרם רעיוני שאינו שולל את הגולה וסבור שניתן להתקיים בה. יאירה אמית מראה שגישה כזאת מצויה במקומות שונים במקרא והיא מסכמת: (סיפור יוסף) "מראה שתחילת החיים בגלות מלווה בקשיים, אך עם הזמן ניתן לחיות חיים של כבוד, והתבוללות. שפירושה היטמעות ואובדן הזהות המקורית אינה תוצאה הכרחית."5</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">הערות</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">1 הגזרה יצאה בשלושה עשר יום לחודש הראשון, הוא חודש ניסן (אסתר ג' 12). אסתר צמה שלושה ימים (ד' 16), שהם י"ד-ט"ו בניסן, כלומר ערב פסח, חג ראשון ויום ראשון של חול המועד.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">2 כידוע גם השם המן האגגי אינו מקרי אלא בא לקשור את סיפור המגילה עם המשך העימות בין שאול לאגג מלך עמלק והדברים ידועים. ראו מאמרי : "גילויי אהדה לבית שאול בנוסח המסורה של מגילת אסתר", בית מקרא כרך א חוברת א (תשרי-כסלו תשס"ג), עמ' 53-42.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">3 יש דעה שהיהודים השתתפו בסעודה שערך אחשוורוש לכל תושבי שושן וכך אכלו מאכלות לא כשרים, אלא שגם אסתר אוכלת מאכלות אסורים והמחבר לא מגנה אותה על כך. תרגום השבעים פתר את בעייתה של אסתר בכך שלא אכלה משולחן המן ולא שתתה מיינו (אסתר, הספרים החיצוניים, מהדורת כהנא, רמת-גן 1956, התוספת הרביעית, פסוק י"ח, כרך ראשון, ספר ב' עמ' תקמח).</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">4 בזמנה של עלילת המגילה התקיימה כבר מדינת יהוד אבל גם היא הייתה תחת שלטון פרס, וממילא הגזרה שניחתה על יהודי פרס הייתה, על פי המגילה, פוגעת גם בהם. מצד שני ספרי עזרא ונחמיה מתייחסים להצקות שכני ישראל שנבעו מחשש להתחזקות מדינית של שבי ציון, אך לא לרדיפה מלכותית/ אנטישמית, כמו במגילה.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">5 אמית יאירה, "סיפור יוסף בהיבט פולמוסי", בית מקרא כרך סו (תשפ"א), חוברת ב, עמ' 300-269. וראו את כל המאמר המתאר רעיונות של השלמה עם הגלות.</span></div> </div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-43639841590265432722024-03-07T11:20:00.000+02:002024-03-07T11:20:04.334+02:00על פורים ועל מגילת אסתר: מאמרים בבלוג<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-family: helvetica;"><br />
</span><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjwqfdy04zG5N_Em67KQLrhlHHOeLrK6nwxkxUZLitcCur2Y-b65ATL0lJo6kHtd4TajNo16u6EzYYH0hdjyM5I7eLHkGBM8dJdCn_V8H6-ayAi7UZcrQ8Tg3QqXksCd2tJkqkF6gYKfg3S/s1600/%25D7%25A0%25D7%2594%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2595.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: helvetica;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1200" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjwqfdy04zG5N_Em67KQLrhlHHOeLrK6nwxkxUZLitcCur2Y-b65ATL0lJo6kHtd4TajNo16u6EzYYH0hdjyM5I7eLHkGBM8dJdCn_V8H6-ayAi7UZcrQ8Tg3QqXksCd2tJkqkF6gYKfg3S/s400/%25D7%25A0%25D7%2594%25D7%25A4%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2595.jpg" width="300" /></span></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-family: helvetica;">סבינה סעד, ונהפוך הוא</span></td></tr>
</tbody></table>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;">
<span style="font-family: helvetica;"><br />
<b><span style="color: #990000;">לקט הגות, ספרות ושירה על פורים ועל מגילת אסתר</span></b></span></div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;"><span style="font-family: helvetica;"><span style="color: #990000;"><b><br /></b></span>
ד״ר אורית אבינרי, <a href="https://mikrarevivim.blogspot.co.il/2017/03/blog-post_1.html" target="_blank">מי את אסתר? שייכת? זרה?</a><br />
פרופ' רחל אליאור: <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2016/03/blog-post_24.html" target="_blank">פורים - מסכות, תחפושות, רדיפות והמרות</a><br />
ד"ר שלמה בכר, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_13.html" target="_blank">קונספירציה! מסר חתרני במגילת אסתר</a><br />
שולה ברנע, <a href="https://mikrarevivim.blogspot.com/2017/03/blog-post.html" target="_blank">השתוללות לפורים</a></span></div><div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;"><span style="font-family: helvetica;">פרופ׳ גלעד ברעלי, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.com/2021/02/blog-post_23.html" target="_blank">מרדכי המן ועמלק</a><br />
פרופ׳ יונתן גרוסמן, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2014/03/blog-post_4560.html" target="_blank">אסתר - מגילת סתרים</a><br />
פרופ' יהושע גתי, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2014/03/blog-post_9.html" target="_blank">מגילת אסתר - המניפסט הציוני הגדול</a><br />
עדינה הכהן-זבלוקי, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2017/02/blog-post_38.html" target="_blank">סיפורו של אלאדין וסיפורם של מרדכי ואסתר</a><br />
פרופ' יאיר זקוביץ ופרופ' אביגדור שנאן, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2016/03/blog-post_10.html" target="_blank">תפילת אסתר בתרגום השבעים למגילת אסתר</a><br />
הרצל ובלפור חקק, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2014/03/blog-post.html" target="_blank">המאבק על הזהות היהודית: מה מסתתר במגילת אסתר</a><br />
פרופ' עמנואל טוב, <a href="https://mikrarevivim.blogspot.com/2018/02/blog-post_99.html" target="_blank">מגילות אסתר אחרות (ביוונית)</a><br />
ליקה טוב, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2014/03/blog-post_12.html" target="_blank">איורי המגילה</a></span></div>
<div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;"><span style="font-family: helvetica;">
יצחק מאיר, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2015/02/blog-post_81.html" target="_blank">תחפושת של פלדה על עוצמה מחלידה: עוד מבט על פורים</a><br />
יצחק מאיר, <span face=""arial" , "helvetica" , sans-serif" style="background-color: white;"><a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2016/03/blog-post_93.html" target="_blank">מרדכי ואסתר, אימיגרנטים יהודים בשושן הבירה: פנטזיה פרשנית לפורים</a></span><br />
יצחק מאיר, <span face=""arial" , "helvetica" , sans-serif" style="background-color: white;"><a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2016/03/blog-post_15.html" target="_blank">המן היה זריז וידע לעוץ למלך מה שהמלך אהב לשמוע - פנטזיה פרשנית לחג הפורים</a></span><br />
יצחק מאיר, <span face=""arial" , "helvetica" , sans-serif" style="background-color: white;"><a href="https://mikrarevivim.blogspot.com/2019/03/blog-post_16.html" target="_blank">גוססת אף על פי שהיא תוססת למראה: על פורים</a></span></span></div>
<div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;">
<div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;">
<div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;"><span style="font-family: helvetica;">
ד"ר לאה מזור, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_15.html" target="_blank">מה בין 'שושן הבירה' לשושן כבירה? </a></span></div>
</div>
<div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;">
<div style="margin-bottom: 0px; margin-left: 0px; margin-right: 0px; margin-top: 0px; margin: 0px;"><span style="font-family: helvetica;">
נהרדעה, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2015/02/blog-post_20.html" target="_blank">ימי פורים ושאול המלך</a><br />
סבינה סעד, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_28.html" target="_blank">זכרונות מחג הפורים - כתובים על ניירות אריזה של הדרים</a><br />
פרופ' שלום צבר, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2015/02/blog-post_78.html" target="_blank">פורים, חינוך, וילדים בחברה היהודית בימי הביניים</a><br />
זאב קינן, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_91.html" target="_blank">מגילת מרדכי ומגילת בעז</a><br />
פרופ׳ יעל שמש, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.co.il/2018/02/blog-post_19.html" target="_blank">פרנואיד ונרקיסיסט על ספת הפסיכיאטר: על ספרו של עזגד גולד, מגילת אחשוורוש</a><br />
</span><h3 class="post-title entry-title" itemprop="name" style="background-color: white; font-stretch: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; line-height: normal; margin: 0.75em 0px 0px; position: relative; text-align: start;">
</h3>
<div class="p1" dir="rtl">
<br /></div>
</div>
</div>
</div>
</div>
ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-87338249555976101572024-03-04T15:26:00.006+02:002024-03-04T15:39:58.274+02:00הָעֵת והָאֵת או: הזמן והקבר<span style="font-family: times;"><br />משה שניצר, משורר</span><div><span style="font-family: times;"><br /></span><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjUuEnNF6_gk51LUfg7-8tIPIKDTPdwU568lt1H5-4y3FEBgyh5WWeSmuv5I0R3zfb5wyr6Cz-PIk2BtQp7Xa1VNVqno5WJuwHdCRbXQbLgfEB-Esr53_ObxuOJfwQJ9uNDO-DiC7jiD05qvUw6UZS5uLF-QJxVXW8xRPBAXwfJPpgYa6qEa0jz-EbjbrR6/s4069/vecteezy_man-holding-mirror_16390635.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="2908" data-original-width="4069" height="286" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjUuEnNF6_gk51LUfg7-8tIPIKDTPdwU568lt1H5-4y3FEBgyh5WWeSmuv5I0R3zfb5wyr6Cz-PIk2BtQp7Xa1VNVqno5WJuwHdCRbXQbLgfEB-Esr53_ObxuOJfwQJ9uNDO-DiC7jiD05qvUw6UZS5uLF-QJxVXW8xRPBAXwfJPpgYa6qEa0jz-EbjbrR6/w400-h286/vecteezy_man-holding-mirror_16390635.png" width="400" /></span></a></div><span style="font-family: times;"><br /></span><div><span style="font-family: times;"><br /> בְּבוֹא הָאֵת</span><div><span style="font-family: times;">לֹא הַמַּרְאָה תְּקַמֵּט פָּנֶיךָ</span></div><div><span style="font-family: times;"> פֶּשַׁע הַזְּמַן חָרַשׁ תְּלָמֶיךָ </span></div><div><span style="font-family: times;">הָעֵת חוֹמֶסֶת עֲלוּמִים </span></div><div><span style="font-family: times;">הָאֵת תַּחְפֹּר הַקְּבָרִים</span></div><div><span style="font-family: times;"> כְּצֵל עוֹבֵר כָּלִים חַיִּים</span></div><div><span style="font-family: times;"> עוֹד חֶסֶד אֶחָד וְנֹאהַב, </span></div><div><span style="font-family: times;">אַחַר עִם אֲבוֹתַי אֶשְׁכַּב.</span></div></div></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-21987856963939658132024-03-04T09:15:00.004+02:002024-03-04T09:15:29.955+02:00מטבע ועליו השם "אלעזר הכהן" בכתב עברי קדום, התגלה במדבר יהודה<span style="font-family: times;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEizsCW1nI12vKWs5IpIZoV0KbO2_mB3mKhyJq1PYidP-HaVfRmvpVL5Ckx7cHUGVqSY7tT3F2wogAi12jTtzXanIJ1KINNcTD6NYxE3ltAqWA8YFB8CV0iTd_NpnjZkxB70ZFC7ulZlkFBW8UGNPNs4QKqswIO13HQYHQ8WUbCwQ58yzFsTJW6yCH3U0EVS/s1350/sz_hEeEA.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1012" data-original-width="1350" height="300" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEizsCW1nI12vKWs5IpIZoV0KbO2_mB3mKhyJq1PYidP-HaVfRmvpVL5Ckx7cHUGVqSY7tT3F2wogAi12jTtzXanIJ1KINNcTD6NYxE3ltAqWA8YFB8CV0iTd_NpnjZkxB70ZFC7ulZlkFBW8UGNPNs4QKqswIO13HQYHQ8WUbCwQ58yzFsTJW6yCH3U0EVS/w400-h300/sz_hEeEA.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="background-color: white; color: #1a1918; font-family: "Sharp Grotesk", SharpGrotesk, "Sharp Grotesk KR", "Sharp Grotesk Thai", "Atlas Grotesk Web", "Atlas Grotesk", AtlasGrotesk, -apple-system, "system-ui", "Segoe UI", "Helvetica Neue", Helvetica, Arial, sans-serif, "Apple Color Emoji", "Segoe UI Emoji", "Segoe UI Symbol"; font-size: 16px; text-align: start; text-wrap: nowrap;">מטבע אלעזר הכהן. צילום אמיל אלג'ם רשות העתיקות</span></td></tr></tbody></table><br /><div style="text-align: justify;">מטבע ברונזה שמתוארך לשנת 132 לספירה, היא השנה הראשונה של מרד בר כוכבא, התגלה בשמורת הטבע מצוק ההעתקים. בצידו האחד של המטבע מוטבע עץ התמר, ומשני צידי גזע העץ מופיע הכיתוב "אלעזר הכהן" ובצידו השני של המטבע מופיע אשכול ענבים וסביבו הכיתוב "שנה אחת לגאלת ישראל". כל הכיתובים הם בכתב עברי קדום. בנוסף לו התגלו שלושה מטבעות נוספים מימי המרד, הנושאים את השם "שמעון".</div></span><div><span style="font-family: times;"><br /></span><div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh6X4olvmscatHhkdCsyro4G51V5KeZEC43wcWws3uONhefs0zsfBk6a_hEkI_h30qBhgOnjSWeBG4apvTnLVzHaMik-R4CfLTkFkYmIC945fzvB8yECOnIl9p2YA8gMjKqe4b5iK66KqSq65NuVo8eTGnFWN_6jl6KiQuOm0YqNmfCSXYFav0WcIxTAff7/s904/%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%9E%D7%A1%D7%9A%202024-03-04%20%D7%91-9.13.03.png" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="700" data-original-width="904" height="248" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh6X4olvmscatHhkdCsyro4G51V5KeZEC43wcWws3uONhefs0zsfBk6a_hEkI_h30qBhgOnjSWeBG4apvTnLVzHaMik-R4CfLTkFkYmIC945fzvB8yECOnIl9p2YA8gMjKqe4b5iK66KqSq65NuVo8eTGnFWN_6jl6KiQuOm0YqNmfCSXYFav0WcIxTAff7/s320/%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%9E%D7%A1%D7%9A%202024-03-04%20%D7%91-9.13.03.png" width="320" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="background-color: white; color: #1a1918; font-family: "Sharp Grotesk", SharpGrotesk, "Sharp Grotesk KR", "Sharp Grotesk Thai", "Atlas Grotesk Web", "Atlas Grotesk", AtlasGrotesk, -apple-system, "system-ui", "Segoe UI", "Helvetica Neue", Helvetica, Arial, sans-serif, "Apple Color Emoji", "Segoe UI Emoji", "Segoe UI Symbol"; font-size: 16px; text-align: start; text-wrap: nowrap;">מטבע אלעזר הכהן. צילום אמיל אלג'ם רשות העתיקות</span><span style="font-family: times; text-align: start;"><br /></span></td></tr></tbody></table><br /><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><span><a name='more'></a></span>קיימות מספר השערות ביחס לזיהויו של אלעזר הכהן, ששמו מופיע על המטבע. לפי אחת ההשערות מדובר ברבי אלעזר המודעי - תנא בן תקופתו של רבי עקיבא, ומתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. לרבי אלעזר המודעי היה, ככל הנראה, תפקיד דתי מרכזי בזמן מרד בר כוכבא, והוא ישב בעיר ביתר – מקום מושבה של מפקדת המרד. בתלמוד נכתב כי רבי אלעזר המודעי מצא את מותו בעיר ביתר, ככל הנראה בימי המרד (ירושלמי, מסכת תענית פרק ד' הלכה ה').</span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">המטבע התגלה במסגרת סקר מערות מדבר יהודה שמנהלת רשות העתיקות בשיתוף עם משרד המורשת וקצין מטה ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, שמטרתו להגיע לאוצרות הקדומים במדבר לפני שודדי העתיקות.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בין התגליות שנחשפו במדבר במסגרת הסקר, נמצאו חלקים ממגילת תרי עשר, חרבות ברזל נתונות בנדן מהתקופה הרומית, הסל השלם הקדום בעולם ועוד.</div></span></div></div></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-62187998128302426022024-02-21T09:54:00.005+02:002024-02-21T09:54:49.916+02:00תיבת אבן מימי בית שני נחשפה בעיר דוד ומוצגת עתה במוזיאון ישראל<p style="text-align: right;"><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 20.8px; text-align: justify;">תיבת אבן בעלת תשעה תאים התגלתה </span><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 20.8px; text-align: justify;">בחפירות רשות העתיקות בעיר דוד,</span><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"> ב</span><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;">שרידי מבנה שניצב לצד הרחוב המדורג ושימש כנראה כחנות. </span></span></p><p style="text-align: right;"></p><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi1TtpPf6nYolJuF_C4E9B88wXhCeyiF-OLRdPKMFfpgrlKJw_mzsJIDve9h_mCkVSDVNokyqDJzGNpVSECpg11QlvMG9v-F2nesJdys6xdlzLVMQo8Z_9zpQc41GBIwFDm1L94Us5SGlNXl4Bx5zAQLp-Nu61zH4fTiObsRoFn0U3Oi6pA61t0i1FTof_p/s5000/3.%20%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%94%20%D7%9B%D7%A4%D7%99%20%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%92%D7%AA%20%D7%91%D7%90%D7%92%D7%A3%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="3333" data-original-width="5000" height="266" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi1TtpPf6nYolJuF_C4E9B88wXhCeyiF-OLRdPKMFfpgrlKJw_mzsJIDve9h_mCkVSDVNokyqDJzGNpVSECpg11QlvMG9v-F2nesJdys6xdlzLVMQo8Z_9zpQc41GBIwFDm1L94Us5SGlNXl4Bx5zAQLp-Nu61zH4fTiObsRoFn0U3Oi6pA61t0i1FTof_p/w400-h266/3.%20%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%94%20%D7%9B%D7%A4%D7%99%20%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%92%D7%AA%20%D7%91%D7%90%D7%92%D7%A3%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="text-align: right;">התיבה כפי שמוצגת באגף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל. <br />צילום: זוהר שמש, מוזיאון ישראל, ירושלים</span></td></tr></tbody></table><br /></span></span><p></p><p style="text-align: right;"><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 20.8px; text-align: justify;">התיבה מרובעת, גודלה 30</span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 20.8px; text-align: justify;">X</span><span dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"></span><span dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"></span><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 20.8px; text-align: justify;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>30 ס"מ, והיא עשויה מאבן גיר רך (קירטון) שעובד במפסלת. היא מחולקת לתשעה תאים רבועים, דומים בגודלם ובנפחם. דפנותיה מושחרים, ונראה שהיא נשרפה במהלך אירועי המרד הגדול אשר הוביל לחורבן ירושלים. <span></span></span></span></p><a name='more'></a><p></p><p style="text-align: right;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisRWjfJqFKmNdREGdrpSzZsbIt_gURkdqCD9GuYqe4ler_EBX67TEiL2KyFaHMjZBkzs-Jn1DcvUm4cNfYe5uO_JcmimB1yLCPHNnNTB9ThOozHLyqRFZToyAIIuhOk7Aok-ajjhA9xqaXh2QEVlvwt_TagB96oG1IRJyVuR_lvkAnQfr4_Z3RkGvijnS5/s5000/4.%20%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%94%20%D7%9B%D7%A4%D7%99%20%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%92%D7%AA%20%D7%91%D7%90%D7%92%D7%A3%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="3333" data-original-width="5000" height="266" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEisRWjfJqFKmNdREGdrpSzZsbIt_gURkdqCD9GuYqe4ler_EBX67TEiL2KyFaHMjZBkzs-Jn1DcvUm4cNfYe5uO_JcmimB1yLCPHNnNTB9ThOozHLyqRFZToyAIIuhOk7Aok-ajjhA9xqaXh2QEVlvwt_TagB96oG1IRJyVuR_lvkAnQfr4_Z3RkGvijnS5/w400-h266/4.%20%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%94%20%D7%9B%D7%A4%D7%99%20%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%92%D7%AA%20%D7%91%D7%90%D7%92%D7%A3%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F%20%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C.jpg" width="400" /></span></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: right;"><span style="font-family: times;">התיבה כפי שמוצגת באגף הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל. <br />צילום: זוהר שמש, מוזיאון ישראל, ירושלים</span></span></td></tr></tbody></table><span style="font-family: times;"><br /></span></p><p style="text-align: right;"><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 20.8px; text-align: justify;">התיבה שימשה כנראה להצגת סחורות בכמות קטנה ומדודה.</span><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 20.8px; text-align: justify;"> </span><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"><span lang="HE" style="line-height: 20.8px;">לדברי מנהלי החפירה, ד"ר יובל ברוך וארי לוי מרשות העתיקות,</span></span><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 20.8px; text-align: justify;"><span class="Apple-converted-space"> </span>"בחפירות הרחוב המדורג, שבו התגלה המגש, נמצאו גם חפצים רבים נוספים המעידים על הפעילות המסחרית התוססת שהתרחשה לאורכו. בין היתר, התגלו כלי אגירה מחרס וכלי זכוכית, מתקני ייצור ניידים ונייחים, מתקני בישול, כלים למדידה של נפחים, מטבעות ומשקולות אבן רבות, בערכים שונים, המעידים כולם על פעילות מסחרית של שוק עירוני תוסס שפעל לאורך הרחוב. הרחוב, שהיווה את רחובה הראשי של העיר לפני 2000 שנה, שימש את עולי הרגל וחיבר בין בריכת השילוח לבין הר הבית. נראה, אם כך, שגם הכלי בעל התאים קשור לפעילות המסחרית שהתקיימה ברחוב".</span></span></p><p style="text-align: right;"></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgkThv1ffhqthGRzLGb7RHuAEopF3Hw-1Qact3WiB0qlxhyuxocFgrFctWIyj39z3EM0BgwNxQUAya6yFDIDh0OA-vHmWlDWCWPwdK7zKKg_wF_sCt0HjjmR2e0qfSWHrfF1v-YViY4Wzu3m9I4gVfpCliXkDUtZQZpM0cNWZnzCnTgrItd0hzN0JMo9Oed/s3840/5.%20%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%92%20%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%A8%20%D7%93%D7%95%D7%93.%20%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9C%20%D7%90%D7%9C%D7%92%D7%9D%20%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="2160" data-original-width="3840" height="225" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgkThv1ffhqthGRzLGb7RHuAEopF3Hw-1Qact3WiB0qlxhyuxocFgrFctWIyj39z3EM0BgwNxQUAya6yFDIDh0OA-vHmWlDWCWPwdK7zKKg_wF_sCt0HjjmR2e0qfSWHrfF1v-YViY4Wzu3m9I4gVfpCliXkDUtZQZpM0cNWZnzCnTgrItd0hzN0JMo9Oed/w400-h225/5.%20%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%92%20%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%A8%20%D7%93%D7%95%D7%93.%20%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9C%20%D7%90%D7%9C%D7%92%D7%9D%20%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA.jpg" width="400" /></span></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: right;"><span style="font-family: times;">הרחוב המדורג בעיר דוד. <br />צילום: אמיל אלג'ם, רשות העתיקות</span></span></td></tr></tbody></table><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></span><p></p><p style="text-align: right;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"><span style="font-family: times;">המערכת הכלכלית והמסחרית שהתנהלה בירושלים של ימי הבית השני הייתה דומה באופייה לזו שהתרחשה בשאר הערים בעולם הרומי. הייתה זו כלכלה שהתבססה על ייצור מקומי של מוצרי צריכה ומכירתם בשווקים, לצד יבוא של מוצרים אחרים, חלקם אף אקזוטיים. בתוך כך, היו גם היבטים מיוחדים למסחר בירושלים, שהתנהלה כעיר מקדש. היבטים רבים של חיי היומיום ושל המסחר התנהלו לאורו של המקדש, והדבר מתבטא, במיוחד, בהקפדה היתרה של תושבי העיר ופרנסיה על דיני טומאה וטהרה. על כך, אף נקבעה האמרה "פרצה טהרה בישראל". בין הממצאים הארכיאולוגיים המובהקים שמייצגים את התופעה, בולטים כלים עשויים באבן, שאלפים מהם התגלו בחפירות ברחבי העיר הקדומה ובסביבותיה.</span></span></p><div class="WordSection1" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); page: WordSection1;"><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 17.6px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="line-height: 20.8px;"><span style="font-family: times;">הסיבות לשימוש בכלים עשויים אבן הן הלכתיות, ונעוצות בהכרה ההלכתית שאבן, בניגוד לכלים עשויים חרס ומתכת, איננה מקבלת טומאה. בשל כך, אף ניתן היה להשתמש בכלי האבן לאורך זמן ובמחזוריות. "נראה, אם כך, שתיבת האבן בעלת התאים מעיר דוד, קשורה גם היא במידה כזו או אחרת לכלכלה הירושלמית הייחודית, זו שהתנהלה בצילו של המקדש ותחת ההקפדה על הלכות טומאה וטהרה. בשל כך, אף ניתן להתייחס אליו כאל ממצא ירושלמי מובהק". אומרים לוי וד"ר ברוך.<o:p></o:p></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 17.6px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="line-height: 20.8px;">אך למה שימש הכלי בעל התאים? שברים של חפץ דומה התגלו לפני כ-50 שנה על ידי הארכיאולוג נחמן אביגד בחפירות הרובע היהודי, וכונו על ידו בהומור "קערת פיצוחים". כינוי זה, "נדבק" לחפץ, ומאז הוא משמש גם חלק מהחוקרים העוסקים בנושא. מאז התגלו שברים נוספים של טיפוס כלי זה, כולם בירושלים, ובמיוחד בחפירות עיר דוד, אך זה שהתגלה לאחרונה, הוא הדוגמה השלמה היחידה המוכרת במחקר הארכיאולוגי. ובכל זאת, בשלב זה של המחקר, התשובה לחידת החפץ ולמה הוא שימש, נותרה עדיין ללא מענה.<span class="Apple-converted-space"> </span></span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="line-height: 20.8px;"><o:p></o:p></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 17.6px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="line-height: 20.8px;">לדברי דודי מבורך,<span class="Apple-converted-space"> </span></span><span lang="HE" style="background: white; line-height: 20.8px;">אוצר בכיר באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל</span><span lang="HE" style="background: white; line-height: 20.8px;">, "</span><span lang="HE" style="line-height: 20.8px;">התיבה נמצאה שבורה לחלקים רבים כשחלקים ממנה חסרים. השברים הועברו למעבדת שימור החפצים במוזיאון ישראל, שם עברו שימור ושיחזור בידיו האמונות של ויקטור עוזיאל – זו אחת מההתמחויות של מעבדות השימור שלנו, שיודעות לקבל ממצאים שבורים הישר מן השטח ולהעביר אותם מ"מצב חפירה למצב תצוגה". הצבנו את התיבה בתצוגת הקבע שלנו, ביחד עם קבוצת ממצאים מרהיבים מבתי הפאר של ירושלים משלהי ימי הבית השני – תמשיחי קירות צבעוניים, נברשות וכלים מפוארים מאבן חרס ומתכת – אתם מוזמנים לבוא לראותם".</span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="direction: rtl; line-height: 17.6px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="line-height: 20.8px;">כאמור, התיבה מוצגת עתה לציבור במוזיאון ישראל באגף הארכאולוגיה. </span><span style="text-align: right;"> </span></span></p><div><span lang="EN-US"><br /></span></div></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-32001234552573022082024-02-12T18:22:00.007+02:002024-02-13T19:13:29.158+02:00הלחם במקרא - הבטים תרבותיים חברתיים, נפשיים ואמוניים<p><span style="font-family: times;"> ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית</span></p><p><span style="font-family: times;"><br /></span></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh6aFBlJikjuYbiRJ5DCXX9ME9u-kFaK417euPte6lb3L77RWs8LHLtB_-AyOPqml8kMFJlRsW268k8L1wsVjZoc3JoShfAfwEBdpgqJZbIRVF2YYsHQbzcJ2r3E7tFYYTjczTujB9JDsUm/s284/images.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="177" data-original-width="284" height="249" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh6aFBlJikjuYbiRJ5DCXX9ME9u-kFaK417euPte6lb3L77RWs8LHLtB_-AyOPqml8kMFJlRsW268k8L1wsVjZoc3JoShfAfwEBdpgqJZbIRVF2YYsHQbzcJ2r3E7tFYYTjczTujB9JDsUm/w400-h249/images.jpg" width="400" /></span></a></div><p></p><p><span style="font-family: times;"><span class="s1" style="background-color: white; font-kerning: none; text-align: justify;">הלחם כראי העולם; </span><span style="background-color: white; text-align: justify;">הוראת המילה; מצבי נפש; לחם ואחווה; לחם ומגדר; לחם ומעמד; לחם במסע הגדול אל ארץ הלחם; לחם מוסר ואמונה.</span></span></p><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><a name="more"></a><br /></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"><b><span style="color: #990000; font-family: times;">1. הלחם כראי העולם</span></b></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הלחם היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במרוצת הזמן נתלו במגוון אופני הכנתו וצריכתו משמעויות עמוקות שחרגו בהרבה מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. מי אפה את הלחם? באיזו צורה הכינו אותו? מה היו הרכבו ואיכותו? מתי אכלו אותו ומתי נמנעו מאכילתו? היכן אכלו אותו? מי הוכל ומי הודר מאכילת הלחם המשותפת? התשובות לכל השאלות הללו מראות שבישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, ושהיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. באמצעות שליטה על הגוף וצרכיו: עינויו מזה (באמצעות צומות למשל) ועינוגו מזה (באמצעות איכות וכמות של הלחם) הביע האדם מישראל את נאמנותו לאלוהיו, לחוקי מועדיו ולזיכרונות מעברו. הלחם הפך לצומת של גבולות: לסמן המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין היגון. הלחם היה עשוי להיות גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם, כפי שיבואר להלן, נעשה לאספקלריה שבה משתקפים סדרי עולם כולו על היבטיהם האישיים, הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים, הלאומיים, ההיסטוריים, המוסריים והאמוניים.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;"><span><a name='more'></a></span></span></div></div><div class="p2" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"></span><br /></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"><span style="color: #990000; font-family: times;"><b>2. הוראות המילה</b></span></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">'לחם' במקרא הוא מזון אפוי שהוכן מתערובת של דגנים ונוזלים (בצק). הוא הוכן בצורות שונות: כיכר, עוגה או מעוג, עוגת רצפים, רקיק, חלה, מצות, חביתים ועוד. 'לחם' סתם עשוי להיות לשון קצר ל'כיכר לחם' (שמואל א יז 17). הלחם היה הבסיס לתזונה. הוא נאכל כשלעצמו או נלווה למזונות אחרים כמו נזיד עדשים או בשר (בראשית כה 34; ויקרא ח 31). בגלל חיוניותו לקיום ובגלל ההזדקקות היומיומית לו, התרחבה משמעות המילה לכל מזון מוצק, כפי שניתן ללמוד מהצירוף השכיח 'לחם ומים' (שמות כג 23 למשל), ואפילו לכל מזון שהוא, אפילו דבש (שמואל א יד 29-24). יותר מזה, המילה 'לחם' עשויה לציין את כלכלת האדם באופן כללי (בראשית ג 19), את פרי העץ (ירמיה יא 19) ואפילו את מזונם של בעלי החיים (תהלים קמז 9; משלי ו 8).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">בערבית ובשפות שמיות נוספות 'לחם' פירושו בשר. בלשון המקרא 'לחם' במשמעותו הצרה (מאפה דגנים אפוי) מובחן ממזונות אחרים (בראשית מה 23; שמואל ב טז 2-1) וגם מבשר (למשל שמות טז 12; מלכים א יז 6), אבל במשמעותו הרחבה (מזון באופן כללי) הוא עשוי לציין גם בשר (משלי ט 5 וראה פס‘ 2). הדיון להלן יתייחס ל'לחם' גם במשמעותו הצרה וגם במשמעויותיו הרחבות יותר.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;"><br /></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"><span style="color: #990000; font-family: times;"><b>3. מצבי נפש</b></span></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">המקרא אינו נוהג לפטם את קוראיו בידיעות טריוויאליות על בני האדם ואורחותיהם. לקוראיו מובן מאליו שגיבורי המקרא אכלו ושתו, ואין טעם לספר על כך אלא אם כן יש לדבר משמעות מיוחדת. ציון אכילה או הימנעות ממנה הוא קונוונציה ספרותית המשמשת לסימון מצבי נפש, כשהכלל המנחה הוא שאכילה מסמנת שמחה, והימנעות ממנה – עצב. כך למשל, כדי לבטא את ההסכמה הלאומית הנלהבת להמלכת דוד, מספר בעל דברי הימים על כמויות הלחם האדירות שהובאו לאירוע יחד עם שאר מזונות: 'לחם בחמורים ובגמלים ובפרדים ובבקר מאכל קמח דבלים וצמוקים ויין ושמן ובקר וצאן לרב כי שמחה בישראל' (דברי הימים א יב 41). לעומת זאת, כדי לומר שאנשים שקעו במרה שחורה, מספר הכתוב שהם נמנעו מאכילת לחם. אחאב בא אל ביתו סר וזעף אחרי שנבות היזרעאלי סירב למכור לו את כרמו, שכב על מיטתו 'ויסב את פניו ולא אכל לחם. ותבא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו: מה זה רוחך סרה ואינך אכל לחם… קום אכל לחם ויטב לבך…' (מלכים א כא 7-4). שאול לפני מלחמתו האחרונה על הגלבוע 'לא אכל לחם כל היום וכל הלילה' (שמואל א כח 22-20), יונתן לא ‘אכל ביום החדש השני לחם כי נעצב אל דוד כי הכלמו אביו' (כ 34). מתאבלים נמנעו מאכילת לחם. על עזרא נאמר ש'לחם לא אכל ומים לא שתה כי מתאבל על מעל הגולה' (עזרא י 6). דוד שהתאבל על רצח אבנר בן נר בכה וקונן 'ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום וישבע דוד לאמר כה יעשה לי אלהים וכה יסיף כי אם לפני בוא השמש אטעם לחם או כל מאומה' (שמואל ב ג 35). כשבנו נטה למות התפלל דוד אל ה', צם, שכב על הארץ, לא סך את גופו ולא החליף שמלתו. 'ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברא אתם לחם' (יב 17). התאמצות הסביבה להברות לחם את המתייסר נבעה מהתפיסה שללחם יש כוח מחזק ומנחם, ש‘לחם לבב אנוש יסעד‘ (תהלים קד 15).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">סעודת אבלים נקראה 'לחם אונים' (הושע ט 4). דניאל מתאר את תקופת אבלו כתקופה שבה הוא לא אכל 'לחם חמדות' (דניאל י 3). אבלים נהגו לאכול מלחמם של אחרים ועל כן לחמם נקרא 'לחם אנשים' (יחזקאל כד 17, 22 וראו ירמיה טז 7). לחם שהוכן ונאכל בעצב קרוי 'לחם דמעה׳ (תהלים פ 6) או 'לחם העצבים' (קכז 2), צירוף הרומז ל'עיצבון' של 'בזעת אפיך תאכל לחם' (בראשית ג 19-17).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;"><br /></span></div></div><div class="separator" style="background-color: white; clear: both; text-align: justify;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgI9fYtMQgxhzVYucs9CQlQA9kkiU4i3_gcp0TNR-JxfSUQAO0JFiGo3X8W47LuVZFlsjQW0ZqEfAYfbaq0WT1zsFX6hk94mf3CpADPN3xvd5k0UUW_tG7lb443rVLoilA_Mr3jSlbDe0Fp/s1600/images-2.jpg" style="color: #0029c3; margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-decoration-line: none;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="168" data-original-width="300" height="224" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgI9fYtMQgxhzVYucs9CQlQA9kkiU4i3_gcp0TNR-JxfSUQAO0JFiGo3X8W47LuVZFlsjQW0ZqEfAYfbaq0WT1zsFX6hk94mf3CpADPN3xvd5k0UUW_tG7lb443rVLoilA_Mr3jSlbDe0Fp/s400/images-2.jpg" style="background: transparent; border: 1px solid rgb(0, 53, 255); box-shadow: rgba(0, 0, 0, 0.1) 1px 1px 5px; padding: 5px; position: relative;" width="400" /></span></a></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;"><br /></span></div></div><div class="p2" dir="rtl" style="background-color: white;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;"></span></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"><span style="color: #990000; font-family: times;"><b>4. לחם ואחווה</b></span></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">מאחר שהלחם היה עיקר מזונו של האדם, קיבל הצירוף 'לאכול לחם' הוראה של לסעוד (לז 25). בספר משלי ובטקסטים פיוטיים מצויה הצורה הפעלית לח"ם במשמעות אכ"ל, כמו באוגריתית. באכדית lêmu פירוש לאכול ולשתות, לרכך בפה. (דברים לב 24; תהלים קמא 4; משלי ד 17; ט 5; כג 1, 6). מאחר שהמשפחה נהגה לאכול בצוותא, דבקה ב'אכילת הלחם' קונוטציה של רגשות סולידריות ואחווה. כאילו הסועדים כרתו ביניהם ברית שבשתיקה.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הכנסת אורחים הייתה כורח חיים בתקופת המקרא ולכן גם ערך חשוב. מכניסי אורחים נדיבים נהגו להציע לאורחיהם 'פת לחם', שהיא חתיכה קטנה של לחם שמציינת את המזון המינימלי הדרוש לקיום (שמואל א ב 36; מלכים א יז 11; משלי כח 21), כדי להראות שאין הם לטורח עליהם, אך בפועל השפיעו עליהם את כל טוב ביתם. כך נהג אברהם כלפי המלאכים (בראשית יח 5), אבי הפילגש כלפי האיש הלוי (שפטים יט 5) ובעלת האוב כלפי שאול (שמואל א כח 22). הימנעות מהצעת לחם לעובר אורח נחשבה לפגיעה גסה בערך הכנסת האורחים, גם במישור האישי (שופטים יט 19-18) וגם במישור היחסים הבינלאומיים (דברים כג 5; נחמיה יג 2).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">אכילת לחם עם אדם אחרי שסבל קשות הייתה גילוי של עידוד ונחמה. אחרי שה' שב את שבות איוב באו אליו כל יודעיו מלפנים 'ויאכלו עמו לחם בביתו וינדו לו וינחמו אתו על כל הרעה אשר הביא ה' עליו' (מב 11).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">אכילת משותפת של לחם הייתה גם חלק טקסי של ברית פורמלית. היא הראתה הלכה למעשה כיצד הצדדים חולקים זה עם זה את המזון הנחשב ביותר. מלכיצדק הוציא לחם ויין לפני שבירך את אברהם (בראשית יד 18), הברית בין יעקב ללבן לוותה בסעודת זבח: 'ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם. ויאכלו לחם וילינו בהר' (בראשית לא 54), וסעודת קודש ציינה את הקשר בין יתרו לבין בני ישראל. יתרו, כהן מדיין, לקח עולה וזבחים לאלהים ואהרון וכל זקני ישראל באו 'לאכל לחם' עמו לפני האלהים (שמות יח 12).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">סעודה משותפת הייתה גילוי של רצון טוב, פורמלי או בלתי פורמלי, אבל היו שהשתמשו בה כמסווה לכוונות זדון. הם הזמינו את זולתם ללחם כדי שהוא יאמין בטוב כוונותיהם, ובלבם התכוונו להזיק לו. 'אכל ושתה יאמר לך ולבו בל עמך' (משלי כג 7). לחם כזה, מזהיר החכם את שומעי לקחו, הוא 'לחם כזבים' (פס‘ 3). לכן 'כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך' (פס‘ 1). תהיה ערני וזהיר לגבי כוונותיו.<span class="Apple-converted-space"> </span></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">סעודה במקרא יכולה להיקרא ’לֶחֶם‘ בעברית או לְחֶם בארמית (דניאל ה 1). שאול הזמין את דוד 'אל הלחם', ודוד, שידע כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, הצליח להימלט מהמלכודת בסיועו של יהונתן (שמואל א כ 29-27). גורלו של גדליהו בן אחיקם לא שפר עליו כל כך. יד המתנקשים הגיעה אליו כשסעד עם משלחת נכבדים. 'ויאכלו שם לחם יחדו במצפה. ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת האנשים אשר היו אתו ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב וימת אתו' (ירמיה מא 2-1).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">סוג מיוחד של ברית היה מתן חסות פוליטית לפליט רם דרג. המיטיב היה מעניק לפליט לחם, אישה, ולפעמים גם בית ואדמה וציפה לקבל בתמורה את נאמנותו. הדד האדומי, שהיה 'מזרע המלך' (מלכים א יא 14), נמלט מארצו למצרים מאימת יואב שר צבא דוד שהכה כל זכר בארץ אדום. מלך מצרים העניק לו בית, 'ולחם אמר לו, וארץ נתן לו', ואף נתן לו אישה, את אחות אשתו (פס‘ 19-18). משה, שהיה כבן לבת פרעה, נמלט למדיין מפני פרעה שביקש להורגו, וכהן מדיין פרש עליו את חסותו. הוא הזמין אותו לאכול לחם ונתן לו את ציפורה בתו לאישה (שמות ב 21-20). ההזמנה לאכול לחם הייתה כרוכה במקרים אלה בנישואין.</span></div><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;"><br /></span></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgBCRRqLaegt6HtFQQ0niHntFxygGHU5DsFp1F6H1UlsLkI5eLHCVY2fcubUHoeg9l-Hp7VSgYKVuHFaZ5JBsMI_OuJUTaKbu9ZTj2nm4Fv-ZApZp_LIfVl-yNXyPSgBRtcv3E4xKmIn4T4/s1600/68625142-wheat-wallpapers.jpg" style="color: #0029c3; margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-decoration-line: none;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="900" data-original-width="1440" height="250" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgBCRRqLaegt6HtFQQ0niHntFxygGHU5DsFp1F6H1UlsLkI5eLHCVY2fcubUHoeg9l-Hp7VSgYKVuHFaZ5JBsMI_OuJUTaKbu9ZTj2nm4Fv-ZApZp_LIfVl-yNXyPSgBRtcv3E4xKmIn4T4/s400/68625142-wheat-wallpapers.jpg" style="background: transparent; border: 1px solid rgb(0, 53, 255); box-shadow: rgba(0, 0, 0, 0.1) 1px 1px 5px; padding: 5px; position: relative;" width="400" /></span></a></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"><span style="color: #990000; font-family: times;"><b>5. לחם ומגדר</b></span></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">על מלאכת האפייה הביתית היו מופקדות לרוב הנשים. כשאברהם הזמין את שלושת האנשים לאוהלו הוא פקד על שרה: ’מהרי שלש סאים קמח סלת, לושי ועשי עגות‘ (בראשית יח 6), בעלת האוב שאירחה את שאול ואנשיו לקחה קמח, לשה ואפתה מצות (שמואל א כח 24), ובמשפט המלך נאמר 'ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות' (ח 13. ראו גם ויקרא כו 26; ירמיה ז 18 אבל בראשית יט 3). גברים עסקו באפייה מקצועית: לפרעה היה 'שר אופים' (מ 2, 16, 20, 22; מא 10), הכהנים אפו את הלחם ששימש בפולחן (ויקרא כד 5; דברי הימים א ט 32) ובירושלים היה שוק אופים (ירמיה לז 21 וראו נחמיה ג 11).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">עם כניסת הכלה לבית בעלה היא נרתמה למלאכות הבית השגרתיות, וראש וראשונה להן הייתה הכנת הלחם. יומה התחיל בטחינת גרגרי הדגן לקמח, כש'קול הריחיים' נשמע באוויר (ירמיה כה 10), והמשיך בלישת הבצק ואפייתו בתנור. הטחינה בריחיים הייתה מלאכה מפרכת, ומי שידו הייתה משגת העסיק לצורך זה שפחה (שמות יא 5). הפלישתים שרצו להשפיל את שמשון הגיבור, כפו עליו מלאכת נשים – ’ויהי טוחן בבית האסורים‘ (שפטים טז 21). הטוחנת הייתה כורעת על ברכיה ומושכת את אבן הרכב של הריחיים, היא האבן העליונה של המתקן, קדימה ואחורה. ׳קחי רחים וטחני קמח' אמר הנביא 'לבת בבל', 'גלי צמתך, חשפי שֹׁבֶל, גַּלִּי־שׁוֹק, עברי נהרות. תִּגָּל ערותך גם תראה חרפתך' (ישעיה מז 3-2). בנאום החפות הגדול שלו נשבע איוב שאם נאף, אשתו תטחן לגבר אחר וגברים אחרים יכרעו עליה (לשון לא כל כך נקייה לקיום יחסי מין). 'תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין' (איוב לא 10).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הרצף בין טחינה לבעילה בקללה העצמית הזאת הוא אחד מגילויי התפיסה הקושרת בין אישה ללחם. הקישור בין השניים התחיל משלב גרגרי הדגן ואפילו עוד קודם לכן, משלב הגשם המרווה את האדמה שמצמיחה אותם. הלחם הוא 'תבואת האדמה' (ישעיה ל 23). האדמה נתפסת כישות נקבית (משלי ל' 16), וכמו אישה יש לה 'ערווה' (בראשית מב 9, 12). בספר ישעיה מתואר הגשם כמזריע את האדמה וגורם לה 'להוליד' וכתוצאה מכך יש לחם לאוכל (נה 10).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הנביאים דימו את היחס בין האדמה לבין האלהים ליחס שבין בעל לאשתו. עבודת האדמה כמוה כבעילה (הושע ב 25-21; ישעיה סב 5-4), ומהאדמה ומהאישה הייתה ציפייה לפריון. לא ייפלא על כן שספר דברים מסמיך את פריון האדם לפריון האדמה: ’והִרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך…’ (ז 13 וראו גם כח 4, 18). אם ציפיית הפריון נכזבה כונתה האישה, כמו האדמה, ’שוממה‘ (שמואל ב יג 20; ישעיה נד 1; איכה א 13).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">תהליכי הלידה והוצאת הלחם מן הארץ מופיעים בסיפור גן העדן ברצף אחד, תוך שימוש באותה מילה: ’עצב‘ או ’עיצבון‘, ללמד על ההקבלה ביניהם. בשחר הזמנים גזר האל על האדם שגורלו מהלידה עד השיבה אל העפר יעמוד בסימן האישה והלחם. רק צירופם יבטיח את המשכיות הקיום בהווה ובעתיד. אבל היא תהיה כרוכה בסבל. האישה תלד בעצב והאיש יוציא את הלחם בעיצבון מן הארץ: ’אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרֹנך, בעצב תלדי בנים… ולאדם אמר… ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה… בזעת אפיך תאכל לחם‘ (בראשית ג 19-16). עם הסדרת יסודות החיים האנושיים קבע האל את ההסדר ההיררכי בין היולדת לבין מוציא הלחם: ’ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך‘ (פס‘ 16). היחסים ביניהם יהיו יחסי שולט-נשלטת.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הדגן הדרוש להכנת הלחם הופק אחרי חריש, זריעה, קציר, דיש ואיסום. עובד אדמתו זכה לאכול לחם רק אם צלח בהצלחה את סכנות הבצורת, המחלות, הארבה והאויבים שחמדו את גרגרי הדגן שהפיק. ערמת החיטים הייתה אוצרו היקר. לא ייפלא על כן, שהדוד בשיר השירים מזכיר אותה בתיאור גופה הנחשק של אהובתו: ’בטנך ערמת חטים‘ (ז 3). האם בטנה השופעת נתפסה כסמן של פוריות? האם קישרו הקדמונים בין תפיחת הלחם לבין תפיחת בטנה של האישה המעוברת בהיות שניהם מקיימי החיים?</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">בסיפור יוסף ואשת פוטיפר נאמר שהאיש המצרי הפקיד את יוסף על כל אשר לו, 'ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל' (בראשית לט 6). אותה תבנית לשונית חוזרת בדברי יוסף לאשת אדוניו שתבעה ממנו לשכב עמה: 'ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו' (פס' 9). מכאן פירוש רש"י למילת ’לחם‘ בעקבות המדרש בבראשית רבה פו, ו: ’היא אשתו, אלא שדיבר בלשון נקייה’. ועיינו גם רמב“ן לכתוב. ‘אשת הכסילות‘, ניסתה אף היא לפתות גבר צעיר, ואמרה לפתי בלשון מוצפנת: ‘לחם סתרים ינעם‘ (משלי ט 17). דהיינו, אף או בגלל ש'הלחם' נאפה במסתרים הוא נעים וטעים.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הלחם מככב בסצנות חיזור מקראיות. נשות המקרא ידעו היטב שלחם מפלס דרכים ללבו של גבר. לכן רבקה הכינה ליצחק מטעמים ולחם כדי שיברך את בנה המועדף (בראשית כז 17) ואביגיל יצאה לקראת דוד עם מאתיים לחם ועוד שפע מזונות, וסופה שנישאה לו (שמואל א כה 18, 42-39). אמנון שחשק באחותו תמר גרם לה להברותו לחם בדרכי עורמה (שמואל ב יג 6), כדי שייראה כאילו היא פיתתה אותו. ’ותקח הבצק ותלש (ק‘. ותלוש כ‘) ותלבב לעיניו ותבשל את הלבבות‘ (פס‘ 8).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">גם גברים ידעו את סוד הלחם: מאהבים בלתי לגיטימיים (הושע ב 7) ולגיטימיים כאחד. בעז, שהיה מחזר עדין וצנוע, אותת לרות על חיבתו אליה כשאמר לה: 'גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ' (רות ב 14). מחזר הרבה יותר דומיננטי וחזק משתקף ביחזקאל טז. הגבר (המסמל את האלהים) העתיר על נערה (עם ישראל) לחם איכותי במיוחד, כזה העשוי מסולת ודבש ושמן (פס’ 13 וראו גם פס’ 19).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הנאמר לעיל מראה כיצד היחס ללחם משקף את חלוקת התפקידים המגדרית בחברה. הגברים היו אדוני הלחם. הם שלטו במשאבים הכלכליים והם שעסקו בייצור הלחם, משלב האדמה ועד גרגרי הדגן. הכנת המזון היה המשאב העיקרי שהנשים שלטו בו, והן אלה שהיו מופקדות על אפיית הלחם בבית. בתוך המגבלות של המבנה החברתי הפך המזון בכלל והלחם בפרט לערוץ ההתבטאות שלהן, והן השתמשו בו לצורך שליטה בגורלן ובעולמן.</span></div></div><div class="p2" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"></span><br /></span></div></div><div class="separator" style="background-color: white; clear: both; text-align: justify;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhB42lbzfGzxEVuB4HCwJ8lUrVyxB-L5du3yWHamv25H0_i4WTielXYDhGMGZx2jvl5lW2apexXchQb-mhjYeXzMieHMtH1rNRZapWO2adFMq1C9LD7gyae11YQ337MMZJTSj7Ak0DXqvv1/s1600/download.jpg" style="color: #0029c3; margin-left: 1em; margin-right: 1em; text-decoration-line: none;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="177" data-original-width="284" height="249" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhB42lbzfGzxEVuB4HCwJ8lUrVyxB-L5du3yWHamv25H0_i4WTielXYDhGMGZx2jvl5lW2apexXchQb-mhjYeXzMieHMtH1rNRZapWO2adFMq1C9LD7gyae11YQ337MMZJTSj7Ak0DXqvv1/s400/download.jpg" style="background: transparent; border: 1px solid rgb(0, 53, 255); box-shadow: rgba(0, 0, 0, 0.1) 1px 1px 5px; padding: 5px; position: relative;" width="400" /></span></a></div><div class="p2" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"><span style="color: #990000; font-family: times;"><b>6. לחם ומעמד</b></span></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הצורך המתמיד של האדם בלחם להמשכיות קיומו מבחין אותו מהאלוהי מזה ומהחיה מזה. מסופר על משה שהיה עם ה' ’ארבעים יום וארבעים לילה. לחם לא אכל ומים לא שתה‘ (שמות לד 28; ראו גם דברים ט‘ 9, 18). רוצה לומר שבכתיבת הלוחות נעשה משה במובן מסוים על-אנושי. על פי מסורות הבריאה שבבראשית ג 19-17 ובתהלים קד 15-14, יכולתו של האדם לייצר לעצמו את לחמו מבחינה אותו מעולם החי.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">גם בתוך העולם האנושי הלחם מסמן גבולות, בלתי נראים אולי, אבל מוחשיים מאוד, ולא רק בין גברים ונשים. גם גבולות בין ענים לעשירים, בין אזרחים למנהיגים, בין ימים כתיקונם לבין ימי מלחמה ומצור, בין קודש לבין חול ובין עברי לבין מצרי. טיב הלחם וכמותו שיקפו את מעמדו הסוציו-אקונומי של האדם ונסיבות חייו ברמה האישית והלאומית גם יחד.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הניב ’לאכול לחם‘ פירושו להתכלכל ולחיות (עמוס ז 12). פרנסתו של אדם הייתה ’מטה לחמו‘, דהיינו, המשענת לקיומו. ’שבירת מטה לחמו‘ המיטה עליו חרפת רעב (ויקרא כו 26; ישעיה ג 1; יחזקאל ד 16; ה 16; יד 13; תהלים קה 16). הקמח לאפיית הלחם הופק מדגנים, מחיטים או משעורים. השעורים היו זולות מהחיטים ושימשו גם מאכל לסוסים (מלכים א ה 8), ולכן העניים נאלצו להסתפק בלחם שעורים (שפטים ז 13; מל"ב ד 42; ז 16, 18). במצבי מצוקה ניזונו האנשים בלית ברירה גם מ'לחם קלוקל' (במדבר כא 5). ’לחם נקֻדים‘ היה כנראה לחם מעופש שהעלה נקודות עובש או לחם שהתפורר (יהושע ט 5, 12. אבל ’נקדים‘ במלכים א יד 3 היה סוג של מאפה יבש?). בעת מצור, האויב שאף להרעיב את הנצורים כדי לשבור את גופם ואת נפשם. נצורים מוכי רעב אכלו ’לחם במשקל ובדאגה‘ (יחזקאל ד 16), ואפילו לחם שנאפה מתערובת חיטים, שעורים, פול, עדשים, דוחן וכוסמים (פס' 9). הפול, העדשים הדוחן והכוסמים אינם נזכרים עוד במקרא כחומרים לאפיית לחם. זו תערובת שאיננה משמשת ברגיל למאכל אדם (עירובין פא ע“א).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הלחם המשובח היה לחם החיטים. הוא עלה על שולחנם של מלכים ואף שימש בפולחן (שמות כט 2; מלכים א ה 2). המשובח ביותר היה לחם הסולת (קמח מנופה טחון עד דק). המקרא מבחין בין לחם קודש ללחם חול (שמואל א כא 5). היה לחם תנופה והיה לחם ביכורים והיה לחם הפנים (שמות כה 30; ויקרא כג 17, 20). הלחם היה חלק ממערך הקורבנות (שמות כט 27-22); יש והקורבנות עצמם נקראו 'לחם': ’לחם אלהיהם‘ או ’לחם אשה לה'’ (ויקרא ג 11; כא 6).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">השליטים נהנו ממזון משובח ובשפע, ועל נתיניהם הייתה מוטלת החובה לספק להם אותו. כלכלת השליטים כונתה ’לחם‘: 'לחם שלמה', לחם ביתו של חירם מלך צור ו'לחם הפחה'. (מלכים א ה 2, 25-23; נחמיה ה 14). השליטים מצדם הקציבו מזונות לאישים שונים מטעמים פוליטיים, ואותם אישים נקראו ’אוכלי שולחנם‘ (שמואל ב ט 7 וראו גם פס‘ 10; מלכים א ב 7; מלכים ב כה 30-29 וראו גם ירמיה נב 34-33). אבל כשהם רצו להעניש אדם הם כפו עליו קיום מ‘לחם לחץ‘ בבית הכלא (מלכים א כב 27 // דברי הימים ב יח 26 והשוו לירמיה לז 21). מזונותיו של אדם הראויים לו על פי החוק או המנהג היו ’לחם חוקו‘ (משלי ל 8) ואדם שפרנסתו על אחר נקרא 'אוכל לחמו' (ויקרא כב 13; תהלים מא 10).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">מי שהיה בכוחו לספק לחם, לצמצמו או למנוע אותו מאחרים ריכז בידיו כוח רב להיטיב או להרע. היו אנשים וקבוצות שהשתמשו בשליטתם בלחם כדי לשים יד על תוצרים, קרקעות, שירותים וחירויות של אנשים הזקוקים לו. מספר נחמיה עולה הצעקה שצעקו העניים אל אחיהם היהודים, וטענתם שכדי לרכוש דגן הם נאלצים למכור את אדמותיהם לנושים ואף לכבוש את בניהם ובנותיהם לעבדים (ה 19-1).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">סיפור יוסף מתאר רעב כבד שפרץ בארץ מצרים, 'ויצעק העם אל פרעה ללחם' (בראשית מא 55). 'ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך' (מז 15). יוסף סיפק להם את הלחם, אך תמורתו הם נאלצו למסור לפרעה את כל כספם, את בעלי החיים שברשותם, את אדמתם, את חירותם, ואת כוח עבודתם (פס‘ 26-16).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">יוסף השתמש בלחם לא רק כדי לשעבד את המצרים לפרעה אלא גם כדי להפרע מאחיו ולשלוט בהם. בנעוריו בכנען הוא בא לראות את שלום אחיו במצוות אביו, ואז הם תפסו אותו, הפשיטו מעליו את כותנתו 'ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים. וישבו לאכל לחם' (לז 25-24).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">המילים 'וישבו לאכול לחם' נועדו להביע את גודל אכזריותם: הוא בבור, נידון למות ברעב ובצמא, והם אוכלים ושמחים על ההזדמנות שנקרתה בפניהם להתנקם בו. בבגרותו במצרים יבואו אליו האחים במצוות אביהם כדי לשבור שבר, ואז תתגלגל לידיו האפשרות להתעמר בהם. הוא יזמין אותם ללחם, אבל לא יאכל איתם (כשהוא מעמיד פני מצרי). 'ויאמר שימו לחם. וישימו לו לבדו ולהם לבדם' (מג 32-31). שליטתו בלחם אפשרה לו גם לכפות עליהם להביא למצרים את אחיו הצעיר ואת אביו הישיש.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">מדוע העניק יוסף לחם לאחיו? האם משום שנשתנה לבו? האם מפאת כבוד אביו? הכתוב מעיד שהאחים כלל לא האמינו בטוב כוונותיו (נ 18-15). האם בכך שהוא האכיל אותם לחם (מז 13-12) יש שמינית מן השמינית מהתפיסה 'אם רעב שנאך האכלהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חתה על ראשו, וה' ישלם לך' (משלי כה 22-21)?</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;"><br /></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"><span style="color: #990000; font-family: times;"><b>7. לחם במסע הגדול אל ארץ הלחם</b></span></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">ללחם נועד גם תפקיד חשוב בסימון נקודות ציון בממד הזמן. הוא מסמן עידנים בתולדות האדם בכלל ובתולדות ישראל בפרט. סיפור גן העדן מתאר את המעבר האנושי מטבע לתרבות כמעבר מסביבה מוגנת שבה האדם התקיים על ליקוט פירות מהעצים, לסביבה קשה שבה האדמה מצמיחה קוץ ודרדר, והאדם, באמצעות הדעת שרכש, יוכל להפיק ממנה לחם. בתולדות ישראל סימנו מיני לחם, כגון מצות, לחם ביכורים או לחם תנופה, מועדים בלוח השנה הקובע את קצב החיים של האדם.</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הארץ המובטחת מתוארת במקרא כ'ארץ לחם'. הביטוי 'ארץ לחם' לקוח מנאום רב-שקה. רב-שקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, ניסה לפתות את תושביה הנצורים של ירושלים להסגיר את עצמם ולצאת לגלות. וכך הוא אמר להם: ’ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים‘ (מלכים ב יח 32). תפיסת הארץ כארץ לחם משתקפת גם בתיאור הארץ המובטחת בספר דברים, שבו מיני הדגן עומדים בראש רשימת שבעת המינים: ’כי ה‘ אלהיך מביאך אל ארץ טובה… ארץ חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם‘ (דברים ח 8-7).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הלחם מופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת. ביציאה משיעבוד מצרים אל המדבר התקיים טקס מעבר שבו תפס הלחם מקום בולט. בני ישראל הצטוו לאכול מצות, דהיינו, לחם שבצקו טרם החמיץ (שמות יב 34), וזכרו צריך היה ללוות את העם בכל הדורות שיבואו: ’והיה היום הזה לכם לזכרון. וחגֹתם אֹתו חג לה‘ לדרתיכם. חקת עולם תחגהו. שבעת ימים מצות תאכלו… כי כל אכל חמץ – ונכרתה הנפש ההוא מישראל‘ (פס‘ 15-14). אכילת המצות בפסח נועדה לקבע בזיכרון הקיבוצי את זכר יציאת מצרים: 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז 3).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">תקופת הנדודים במדבר הייתה ’תור המן‘. במציאות שבה לא אפשר היה להוציא לחם מן הארץ ה' המטיר לעמו לחם מן השמים (שמות טז 4; נחמיה ט 15), שמכונה במזמורים ההיסטוריוגרפיים שבספר תהלים 'לחם שמים', 'דגן שמים' ו'לחם אבירים' (קה 40; עח 25-23). כשהמן הופיע לראשונה ’ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא, כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אלהם, הוא הלחם אשר נתן ה‘ לכם לאכלה‘ (שמות טז 15). כמו את המצות, גם את הלחם הזה הצטרכו ישראל לקבע בזיכרון הלאומי. הם נצטוו לתת ממנו בצנצנת ולהניחה למשמרת לדורות 'למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים' (פס‘ 32). המן היה לחמם של בני ישראל במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, עד שבאו אל קצה ארץ כנען (פס' 35 וראו גם נחמיה ט 21-20). ואז, עם היציאה מן המדבר והכניסה אל הארץ המובטחת, התקיים טקס מעבר נוסף שגם בו תפס הלחם מקום חשוב. בני ישראל חגגו את הפסח (בהקבלה ליציאת מצרים) 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי, בעצם היום הזה. וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא' (יהושע ה 12-11).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;"><br /></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-kerning: none;"><b><span style="color: #990000; font-family: times;">8. לחם מוסר ואמונה</span></b></span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">היחס ללחם הוא אמת מידה שבה נבחנת רמתו המוסרית של אדם. לחם, במובן הריאלי או המטפורי, שבעליו השיגו בדרך בלתי ראויה או שמתלוות אליו כוונות זדון הוא לחם רשע, לחם סתרים, לחם שקר או לחם כזבים (משלי ד 17; ט 17; כ 17; כג 3). מי שמונע לחם מרעב הוא רשע (איוב כב 7) ומי שמעניק לדל מלחמו, דהיינו מצורכי מחייתו, הוא צדיק. ה' יגמול לצדיק כצדקתו והוא וזרעו לא יחסרו לחם לעולם (ישעיה לג 16; נח 7-6; יחזקאל יח 7, 16; תהלים לז 25; משלי כב 9; איוב לא 17).</span></div></div><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">ה' משגיח על עולמו וזן את ברואיו בצדק וברחמים. הוא נותן לחם לכל בשר (תהלים קלו 25; קמו 7; קמז 9), מהפך גורלות (שמואל א ב 5), דואג לחלשים בחברה, ‘אהב גר לתת לו לחם ושמלה’ (דברים י 18) וזן את עמו (דברים ח 3; תהלים קה 41-40). התמדת החיים בארץ המובטחת ואכילת לחמה לא היו מובנים מאליהם. הם היו תלויים בנאמנות לה‘ הנותן את הגשם ותנובת דגן (ויקרא כו 26-3).<span class="Apple-converted-space"> </span></span></div></div><span style="font-family: times;"><br style="background-color: white;" /></span><div class="p1" dir="rtl" style="background-color: white;"><div style="text-align: justify;"><span class="s1" style="font-family: times; font-kerning: none;">הלחם היה והינו חשוב וחיוני לקיום אבל ’לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם' (דברים ח 3). 'הנה ימים באים נאם אדני ה'‘, אמר עמוס, ’והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה" (ח 11).</span></div></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-64688505564875912142024-02-07T18:32:00.002+02:002024-02-07T18:32:06.608+02:00השבת הארורה זדים מעזה באו עלינושולה ברנע, משוררת ולשונאית<br /><br /><br /><div> <b>7/10/23 השבת הארורה<br /></b><br />זֵדִים מֵעַזָּה בָּאוּ עָלֵינוּ פֶּתַע<br /><br />תָּקְפוּ וּבָזְזוּ רְכוּשֵׁנוּ, אָנְסוּ בְּנוֹתֵינוּ,<br /><br />נִתְּצוּ בָּתֵּינוּ לְלֹא רַחֵם, אַף שְׂרָפוּם,<br /><br />וְנִזְעַק לָאֵל כִּי יוֹשִׁיעֵנוּ<br /><br />לְמַעַן יָנָס אוֹתָם לִגְבוּלָם,<span><a name='more'></a></span><br /><br />לְבַל נִסְפֶּה נָשִׁים זְקֵנִים וְטַף<br /><br />אַךְ לֹא עֲנָנוּ הָאֵל,<br /><br />אֶל זַעֲקוֹתֵינוּ לֹא שָׁעָה <br /><br />וְיַכְבֵּד לִבּוֹ כִּבְטֶרֶם שָׁלַח אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,<br /><br />וְנִוָּתֵר לְהֵהָפֵךְ עָפָר וָאֵפֶר<br /><br />וּנְהִי לְתּוֹלֵעָה וּלְרִמָּה<br /><br />לְלֹא הָבֵן מַדּוּעַ.</div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-45210853211243234712024-02-07T10:30:00.003+02:002024-02-07T18:38:40.244+02:00התגלה קמע חותם אשורי מתקופת בית ראשון<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhQDLpQWGxAsxkexwbWSwHApzhfEaZ3WzT2rRkhdeo3_ZW6VKMpZiqoaJh0peAVb4s6CbLFuMou1WV_96-PS_HwCsYtHEeG3RUlW2W6zBglo65IENYYSiW1LSIRc-yDD4lkehAXswlRiaoVHKQmMknytYjjJjuVVNnjs1XKw3C_u8ylb3Vd5mSntHOsg1v4/s994/3.%20%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%AA.%20%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%90%D7%A0%D7%A1%D7%98%D7%A1%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%20%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="685" data-original-width="994" height="276" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhQDLpQWGxAsxkexwbWSwHApzhfEaZ3WzT2rRkhdeo3_ZW6VKMpZiqoaJh0peAVb4s6CbLFuMou1WV_96-PS_HwCsYtHEeG3RUlW2W6zBglo65IENYYSiW1LSIRc-yDD4lkehAXswlRiaoVHKQmMknytYjjJjuVVNnjs1XKw3C_u8ylb3Vd5mSntHOsg1v4/w400-h276/3.%20%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%AA.%20%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%90%D7%A0%D7%A1%D7%98%D7%A1%D7%99%D7%94%20%D7%A9%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%20%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">החרפושית. צילום: אנסטסיאה שפירו רשות העתיקות</td></tr></tbody></table><br />קמע חרפושית המתוארך לתקופת הבית הראשון התגלה בשמורת טבע נחל תבור שבגליל התחתון, למרגלות תל רכש, אחד התלים החשובים בצפון הארץ. האתר המזוהה במחקר עם העיר "אנחרת"(יהושע יט ,19) שבתחומי נחלת שבט יששכר. על החרפושית, העשויה מאבן חצי יקרה בשם קרניאול, מתואר גריפון (חיה מיתולוגית) או סוס מכונף בזמן דהרה. חרפושיות דומות תוארכו למאה ה-8 לפנה"ס. <span><a name='more'></a></span></span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ד"ר איציק פז, ארכיאולוג רשות העתיקות שחפר בתל רכש אומר: "אחד השרידים החשובים ביותר בתל, מתוארך לתקופת הברזל (מאות 6-7 לפנה"ס). בתקופה זו, עמדה במרומי התל מצודה גדולה, שבה נמצאו מתקני רחצה מטויחים, אולמות וחדרי טקסים, שהייתה שייכת לשלטון האשורי. שלטון זה, היה, כידוע, אחראי לחורבן ממלכת ישראל. החרפושית שנתגלתה כעת לרגל תל רכש, עשויה להיות שייכת לתקופת השלטון האשורי ואולי מעידה על נוכחות פקידות אשורית (או אולי בבלית) בתל רכש בתקופה זו. הגריפון המופיע על החותם הוא מוטיב אומנותי ידוע באומנות המזרח הקדום, והוא נפוץ על חותמות מתקופת הברזל. לאור מיעוט הממצאים שנתגלה, עד כה, בתחומי המצודה, ואם אכן ניתן לתארך את החותם - על סמך היבטים אומנותיים, לתקופת הברזל המאוחרת, תהיה אולי אפשרות לקשור בין החותם לנוכחות אשורית במצודה של תל רכש, מה שעשוי להיות גילוי בעל משמעות גדולה!" <span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); font-family: -apple-system, HelveticaNeue; font-size: 16px; text-align: right;">אנחנו לא יודעים בוודאות את תארוך המצודה. הקרמיקה כוללת טיפוסים שהטווח שלהם בין המאה השביעית- שזה יותר אשורי, או המאה השישית- שזה יותר בבלי</span></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">החרפושית היא סוג של חותם שהשימוש בו היה נפוץ ברחבי העולם העתיק מהאלף ה-4 לפנה"ס ואילך. חותמות החרפושית עוצבו בצורת חיפושית זבל, ומכאן שמם. השם במצרית נגזר מהפועל "להיווצר", או- "להיברא", וזאת משום שהמצרים ראו בחרפושית סמל להתגלמות האל הבורא.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">החרפושיות עוצבו ממגוון רחב של אבנים, כולל אבנים חצי יקרות כאמטיסט וקרניאול, אך רוב החרפושיות נעשו מסטיאטיט – אבן טלק רכה, שלרוב, צופתה בזיגוג כחול-ירקרק. הזיגוג שרד רק באקלים היבש של מצרים, ולכן בחרפושיות שהתגלו בארץ, כמעט ולא ניתן למצוא שרידי זיגוג וצבען צבע האבן המקורי של רובן אפור-לבנבן. על רקע זה, בולט צבעה הכתום של החרפושית.</div></span><div style="text-align: justify;"><br /></div> ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-69026196959088795352024-02-07T10:07:00.001+02:002024-02-07T10:08:04.777+02:00על ספרם של מירה בלברג וחיים וייס, קרובים נעשו רחוקים: זיקנה וזקנים בספרות חז״ל<span style="font-family: times;">ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית</span><div><span style="font-family: times;"><br /><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgrSJN_xzoR-_nGW-9ZzxZwDaJcz7ZKWeRj7BbkD4O9Gf6N3b04ocK7gAAi-CUNYH2AtEDlJaGA8k4pmi61kbRg2r-gPMcM8ymhMwYm4cPzm5oOBBZG2A3cnyAIaPqBdOUzSrlF2Iy5QJXgUkItrj9UmnceGCuls8V-HFaVecGtWKTVNw6DKQbFWA_bUw/s410/cover.png" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="410" data-original-width="277" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgrSJN_xzoR-_nGW-9ZzxZwDaJcz7ZKWeRj7BbkD4O9Gf6N3b04ocK7gAAi-CUNYH2AtEDlJaGA8k4pmi61kbRg2r-gPMcM8ymhMwYm4cPzm5oOBBZG2A3cnyAIaPqBdOUzSrlF2Iy5QJXgUkItrj9UmnceGCuls8V-HFaVecGtWKTVNw6DKQbFWA_bUw/w216-h320/cover.png" width="216" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><a href="https://www.magnespress.co.il/book/%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%A2%D7%A9%D7%95_%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%9D-8414" target="_blank">הוצאת מאגנס</a></td></tr></tbody></table><br />מירה בלברג, חיים וייס, <b>קרובים נעשו רחוקים: זיקנה וזקנים בספרות חז״ל</b>, <a href="https://www.magnespress.co.il/book/%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%A2%D7%A9%D7%95_%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%9D-8414" target="_blank">מאגנס</a>, ירושלים תשפ״ג 2023, 259 עמודים. כריכה רכה. <br /><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">גוף הספר מורכב מחמישה פרקים הנושאים שמות פיוטיים רבי חן:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">א. <u>כשני מעיינות: נזילות, מיניות והגוף המזדקן</u></div><div style="text-align: justify;">עיסוק בהזדקנות הגוף, בפרט בהיבטים של מגדר ומיניות.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ב. <u>קעקע להן כתרנגולין: הורים מזדקנים וילדיהם</u></div><div style="text-align: justify;">בחינת הזיקנה בהקשרה המשפחתי, ובעיקר את ביטויה ביחסים בין בנים להוריהם המזדקנים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ג. <u>איני זקן: זיקנה נעדרת ונוכחת בבית המדרש</u></div><div style="text-align: justify;">בחינת היחסים בין גיל כרונולוגי ובין מעמד חברתי ואינטלקטואלי בבית מדרשם של חכמים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ד. <u>גלו את עיני: זיקנה ומבט</u></div><div style="text-align: justify;">עיסוק ביחסים בין חכמים מבוגרים וצעירים בבית המדרש ומתמקד בתמה של מבטים והתבוננות העולה מסיפורים המתארים מפגשים בין זקנים וצעירים.</div><div style="text-align: justify;">מאחר שהפרק עוסק ב׳מבט׳ של הזקן ועל הזקן, כמו מאליהן צפות בתודעה השורות המופלאות הפותחות את השיר ׳סליחות׳ של לאה גולדברג:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ</div><div style="text-align: justify;">וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מבט - מהחוץ פנימה</div><div style="text-align: justify;">חלון - מהפנים החוצה</div><div style="text-align: justify;">ראי - מבט רפלקסיבי, מהפנים החוצה ובחזרה פנימה.<span><a name='more'></a></span></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ה. <u>בין השמשות: זהות ואלמוניות בגיל הזיקנה</u></div><div style="text-align: justify;">דיון בדגם הספרותי הנפוץ בספרות חז״ל: הופעתו הפתאומית של ׳זקן אחד׳ בסיפור, כמי שמציע פיסת ידע חשובה או מייצג זכרון קיבוצי ובכך מחלץ את גיבור הסיפור ממצוקה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">חמשת הפרקים עטופים במבוא מזה ובסוף דבר מזה. סוף הדבר נושא את הכותרת ׳לקרוא באזורי הצל׳ והמחברים מעלים בו כמה הרהורים תאורטיים על העקרונות הפרשניים והרעיוניים שהנחו אותם בקריאת הטקסטים.</div><div style="text-align: justify;">הספר נחתם ברשימה ביבליוגרפית עשירה ומעשירה, ומפתחות מועילים: מפתח מקורות ומפתח נושאים.</div><div style="text-align: justify;">לטעמי היה מתאים לחלק את הרשימה הביבליוגרפית ל׳מקורות ראשוניים׳ ול׳מקורות משניים׳ עם תת-חלוקות. הבחנה כזאת היתה מעבירה את ספרם של ש׳ שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, 1996, ממדור ׳שירה ופרוזה׳ שברשימה בעיצובה הנוכחי ל׳מקורות ראשוניים׳.</div><div style="text-align: justify;">לרשימת הספרים על הזיקנה במחקר הייתי מוסיפה את האסופה החשובה שערך ארנולד רוזין, הזדקנות וזיקנה בישראל, 2003.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">שם הספר, ׳קרובים נעשו רחוקים׳ נשאב מהכתוב בתלמוד הבבלי המתאר את החלשות הגוף בזקנה: ׳סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלוש [הזקן הנתמך במקל נראה כבעל שלוש רגלים], משים שלום בבית בטל׳ (שבת קנב ע״א).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הספר מצטיין בעומק חשיבה, ברגישות ספרותית החושפת דקויות בנפש האדם ובלשון יפיפיה ומדוייקת. הדיונים בספרות חז״ל מעוטרים בהתייחסות לספרות ולאומנות מן העת החדשה והם מעניקים לניתוחים האקדמיים אווירה מרוממת של ׳מעבר׳.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">המחברים הם פרופ׳ מירה בלברג מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ופרופ׳ חיים וייס מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. תחום התמחותה של בלברג הוא היסטוריה תרבותית של היהדות העתיקה ובעיקר חקר ספרות חז״ל ומרבית מחקריו של וייס מתמקדים בספרות חז״ל, עם דגש על התלמוד הבבלי, ובהתקבלותה של ספרות חז"ל בספרות העברית המודרנית.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">באופן טבעי הספר מכוון לחוקרי ספרות חז״ל אבל לא רק או בעיקר אליהם, וזה ניכר כבר ממשפט הפתיחה של הספר: ׳כיצד נוכל להגיע לזיקנה מופלגת ועם זאת להישאר פעילים, חיוניים ובריאים?׳ (עמ׳ 1). קישור התובנות על הזקנה למציאות החיים של קוראות וקוראי הספר מתבטא בשיבוץ הגדים דוגמת: יש בכוחן של תובנות אלה ׳להדהד עד ימינו אנו׳. גם מבנה הדיונים מתאים לקהל המשכיל אך הלא בהכרח מקצועי. תחילה באים הגדים עקרוניים, שאין בהם כדי להטיל מורא על קוראות וקוראים שאינם בני בית בספרות חז״ל בכלל ובתלמוד הבבלי בפרט, ורק אחר כך מגיע הדיון לכתובים החז״ליים הרלוונטיים. מיותר לציין שכל המובאות מהתלמוד מודפסות עם סימני פיסוק, ואם הן בארמית יבוא גם תרגומן בצידן. </div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">את ריבוי ההתיחסויות לתלמוד הבבלי דווקא מסבירים המחברים בכך שיוצריו התעניינו בזיקנה הרבה יותר מעמיתיהם יוצרי הספרות הארץ ישראלית, כנראה בגלל השפעת הסביבה התרבותית שלו ובגלל אופיו הספרותי המיוחד, שבולטת בו הנטייה להעניק עומק פסיכולוגי לדמויות.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">המחברים נותנים שני הסברים לבחירה בנושא הזקנה לספרם: האחד הוא העניין הגובר בזיקנה כתופעה תרבותית וחברתית ׳בהווה ובעבר כאחד׳ ומשנהו הוא ההתעלמות המוחלטת כמעט מזיקנה ומזקנים בחקר ספרות חז״ל. אבל חז״ל עצמם לא הירבו כל כך לעסוק בנושא. את גישתם ניתן לחלק באופן גס לשתי קטגוריות: ׳זקן׳ כאדם מכובד הנמנה עם האליטה הרבנית, ו׳זקן׳ או ׳זקנה׳ כציון לאנשים בסוף ימיהם: חלשים, מוגבלים ובלתי פוריים. כאן יש לתת את הדעת להבט המגדרי, המעסיק מאד את מחברי הספר: נשים זקנות שייכות רק לקטגוריה השניה… </div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">כאן הייתי מעירה, שאמנם אין התייחסות ל׳זקנה׳ כדמות מכובדת באליטה הרבנית, אב</span><span style="font-family: times;">ל לא כל ׳זקנה׳ מתוארת בהכרח כחלשה ומוגבלת. אדרבא, כאשר מבארים בבלי שבת קנב ע״א את דברי ברזילי הגלעדי לדוד בשמ״ב יט,לו אומרים בין השאר ׳בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע - מכאן שדעותן של זקנים משתנות, אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות...׳, ואז מביאים דוגמא נגדית. היתה אמה בבית רבי, שהיתה מעל גיל 80, הייתה בת 92 ועדיין שפתותיה הרגישות איפשרו לה להפליא במלאכת הבישול (הייתה שפית מצטיינת בלשוננו אנו...): ׳אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא׳.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">העיסוק בנשים זקנות בספרות חז״ל הוא מועט כי ספרות זו ככלל נוצרה על ידי גברים למען גברים ועניינה בנשים מוגבל בעיקרו לתחומים שיש להם השלכה ישירה על גברים - בראש ובראשונה מיניותה של האישה וחובותיה וזכויותיה במסגרת הנישואין. על טיעונים אלה של המחברים הייתי מוסיפה שבתקופת חז״ל, כמו בכל ההסטוריה עד העת החדשה, תוחלת החיים של הנשים היתה קצרה מזו של הגברים, כך שממילא באופן אובייקטיבי היו פחות זקנות מזקנים.</div><div style="text-align: justify;">החלוקה העקרונית לשתי קטגוריות היא נוחה אך טעונת עידון. המחברים מקבלים את הדעה שאין לאדם גיל אחד כי אם ששה גילים שונים: כרונולוגי, ביולוגי, קוגניטיבי, רגשי, חברתי ותפקודי, ואין בהכרח הלימה פשוטה ביניהם. יחד עם זאת, מכמה טקסטים חז״ליים עולה שגיל 60 נחשב לנקודת המפנה מבגרות לזיקנה, וגיל 70 נחשב לזיקנה מופלגת (על פי הערכות רק כששה עד שמונה אחוז מן האוכלוסיה הגיעו לגיל זה).</div><div style="text-align: justify;">הספר חוקר את דימויי הזיקנה בספרות חז״ל, תוך כדי התמקדות בפערים ובמתחים בין תפיסות של גיל זיקנה ייצוגי ואידיאלי מחד גיסא, ובין המציאות הפסיכולוגית, הפיזיולוגית והחברתית המורכבת של גיל הזיקנה מאידך גיסא.</div><div style="text-align: justify;">לאור השימוש הנרחב בספר במושגים מרכזיים מחקר הזיקנה יש להתפלא שאין בו התייחסות למושג ה׳גילנות׳ (Ageism) שטבע הגרונטולוג רוברט ניל באטלר (Robert Neil Butler) במאמרו המפורסם משנת 1969.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">עיקר עניינו של הספר הוא במקורות חז״ליים שעניינם הגלוי איננו הזיקנה, אבל שהזיקנה ממלאת בהם מקום חשוב. מקורות כאלה מאפשרים להתבונן בייצוגי הזיקנה בספרות חז״ל כחלק ממארגים תרבותיים וחברתיים רחבים ולא כתופעה מבודדת מהקשריה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הספר שלפנינו הוא קנקן המלא כל טוב: חכמה, דעת, יופי פיוטי ועומק הגותי והוא מומלץ בחום רב. </div></span><br class="Apple-interchange-newline" /><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">מאחר שהספר מתאפיין ברגישות מגדרית גבוהה אחתום את סקירתי הקצרה בנבואת הנביא זכריה לימים עתידיים שמככבים בה ילדים וילדות, זקנים וזקנות: </div></span><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם</div><div style="text-align: justify;">וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים</div><div style="text-align: justify;">וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת</div><div style="text-align: justify;">מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ (ח,ד-ה).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"> הנביא מציג את שני הקצוות של מחזור החיים של האדם: הילדות והזקנה. כוח החיים מתבטא כאן גם בפריון הגבוה, הרי הילדים והילדות ממלאים את רחובות ירושלים, וגם בתוחלת החיים הגבוהה של האנשים. הילדים דינמיים (משחקים ברחובות) והזקנים סטטיים (יושבים שעונים על מקלם), ואלה ואלה רגועים ושלווים בלי חרדה מפני צר ואויב שעלול לגרום למותם בטרם עת. ירושלים החזונית של הנביא זכריה עתידה להיות עיר שבה השלום יאפשר מיצוי אופטימלי של תוחלת החיים האפשרית לאדם תוך זכיה ב׳זיקנה טובה׳. </div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span><div style="text-align: justify;"><br /></div></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-12761811825481005652024-01-30T09:14:00.008+02:002024-01-30T09:15:17.538+02:00איכה נפלה אלינו הארזים שלהבת?<div><span style="font-family: times;"><a href="http://mikrarevivim.blogspot.com/2022/06/blog-post_27.html" target="_blank">שולה ברנע</a>, משוררת ולשונאית</span></div><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgNNizQOQMWCw7j7ZtEh-xWRP37opU6CA-6PWgr0jH5AAjM9stiL383qwINvV8JmzRLrmA-cnoUSt8VGnoWsObzEMpwUt6qTH9rFhQgxvsSo-qOehHGMGJ8u-Jn5lsbK97xSJP3AtJCLzX3CbwabPA377rFzZMnV1EdDVlFSNYGppgk83bpHydCyFpUIUj2/s2281/Lebanon_cedar_forest.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="1220" data-original-width="2281" height="214" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgNNizQOQMWCw7j7ZtEh-xWRP37opU6CA-6PWgr0jH5AAjM9stiL383qwINvV8JmzRLrmA-cnoUSt8VGnoWsObzEMpwUt6qTH9rFhQgxvsSo-qOehHGMGJ8u-Jn5lsbK97xSJP3AtJCLzX3CbwabPA377rFzZMnV1EdDVlFSNYGppgk83bpHydCyFpUIUj2/w400-h214/Lebanon_cedar_forest.jpg" width="400" /></span></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><a href="אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר. (2024, January 25). In Wikipedia. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9D_%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%96%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%A4%D7%9C%D7%94_%D7%A9%D7%9C%D7%94%D7%91%D7%AA_%D7%9E%D7%94_%D7%99%D7%A2%D7%A9%D7%95_%D7%90%D7%96%D7%95%D7%91%D7%99_%D7%A7%D7%99%D7%A8" target="_blank"><span style="font-family: times;">ארזים בלבנון</span></a></td></tr></tbody></table><span style="font-family: times;"><br /></span><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><b><span style="font-family: times;">אזובי הקיר </span></b></div><span style="font-family: times;"><br />אֵיכָה נָפְלָה עָלֵינוּ הָאֲרָזִים שַׁלְהֶבֶת?<br /><br />פֶּתַע נִהְיֵנוּ כַּאֲזוֹבֵי הַקִּיר<br /><br />לְלֹא תֹּאַר אוֹ שֵׁם,<br /><br />נַעֲרֹג לִהְיוֹת שׁוּב אֲרָזִים,<br /><br />כְּלַפִּיד הַבּוֹעֵר לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה-<br /><br />לֹא נֶחְדַּל וְלֹא נִשְׁקֹט.<br /><br />עַד עֲטַרְתֵּנוּ תָּשׁוּב לְְרָאשֵׁינוּ</span><br />ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-34062511764565715372024-01-28T12:22:00.001+02:002024-01-28T12:23:47.900+02:00האם נספר לילדים על השואה? על ספרה של יעקבה סצ׳רדוטי, מה נספר לטף? עיון בספרות שואה לגיל הרך<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span><span style="font-family: times;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhtPdXpPb4elq0vAIDXz1L4s2CR_lUOwBsVXmKq5q5GEUu18Xdq4CpJeEKOQ2_-y2c-48-QFtVi6hIf9L6p_SKYnPRBIMgV8EdXoDQ0NKGQ7qeXHlcB1g9wFvEeN0gXB4sgQXDtBFK1CYGnsb8aMwCFk9dj8qvSYooNGKZ_AdS6cPzDdiFkF9WoBgECX4wK/s410/cover.png" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="410" data-original-width="266" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhtPdXpPb4elq0vAIDXz1L4s2CR_lUOwBsVXmKq5q5GEUu18Xdq4CpJeEKOQ2_-y2c-48-QFtVi6hIf9L6p_SKYnPRBIMgV8EdXoDQ0NKGQ7qeXHlcB1g9wFvEeN0gXB4sgQXDtBFK1CYGnsb8aMwCFk9dj8qvSYooNGKZ_AdS6cPzDdiFkF9WoBgECX4wK/w260-h400/cover.png" width="260" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><a href="ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית יעקבה סצ׳רדוטי, מה נספר לטף? עיון בספרות שואה לגיל הרך, הוצאת מאגנס, ירושלים תשפ״ג 2023, 251 עמודים הספר יצא בסדרה ׳עיונים ומחקר בספרות ילדים׳, שמוקדשת לספרי מחקר עיוניים הבוחנים את השדה של ספרות הילדים העברית והכללית כחלק ממסורת המחקר הספרותי. המחברת היא פרופ׳ יעקבה סצ׳רדוטי, חוקרת ספרות וספרות ילדים במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. הספר הוא המשך לשיעוריה של המחברת, ולספרה ״וניגון הגורל: השואה בקומיקס 1958-1942״, עולם חדש 2018. אדם נכנס לחנות ספרים ועל המדף הוא רואה ספר הנושא את הכותרת ׳מה נספר לטף?׳ הכתובה באדום על רקע צהבהב כחלחל ואיור של צעצועי עץ: חייל מחייך וסוס נדנדה. המחשבה הטבעית במקרה כזה היא לחשוב על סיפורים נחמדים לגיל הרך. השואה כלל איננה נזכרת על הכריכה החיצונית של הספר, ומי היה מעלה על דעתו שמדובר בספר מחקר העוסק בספרות ילדים על השואה? הכיוון הזה מתברר לראשונה רק מעמוד השער של הספר שבו מודפסת באותיות קטנות מתחת לכותרת ״מה נספר לטף?״ כותרת משנה המבארת את טיב הספר ״עיון בספרות שואה לגיל הרך״. ספרות שואה לגיל הרך? שואל את עצמו האדם המצוי. האם אפשר או רצוי להביא לילדים רכים בשנים סיפורים על התופת הנאצית וזוועותיה? סיפורים על שכול, עינויים, רציחות ומאבקי הישרדות בעולם אכזר? לילדים הרכים, בהבדל מהמבוגרים, אין יותר מדי חופש בחירה בעניין הסיפורים שייכנסו לעולמם. הרי הם עדיין אינם יודעים לקרוא, אינם הולכים באופן עצמאי לספריה להחליף ספרים ובוודאי ובוודאי שאינם יוצאים לרכוש לעצמם ספרים. הם תלויים לחלוטין במזון הרוחני שהמבוגרים מספקים להם: ההורים וקרובי משפחה, גננות ומורים לגיל הרך. הספרות המקובלת לגיל הרך בעולם המערבי של היום, בוחרת בנושאים הקרובים לעולמם של הילדים, ושואפת להעביר להם מסרים חינוכיים-ערכיים, להקנות להם ידע רלוונטי על העולם, ולא פעם אף להקנות להם הרגלי בריאות ועצמאות. הספרות היא גם אמצעי חשוב לחינוך לשוני וספרותי. ולמראה הספר החדש נמשיך לתהות: אילו מילים ומושגים נרצה להקנות לילדים הרכים? האם מילים כמו שואה, גטו, גירוש, טרנספורטים, מחנות ריכוז ומוות, נאצים, יריות, מגפי קלגסים, יתמות, ומוות מקור רעב שריפה ומעשי אלימות קשים שלא ברא השטן? האם זה נכון מבחינה מוסרית להכניס אימה לעולמם? ואתם, הסבתא והסבא, מה תבחרו להעניק לנכדתכם בת החמש: את ״פו הדוב״ או ספר על השואה? ואם לא די בכך, האם בימים אלה אחרי הטבח המחריד של השבעה באוקטובר 2024, וטראומת החטופות והחטופים הקורעת את לבבותינו, מתאים לספר לטף על השואה? השאלות הנוקבות הללו ממש מזמינות באופן פרדוכסלי לעיין בספר. ויש לציין שמדובר בספר מחקר חשוב, יסודי, מעמיק ורחב אופקים. כמקובל בספרי עיון בא בראש הספר פרק ה״תודות״ הקלאסי, והתודה הראשונה והמצמררת היא ״אתם, הילדים שלא זכיתם לגדול; אתם הילדים שנכפה עליכם לגדול מהר מדי, הספר הזה גדל בזכותכם״. לספר שלפנינו שבעה פרקים וביבליוגרפיה. אין בו מפתחות עניינים ונושאים שבוודאי היו יכולים להיות לעזר לחוקרים. שמות הפרקים מלמדים על תכני הספר בצורה מדוייקת, פיוטית ומתאימה לעולמם של ילדי הגיל הרך, סבתותיהם וסביהם, שהרי הנשאים העיקריים של זכרון השואה בימינו הם בני הדור השלישי והרביעי לשואה: פתאום עכשיו פתאום היום חלון משקיף לים התיכון רק חולם להיות אדם סוחבים ביחד סל אחד לא בכתה כי איתה בובתה מילים שלא אמרנו היכונות בשתיקה אל תשכו לזכור ותזכרו לשכוח: הערה לסיום הפרק הראשון עוסק בהבטי היסוד לדיון, כפי שניתן להיווכח מרשימת נושאיו: אתה מעצב את הישראלי של הדור הבא הלפיד עובר עכשיו מיד ליד תגיד לו עזוב, אל תשאל בפרק הזה עוסקת המחברת בתהליך הבנייתו של הזכרון הקיבוצי הישראלי על ההשמדה השיטתית על יהדות אירופה, משנות הארבעים ועד היום. חבל שאין התייחסות לשואת יהדות המזרח, צפון אפריקה ופרעות הפרהוד. המחברת מדברת בצדק על המתח בין תפיסת השואה כחוויה ישירה-אישית לתפיסתה כחוויה עקיפה, כאירוע היסטורי-לאומי ומציינת כי בימינו ניכר הנסיון המוסדי ההגמוני לאזן בין שתי החוויות, הישירה והעקיפה. היא סוקרת את התוכניות החינוכיות השונות של ״יד ושם״ ושל ״משרד החינוך״ ועוברת לנושא החקיקה בעניין. בשנת 1953 חוקקה כנסת ישראל את חוק החינוך הממלכתי התשי״ג-1953 שהדגיש את הלך הרוח האידאולוגי-ציוני-לאומי שעל ברכיו התחנך הדור הצעיר אז. בשנת 1980 הכניסה הכנסת תיקון לחוק הזה ונוספו בו המטרה ״תודעת זכרון השואה״. ולראשונה נכללה השואה כנושא חובה בלימודי ההיסטוריה של עם ישראל בחטיבה העליונה, וכעבור כמה שנים גם בחטיבת הביניים. במקביל לכך התחילו להתמסד המסעות לפולין. בשנת 2000 נכנס תיקון נוסף לחוק החינוך הממלכתי. את המטרה ״להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל ועל תודעת זיכרון השואה והגבורה״ החליפה המטרה: ״ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה ולחנך לכבדם״. בשנת 2010 כתב מבקר המדינה שיש להטמיע את תודעת השואה במערכת החינוך כחלק בלתי נפרד של הלמידה. השואה זוכה בימינו לתהודה גם בתרבות הפופולרית, בישראל ובמידה מסויימת גם בעולם, והשינויים שחלו בחברה הישראלית הביאו אל ספרות הילדים סוגה חדשה - ספרות שואה לגיל הרך. בספרות זו העמידו במרכז את הפרט ואת גבורת ההישרדות היומיומית, נתנו מקום לחסידי אומות העולם, וגם להוצאתן של יצירות מתורגמות. משנות התשעים של המאה העשרים ועד עכשיו ראו אור 31 ספרי שואה לגיל הרך - דהיינו ספרים לילדים בגיל 4 עד 7. ויש לשער שלפחות לחלק מהם יש תפקיד בתוכנית הוראת השואה בתוכנית הלימודים לגיל הרך של משרד החינוך. ברשימת מחברי הספרים לגיל הרך על נושא השואה בולט חלקן של הנשים-המחברות. אמנה כאן כמה מהספרים שנזכרים בספר: אבא קובנר, משהו על לויתנים (1989) בת שבע דגן, צ׳יקה הכלבה בגטו (1991) רשל אוספטר-דויב, ילד כוכב (2008) איריס ארגמן, הדובי של פרד (2009) דבורה קיפניס, המפוחית של שמוליק (2011) טומי אונגרר, אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע (2014) תמר מאיר, חנות הגלידה של פרנץ׳סקו טירלי (2017) איילה פרץ, אצטרובל ברוח (2020) על אלה הייתי מוסיפה את ספרה של סבינה סעד, המחברת אומרת שעד עתה לא נערך מחקר מעמיק על ספרות השואה לגיל הרך. הספר שלפנינו דן בספרות הילדים לגיל הרך ומתייחס אליה בראש ובראשונה כאל ספרות. הוא מתעמק בטיבן ובערכן הלשוני של היצירות והפן האיורי והאסתטי שלהן, שהוא חשוב מאד בספרות ילדים בכלל ובספרות לגיל הרך בפרט. הפרקים ׳חלון משקיף לים התיכון׳, ׳להיות אדם׳ ו׳סוחבים ביחד סל אחד׳ עוסקים במהותם המבנית-אידאולוגית של שלושה ערכים מרכזיים בספרות השואה לגיל הרך: הלאומי, המוסרי-הומני והמשפחתי-שושלתי; בעיצובם, בייצוגם ובהנחלתם ביצירות. שני הפרקים העוקבים, ׳לא בכתה כי איתה בובתה׳, ו׳מילים שלא אמרנו היכונו בשתיקה׳, מתמקדים בשימוש ב׳אובייקט מעבר׳, ב׳דמיון ילדי׳ וב׳שתיקות טקסטואליות׳ כחוטים המקשרים בין הילד מכאן לילד משם, ובונים הזדהות ושימור זיכרון כאלמנטים המבקשים לשלב באופן אקטיבי את הנמען המבוגר ביצירה. 31 ספרים על השואה המיועדים לגיל הרך ראו אור בישראל מאז תחילת שנות התשעים ועד תחילת העשור השלישי של המאה העשרים ואחת. רובם מקור ומיעוטם תרגום. ביצירות המקור שולט הנרטיב הציוני. רק ישראל תספק ליהודים הגנה מדורשי רעתם.: אל דאגה, ילדים! לכם לא יקרה דבר כזה ולא דומה לזה! בינתיים קמה מדינת ישראל, ואתם מרגישים בטוחים וגאים. אתם נולדתם בה, ואתם יודעים ותדעו להגן עליה בכל מקרה! טייטלבוים עליזה, סיפורה של לולו, חולון 2014, עמ׳ 37 השואה עוררה, מעוררת ותעורר סוגיות תאולוגיות כבדות. אבל בגלל גילם הצעיר של הילדים הן מהדהדות במשורה ובעיקר בדברים על כוחה של התפילה ושל האמונה. המחברת כותבת בסיום ספרה: ״אל תשכחו לזכור וזיכרו לשכוח״ (עמ׳ 236). ספרות שואה טובה לגיל הרך משדרת לילדים שיש לזכור את העבר אך גם לשכוח כדי לזכור את נקודות האור שבתוך האפילה. ספרות השואה לגיל הרך היא סוכנת זכרון. היא נוגעת בכאב אך ׳״איננה מחטטת בפצע הפתוח… היא ממקמת את האירוע ההיסטורי בתוך הזכרון הקולקטיבי, בתחילה כפרשנות אישית ילדית ולכשיגדל הילד כפרשנות קולקטיבית״ (שם). ספרות ילדים נמדדת כמו כל ספרות בערכה הפואטי ויש חשיבות בהפניית הזרקור לרגעים של חסד וסולידריות אנושיים ולא להבטים הירואיים דווקא. אהרן אפלפלד כתב שקורבנות השואה נזכרים הרבה פעמים כמספרים ולכן תפקידה של הספרות לשחזר את הדמות האנושית שמאחריהן, וזה נר לרגלי ספרה החדש של יעקבה סצ׳רדוטי. הספר אינו פותר ואינו יכול לפתור את הסוגיות הכבדות שיצרו ויוצרות ויכוח מר ונמהר על תקינות החשיפה של ילדים בגיל הרך לשואה. שוב צפות מאליהן השאלות: האם נכון לחשוף ילדים לזוועות? האם הן לא ימוטטו את תחושת הבטחון שלהם ותהיה לה השפעה טראומטית עליהם? האם ניתן בכלל לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? ואם נעלים את השואה מהדור הצעיר האם לא נהיה משתפי פעולה עם הנאצים? (עמ׳ 17) האם תכתב ספרות ילדים על הטבח של השבעה באוקטובר 2024? ימים יגידו." target="_blank">הוצאת מאגנס</a></td></tr></tbody></table><br /></span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">יעקבה סצ׳רדוטי, מה נספר לטף? עיון בספרות שואה לגיל הרך, <a href="https://www.magnespress.co.il/book/%D7%9E%D7%94_%D7%A0%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%9C%D7%98%D7%A3-8471" target="_blank">הוצאת מאגנס</a>, ירושלים תשפ״ג 2023, 251 עמודים</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הספר יצא בסדרה ׳עיונים ומחקר בספרות ילדים׳, שמוקדשת לספרי מחקר עיוניים הבוחנים את השדה של ספרות הילדים העברית והכללית כחלק ממסורת המחקר הספרותי.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">המחברת היא פרופ׳ יעקבה סצ׳רדוטי, חוקרת ספרות וספרות ילדים במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. הספר הוא המשך לשיעוריה של המחברת, ולספרה ״וניגון הגורל: השואה בקומיקס 1958-1942״, עולם חדש 2018.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אדם נכנס לחנות ספרים ועל המדף הוא רואה ספר הנושא את הכותרת ״מה נספר לטף?״ הכתובה באדום על רקע צהבהב-כחלחל ואיור של צעצועי עץ: חייל מחייך וסוס נדנדה. המחשבה הטבעית במקרה כזה היא שהספר עוסק בסיפורים נחמדים לגיל הרך. השואה כלל איננה נזכרת על הכריכה החיצונית של הספר, ומי היה מעלה על דעתו שמדובר בספר מחקר העוסק בספרות ילדים על השואה? הכיוון הזה מתברר לראשונה רק מעמוד השער של הספר שבו מודפסת באותיות קטנות מתחת לכותרת ״מה נספר לטף?״ כותרת משנה המבארת את טיב הספר ״עיון בספרות שואה לגיל הרך״. </div><div style="text-align: justify;">ספרות שואה לגיל הרך? שואל את עצמו האדם המצוי. האם אפשר או רצוי להביא לילדים רכים בשנים סיפורים על התופת הנאצית וזוועותיה? סיפורים על שכול, עינויים, רציחות ומאבקי הישרדות בעולם אכזר?<span><a name='more'></a></span></div><div style="text-align: justify;">לילדים הרכים, בהבדל מהמבוגרים, אין יותר מדי חופש בחירה בעניין הסיפורים שייכנסו לעולמם. הרי הם עדיין אינם יודעים לקרוא, אינם הולכים באופן עצמאי לספריה להחליף ספרים ובוודאי ובוודאי שאינם יוצאים לרכוש לעצמם ספרים. הם תלויים לחלוטין במזון הרוחני שהמבוגרים מספקים להם: ההורים וקרובי משפחה, גננות ומורים לגיל הרך. הספרות המקובלת לגיל הרך בעולם המערבי של היום, בוחרת בנושאים הקרובים לעולמם של הילדים, ושואפת להעביר להם מסרים חינוכיים-ערכיים, להקנות להם ידע רלוונטי על העולם, ולא פעם אף להקנות להם הרגלי בריאות ועצמאות. הספרות היא גם אמצעי חשוב לחינוך לשוני וספרותי. ולמראה הספר החדש נמשיך לתהות: אילו מילים ומושגים נרצה להקנות לילדים הרכים? האם מילים כמו שואה, גטו, גירוש, טרנספורטים, מחנות ריכוז ומוות, נאצים, יריות, מגפי קלגסים, יתמות, ומוות מקור, רעב, שריפה ומעשי אלימות קשים שלא ברא השטן? האם זה נכון מבחינה מוסרית להכניס אימה לעולמם? ואתם, הסבתא והסבא, מה תבחרו להעניק לנכדתכם בת החמש: את ״פו הדוב״ או ספר על השואה? ואם לא די בכך, האם בימים אלה אחרי הטבח המחריד של השבעה באוקטובר 2024, וטראומת החטופות והחטופים הקורעת את לבבותינו, מתאים לספר לטף על השואה?</div><div style="text-align: justify;">השאלות הנוקבות הללו ממש מזמינות באופן פרדוכסלי לעיין בספר. ויש לציין שמדובר בספר מחקר חשוב, יסודי, מעמיק ורחב אופקים.</div><div style="text-align: justify;">כמקובל בספרי עיון בא בראש הספר פרק ה״תודות״ הקלאסי, והתודה הראשונה והמצמררת היא ״אתם, הילדים שלא זכיתם לגדול; אתם הילדים שנכפה עליכם לגדול מהר מדי, הספר הזה גדל בזכותכם״.</div><div style="text-align: justify;">לספר שלפנינו שבעה פרקים וביבליוגרפיה. אין בו מפתחות עניינים ונושאים שבוודאי היו יכולים להיות לעזר לחוקרות וחוקרים.</div><div style="text-align: justify;">שמות הפרקים מלמדים על תכני הספר בצורה מדוייקת, פיוטית ומתאימה לעולמם של ילדי הגיל הרך, וסבתותיהם וסביהם, שהם הנשאים העיקריים של זכרון השואה בימינו כבני הדור השלישי והרביעי לשואה:</div><div style="text-align: justify;">פתאום עכשיו פתאום היום</div><div style="text-align: justify;">חלון משקיף לים התיכון</div><div style="text-align: justify;">רק חולם להיות אדם</div><div style="text-align: justify;">סוחבים ביחד סל אחד</div><div style="text-align: justify;">לא בכתה כי איתה בובתה</div><div style="text-align: justify;">מילים שלא אמרנו היכונות בשתיקה</div><div style="text-align: justify;">אל תשכחו לזכור ותזכרו לשכוח: הערה לסיום</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">פרקו הראשון של הספר עוסק בהבטי היסוד לדיון, כפי שניתן להיווכח מרשימת נושאיו:</div><div style="text-align: justify;">אתה מעצב את הישראלי של הדור הבא</div><div style="text-align: justify;">הלפיד עובר עכשיו מיד ליד</div><div style="text-align: justify;">תגיד לו עזוב, אל תשאל</div><div style="text-align: justify;"><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgazO_bhInSg6XUDbXWSSnYf_Exz62q7kgBRD7mjsAgDtlfH4fqBuNMoPigZEwIMwbGn5r_2vARXN_Pw6p5tgy0bez7DyuOfKdXSuOGJqDC5jkWj3SWZtknwKvv8GqXJgIqAlasIOr2-moouZD1I5PF8CHOxKXb5tV86_TXWylQeNkjnuTdipR9vjEy-abr/s982/%D7%9E%D7%94%20%D7%90%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%9C%D7%98%D7%A3.png" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="470" data-original-width="982" height="191" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgazO_bhInSg6XUDbXWSSnYf_Exz62q7kgBRD7mjsAgDtlfH4fqBuNMoPigZEwIMwbGn5r_2vARXN_Pw6p5tgy0bez7DyuOfKdXSuOGJqDC5jkWj3SWZtknwKvv8GqXJgIqAlasIOr2-moouZD1I5PF8CHOxKXb5tV86_TXWylQeNkjnuTdipR9vjEy-abr/w400-h191/%D7%9E%D7%94%20%D7%90%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%9C%D7%98%D7%A3.png" width="400" /></a></div></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בפרק הזה עוסקת המחברת בתהליך הבנייתו של הזכרון הקיבוצי הישראלי על ההשמדה השיטתית על יהדות אירופה, משנות הארבעים ועד היום. חבל שאין בו התייחסות לשואת יהדות המזרח, צפון אפריקה ופרעות הפרהוד.</div><div style="text-align: justify;">המחברת מדברת בצדק על המתח בין תפיסת השואה כחוויה ישירה-אישית לתפיסתה כחוויה עקיפה, כאירוע היסטורי-לאומי ומציינת כי בימינו ניכר הנסיון המוסדי ההגמוני לאזן בין שתי החוויות, הישירה והעקיפה.</div><div style="text-align: justify;">היא סוקרת את התוכניות החינוכיות השונות של ״יד ושם״ ושל ״משרד החינוך״ ועוברת לנושא החקיקה בעניין. בשנת 1953 חוקקה כנסת ישראל את חוק החינוך הממלכתי התשי״ג-1953 שהדגיש את הלך הרוח האידאולוגי-ציוני-לאומי שעל ברכיו התחנך הדור הצעיר אז. בשנת 1980 הכניסה הכנסת תיקון לחוק הזה ונוספו בו המטרה ״תודעת זכרון השואה״. ולראשונה נכללה השואה כנושא חובה בלימודי ההיסטוריה של עם ישראל בחטיבה העליונה, וכעבור כמה שנים גם בחטיבת הביניים. במקביל לכך התחילו להתמסד המסעות לפולין. בשנת 2000 נכנס תיקון נוסף לחוק החינוך הממלכתי. את המטרה ״להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל ועל תודעת זיכרון השואה והגבורה״ החליפה המטרה: ״ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה ולחנך לכבדם״. בשנת 2010 כתב מבקר המדינה שיש להטמיע את תודעת השואה במערכת החינוך כחלק בלתי נפרד של הלמידה.</div><div style="text-align: justify;">השואה זוכה בימינו לתהודה גם בתרבות הפופולרית, בישראל ובמידה מסויימת גם בעולם, והשינויים שחלו בחברה הישראלית הביאו אל ספרות הילדים את הסוגה החדשה הזאת - ספרות שואה לגיל הרך. בספרות זו העמידו במרכז את הפרט ואת גבורת ההישרדות היומיומית, נתנו מקום לחסידי אומות העולם. </div><div style="text-align: justify;">משנות התשעים של המאה העשרים ועד עכשיו ראו אור 31 ספרי שואה לגיל הרך (חלקם מתורגמים) - דהיינו ספרים לילדים בגיל 4 עד 7. ויש לשער שלפחות לחלק מהם יש תפקיד בתוכנית הוראת השואה בתוכנית הלימודים לגיל הרך של משרד החינוך. ברשימת הספרים הזאת בולט חלקן של הנשים-המחברות. אמנה כאן כמה מהספרים שנזכרים בספר:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אבא קובנר, משהו על לויתנים (1989)</div><div style="text-align: justify;">בת שבע דגן, צ׳יקה הכלבה בגטו (1991)</div><div style="text-align: justify;">רשל אוספטר-דויב, ילד כוכב (2008)</div><div style="text-align: justify;">איריס ארגמן, הדובי של פרד (2009)</div><div style="text-align: justify;">דבורה קיפניס, המפוחית של שמוליק (2011)</div><div style="text-align: justify;">טומי אונגרר, אוטו: אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע (2014)</div><div style="text-align: justify;">תמר מאיר, חנות הגלידה של פרנץ׳סקו טירלי (2017)</div><div style="text-align: justify;">איילה פרץ, אצטרובל ברוח (2020)</div></span><div><span style="font-family: times;"><span>על אלה הייתי מוסי</span>פה את סיפורה של סבינה סעד, <a href="http://mikrarevivim.blogspot.com/2016/05/blog-post_73.html#more" target="_blank">הסיפור המופלא של כוכבי השמיים וכוכבי הארץ: סיפור קטן לילדים</a>.<br /></span><br /></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">הספר החלוצי שלפנינו דן בספרות הילדים לגיל הרך ומתייחס אליה בראש ובראשונה כאל ספרות. הוא מתעמק בטיבן ובערכן הלשוני של היצירות ובפן האיורי והאסתטי שלהן, שהוא חשוב מאד בספרות ילדים בכלל ובספרות לגיל הרך בפרט.</div><div style="text-align: justify;">הפרקים ׳חלון משקיף לים התיכון׳, ׳להיות אדם׳ ו׳סוחבים ביחד סל אחד׳ עוסקים במהותם המבנית-אידאולוגית של שלושה ערכים מרכזיים בספרות השואה לגיל הרך: הלאומי, המוסרי-הומני והמשפחתי-שושלתי; בעיצובם, בייצוגם ובהנחלתם ביצירות. שני הפרקים העוקבים, ׳לא בכתה כי איתה בובתה׳, ו׳מילים שלא אמרנו היכונו בשתיקה׳, מתמקדים בשימוש ב׳אובייקט מעבר׳, ב׳דמיון ילדי׳ וב׳שתיקות טקסטואליות׳ כחוטים המקשרים בין הילד מכאן לילד משם, ובונים הזדהות ושימור זיכרון כאלמנטים המבקשים לשלב באופן אקטיבי את הנמען המבוגר ביצירה.</div><div style="text-align: justify;"><div><br class="Apple-interchange-newline" /> ביצירות המקור שולט הנרטיב הציוני. רק ישראל תספק ליהודים הגנה מדורשי רעתם:</div><div><br /></div><div>אל דאגה, ילדים!</div><div>לכם לא יקרה דבר כזה ולא דומה לזה!</div><div>בינתיים קמה מדינת ישראל,</div><div>ואתם מרגישים בטוחים וגאים.</div><div>אתם נולדתם בה,</div><div>ואתם יודעים ותדעו להגן עליה בכל מקרה!</div><div><br /></div><div>טייטלבוים עליזה, סיפורה של לולו, חולון 2014, עמ׳ 37</div><div><br /></div></div><div style="text-align: justify;">השואה עוררה, מעוררת ותעורר סוגיות תאולוגיות כבדות. אבל בגלל גילם הצעיר של הילדים הן מהדהדות במשורה ובעיקר בדברים על כוחה של התפילה ושל האמונה.</div><div style="text-align: justify;">המחברת כותבת בסיום ספרה: ״אל תשכחו לזכור וזיכרו לשכוח״ (עמ׳ 236). ספרות שואה טובה לגיל הרך משדרת לילדים שיש לזכור את העבר אך גם לשכוח כדי לזכור את נקודות האור שבתוך האפילה.</div><div style="text-align: justify;">ספרות השואה לגיל הרך היא סוכנת זכרון. היא נוגעת בכאב אך ׳״איננה מחטטת בפצע הפתוח… היא ממקמת את האירוע ההיסטורי בתוך הזכרון הקולקטיבי, בתחילה כפרשנות אישית ילדית ולכשיגדל הילד כפרשנות קולקטיבית״ (שם).</div><div style="text-align: justify;">ספרות ילדים נמדדת כמו כל ספרות בערכה הפואטי ומבחינה ערכית יש חשיבות בהפניית הזרקור לרגעים של חסד וסולידריות אנושיים לאו דווקא להבטים הירואיים.</div><div style="text-align: justify;">אהרן אפלפלד כתב שקורבנות השואה נזכרים הרבה פעמים כמספרים ולכן תפקידה של הספרות לשחזר את הדמות האנושית שמאחריהן, וזה נר לרגלי ספרה החדש של יעקבה סצ׳רדוטי.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הספר אינו פותר ואינו יכול לפתור את הסוגיות הכבדות שיצרו ויוצרות ויכוח מר ונמהר על תקינות החשיפה של ילדים בגיל הרך לשואה. שוב צפות מאליהן השאלות:</div><div style="text-align: justify;">האם נכון לחשוף ילדים לזוועות? האם הן לא ימוטטו את תחושת הבטחון שלהם ותהיה לה השפעה טראומטית עליהם? האם ניתן בכלל לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? ואם נעלים את השואה מהדור הצעיר האם לא נהיה משתפי פעולה עם הנאצים? (עמ׳ 17)</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אי אפשר לחתום סקירה זו בלי לשאול: האם ספרות ילדים על הטבח של השבעה באוקטובר 2024 תסייע לתווך את הזוועה לצעירי הדור? האם תיכתב ספרות כזאת? ימים יגידו.</div></span><div style="text-align: justify;"><br /></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-48100991228963245632024-01-26T19:05:00.004+02:002024-01-28T08:35:15.116+02:00מפתחות להקניית קריאה מושכלת של סיפור מקראי<span style="font-family: times;">ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית <br /> <br /> </span><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiXGkNb0ESaX3PtDBf2GNd_WoL1VMYk6bqEqvQSCmJmoP1iZmCar8OkBk7k9x7Tcuday6O-dNRGtf2LRh5rsntfp-313Ybgq2Tovmx9fG7QeBbxmgWXC-aRGK1yfAk4sI238sOWewErVf7I/s1600/polka-dot-owl-sitting-on-stack-of-books.png" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiXGkNb0ESaX3PtDBf2GNd_WoL1VMYk6bqEqvQSCmJmoP1iZmCar8OkBk7k9x7Tcuday6O-dNRGtf2LRh5rsntfp-313Ybgq2Tovmx9fG7QeBbxmgWXC-aRGK1yfAk4sI238sOWewErVf7I/w262-h400/polka-dot-owl-sitting-on-stack-of-books.png" width="262" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"></td></tr></tbody></table><br /><span style="font-family: times;"> </span><div><span style="font-family: times;">מוקדש לזכרו המבורך של ד"ר שמעון בר-אפרת,<br /> מורי לתנ"ך בתיכון ליד האוניברסיטה*<br /> <br /><div style="text-align: justify;">כל מורה טוב לתנ"ך רוצה להקנות לתלמידיו בבית הספר את התובנה שיש זיקה עמוקה בין דרכי עיצובו של סיפור מקראי לבין מסריו הרעיוניים. אך כיצד יעשה זאת? אילו עקרונות ירצה להקנות לתלמידיו כדי שאלה יפתחו רגישות לדרכי עיצובו של הסיפור המקראי? איזו רגישות תרצו אתם להקנות לתלמידיכם כדי שהם יוכלו בבוא היום לפענח בכוחות עצמם סיפורים מקראיים, גם כאלה שלא למדו או ילמדו בשיעוריכם (unseen)? הנה צרור מפתחות (תכניים, לשוניים וצורניים-מבניים) הפותח דלתות לעולמו של הסיפור מקראי. לגבי כל אחד מהם בנפרד ולגבי כולם כמכלול יש לשאול תמיד מהי תרומתו/תרומתם לחשיפת צפונותיו של הסיפור המסוים, מסריו ועמדותיו הערכיות. ברור שאין כל צורך להקנות לתלמידים את כל הצרור (שזו הרמה המחקרית האקדמית). לפעמים די במפתחות בודדים, ואפילו מפתח בודד עשוי להתגלות לפעמים כמפתח קסם הפותח צוהר לעולמות שלמים של משמעות. במתן המפתח(ות) יש להתחשב, כמו תמיד, בגילם של התלמידים, בכישוריהם, ברמתם ובידיעותיהם. 'ישמע חכם ויוסף לקח, ונבון תחבולות יקנה. להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם' (משלי א 5-6).<span><a name='more'></a></span></div> <div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">1. תיחום הסיפור.</div><div style="text-align: justify;">התיחום נקבע על פי צירוף של בחנים תכניים וצורניים. </div><div style="text-align: justify;">יש לברר אם ביצירה טמונה תבנית-על המגדירה את גבולותיו של הסיפור על פי התוכן (נושא, דמויות, מרחב, זמן), הסגנון, שימושי לשון מיוחדים או סמנים צורניים כגון נוסחאות פתיחה / סיום, מסגרת או 'מבנה טבעת' (הסיום ממין הפתיחה, אינקלוזיו), חזרות, תבניות מספריות (דגם המספר העולה, 'על שלושה וארבעה'), סימטריות מילוליות, מבנה קונצנטרי (כיאסטי).</div><div style="text-align: justify;">2. הרכב הסיפור: רבדיו, מבנהוּ וקשרים תוכניים / אסוציאטיביים / צורניים בין חלקיו השונים. </div><div style="text-align: justify;">3. קיום תופעות צורניות מיוחדות (כגון תקבולת צלעות, חריגה באורך המשפט: קצר או ארוך במיוחד) ובירור תרומתן לעיצוב המסר. </div><div style="text-align: justify;">4. בחירת המילים: מילים יחידאיות, נדירות, ארכאיות, פיוטיות, מילים מנחות, שדות סמנטיים, זיקות לסוגות ספרותיות מסויימות (למשל, לספרות החכמה) שימוש בצמדי מילים, מדרשי שמות.</div><div style="text-align: justify;">5. הרובד המוסיקלי של השפה: אונומטופיאה, מצלולים, אליטרציה, לשון נופל על לשון.</div><div style="text-align: justify;">6. מוטיבים: מוטיבים חוזרים, זיקה למוטיבים דומים/מנוגדים בחיבורים אחרים. </div><div style="text-align: justify;">7. תחבולות ספרותיות כגון אירוניה, סטירה, הגזמה, דימוי, ייתור, משל, פתגם, הדרגה, חזרות (מדוייקות או עם שינויים), ניגודים, פערים ודילוגים. דרכי הבעת הצדק הפואטי והמידה כנגד מידה.</div><div style="text-align: justify;">8. דרכים להבעת פולמוסים גלויים וסמויים.</div><div style="text-align: justify;">9. איפיוני הדמויות: כינוייהן, סדר הופעתן, תיאור חיצוניותן, הגדים ישירים/עקיפים על התנהגותן/אישיותן, מפי המספר או מפי אחת הדמויות; סדר הופעתן בסיפור; מי שותקת, מי ממעטת בדיבור, מי מרבה בדיבור, ולמי שמורה זכות 'המילה האחרונה'. </div><div style="text-align: justify;">10. עיצוב הזמן: מונחים לציון הזמן, כיווץ וריווח הזמן, הבטה לאחור, הטרמה, בו זמניות.</div><div style="text-align: justify;">11. עיצוב המרחב: פרטים במרחב שהיצירה מתייחסת אליהם; שינויים במקום ההתרחשות.</div><div style="text-align: justify;">12. המספר: מספר מתערב, מספר כל יודע.</div><div style="text-align: justify;">31. השיח: דיאלוגים, 'הדיאלוג הפנימי', נאומים.</div><div style="text-align: justify;">14. זיקות לכתובים אחרים במקרא ומשמעותן: קווי דמיון ושוני.</div><div style="text-align: justify;">51. רכיבים שאינם משתלבים בסיפור בצורה אורגנית. תוספות/עיבודים. מה מקורי, מה משני, ומה רצה הקורא-המוסיף להביע באמצעות הרובד שהוסיף לסיפור.</div><div style="text-align: justify;">61. קריאות שונות בעדי נוסח אחרים וטעמן. </div><div style="text-align: justify;">17. השוואות לחיבורים רלוונטיים מתרבויות המזרח הקדום.</div> <div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כבר אחרי תרגול והפנמה של כמה מהעקרונות הללו יגלו תלמידיכם שבידיהם מפתחות היפים לפענוח כל טקסט מקראי, פרוזאי ושירי כאחד.</div> <div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בהצלחה!</div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span><span style="font-family: times;">* מצ״ב תצלומים של ד״ר שמעון בר-אפרת מליד״ה (נקרא אז ׳התיכון ליד האוניברסיטה׳). תודה למר מידד גוטליב שמסר לי בטובו את התצלומים. הוא כתב לי כך: ״את התמונות של בר אפרת שאני מבין שאת רוצה להעלות לבלוג שלחו דני אליאב ליאורית דניאל ומשה שטרמן״. </span></div><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><span style="font-family: times;"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEge1FHrNliZrrGejSOPyJzWkzwt__V9eM40U3i6MESkYDVAdpYaegJyMK0LAooBHATQOR6R-1IVkC6VSZ5rSNbEd4jA3jv7RrtHLWUrmoE1l-rn2GN_aypLfsfn7Mi2vgcHzU-sYYP0frxyB4WW_2SfvX0JvMolh7UUO2AISbmDKmIi-2at67OO7LReS3VC/s607/%D7%91%D7%A8%20%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%AA%201.JPG" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="607" data-original-width="510" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEge1FHrNliZrrGejSOPyJzWkzwt__V9eM40U3i6MESkYDVAdpYaegJyMK0LAooBHATQOR6R-1IVkC6VSZ5rSNbEd4jA3jv7RrtHLWUrmoE1l-rn2GN_aypLfsfn7Mi2vgcHzU-sYYP0frxyB4WW_2SfvX0JvMolh7UUO2AISbmDKmIi-2at67OO7LReS3VC/s320/%D7%91%D7%A8%20%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%AA%201.JPG" width="269" /></a></div><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhqYCKlNaDtiM0fgMFK6RG8gZidb92Pzc99G_tL2k94Py2_vKQB76bwKIU6i1X9BB9bKIVHhP3-L4iC8IL_uFk5ZhM-QqHjgUNR-XPo_qCluJx-grAiDg4qByowIMTvBpQgoNVoZ3WEPhfzZzuUseX6CJVNdVDIH36a4U6NmZwoHmss3P76_RNTEMOwAEyp/s558/%D7%91%D7%A8%20%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%AA%202.JPG" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="558" data-original-width="515" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhqYCKlNaDtiM0fgMFK6RG8gZidb92Pzc99G_tL2k94Py2_vKQB76bwKIU6i1X9BB9bKIVHhP3-L4iC8IL_uFk5ZhM-QqHjgUNR-XPo_qCluJx-grAiDg4qByowIMTvBpQgoNVoZ3WEPhfzZzuUseX6CJVNdVDIH36a4U6NmZwoHmss3P76_RNTEMOwAEyp/s320/%D7%91%D7%A8%20%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%AA%202.JPG" width="295" /></a></div><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgLd4c7pN-tA7pnkv_FephTvBgsIiYZT4ANonF2SAq49Iwzk-0Q_TKsOPPwImBzXBHyBBEEcwiIbi_QnL93OzEBDjl3B4VWQkCpXEQMYF1rRQjf-sv0yHtfM2m4fkNsrqpowtGP1zCESNeei_Qo-yL6Y3el9Ol_UjlGBgFBjMYK90j1bsNCLX8o46upKQMK/s826/%D7%91%D7%A8%20%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%AA%203.JPG" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="699" data-original-width="826" height="271" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgLd4c7pN-tA7pnkv_FephTvBgsIiYZT4ANonF2SAq49Iwzk-0Q_TKsOPPwImBzXBHyBBEEcwiIbi_QnL93OzEBDjl3B4VWQkCpXEQMYF1rRQjf-sv0yHtfM2m4fkNsrqpowtGP1zCESNeei_Qo-yL6Y3el9Ol_UjlGBgFBjMYK90j1bsNCLX8o46upKQMK/s320/%D7%91%D7%A8%20%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%AA%203.JPG" width="320" /></a></div><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhn8i7VUlzQFQ6_WVRgXqk0hPNtsJfmAto8u1mnRil4c87HaB0BShAAoBnUuiymgEupzxs0513kF_NoDvTU-Rr47GTXCkYk7XOy48Z_wILXbkzjNk_nKXkVtmoJuwpGKBGDCI80bmkwdrBDVqbIre3VjWWvenEfjITbWTbvrTBAKKsgpynSoqTV51KfZ_sN/s1384/%D7%92%D7%9B%D7%92%D7%A2.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="910" data-original-width="1384" height="210" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhn8i7VUlzQFQ6_WVRgXqk0hPNtsJfmAto8u1mnRil4c87HaB0BShAAoBnUuiymgEupzxs0513kF_NoDvTU-Rr47GTXCkYk7XOy48Z_wILXbkzjNk_nKXkVtmoJuwpGKBGDCI80bmkwdrBDVqbIre3VjWWvenEfjITbWTbvrTBAKKsgpynSoqTV51KfZ_sN/s320/%D7%92%D7%9B%D7%92%D7%A2.jpg" width="320" /></a></div><br /><br /></span><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjLFADxp3sODqObTIkDQmDFRA2281ST__VTcc3Rl2pZ0upoBGSpctKSm5ORUNePfdr3uaqaF8N2s_F49HMg30giKyIIo-b_8isKaMQ1n_QbiAsSA06zSNQVbHDy2KzZl5oYE_f8BhCBSRy6-kDaAaK8x5KHPDm2n_r5X5TTtTeHuaWoKr3meAcGZzzkyb1_/s309/%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D%20%D7%90%D7%97%D7%A8%20-%20%D7%A6%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="206" data-original-width="309" height="267" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjLFADxp3sODqObTIkDQmDFRA2281ST__VTcc3Rl2pZ0upoBGSpctKSm5ORUNePfdr3uaqaF8N2s_F49HMg30giKyIIo-b_8isKaMQ1n_QbiAsSA06zSNQVbHDy2KzZl5oYE_f8BhCBSRy6-kDaAaK8x5KHPDm2n_r5X5TTtTeHuaWoKr3meAcGZzzkyb1_/w400-h267/%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D%20%D7%90%D7%97%D7%A8%20-%20%D7%A6%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%99.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">כנס מחזורים, 1999 עין חמד<br />צילום: מידד גוטליב</td></tr></tbody></table><br /></div><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-90276002876422117912024-01-26T06:53:00.001+02:002024-01-26T06:53:53.646+02:00בין מנהיגות בית ספרית לבין מנהיגות מקראית – מנהיגות משה – המאומץ שהפך למאמץ<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">ד״ר גלי דינור, מרצה בכירה ומדריכה פדגוגית למקרא, מכללת לוינסקי לחינוך</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">"המבחן האמיתי של מנהיג הוא בהשאירו בנפשם של המונהגים</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">את השכנוע והרצון להמשיך" (וולטר ליפמאן)</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"> </span><b style="font-family: times;">מבוא</b></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">"אוי לו לעולם שאבד מנהיגו" (בבא-בתרא, צא). דברי חז"ל משקפים את טבעה של החברה האנושית הנזקקת למנהיג. מקדמא-דנא עלו השאלות: מדוע זקוקה חברה למנהיג? מהן תכונות המנהיג הראוי?<span><a name='more'></a></span></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">החברה האנושית בנויה מיחידים. כל יחיד מבקש לפעול בדרכו ועל-פי רצונו. מצב שעלול להוביל לכאוס ופגיעה בחלש. בכוחו של מנהיג לנווט את היחידים ולהובילם לשיתוף פעולה והגנה. עולה, כי מנהיגות ראויה מתבטאת ביכולת לקחת אחריות על החברה והפרטים החיים בתוכה, ולהפכם לקבוצה בעלת כללים, המחייבים כל יחיד בה, שתאפשר ליחיד להתנהל בתוכה תוך הגנה על כלל חבריה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מנהיג נועד לשרת את טובת הרבים. לאפשר להם חיים טובים וצודקים. לפיכך, מנהיג ראוי הוא מי שבראש ובראשונה משולל כל אינטרס פרטי וכל דאגתו לנתיניו. קבלת המנהיגות היא חובה יותר מאשר זכות. המנהיג חייב להיות אדם מוסרי, שאינו זקוק לשררה ונקי מתאוות השלטון [1]. הרמב"ם, בהתייחסותו למלך אומר: "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו [...] למלא העולם צדק" (הלכות-מלכים, ד, הלכה י). תכונות אלה יאפשרו למנהיג להוביל לרווחת החברה ולהשתיתה על ערכי המוסר. להציב יעדים למונהגיו ולהובילם למימושם תוך שיתוף עמם. כדברי אריסטו, מנהיגות מורכבת מאמינות, הנמקה, ופנייה לרגשות המונהגים [2].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">על מנהיג ראוי לדבוק בכללי האתיקה – מוסר, תורת המידות, המציגה את הטוב שיבחר ואת הרע שעליו להתרחק ממנו. התנהגות אתית היא המבחינה בין מנהיג שמשתמש בכוחו לטובתו והעצמתו לבין מנהיג, המשתמש בכוחו כדי לקדם את מונהגיו ולהעצימם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מנהיגות מתהווה בתהליך שיש בו הישגים וכישלונות. מנהיג ראוי בוחן את מעשיו, מקבל ביקורת ומיישמה. אלה מהווים מנוף להצלחת קהלו והצלחתו. המשיכה למנהיג, נובעת מהצורך הבסיסי של כל יצור – אדם ובעלי-חיים – ללכת אחר דמות שתגן עליו, שתוביל אותו לחוף מבטחים ושתסייע להישרדותו. לפיכך, מנהיג עשוי להווה עוגן משמעותי בעיצוב חיי הפרט והכלל. באמצעותו מגדיר הפרט את זהותו כחלק מקטגוריה חברתית-תרבותית.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כתבים מהעת-העתיקה, מספרים על דמויות שנבחרו להנהיג קבוצה, שבט, עם או אימפריה. מצינו בהם סגנונות הנהגה שונים, למן המנהיג האוטוריטטיבי ועד מלך, שלצידו מועצת הזקנים (מלכים א' יב 6) [3]. בתיאור מעשה שאול לאחר הבחרו למלך נאמר: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא-הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ" בהמלכתו השניה נאמר: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא-יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-יְהוָה תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל. במעשה שאול ובדבריו ניתן אף למצוא סממן אחד של שלטון דמוקרטי לפיו, יתכן מצב שיהיו כאלה בתוך העם שלא יהיו מרוצים ממנהיגותו, ולא יענשו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מנהיגות, כתופעה אנושית תרבותית מקדמא-דנא, מציגה הגדרות וסגנונות הנהגה שונים, המשתנים ומותאמים למטרותיה, לזמנה ולסביבה שבה היא פועלת. לצד התמורות והשינויים הללו, קיימת הגדרה גנרית, המהווה בסיס למנהיגות ראויה בכל זמן ובכל מקום, כפי שהציגו אפלטון והרמב"ם, לעיל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">דיון במנהיגות בתקופות קדומות, תוך השוואה למנהיגות מודרנית, מאפשרת מצד אחד לבחון מהן התכונות הגנריות המאפיינות כל מנהיגות ראויה על שלל מטרותיה בכל זמן ובכל מקום, ומצד שני, לבחון את התכונות הייחודיות שאמורות להתקיים במנהיג, בהתאם למטרות, לזמן, למקום ולתחום - מדיני, חברתי, צבאי או פדגוגי - שבו הוא פועל. משמע, לבחון את האוניברסלי לצד הייחודי. חשיפה, העשויה להוביל למבט ביקורתי על מנהיגות קדומה ומנהיגות מודרנית.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">תכונות המנהיג מהוות בסיס לסגנון ולהגדרות מנהיגותו. תכונות, שחלקן מולדות לצד תכונות נרכשות שעוצבו בהתאם למטרת מנהיגותו, מושא מנהיגותו, זמנו וסביבתו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מטרת הדיון שלפנינו היא לנסות ולבחון את הנהגת משה כדי לפצח, במידת האפשר, קווים בולטים במנהיגותו, המאפיינים את התהליך שעובר המנהיג גם טרם הפיכתו למנהיג ולאורך כל מנהיגותו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הדיון במנהיגות משה מזמן דיאלוג בין שתי דיסציפלינות: מדעי החברה – מנהיגות - התהוותה וסגנונותיה [4] – מחד, וחקר-המקרא מאידך. בשילוב בין שני תחומי הדעת יש משום הנחת יסוד, שהוראת המקרא צריכה להיות מרובת הקשרים, וכזאת המעניקה לטקסט המקראי משמעות רלוונטית. הוראה בין-תחומית, מעניקה ממד נוסף בהבנת עולם המשמעויות והמסרים של הנושאים הנידונים [5]. יוצרת קשר לסוגיות עכשוויות. "תחום למידה אחד מפרה את השני ויוצר שלם הגדול יותר מסכום חלקיו" [6]. הדיון בהן מוביל לפסיפס חשיבתי ויצירתי, המשלב יסוד אינטלקטואלי ויסוד רגשי, מעורר סקרנות והנאה ומתקיים תוך שיתוף וכבוד הדדי. למידה במודל אינטגרטיבי עשויה לתמוך בתהליך הלמידה, המאפשרת פעילות קוגניטיבית ורגשית רבגונית [7]. מחקרה של דינור הראה שלמידה בין-תחומית יוצרת מוטיבציה גבוהה יותר ללמידה ומאפשרת לכלל הלומדים על מגוון יכולותיהם להשתתף בלמידה, ליצור ידע בעצמם ולשתף בו את כלל הלומדים ובכך להפרות את הלמידה ועמה את ההנאה ממנה [8].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><b><div style="text-align: justify;"><b>מנהיגות: הגדרות וסגנונות</b></div></b><div style="text-align: justify;">בניס וננוס מבחינים בין ניהול כשליטה במורכבות ובאי-סדר לבין מנהיגות כיוצרת שינוי מועיל. מנהל מתכנן לטווח ארוך. לעומתו, מנהיג מוביל לשינוי על ידי התווית כיוון. מנהיגות בוחרת מטרות וחזון המבוססים על ערכי מפתח של המונהגים ויוצרת מבנה ארגוני התומך בהם. ניהול, לעומת זאת, מורכב ממערכת של עסקאות חוזיות – "אתה תעשה תפקיד זה ותקבל תמורה הזו". עולה, כי מנהיגות יכולה להוליך אנשים לרמות גבוהות יותר של הכרה ומודעות לערכים, כמו חרות, חופש, צדק, הגשמה ותחושת הצלחה. מנהיג ראוי מונע על-ידי אינטרס ציבורי ולא על ידי אינטרס אישי, ומהווה דוגמא אישית. אלו נותנים תוקף מוסרי לדרישותיו ולאמון בו. האמון ההדדי בין המנהיג לבין מונהגיו, מאפשר למנהיג, לזהות את השינוי הנדרש להם ולשתפם ביישומו [9].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><b><div style="text-align: justify;"><b>הבניית זהות של המנהיג</b></div></b><div style="text-align: justify;">שאלות בנושא זהות, הבנייתה ומשמעותה, מלווה את האדם מתמיד. הניסיון להגדיר את העצמי ( self) מתפתח ונתון לשינויים בהתאם לזמן, למקום ולהקשרים החברתיים והתרבותיים. "הבניית זהות מייצגת את התהליך שבאמצעותו האדם חותר לשלב בין המיצובים, התפקידים וההתנסויות השונים שלו בחברה, לכלל דימוי עקבי של העצמי" [10]. משמע, הסביבה מהווה גורם משמעותי בהבניית הזהות, המתהווה בתהליך אינטראקטיבי תרבותי וחברתי. טיילור טבע את המונח "זהות-דיאלוגית". תהליך שבמסגרתו מבין האדם מיהו ומה המאפיינים הבסיסיים המגדירים אותו [11]. חמו בעקבות טיילור מציינת, כי בתהליך זה בורר ומעצב הפרט את מסגרות שייכותו והשקפת עולמו, ובכך מבנה את זהותו [12].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">תודעת הזהות מתפתחת כפועל יוצא מקיומו של דיאלוג, תוך-אישי ובין-אישי, בין יחידים ובין קבוצות. תהליך זה מתקיים תוך ההתבוננות וחקירה רפלקטיביים, המאפשרים הבנה של האירועים, ומתוך כך גיבוש תפיסות, ערכים ואמונות שיובילו את המנהיג בדרכו ויעצבו את אופי מנהיגותו [13]. על-פי התיאוריה של אריקסון, הקונפליקטים הפנימיים וחיצוניים הינם קריטיים להתפתחות הזהות [14]. לדעת מרסייה ל"זהות-האני" שני מרכיבים עיקריים: משבר זהות (Identity Crisis) והתחייבות (Commitment). משבר הזהות מתייחס לתקופה "סוערת". תהליך של התלבטות, חשיבה והערכה מחדש והתנסות במגוון תפקידים חברתיים, המחייב גיבוש אמונות ועמדות הנובעות ממצבי משבר וחקירה עצמית. השגת זהות מנהיגותית מתקיימת בגיבוש אמונות ועמדות אישיות. ההתנסויות השונות של האדם בשלב גיבוש עמדותיו מובילות לייחודיות והגדרה עצמית, הנשענת על מערכת של מטרות, ערכים ותפיסות תוך אמונה ביכולתו לממשם [15]. פיתוח זהות מנהיגותית הינו תהליך למידה בלתי פוסק, המתרחש כל הזמן ונובע במיוחד מקשיים של המונהגים והמנהיג. התחייבות המנהיג כלפי מונהגיו מתבטאת במאמציו לפתרון משבר שבו מצויים המונהגים, המתבטאת ברמת "ההשקעה האישית" בנושא, ביכולתו לבחור ולקבל החלטות ברורות בתחומים שונים ובניסיונו לממשן. פיתוח זהות מנהיגותית דורש חוללות העצמית (Self-efficacy) – תפיסת האדם ואמונתו ביחס ליכולתו לבצע התנהגות הנדרשת ולהשגת תוצאות רצויות [16]. הכרת המנהיג את מונהגיו – על חוזקותיהם וחולשותיהם – מאפשרת לו יחד עמם לפתח בהם זהות מתאימה. לפיכך, המנהיג מהווה סוכן השינוי, שבתהליך מובנה מסייע למונהגיו לעבור מזהות ישנה לזהות חדשה. ניתן לומר אפוא, שבאמצעות המנהיג מגדיר הפרט את זהותו כחלק מקטגוריה חברתית-תרבותית. על מנת להגשים את ייעודו על המנהיג ליצור קשר אישי עם מונהגיו, לעורר בהם אמון ביכולותיהם ובו, שיובילו לעשייה משותפת, להגשמת היעדים ארוכי הטווח ומחויבות לכך [17]. זוהי 'מנהיגות מניעה' – מנהיגות מעצבת – המעוררת מוטיבציה במונהגים, ומצליחה להובילם בכוחות משותפים להשגת מטרות משותפות [18]. זהו תהליך דו-כיווני, שבו המנהיג והמונהגים תורמים להעצמת הדבקות במטרה להגשמת היעד. לפיכך, איכות האינטראקציה עם המונהגים משפיעה על מידת המוטיבציה שלהם ועל מידת יישום המטרות והמשימות שהוגדרו. תהליך זה נסמך בראש ובראשונה על אישיות המנהיג, המאופיינת בעמידה איתנה, המשולבת באורך-רוח כלפי מונהגיו, ביכולתו לתת מענה לקשייהם [19]. ולקיחת אחריות על ההצלחות ועל הכישלונות, ללא האשמה של אחרים או גורמי סביבה [20].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">תחושת האחריות מובילה את המנהיג לתהליך דינמי הפועל כל הזמן לשנות ולשפר את התנאים למימוש יעדיי מונהגיו. לצד אלה, חייבת להתקיים היכולת לקבל ביקורת מצד מונהגיו ומצד הסביבה וליישמה. אלה עשויות להעצים ולהטיב עם המונהגים והמנהיג כאחד.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><b><div style="text-align: justify;"><b>האם מנהיגות נרכשת או מולדת</b></div></b><div style="text-align: justify;">מתוך התבוננות במאפייני המנהיג נבחנו השפעות הגנטיקה והסביבה על פיתוח כישורי המנהיגות. קיימות שלוש גישות בנושא [21]. 'גישת התכונות' – כישורי המנהיגות הם תכונות מולדות. המנהיגים נולדים עם תכונות אינדיבידואליות, שמכוחן הופכים למנהיגים [22]. קרלייל מכנה מנהיג מסוג זה "האדם הגדול" [23]. על-פי הגישה השנייה, כישורים מנהיגותיים נרכשים במשך חייו של אדם ובעיצומו של תהליך הוא הופך למנהיג [24]. המציאות אליה נחשף במהלך חייו מובילה אותו להנהגה וקובעת את מידת הכישורים שיפתח במהלך חייו [25]. גישה זו מייחסת חשיבות רבה למציאות שבה עולה המנהיג ולנסיבות בהן הוא פועל. אנשים. שונים יגלו מנהיגות, או לחילופין יתאימו להנהיג, במצבים ובנסיבות שונות. בין שני הקצוות הללו קיימת הגישה המשלבת – 'תאוריות-אפשריות'. האפשרות לחנך ולהקנות כישורי מנהיגות משולבת עם תכונות אישיות אינדיבידואליות מולדות. המציאות שבה מיושמות התכונות המולדות, מעצימה אותן ומובילה לתכונות וכישורים נרכשים [26]. ובר מציין, כי הנסיבות הסביבתיות, ולא התכונות, הן המשפיעות העיקריות על התנהלותו התפקודית והרגשית של המנהיג [27]. ראוי להוסיף, כי לנסיבות הסביבתיות יש לכלול גם את החינוך הנרכש בבית, בבית-הספר או בכל מסגרת אחרת במהלך חיי האדם. החינוך מהווה מצע ותשתית להתפתחות מנהיג, הקובע במידה רבה את הכשרתו ואופי מנהיגותו. יתרה מזאת, החינוך מהווה גורם משמעותי המבחין בין מנהיג שלילי – שגם לו היכולת לסחוף אנשים אחריו – לבין מנהיג המוביל את קהלו להשגת מטרה ראויה לטובתם ולטובת הכלל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><b><div style="text-align: justify;"><b>מנהיגות בית-ספרית</b></div></b><div style="text-align: justify;">בית-הספר והסביבות המקיפות אותו כסביבות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, הן סביבות מורכבות המציבות אתגרים למנהיגים חינוכיים-חברתיים – מורים, מנהלים ובעלי תפקידים נוספים במערך החינוכי של בית-הספר. 'מנהיגות מניעה' [28] בבית-הספר אמורה בראש ובראשונה להוביל את התלמידים לאמונה בעצמם וביכולותיהם שיובילו להישגים אישיים, למעורבות ולתרומה לחברה. במנהיגות משולבים תהליכים רגשיים, המשפיעים על המונהגים. תהליכים, הנובעים מאינטליגנציה בין-אישית ותוך-אישית [ 29] ואינטליגנציה רגשית [30], שניחן בהן המורה-המנהיג. ווסט-בורנהאם טוען, כי האינטליגנציה הבין-אישית הינה מרכיב מרכזי בהצלחת המנהיג להניע אנשים מהיענות למחויבות, מהסכמה לפעולה ומהשלמת משימות למעורבות מושלמת [31]. אינטליגנציה זו מכונה "אוריינות-רגשית" [32], שמשמעותה יחסי אנוש המאופיינים בכנות, אמינות, רגישות, תבונה, מסירות, חמלה, אכפתיות, שליטה עצמית, דאגה לאחר ואמפתיה [33]. אלה מהווים תשתית למנהיגות חינוכית. בנוסף לכך, על המנהיג החינוכי להיות בעל גמישות מחשבתית להגיב למגוון מצבים ואירועים [34], שתאפשר לו להכיר ולייצר מרחב פתרונות ורעיונות המותאמים לצורכי הלומדים, בהתאם למציאות המשתנה ובהתאם לייחודו של הלומד [35]. מורה הפועל כך מתגלה כבעל חזון, המתייחס לאישיותם הייחודית של תלמידיו, המנווט את תלמידיו מתוך הקשבה ושיקול דעת מקצועי. כך נוצר אמון מצד התלמידים כלפיו תחושה שהם סומכים עליו. אלו יובילו לנכונותם להתגייס ולהצטרף אליו בהנעת תהליכים להשגת המטרה. זאת ועוד, החשיבה היצירתית תורמת לביצועים יעילים ואיכותיים. התלמידים עדים להפעלתם של מהלכים ופתרונות לא שגרתיים מצד המורה, המותאמים למציאות ולצרכיהם. בכך עשוי המורה להוות מודל לתלמידיו. המורה, שבתהליך מובנה מסייע לתלמידיו מובילם לעבור מזהות ישנה לזהות חדשה, המתאימה להם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">נוכל לומר, שקיימים שלושה גורמים עיקריים, המאפשרים לאדם להפוך למנהיג בקרב ציבור רחב ובקרב ציבור מצומצם – מורה – הקובעים את אופי מנהיגותו: תכונות מולדות, תכונות נרכשות, המתפתחות במציאות ובסביבתו וכן החינוך הנרכש בבית, בבית-הספר או בכל מסגרת אחרת במהלך חייו. תפיסה זו אנסה להציג באמצעות תיאור חייו של משה, מהולדתו ועד סיום מנהיגותו, כפי שהם מוצגים בתורה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"> <b>משה</b></div><u><div style="text-align: justify;"><u> מבוא</u></div></u><div style="text-align: justify;">במקרא אין האדם בוחר עצמו להנהגה אלא נבחר על-ידי האל. כפי שעולה מדברי האל לנביא ירמיהו: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (א 5-4). דברי הנביא בבגרותו: "וְאָמַרְתִּי לֹא-אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא-אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (כ 9). הנבחרים הם אלה שכל מהותם היא הנהגה. גם כשהם מבקשים לברוח ממנה הדבר בלתי אפשרי. עולה, כי בבחירתם על-ידי האל יוצאת יכולת הנהגתם מהכח אל הפועל. כך משה לא בחר אלא נבחר.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מנהיגות משה, התאפיינה בשרשרת רצופה של ניסיונות, שמטרתם לחנך עם העבדים ולהופכו לעם עצמאי בארצו. לחולל תמורה בתודעתו. "תודעה היא ההבנה הברורה הקיימת אצל כל אדם לגבי קיומו, מעשיו והעולם החיצון. התודעה מארגנת את הנתונים של החושים ושל זיכרון האדם וממקמת אותו במרחב ובזמן" [36]. מנהיגות מעצם מהותה והגדרתה, כרוכה בהובלת אנשים ממצבים קיימים אל מצבים ואתגרים חדשים [37].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בתהליך איטי והדרגתי, שארך ארבעים שנה ובשינוי בנ-דורי, הצליח משה לחולל תמורה ולשנות את תודעה של עבדות לתודעה של עצמאות, שאפשרה לו להגיע לארצו כעם חופשי [38]. בתהליך ההובלה לעצמאות קיימים שני שלבים עיקריים: 1. שינוי תודעה 2. תנאים שיאפשרו לאדם להפוך לעצמאי הלכה למעשה. תפקידו של משה התמקד בשלב הראשון. לשלב השני – מימוש העצמאות – הכולל: העברת העם לארצו, כיבושה והתנחלות בה, נדרש מנהיג בעל אופי ותכונות שיתאים למציאות חדשה זו. שלב זה התקיים ביורש משה – יהושע.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מנהיגות משה התרחשה בכמה זירות גאוגרפיות: מצרים, ים-סוף והליכה במדבר. מנהיגות שאיגדה כמה רשויות: נביא – מתווך בין האל לבין עמו ומתפלל עבורו, משחרר עמו מעבדות פיסית ומנטלית; מוליך את העם במדבר, שופט ומחוקק [39]. ריכוזיות שאין לה אחר ורע במקרא. על-אף זאת, על משה נאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (במ' יב 3). ללמדך, שגם מנהיג בעל תפקידים רבים עדין יכול להיות בעל ענווה, שנבעה מהזדהות עמוקה עם שליחותו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><u><div style="text-align: justify;"><u>ילדותו</u></div></u><div style="text-align: justify;">משה הוא הדמות היחידה שכל מעגל חייו מלידתו ועד קבורתו מתוארים במקרא. ייחוד סיפור הולדתו בולט על רקע ההבדל בינו לבין דפוס סיפור הולדתם של מנהיגים במקרא [40] – יצחק ויעקב, שמשון ושמואל – שבהתערבות ישירה של האל, הפכו אמותיהם מנשים עקרות לפוריות. תכליתו של דפוס לידה זה להצביע על כך שהאל היה מעורב בחייהם, טרם לידתם ובכך להעצימם. לעומתם, המוטיב השליט בסיפור הולדת משה הוא הישרדותו כנגד כל הסיכויים. על משה נגזר למות בטרם נולד. בתיאור הצלתו האל אינו מופיע במישרין. על-אף האלם האלוהי, האל מעוצב כנעדר נוכח 41]. בסיפור הולדת משה שולט הממד האנושי, הסובב סביב שלוש נשים, ששיתוף פעולה ביניהן הוביל להצלתו. האם, היוזמת ומתכננת את הצלתו, טורחת בנאמנות ושקדנות רבה על עשיית התיבה: "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר" (שמ' ב 3-2). מסירות, המתבטאת בזמן סיפר ארוך רווי פעלים. אחותו, השומרת עליו, מגלה תושייה ונועזות ומצליחה להחזירו לאמה עד גמילתו. בינקותו גדל משה בקרב שתי נשים – אמו ואחותו – יוזמות, אמיצות, שגילו דבקות במטרת הצלתו. מעל לכל, חינוכו מילדותו ועד בחרותו על-ידי בת-פרעה. אישה אצילית, רגישה לזולת, אמיצה ונועזת, הפועלת מתוך אמונה בחיים, המוכנה להתעמת מול אביה שבחר במוות בדרישתו להרוג את ה'אחר' – העברי – המוגדר על-ידיו כאויב שיש להשמידו [42]. נראה, כי תכלית מרכזיות הממד האנושי להדגיש את החינוך שהשפיע על משה ועיצב את מנהיגותו, כפי שנראה בהמשך. זאת, לעומת מנהיגים אחרים, שהכותב מציין, כי רוח-ה' צלחה עליהם מרגע שהפכו למנהיגים (עתניאל [שו' ג 10, יד 6] ועוד;שאול [שמ"א יא 6;[ דוד [שמ"א טז 13]). הצלתו, אימוצו וחינוכו על ידי בת-פרעה מבהירים את מחויבות משה להצלת אדם ולחמלה כלפי אדם והאחר בפרט, כפי שהדבר התבטא הלכה למעשה בהמשך. מלמד, שחינוך בונה דמות רגישה לזולת, נועזת ואף מהפכנית, שוחרת צדק, הרואה בראש ובראשונה את טובת הזולת. תכונות, המאפשרות להפוך למנהיג ראוי כדברי אפלטון [43].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">סיפור הצלת משה מהדהד את מיתוס הולדת סרגון מלך אכד: "אמי כהנת גדולה את אבי לא ידעתי, אחי אבי ישבו בהרים, עירי אוזרפני אשר לחוף נהר פרת תשכון. אמי הכהנת הגדולה חִבָּלְתָנִי בסתר ילדתני, שמתני בתיבת גומא, ותאטום את הפתח בזפת, השליכתני לנהר (ואני) שוקע ועולה, נשאני הנהר אל אקי שואב המים. שואב המים בהשקיעו את הדלי העלני, אקי שואב המים כבנו גדלני" [44]. בשני הסיפורים מדובר בבנים שהונחו בנהר וזרים הצילו ואמצו אותם. שני האסופים עלו לגדולה והנהיגו את עמם. ההדהוד בין הסיפורים [45] מלמד, שהכותב לפנינו השתמש בדפוס ספרותי על הולדת גיבור, שניצל על-ידי בן-אנוש רגיש וחומל. מתוך כך את מחויבות הניצול להנהיג את החברה ברגישות ובחמלה. תיאור זה מבטא בעוצמה רבה את התהליך שעברו המנהיגים הללו "מבירא-עמיקתא לאיגרא-רמה". את דרכו החל משה כאסופי ובסופה נאמר עליו: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דב' לד 10). תהליך שעבר גם העם שאותו הנהיג, שהחל דרכו כעבד והגיע בסופה כעם עצמאי שנחל בארצו. בזכותו ובהנהגתו של הילד המאומץ שהפך למנהיג שאמץ את מונהגיו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><u><div style="text-align: justify;"><u>ימי בחרותו</u></div></u><div style="text-align: justify;">משה אינו מתגלה לפנינו מיד כמנהיג, כנביא. בניגוד לנביאים אחרים שאליהם מתוועדים מרגע שהפכו לנביאים כך עמוס, ישעיהו ירמיהו ועוד. התורה מציגה אירועים מחייו הצעירים, טרם שליחותו, המבהירים את חשיבות החינוך שקיבל מאימותיו והשפעתו על אופי הנהגתו. משמע, שילוב בין תכונות מולדות, חינוך בביתו מינקותו ועד נערותו – תכונות נרכשות – והשפעת סביבת חייו. בחרותו נפתחת: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמ' ב 11). הדבר הראשון, המאפיין את משה בתקופה זו הוא ההכרה בזהותו העברית: "וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו". שייכותו לעם העבדים המעונה. "וירא [46] בסבלתם". כדברי רש"י: "נתן עיניו לליבו להיות מיצר עליהם". ראייה, המעוררת בו אמפתיה לגורל אחיו. ומתוך כך רצונו למרוד במצב הקיים. אף שחי כאדם עצמאי במעמד רם בארמון השליט המשעבד, מגלה משה רצון לעזור לאחיו העבדים. אמפתיה, שאפשרה לו בהמשך להנהיג עם עבדים אף שלא חי בתוכם [47]. הופמן ופופר מציינים, כי מנהיגים חברתיים מאופיינים בדאגה ל'אחר' ובאמפתיה [48]. נפש אמיצה, תודעה של איש חופשי, רגישות לסבל האחר ויוזמה, הובילו את האל לבחור בו בהמשך כמנהיג לשחרור העם. אף שמשה ניחן במעלות הנכונות להנהגה, עדין היה עליו לעבור תהליך שיעצב אותו כמנהיג. עליו לפתח ולחדד את תכונותיו שנתגלו בבחרותו. להתגבר על תכונות שליליות – כפי שנראה בהמשך – ולפתח תכונות נוספות, שיתאימו למציאות ולמצב העם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">עד לקבלת מינויו נחשפים לשלושה סיפורים. הראשון: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת-הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמ' ב 11- 12). באירוע זה נוצרה התנגשות בין זהותו המצרית וזהותו העברית, בין זהות המשעבד לזהות משועבד. פגיעתו במצרי מלמדת כי בחר בזהותו העברית, אף שהבין שבכך מסכן הוא את חייו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בחירת משה מבטאת אקט מנהיגותי, שבו מקריב האדם את נוחותו למען ערכים שהוא מאמין בהם. אולם, על-אף נועזותו להציל את המשועבד מפני אכזריות המשעבד, אין ואסור לקבל מעשה זה. לפנינו רצח. התנהגות יצרית אימפולסיבית המגיבה מ"הבטן" ללא מחשבה. התנהגות שיש בה דופי. התנהגות פזיזה ללא מחשבה תחילה, אף שמדובר בקלגס אכזרי, המכה את המשועבד. מי שסומן כמנהיג חייב לנהוג אחרת. התנהגותו מלמדת, כי אף שקיימות במשה תכונות המתאימות להנהגה, עדין אינו בשל לכך עליו לעבור דרך עד לבשלותו. שלילת מעשה זה מופיעה במדרש פטירת משה: "אמר לו הקב"ה: כלום אמרתי לך להרוג את המצרי? אמר לו [משה]: ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד? אמר לו: ואתה דומה אלי? אני ממית ומחיה, כלום אתה יכול להחיות כמוני?" [49].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">משה יוצא שוב אל אחיו: "וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (פס' 13). בעוד, הסכסוך הראשון היה סכסוך אתני ובעל פער מעמדי, עתה הסכסוך הוא בין אחיו, השותפים לגורל הדיכוי. משה, שמטבע הדברים, קיווה לאחווה בין המדוכאים, נתקל ב"רָשָׁע" עברי, הפועל כנגד אחיו. התערבותו עתה אינה פיסית אלא חינוכית. "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (פס' 13) פנייה אבהית (השווה, שמ"א א 8) מוסרית, שמטרתה להפסיק את האלימות. תשובת העברי: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי"(פס' 14), שוללת את ערך התוכחה המוסרית, המעידה על אי-בשלות של העברי להשתחרר מהעבדות. העם הפך לא רק למשועבד פיסית אלא גם משועבד נפשית, המשלים עם מצבו כעבד, הגורם לו להיות מסוכסך בתוכו. בניגוד למשל, לדרישת העם למלך (שמ"א ח 5-4), שהיוזמה וההתעקשות על כך באה מהעם שביקש לחיות "ככל הגויים" על-אף מורת-רוחו של שמואל מנהיגם (פס' 6). זה ההבדל בין עם עצמאי לבין עם משועבד, שהפנים את שעבודו וראה בכך מצב פרמננטי ללא כל רצון או תקוה לשינוי. משה מבין שכשל בתפקידו. אין לו תשובה לשאלה: "מי שמך".</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">עימות של משה עם מצרי מופיע בעת מנהיגותו במדבר: "ויֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-מֹשֶׁה... וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי יְהוָה" (וי' כד 10). בעימות זה נמנע משה מלקבוע את עונשו של האיש והוא מחכה לקביעת האל. עתה, פועל משה מתוך שיקול דעת ולא מתוך דחף. הפועל: וַיִּנָּצוּ שורש נצ"י מופיע גם באירוע המריבה בין שני העברים, היוצר הד בין שני האירועים הללו ומתוך כך גם לאירוע שקדם לו עם הנוגס המצרי, המעלה השוואה ביניהם. השוואה שיש בה כדי להעיד על השינוי המהותי בין משה שפעל בנערותו לבין משה המנהיג, הממתין עם גזר הדין, המבקש לבחון את הדברים ולבסוף מבקש את קביעת האל כשמדובר בעונש כה חמור.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">לאחר שני האירועים הללו – עם המרי ועם העברי – בורח משה למדין מפני פרעה (פס' 15). בהגעתו למדין הוא נוכח בעוול כלפי נשים: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאנָם (17). על אף הסכנה הטמונה לזר שנקלע לסביבה זרה, חש משה צורך להתערב ולגונן על החלש, שאינו שייך לקבוצתו האתנית והמגדרית. במעשהו מתגלה משה כרגיש לחלש ושוחר צדק אוניברסלי. רגישות שנבעה מתוך חמלה לסבל האחר. אותה למד מאמו המאמצת, שמתוך חמלה בחרה בין צו אביה לצו מצפונה: וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמ' ב 6). המספר משתמש בפועל "הושיע" לגבי משה המציל את הנערות, רמז לקסיקאלי לתפקידו בעתיד כמושיע, משחרר לאומי [50]. שלושת האירועים הללו, שהוכיחו שמשה ניחן ב: חמלה, רגישות, צדק, תוך ויתור על מעמדו וסיכון חייו, שהובילו לעזרה לפרט, יתממשו גם בעת הנהגת עמו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">משה חי בבית יתרו: "ּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן" ( ג 1). במקרא ובספרות המזרח-הקדום מסופר על מנהיגים שהיו רועים: (שאול [שמ"א יא 5;[דוד [טז 11; 17 תהילים עח 62-60] ;הנביא עמוס [ז 16]). הנביא יחזקאל ממשיל את מנהיגי העם לרועים (לד). בפתיחה למערכת-חוקים במזרח-הקדום, מכונים המלכים רועים: "בעת ההיא כאשר את לפת-אשתר, הרועה החכם, אשר האל ננמר קרא בשמו- למען הקים משרים בארץ" ;"בעת ההיא, אנכי לפת אשתר הרועה של ניפור" [51]. בפתיחה לחוקי-חמורבי מלך בבל: "אנכי חמרבי הרועה בחירו של אנלל" [52]. מקצוע זה בא לתאר את תפקידו האחראי של מנהיג, המטפל במסירות בקהלו [53]. תיאור משה כרועה-צאן רומז לתפקיד שיועד לו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">האל מתגלה למשה במעמד-הסנה (שמות ג 1- 3), המלווה בדו-שיח, הארוך ביותר במקרא (ג 4-ד 17), שבו מציג האל למשה את קווי מתאר שליחותו. משה אינו מעוניין בקבלת השליחות. יתכן שהוא אינו מאמין ביכולותיו לבצע שליחות כה רמה ומורכבת. ללא כל מורא, מעלה משה בפני האל את טיעוניו. דחיית שליחות שמציע אל לאדם מבטאת לא רק תעוזה, אלא גם על מודעותו למגבלותיו כפי שמציגן. האל מסביר באריכות כיצד יעזור לו להתגבר על קשייו. בשיח ארוך מבקש האל מצד אחד, לחזק את משה ולשכנעו להתגבר גם על ניסיונו השלילי, שאותו חווה בשיח הקשה עם העברי. מצד שני, לשמוע את קשייו ולגרום לו לפעול לא מתוך כפייה, אלא מתוך הבנת חשיבות התפקיד ומסוגלות עצמית (Self-Efficacy) [54]. השיח הארוך שלפנינו, בא גם ללמד את משה את אומנות המשא-ומתן שלה יזדקק כמנהיג, אורך הרוח כלפי מי שהוא אמור לעמוד בפניו: פרעה, העם והאל כפי שנראה בהמשך.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כאן המקום להציג את דברי תלמידה בכיתה ג' מתוך שיעור שצפיתי בו.</div><div style="text-align: justify;">הסטודנטית שאלה: "מדוע לדעתכם, מקשה ה' את לב פרעה?"</div><div style="text-align: justify;">תשובת התלמידה: "ה' ממשיך להקשות את לב פרעה כדי לנסות את משה ולראות שהוא לא מתייאש וממשיך".</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אחד הטיעונים שמעלה משה בפני האל: "בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמ' ד 10) – קושי ביכולת דיבור. קושי שמעלה גם הנביא ירמיהו "נער אנכי" (א 6). אך בעוד הנביא ירמיהו מדבר על תכני הדיבור, משה ככל הנראה, מתייחס לשטף הדיבור. עונה האל אהרן ידבר במקומך. אך התורה ממשיכה ומספרת על מנהיגות משה גם לאחר מות אהרן. גם קודם לכן אין מצוין במפורש שאהרן תיווך את דבריו. מלמד, כי אף שדיבורו לא היה קולח, הצליח משה להעביר את דבריו לעם ולאל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">עולה השאלה, האם שטף הדיבור הינו הכרחי למנהיג? מקובל להניח, כי אחת התכונות החשובות של המנהיג הכריזמטי [55] היא אופן הדיבור – שטף, טון, שבאמצעותם מבקש המנהיג לסחוף את קהלו. מנהיגות משה מוכיחה כי לא כך. מנהיג, המשוכנע בדרכו ועושה זאת נכון אינו זקוק לגורמים חיצונים כמו שטף בדיבור, או שינוי במנעד הקול. ד</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">תוכן דבריו הם החשובים. תאוריית השכנוע הדו-נתיבית elaboration likelihood model מסבירה, כי כשהמסר מתמקד בהסברים רציונליים הוא ישכנע. אולם, כשאין המסר משכנע , ינסה הנואם להעבירו בנתיב אחר בעיקר אמצעים חיצונים – שינוי טון וכדומה [56]. ראוי לציין, כי וינסטון צ'רצ'יל היה מגמגם. הארי טרומן היה חסר יכולות רטוריות וגם בן גוריון.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">משה מקבל עליו את התפקיד. אך אינו מעונין לכפות את מנהיגותו על העם. על מנת להגשים את ייעודו, עליו לעורר את אמון העם בו. אמון שיאפשר עשייה משותפת, הגשמת יעדים ארוכי הטווח ומחויבות לכך [57]. לפיכך מבקש לקבל את אישורם. תשובת העם: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמ' ד 31).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">משה ואהרן עומדים בפני פרעה, המסרב לשחרר את העם, שנבע כאמור, מהכוונה אלוהית: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה" (שמ' ז 3). לבסוף יוצא העם ממצרים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בהמשך, אתייחס למספר תחנות במנהיגות משה, שיש בהן כדי להציג את ייחודו כמנהיג שהוליך את עמו במדבר אל הארץ המובטחת [58].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><u><div style="text-align: justify;"><u>מנהיגות מבוזרת</u></div></u><div style="text-align: justify;">על רקע המפגש המחודש בין משה לבין יתרו, מתואר הליך שיפוטו של משה את העם: "ויהי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" (שמ' יח 13). בעקבותיו מתקיים דיאלוג בין השניים, שבו משקף יתרו את הקשיים, הנובעים מהשיטה הצנטרליסטית על-פיה שופט משה את העם: "מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב" (פס' 14). משה אינו מתרעם על הביקורת ומסביר בהרחבה. "כי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (פס' 15). ניתן לשמוע בדבריו נימה של התנצלות. משה מציג את מציאות שנוצרה, שעליו מוטלת האחריות לשפוט את העם על-פי חוקי-האל. מענהו מלמד על ענווה וכבוד כלפי ביקורת יתרו. תגובת יתרו: "לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (פס' 18). יתרו מציג ביקורת חד-משמעית. מציין את מוגבלותו של אדם, אף אדם כמשה. משה, גדול הנביאים, היחידי שהאל דבר אליו פנים מול פנים (דב' לב 10), מקשיב לביקורת מפי חותנו הזר. לפיה, שיפוט ריכוזי, אף שמאדיר את כוחו ומעמדו, פוגע במונהגים ובו. משה אינו מתרעם על דברי יתרו. וממשיך להקשיב. יתרו מתווה את הדרך לבניית מערכת שיפוטית מבוזרת שתטיב עם העם ועמו (פס' 19- 23). תגובת משה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ". משה מקבל את ההצעה ופועל על פיה במלואה וכלשונה: "וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (פס' 24). הוא מבין שביקורת היא אחד מסממניה המובהקים של חברה שוחרת צדק, שכל תכליתה ליעל את המערכת לטובת המונהגים. זו גדולתו של מנהיג שמבין שלא רק הוא יודע מה נכון. הידע נמצא גם אצל האחר. לכן יש להקשיב לו לעודד אותו לחלוק את הידע [59], שעשוי להביא לשיפור מצבם של המונהגים. משה, כעצת יתרו, משנה את סגנון הנהגתו. ממנהיגות אוטוריטטיבית-צנטרליסטית למנהיגות מבוזרת, המציגה מערכת משפט היררכית, המטיבה עם העם ועמו (פס' 26-17). בהצעת יתרו הונחו היסודות לשיטת משפט היררכית הנתונה לביקורת, שהתגבשה בהתאם לעצתו של זר וקבלתה על ידי המנהיג. מלמד, כי פתיחות, הקשבה וענווה בין גדולי-רוח גם אם הם בני עמים שונים, יש בהן כדי להוביל להתפתחותו של עם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><u><div style="text-align: justify;"><u>פרשת העגל</u></div></u><div style="text-align: justify;">משה מנהיג את עמו קשה העורף במשך ארבעים שנה במדבר, המלווים בחטאים חוזרים ונשנים, שהסתיימו בניסים, שהובילו לרגיעה זמנית, שהתבטאה בהכרה באל. מלמד, שהנס משפיע באופן רגשי ורגעי. עדין לא התרחש שינוי משמעותי בתודעת העם. אך משה לא נכנע והמשיך להנהיג את העם במטרה לשנות את תודעתו. הוא מבין, כי שינוי הוא תהליך ארוך של עבודה מאומצת ואין קיצור תהליכים. אכזבות הן חלק מהתהליך ולכן יש להמשיך הלאה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">פרשת העגל (שמ' לב), הינה אבן-דרך במנהיגותו. במעשה זה ביטא העם התכחשות לאידיאה חדשה שביקש משה להנחיל לו. משה הבין, שלעם קשה להאמין באלוהות מופשטת שאין בה תיווך חומרי – צלם מוחשי. שבירת הלוחות שבאה בעקבות המעשה העגל, משמעותה שבירת החוזה [60] שעליו חתמו שני הצדדים במתן-תורה (שמ' כד 3, 7). אך משה לא נואש. אף שמבין את כעס האל, אהבתו לעם גוברת ובעבורה מנסה לשנות את החלטת האל: "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמ' לב 10). באמירה: "הַנִּיחָה לִּי" כאילו מבקש האל, היודע היטב את דאגת משה לעם, רשות ממשה להעניש את העם. "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". האל מציע למשה להתחיל עם חדש בדומה לאברהם: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בר' יב 2). מלמד, שהאל נואש מהעם. תגובת משה מלמדת שעל אף שהוא מודע היטב לחטא העם, הוא אינו נואש ומנסה בכל דרך רטורית ורגשית, כפי שנראה בהמשך, לשכנע את האל לסלוח לעם לשכך את זעמו, תוך שימוש ברטוריקה מתאימה. "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" (פס' 11). בראשית דבריו, השתמש במילה: "עמך", שבאה כתגובה לדברי האל: "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" [61]. תגובה נועזת, שניתן לראות בה נימה של בקורת כלפי האל, המסיר את אחריותו מעמו ומשייכו למשה. משה מציין, כי העם הוא עמו של האל. מלמד, עד כמה חשוב לו העם גם אם עליו לבקר את הסמכות העליונה, שמינתה אותו לתפקיד. בהמשך, פונה משה ל"ענין האישי" של האל. מחמיא לאל על עוצמתו. מדגיש את חסדו לעמו ואת כוחו: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (פס' 11). מציין את הפגיעה באל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (פס' 12). חוזר על הבקשה: "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (פס' 12), ומשלב בה את הכינוי: "עַמֶּךָ", המדגיש את הקשר האינטימי בין האל לעמו. למשה קשה עם מעשי העם אך אינו נואש משה מסיים את דבריו בדבר משמעותי ביותר [62] השבועה לאבות, המעניקה תוקף לדבריו: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם" (פס' 13). לא יתכן שהאל יבטיח ולא יקיים. משה מצליח לשכך את זעם האל. אכן למד משה היטב את מלאכת השכנוע והרטוריקה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בהמשך חוזר שוב השיח [63] בין האל לבין משה: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב (פס' 30). משה פותח את דבריו בכך שהוא מודע לחטא העם, אך על-אף זאת אומר באופן נחרץ: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (פס' 32). משה באופן חד-משמעי דורש מהאל שיסלח לעמו. אם לא, גורלו יהיה כגורלם אף שלא חטא עמם. תיאור, המהדהד את התנהגותו של יאנוש קורצ'ק, שהוכיח הלכה למעשה משמעותה של מנהיגות ראויה, המזדהה עם מונהגיה ורואה את גורלו כגורלם. משה חש אחריות כלפי מעשה עמו ושותפות גורל. לפיכך מעז להתמודד עם שולחו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">התנהגות משה עומדת בניגוד להתנהגותו של הנביא אליהו שכעס על העם ובקש מהאל להענישו: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (מל"א יט 10). לעומתו הנביא ירמיהו פועל כמשה מתפלל עבור בעם, כפי שעולה מדברי האל לנביא: "וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ" (ז 16). משה מהווה דגם של נביא שעל פיו נבחן כל נביא לרע ולטוב. לפיכך הוא ראוי לתואר אבי-הנביאים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><u><div style="text-align: justify;"><u>רגעי משבר</u></div></u><div style="text-align: justify;">בתהליך מנהיגות קיימים גם רגעי משבר בעיקר כשהמשימה היא קשה וממושכת. המשבר שלפנינו התרחש לאחר חטא קברות התאווה: "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ" (במד' יא 9-4). בנקודה זו חש משה ששליחותו לא צלחה. 'סיר הבשר' חשוב לעם משחרור מעבדות. תגובת משה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה... וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע". קשה למשה לשאת את תגובת האל כלפי העם וקשה לו גם לשאת את התנהגות העם. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיך לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ" (פס' 12). על אף תחושת הכשלון מעצמו והייאוש, אין הוא מבקש להעניש את העם, אלא אומר, שקשה לו להמשיך ולהנהיגם: "וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיך וְאַל-אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (פס' 15). רש"י מפרש: "ברעתם". מבקש משה שיהרגו אותו כדי שלא יראה בחורבן העם. האל מבין את הקושי של משה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.. וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (פס' 16- 17). האל מבקש ממשה להאציל מרוחו על שבעים אנשים שיסייעו לו בהנהגה (פס' 25). משה מבין שהרחבת ההנהגה שתסייע לעם ולו. התיאור לפנינו מחזק את הבנתו משה שמנהיגות צריכה להיות מבוזרת לטובת העם ולטובת מנהיגו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><u><div style="text-align: justify;"><u>המאבק על ההנהגה</u></div></u><div style="text-align: justify;">מרים ואהרן, אחי משה שגם להם חלק בהנהגה, קוראים תיגר על עליונות נבואתו, המתבטאת בזכותו הבלעדית לדבר בשם ה׳.</div></span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'" (במד' יב 2). משה אינו מגיב. הכתוב מסביר את שתיקתו כענווה יתירה:"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (פס' 3). האל זועם על ניסיונם של מרים ואהרן לערער על ההיררכיה שקבע. האל מעמידם על יתרון מעלתו של משה על כלל הנביאים: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי אִם-יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (פס' 6). יתרון, המתבטא בדרך הבלתי אמצעית שבה הוא מתקשר עם משה, ומכנה אותו: "בְּכָל-בֵּיתִי נֶאֱמָן, עַבְדִּי". מרים נענשת בצרעת. אהרן מודה בחטא ומתפלל בעד מרים. אך האל לא סולח. באמצעות פנייה נרגשת מבקש אהרן ממשה שיתפלל עבורה לאל. משה נענה: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (פס' 13). מרים נרפאת מצרעתה. משה מתגלה כמנהיג שאינו חושש ממתחרים ואינו שומר בקנאות על מקומו. מעלתו היא כה גבוהה שהוא מוכן לסייע גם למי שיצא נגדו. רש"י מסביר: "מפני מה לא האריך משה בתפלה? שלא יאמרו ישראל: בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה. אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה". ביטוי יחסו השוויוני למונהגיו [46]. </span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ניסיון נוסף לערער על מנהיגותו מגיע מהעם: "וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ ...וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במד' יא 26- 29). משה אינו כועס. מדבריו עולה, שהיה שמח אילו גם אחרים יוכלו לשמש מנהיגים, ובכך היו תורמים לעם. משה מבין, שמנהיגות משמעה בראש ובראשונה אחריות גדולה כלפי מונהגיו. מנהיגותו אינה מקנה לו עליונות. לפיכך, מוכן לקבל כל אדם שיכול לתרום לטובת העם, גם כשהדבר מצמצם את סמכויותיו. ענווה, הנובעת מעוצמה אמיתית של מנהיג המבין את כובד משקלה של המנהיגות שכלל לא ביקשה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><u><div style="text-align: justify;"><u>מינוי יורש</u></div></u><div style="text-align: justify;">ההכרות ההדדית בין המונהגים לבין המנהיג היורש מסייעת למונהגים ליורש כאחד. היורש לומד את רזי ההנהגה מהמנהיג הקיים ולהתוודע לקהלו. אלה יאפשרו לו להתכונן למשימות ההנהגה ולמשימות שהמציאות המשתנה מזמנות לו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">יורשו של משה נקבע ביוזמת משה, שפנה לאל ובקש שיעמיד לו יורש. בקשתו באה לאחר הצהרת האל על מותו הקרוב ואי כניסתו לארץ המובטחת, שלא לוותה בהוראת האל על מחליפו (במד' כז 12- 23), כפי שהדבר היה ביחס לאהרן (במד' כ 24- 26). משה מבין, שהסתיימה תקופה, שבה הכין את העם לקבלת הארץ שבה ישב כעם עצמאי, ומתחילה מציאות חדשה של כיבוש הארץ והתיישבות בה. עתה ההנהגה צריכה להשתנות בהתאם. לפיכך עליו לפנות את מקומו לאחר המוכשר למשימות החדשות שעומדות בפני העם. לכן מבקש לקבוע לו יורש טרם מותו שיכיר את קהלו ויתודרך כיאות להעברת התפקיד. הוכחה לראייתו מרחיקה לכת התבטאה הלכה למעשה בתיאור הכאוס אליו נקלע העם לאחר מות יהושע (שופטים א-ב), שלא ביקש מהאל שיקבע לו יורש, ולא השכיל בעצמו לקבוע יורש. לדברי משה לאל מקדים הביטוי היחידאי: "וידבר משה אל ה'" (פס' 15), המעצים את חשיבותה ואף את ייחודה של יוזמת משה, הנשמע כמצווה כביכול על האל שימנה מנהיג תחתיו. את בקשתו לקביעת יורש מבטא משה באמצעות דימוי "הרועה": "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה" (במד' כז 17) [65]. האל קיבל את בקשתו וקבע, שיהושע חניכו יהיה ממשיכו. יהושע ניחן בתכונות של לוחם, כפי שעולה מבחירתו לנהל את המלחמה נגד העמלק, כבר בנדידת העם במדבר (שמ' יז 8- 13). תכונות, התואמות את המטרה החדשה – כיבוש הארץ והתנחלות.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בקשת משה מלמדת, כי את משה, בעל אישיות חד-פעמית בשל סמכויותיו ותפקידיו הרבים, לא הנחה הרצון שיזכרו אותו כמנהיג שאין לו יורש, אלא הדאגה לעמו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><u><div style="text-align: justify;"><u>סיכום</u></div></u><div style="text-align: justify;">בחינת מנהיגותו של משה שהיה נביא, מחוקק, הוליך במדבר את עמו מיציאת מצרים ועד לכניסתו לארץ המובטחת, מציגה תהליך שלאורכו חלו תמורות הן באופיו והן בדרכי הנהגתו. קודם למינויו, מתגלה משה, כחומל העוזר לחלש, לאחר. אך לצד אלה, פועל משה גם מתוך דחפים, הפוגעים בסביבתו ובו (שמות ב 11- 12). לאחר מינויו, מנהיגותו משקפת סגנונות הנהגה שונים. בתחילה מתגלה כמנהיג אוטוריטטיבי-צנטרליסטי (שמ' יח 13- 16). בהמשך, מאמץ סגנון של מנהיגות (פס' 26-17;במד' יא 18-16).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">משה מהווה דוגמא למנהיג שאת כל מרצו ומאדו הקדיש כדי להטיב עם מונהגיו ולא נסוג. על-אף המהמורות שליוו את מנהיגותו בעומדו מול: העם, פרעה, שביקשו לערער על מנהיגותו ומול האל שבעצמו נואש מהעם וביקש להשמידם. מלמד על עוצמה ודבקות במטרה. על מנת שסיום הנהגתו לא תוביל לכאוס, השכיל לבקש מהאל שיעמיד לו יורש. משה עמד במשימתו להוביל את עמו לארץ המובטחת, אף שלא זכה להיכנס אליה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">"איש גדול משפיע על בני דורו בשתי דרכים: באמצעות אישיותו ובאמצעות הרעיון שהוא לוחם למענו" (פרויד, 2009, עמ' 129). מנהיגותו מהווה דגם למנהיגות התואמת את אפיוניי המנהיגות שהציג אפלטון, לפיהם, המנהיג, הוא אדם שאינו זקוק לשררה המתאוות לשלטון, אלא פועל בצדק לטובת צאן-מרעיתו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">דומה, כי חלק מתכונותיו של משה המתגלות בתהליך זה, עשויות להוות מודל למנהיגות בכלל ולמנהיגות פדגוגית בפרט.</div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><b>הצעה לשאלה המזמנת דיון בין-תחומי: האם מנהיגות היא נרכשת או מולדת</b></div><div style="text-align: justify;">המסע של משה מילדותו ועד סיום הנהגתו יש בה כדי לזמן הוראה/למידה בין-תחומית.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">למידה, שבה הלומדים – תלמידים ומורה – ינסו לבחון אופי מנהיגות משה לאור התיאוריות, הדנות בהשפעות ההופכות אדם למנהיג, בסגנונות מנהיגות בעת העתיקה ובעת המודרנית. תובנות שיהוו בסיס לדיון במנהיגות בית-ספרית על כל רבדיה. בכך ירחיבו את ידע הלומד על מנהיגים מהתקופה המודרנית והקדומה. שיח זה יפתח את יכולת ביקורת על המנהיגות בסביבתם הקרובה, הארצית והעולמית.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מבקשת לסיים עם <b>קטע מתוך עבודתה של סטודנטית בקורס: "מנהיגות במקרא"</b>, שבה נתבקשו הסטודנטים: לבחור מנהיג מקראי, לבחון את פועלו במבט ביקורתי. לבחון אלו תכונות של המנהיג שבחרו יכולות להתאים למורה שהינו מנהיג כיתתו.</div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><u>קטע מעבודתה של סטודנטית</u></div><div style="text-align: justify;">"משה מצליח לחולל תמורות בחיי העם. מן תורה משתקפת דמות אצילית, הרגישה לבריות. ...בהנהגתו הוכיח אומץ ותעוזה.... דרכו היתה סלולה באבני נגף. אך הוסיף לבקש רחמי שמיים על עמו חרף חטאיו, והוסיף לעמוד איתן. ניכרת בו תכונה חזקה של כוח רצון כביר, ללא וויתורים או ייאוש. סבלנותו ואורך הרוח....משה ידע לקבל ולממשה....תכונה בולטת היא הענווה...</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">תכונותיו של משה עשויות לקבל ביטוי בחייו המעשיים של איש חינוך. בחרתי בזו המשקפת את הדבקות במטרה ונכללת בנכונות לסייע ללומד ולא לוותר. לא לוותר לו ולא לוותר עליו. רבים מאתנו לא מודעים לקושי ולתסכול שחווה התלמיד בתהליך הלמידה, וכשזה פוגש אותנו, אנשי ההוראה, לא רבים נכונים להשקיע את המאמץ הנדרש כדי לסייע על-מנת שיוקל לתלמיד. בסבלנות ואורך-רוח, יש לאפשר לו לשקף את קשייו. לחשוב על דרכים יצירתיות שיסייעו לו לחוות הצלחות. מקצוע ההוראה עשוי להיות תובעני לעתים מתיש. לפיכך, בחלק מאנשי-החינוך אין את הנכונות והכוחות לקחת תלמידים הזקוקים להם כפרויקט על-מנת להקל עליהם את התהליך. לכן, אני סבורה כי דבקות היא תכונה שחשובה לאיש חינוך. חשוב שנדע לעשות את השינוי הפנימי בתוכנו מדי יום, בעיקר אחר יום עבודה מתיש ושוחק, ונזכיר לעצמנו שאסור לוותר ואסור להתייאש".</div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">"הדרך היחידה שבה אדם יכול להנהיגנו הוא להחזיר בנו את האמונה בכושרנו להנהיג את עצמנו" (הנרי מילר).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><b><div style="text-align: justify;"><b>הערות</b></div></b></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[1] אפלטון, ספר המדינה, צ. דיזנדרוק (מתר'), תל-אביב: ניומן, 1953.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[2]אריסטו, האתיקה הניקומאכית, מהדורת ניקומאכוס, ג' ליבס (מתר'),ירושלים: שוקן, ירושלים, 1985.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[3] על מעמדו של מוסד הזקנים בתקופה הקדם מלוכנית ובתקופת המלוכה: רביב ח'. מוסד הזקנים בישראל, ירושלים: מאגנס, 1993. התייחסות לפסוק ספציפי זה, 108.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[4] פופר מיכה ( 2007). מנהיגות מעצבת, מבט פסיכולוגי, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, עמ' 23- 75;</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"> Burns, J.M. (1978). Leadership, New-York, Harper and Row,</div><div style="text-align: justify;">1978, 28-53.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[5] אלקד-להמן, אילנה (2007). הקסם שבקשר, תל-אביב: מופ"ת, 17- 76; קוזמינסקי, לאה (2012). בשבחיה של הוראה בינתחומית, קולות 4, כתב עת לענייני חינוך וחברה, 23-22.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[6] הורוביץ, ט', פריד, ט', ביגמן, ז' ווקר, צ' (2008). התנסות בין-תחומית של סוגיות מקראיות: תרומה להוראת במקרא, שאנן יג , 179.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><a href="http://shaanan.ac.il/?page_id=832">http://shaanan.ac.il/?page_id=832</a></div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[7] פליישר ציפורה, אלקושי רבקה, דינור גלי ואחרים (2008)., משפט שלמה – סיפור מקראי בגישה רב-תחומית, תל-אביב: מכון מופ"ת, 7- 10.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[8] דינור, ג': תרומתה האפשרית של למידה / הוראה בהיבט רב-תחומי ללמידה משמעותית: </span><a href="https://portal.macam.ac.il/article" style="font-family: times;">https://portal.macam.ac.il/article</a><span style="font-family: times;">; דינור, ג'. בזכות השונות, הבנייתה של תפיסה חינוכית באמצעות סיפור חיים, ירושלים: כרמל, 2018, 202-180</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[9] W.G. Bennis.& B. Nanus, Leaders: The Strategies for Taking Charge, New-York: Harper and Collins, 1985, 22- 30.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[10] קוזמינסקי, ל' וקלויר, ר'. הבניית זהות מקצועית של מורים ושל מורי מורים במציאות משתנה, דפים 49, 2010, 11.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[11] C. Taylor, Multiculturalism and ‘The Politics of Recognition’. Princeton, 1992, 122- 125.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[12] נ. חמו, זהויות לעמיות יהודית, בתוך נ' צבר-בן יהושע, ג' שמעוני, נ' חמו (עור'), מתווה עיוני ומעשי להוראה ולמידה, תל אביב: בית התפוצות, 2009, 199-190.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[13] ג. דינור, המקרא והדהודיו בתרבות היהודית והאוניברסלית כאמצעי בהבניית זהות הלומד, זמן חינוך 5, טבריה: מכללת אוהלו, 2019,</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[14] 259- 284.E.H. Erikson. (1968). Identity: Youth and Crisis. New – York: W.W. Norto</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"> ובעקבותיו, נטלי חזן, פיתוח מנהיגות כתהליך לבניית זהות, 2011:</div><div style="text-align: justify;"> <a href="https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2648">https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2648</a></div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[15] J.E. Marcia, Identity in Adolescence. In: Handbook of Adolescent Psychology, Adelson, J. (Ed.). New-York: Wiley, 1980, 159- 187.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[16] A. Bandura Social foundations of thought and action: A social cognitive theory, Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Hall, 1986.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[17] מיכה פופר, מנהיגות: היער ושביליו. בתוך: א' גונן וא' זכאי (עור'), מנהיגות ופיתוח מנהיגות מהלכה למעשה, משרד הביטחון: בית הספר לפיתוח מנהיגות, 1999, 19- 34; עוזי ששון, 'אף אחד לא הזיז את הגבינה שלך! הם אף פעם לא התכוונו באמת לתת לטעות ממנה' בתוך: מנהיגות אישית וקהילתית לשינוי חברתי, ביטאון מכון מופ"ת, גיליון 50, 2013, 10-8;</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"> you J.M. Burns, J.M. Leadership, New-York, Harper and Row, 1978, 35-42. </div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[18] B. M. Bass. Leadership and Performance Beyond Expectations, New-York: Free Press, 1985; B. M. Bass & B.M. Transformational Leadership and Organizational culture public administration quarterly, 112.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">ובעקבותיו מ. פופר, מנהיגות מעצבת, מבט פסיכולוגי, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2007, 14- 15.</div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[19] באס ( הערה 18); ברנס (הערה 17).</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[20] K.A. Neuber &R.W. Genther. The Relationship between Ego Identity, Personal Responsibility and Facilitative Communication. Journal of psychology, 95, 1977,. 45-49.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[21] פופר (הערה 17); פופר (הערה 18), 102- 121;M. B. Soderberg, Student leadership and participation in independent schools activities: Culture created in schools. Esther A and Joseph genstein Center for independent school Klineducation. Columbia University: New York. 1997, 25- 32.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[22] R. M. Stogdill, Handbook of Leadership Research: A Survey of Theory and Research, Riverside Drive, N.J. Free Press, 1974, 38- 61.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[23] T. Carlyle, On Heroes, Hero-Worship and Heroic in History, Boston: Houghton Mifflin,1907, 83- 85.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[24] T. Oakland, B. A. Falkenberg &, C. Oakland, Assessment of leadership, children, youth, and adults. Gifted Child Quarterly, 40, New-York, 1996, M. Weber,. Essays in Sociology, H. Gerth and C. Wright Mills (Eds), New-York: Oxford University Press, 1946.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[25] W. L. Hoglund, & B. J. Leadbeater. The effects of family, school, and classroom ecologies on changes in children's social competence and emotional and behavioral problems in first grade, Developmental</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">Psychology, 40, 2004, pp 533-544; R.Yamaguchi &, M. L Maehr, A multimethod study of children's emergent leadership in collaborative learning groups. American Educational Research Association, 21, 2003, 21-25</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[26] T. Blank, What high school leaders think of leadership. The High School Journal, 69, 3, 1986, 207-213;</div><div style="text-align: justify;">G. Yukl. Leadership in organizations. Englewood: Prentice Hall:</div><div style="text-align: justify;">New Jersey, 1994</div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[27] M. Weber,. Essays in Sociology, H. Gerth and C. Wright Mills (Eds), New-York: Oxford University Press, 1946.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[28] לעיל, עמ' 4.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[29] H. Gardner, Frames of mind: The theory of multiple intelligences. New York: Basic Books, 1983.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[30] D. Goleman, Emotional Intelligence :Why it Can matter then IQ?1996, Bantam Book.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[31] J. West-Burnham. Interpersonal leadership, 2002, pp 1-4. Retrieved:</div> <div style="text-align: justify;"><a href="http://coaching-mentoring-learningpa">http://coaching-mentoring-learningpa</a>.</div><div style="text-align: justify;">wikispaces.com/file/view/JWB-INTERPERSONALLEADERSHIP אלכסנדר שניידר ועינת מונסונגו, 'אוריינות רגשית –תבונה ותובנה ביחסי אנוש, נדבך מהותי בתפיסת בניהול הבית- ספרית'. כפר סבא: המכללה האקדמית בית ברל, 2010</div><div style="text-align: justify;"><a href="https://portal.macam.ac.il/article">https://portal.macam.ac.il/article</a></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[32] אלכסנדר שניידר, 'לומדים להנהיג ב"אוריינות רגשית" ', תל-אביב, מכון</div><div style="text-align: justify;">מופ"ת, 50, 2013, 5- 7.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[33] אמפתיה –התקשורת הרגשית מודעת והבלתי-מודעת, מדוברת והבלתי-מדוברת אל האחר. היכולת "להגיע למקומו". של האחר. במתבונן מתעורר רגש ממשי המאפשר לו להבין את מצבו של האחר מעבר למה שנתפס בחושים. המתבונן "משאיל את עצמו" לרשות האחר כדי לצלול למעמקי נפשו" ש. איוניר , אמפתיה באיבחון ובטיפול, 2002.</div><div style="text-align: justify;"><a href="https://www.saraiwanir.com/%25D7%259E%25D7%2590%25D7%259E%25D7%25A8">https://www.saraiwanir.com/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8</a></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[34] אסתר כלפון, 'מנהיגות באינטראקציה מצמיחה', תל-אביב: מכון מופ"ת, 50, 2013, 15-11.</div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[35] דינור (הערה 8).</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[36] נורבר סילמי, לקסיקון פסיכולוגי, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 1997, 382.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[37] Bryman, A. (1986). Leadership and Organizations. London, 38- 45;</div><div style="text-align: justify;">Kotter J. P. (1988). The leadership factor. New- York : The Free Press, 52-55</div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[38] על מנהיג כסוכן שינוי, לעיל, 4</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[39] ובר מציין, שנביא הוא גם מחוקק. כך ביוון נקרא המחוקק לפעול כשהיו מתחים חברתיים. מטרתו ליישב את הניגודים בין המעמדות ולהעמיד חוק שתוקפו נצחי. משה הוא דוגמה למחוקק שבקש ליצור חברה מוסרית: מקס ובר ( 2000). על הכריזמה ובניית המוסדות: מבחר כתבים ש"נ (עורך), ירושלים, 114.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[40] א', אלטר. אומנות הסיפור במקרא, ש' צינגל (תר'), תל-אביב 1988,</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">71-61.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[41] ל. מזור, פריון ונשים בעיצוב ראשית ישראל במצרים – עיון ספרותי-רעיוני בשמות א-ב, מסכת ז', רמת-גן: בר-אילן, (תשס"ח), 12.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[42] ג. דינור, משה הנביא – מבחן הנבואה, 2005</div> <div style="text-align: justify;"><a href="https://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22423">https://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=22423</a></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[43] לעיל, 1.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[44] ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, תל-אביב: עם עובד, 1996, 632.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[45] מ. מלול, שורשי תפיסתו העצמית של עם ישראל – מוטיב האחר והאסופי, ציון, 2002, 12, ושם ביב' רחבה.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[46] הפועל רא"ה אין משמעותו רק ראיה פיסית, אלא גם: הבנה, ידע ובינה (בר' ג5; שמ"א טז 7). הרחבה בנושא: יאיר זקוביץ, 'כי האדם יראה לעיניים וה' ללבב' בתוך: על תחפושת וגמולה בסיפורי המקרא, ירושלים: משרד החינוך, 1998.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[47] בדרך-כלל מנהיג צומח מתוך הקבוצה שהוא חלק ממנה ומנסה לשנותה. כך ירובעם בן-נבט עבד שלמה שמרד בשלמה כדי לשחרר את שבטי הצפון מעבדות (מלכים א' יא 26- 28 ). בתקופה המודרנית לך ולנסה מנהיג שצמח מקרב העובדים. פעיל זכויות אדם מייסד "סולידריות", ארגון העובדים העצמאי הראשון בגוש הסובייטי, חתן פרס נובל לשלום ונשיא פולין1999-1995</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[48] M . L Hoffman, Empathy and moral development : Implications for caring and justice . Cambridge , Cambridge University Press, 2000; M. Popper, The development of charismatic leaders. Political Psychology ,21,(4 2000, 729-744</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[49] א. ילינק, בית מדרש, א. לייפציג 1853, עמ' 119. יש לציין כי מעשה זה זוכה גם לשבח ממדרשי חז"ל: שנאן אביגדור: בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי משה והמצרי, 1992.</div><div style="text-align: justify;"><a href="https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14552"></a><a href="https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14552">https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14552</a></div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[50] אלטר, (הערה 40), 72.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[51] מ. מלול, קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, חיפה: פרדס, 2010, 63.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[52] שם, 105.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[53] עוד בנושא דימוי רועה למנהיג במקרא ראה: J.W. Watts, ' The Legal Characterization of Moeses in the Rhetoric of the Pentateuch' JBL, 117 , 1998, 415- 426; א. שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא, ירושלים: בן חיים, 2009, 270.</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[54] המושג מסוגלות עצמית פותח על ידי בנדורה בסוף שנות השבעים. מושג זה הוגדר על ידו כאמונת הפרט ביכולתו לבצע בהצלחה את ההתנהגויות הנחוצות על מנת להשיג את המטרה המצופה:</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">Bandura, A. (1995). Self-Efficacy in: Changing Societies. Cambridge: Cambridge University Press, 45- 56.</div><div style="text-align: justify;">החיבור בין תפיסת המסוגלות העצמית של הפרט לבין יכולתו להנהיג,</div><div style="text-align: justify;">מתבקש. אדם המאמין בעצמו וביכולותיו לבצע בהצלחה משימות, יתאים</div><div style="text-align: justify;">יותר לתפקיד מנהיגותי מאשר אדם אשר אינו מאמין בעצמו. עולה, כי</div><div style="text-align: justify;">אמונה עצמית משמעותית בהקשר למנהיגות (Kotter, הערה 37).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[55] הרחבה בנושא המנהיג הכריזמאטי ראו: זאב ויסמן. על מושיעים ונביאים: שני פניה של הכריזמה במקרא. תל-אביב, 113- 114;פופר (הערה 4);ובר (הערה 39).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[56] R. E. Petty& G. T. Cacioppo, The Elaboration Likelihood Model of Persuasion, in: Advances in Experimental Social Psychology 19, 1986, 123-205.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[57] פופר (הערה 4), 103- 128; Bass (הערה 17), 68- 75.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[58] מבחינה מתודולוגית, אנקוט בגישה הסינכרונית, המתמקדת בטקסט כפי שהוא לפנינו בנוסח המסורה ולא בגישה הדיאכרונית, הדנה בשלבי גיבושו של הטקסט – מקורות שונים, עריכם וזמנם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[59] בסיפור שאול בהליכתו לחפש את האתונות, ביקש הכותב שיבחן הקורא את תכונותיו של שאול קודם שהפך למלך. שאול מקשיב להצעת נערו ופועל על-פיה (שמ"א ט 5- 10). תיאור, המלמד כי בשאול קימת יכולת ההקשבה וכבוד לאחר בעל מעמד נמוך ממנו. גם מורה צריך להבין שהידע לא נמצא רק אצלו. גם לתלמיד יש ידע שאותו יכול לחלוק עם הלומדים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[60] על שבירת הלוחות בהקשר משפטי , המבטא את ביטול החוזה, במזרח הקדום, על שבירת הלוחות בהקשר משפטי , המבטא את ביטול החוזה, במזרח הקדום: מ. מלול, שמות עולם התנ"ך, ג' גליל, א' שטרן (עור'), תל-אביב: דודזון-עתי, 195.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[61] על השימוש במונולוג פנימי ראה: מ. וייס, מ' (1962) מלאכת הסיפור במקרא. מולד, 1962, 170-169.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[62] בדרך כלל מסיים נואם את נאומו במשפט משמעותי ביותר, שעשוי לשכנע את הנמען: ג. דינור. עיצוב המשא ומתן בפרשת מזבח שני השבטים וחצי השבט ( יהושע כב 34-9), בית מקרא נג, 2008, 95- 102.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">[63] הכפילות בטקסט לפנינו נובעת מחיבור של שני מקורות שונים. אך במאמר זה אין אני דנה בשאלת עריכת הטקסט ובמקורות שממנו הוא מורכב.</span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[64] עוד על קריאת התיגר של מרים ואהרן על מנהיגות משה ראו: ל. מזור. משה ומרים – אחים מנהיגים מתחרים, 2001</div> <div style="text-align: justify;"><a href="https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=21199&source=2338">https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=21199&source=2338</a></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[65] על דימוי המנהיג לרועה, לעיל, 11-10.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span><div style="text-align: justify;"><br /></div></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-30164370953715586982024-01-17T10:04:00.000+02:002024-01-17T10:04:30.115+02:00 מבצע ההצלה של יוסק'ה - סיפור מאת אוריאל בן עמי<div><span style="font-family: times;">אוריאל בן עמי, סופר משורר ומרצה לתנ"ך וידיעת הארץ.</span></div><span style="font-family: times;"><br />מלמד במיזם "גיבורי המקרא – דמויות מהפכניות בתנ"ך" – בחט"ב יורם טהרלב בכפר סבא.</span><div><span style="font-family: times;"><br /></span><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjBYmUDnr7sV7udnWKCBV_7sCNetEbr1WfwchNu-LSb6tr5G0gNeh01IKb_hDQe2XaX9WbQVsgr9Iq8JkRfGr7-33nwmjEAvS0mq03iwx3Dpp07XrN4b5EFEQ6n_Bo3KYWLQpl0CsXAXBVI_lWtW7MT3H6bn85yVTKXGH4zbqh8ZldNZ1S6Dqj1CSUk-BEo/s960/%3F%3F%3F%3F%20%3F%3F%3F%3F%3F%3F%3F%3F%20%3F%3F%20%D7%93%D7%95%D7%AA%20%D7%A0%D7%94%D7%9C%D7%9C%201969.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="546" data-original-width="960" height="228" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjBYmUDnr7sV7udnWKCBV_7sCNetEbr1WfwchNu-LSb6tr5G0gNeh01IKb_hDQe2XaX9WbQVsgr9Iq8JkRfGr7-33nwmjEAvS0mq03iwx3Dpp07XrN4b5EFEQ6n_Bo3KYWLQpl0CsXAXBVI_lWtW7MT3H6bn85yVTKXGH4zbqh8ZldNZ1S6Dqj1CSUk-BEo/w400-h228/%3F%3F%3F%3F%20%3F%3F%3F%3F%3F%3F%3F%3F%20%3F%3F%20%D7%93%D7%95%D7%AA%20%D7%A0%D7%94%D7%9C%D7%9C%201969.jpg" width="400" /></span></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><p class="p1" dir="rtl" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-size: 16px; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal; margin: 0px 0px 10px; text-align: right;"><span style="font-family: times;">עם<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>חברים<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>לכתה<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>ח<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;">'. </span>טיולי<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>טרקטורים<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>בשדות<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>נהלל<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;">. 1969. </span></span></p><p class="p1" dir="rtl" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-size: 16px; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal; margin: 0px 0px 10px; text-align: right;"><span style="font-family: times;">התמונה<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>מהספר<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> "</span>רוחות<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>הכפר<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;">". </span>הזכויות<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>לצילום<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>לאוריאל<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>בן<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>עמי</span></p></td></tr></tbody></table><div><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div><b><div style="text-align: justify;"><b><span style="font-family: times;">מבצע ההצלה של יוסק'ה </span></b></div></b><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;">הייתי בכתה ח' וקיבלתי את הבלתי מספיק הראשון שלי. ועוד בטבע. זה קרה לי עם יוסק'ה המורה שהיה חביב עלי מאד וגם אני, נדמה לי, הייתי לפחות קצת חביב עליו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ובכל זאת. יוסק'ה היה איש טבע בחסד וצלם בחסד לא פחות של פרחים ופרפרים מרהיבים וגם של דבורים עם צוף. אבל יוסק'ה היה נחמד מידי ולא השתלט עלינו. לא הפרעתי לו בשיעורים, אבל הדיבורים שלי עם איריס ואורית ואודי ואביטל שישבו לידי, הפריעו לו. וככה יצא שלא רבנו. ביום שישי היה לנו יום לימודים קצר שהסתיים בשעה 12.00. השיעור האחרון, ב-11.15 היה טבע. הגענו להבנה והסכמה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">יוסק'ה נכנס לכיתה ללמד ואני לוחץ לו יד, יוצא והולך הביתה, בלי שאנחנו מפריעים אחד לשני. המשכתי לחבב אותו מאד, אלא שנוצרה עוד בעיה. יוסק'ה גם לימד מתימטיקה ואיבדתי אותו בסוף כתה ז'. רק לקראת כתה י"א נאלצתי להשלים שלוש שנות מתימטיקה בחופש הגדול, כדי לשמור על מקומי בתיכון.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><span><a name='more'></a></span><div style="text-align: justify;"><br /></div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><b style="font-family: times;">יוסק'ה נחלץ להושיע</b></div><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">וככה אני מוצא שדווקא יוסק'ה הפך למציל המושיע שלי. בסוף כתה י' צברתי 6 ציונים שליליים. הודיעו לי שאני יכול להמשיך, אך בלי בגרות בתיכון. נלחצתי. הבגרות הייתה סמל סטאטוס, לא שמישהו אהב אותה. אבל היה ברור שאין לי מה לעשות שם יותר, בתיכון ההוא בטבעון.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ידעתי שאין לי ברירה אלא לנסות את מזלי בתיכון האזורי בקיבוץ יפעת. קבעתי פגישה עם המנהל ד"ר מאיר איילי, התלבשתי מסודר אפילו עם מסרק בכיס ולקחתי איתי גיליונות "מעריב לנוער", שכתבתי בהם, שיאמין לי שאני לא סתם פרחח. הבאתי לו את התעודה שלי עם כל השליליים וראיתי אצלו חושך בעיניים. הוא אמר שאקבל תשובה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כעבור יומיים קיבלתי מכתב בדואר מעוזי סגן המנהל. הוא כתב בו שלצערם לא יוכלו לקבל אותי לבית ספרם והוא מאחל לי הצלחה בהמשך דרכי. הייתי אבוד. בכל זאת לא התאים לי לשכב ככה סתם בבית, להפסיק את הלימודים ובעיקר לאבד את החבר'ה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">יוסק'ה מורי החביב, עלה בינתיים מהיסודי בנהלל לחטיבת הביניים והתיכון בקיבוץ יפעת והחל ללמד שם. ניגשתי אליו וביקשתי על נפשי. "שמע, יוסק'ה, אני כותב בעיתון, אבל אני לא רוצה למכור עיתונים. תציל אותי". ביקשתי שידבר על ליבו של עוזי, סגן המנהל, שיקבל אותי. שאולי בכל זאת ולפנים משורת הדין וכו'. את הביטוי לפנים משורת הדין...לא היכרתי אז כמובן.</div></span></div><div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><table cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh1-kDv7z9ELyE-gnsNIl5E0iBb-0xSaGXvYBoxBzA77N-dqu8vRDUwYne-cuZ0BPOW6sDOrCEzQXVLP5sFI-35JUcLJPTR8GmBv3Ekj7gC-MXaL0jm-MHsPVjm4CkzyRq3BAPHYyXPHgwPyqtK__ye1zx4UoZzMiUfquhv-gaqlAS8MkCPn60463NW8Rn_/s646/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A7'%D7%94%20%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%D7%99.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="646" data-original-width="368" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh1-kDv7z9ELyE-gnsNIl5E0iBb-0xSaGXvYBoxBzA77N-dqu8vRDUwYne-cuZ0BPOW6sDOrCEzQXVLP5sFI-35JUcLJPTR8GmBv3Ekj7gC-MXaL0jm-MHsPVjm4CkzyRq3BAPHYyXPHgwPyqtK__ye1zx4UoZzMiUfquhv-gaqlAS8MkCPn60463NW8Rn_/w228-h400/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A7'%D7%94%20%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%D7%99.jpg" width="228" /></span></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><p class="p1" dir="rtl" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-size: 16px; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal; margin: 0px 0px 10px; text-align: right;"><span style="font-family: times;">המורה<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>יוסק<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;">'</span>ה<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>מאירי<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> – </span>צילום<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;">: </span>ארכיון<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>נהלל</span></p></td></tr></tbody></table><span style="font-family: times;"><div style="text-align: justify;"><b><br /></b></div><div style="text-align: justify;"><b>עוזי ויוסק'ה מקבלים החלטה על גורלי בקרוסלה</b></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">יוסק'ה נענה מיד ברצון וללא היסוס. לא היה לו רכב ולי עוד לא היה רישיון לטרקטור בגיל 16. אז לקחתי אותו בפרגסון האדום על הכסא האחורי של הטרקטור דרך השדות של נהלל, רמת דוד, גבת ויפעת. התחבאתי בתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ ויוסק'ה הלך לחפש את עוזי בשבילי. מצא אותו מתנדנד בקרוסלה בגן השעשועים, עם הילדים הקטנים. זה ארך זמן בהמתנה הדרוכה שלי. יוסק'ה חזר אלי לטרקטור, סיפר לי שהתנדנדו יחד, שוחחו ודנו בגורלי. עוזי אמר לו שהוא מוכן לפגוש אותי שוב ואז להחליט.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">חזרנו הביתה בשלום דרך השדות.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">התקשרתי למחרת ברעד לבית הספר וביקשתי פגישה עם עוזי. עברו מאז כמעט 60 שנה ואני זוכר אותה עד היום. עוזי קבע לי בשמונה בבוקר למחרת. שוב צלחתי בטרקטור את השדות של הקיבוצים והגעתי רבע שעה לפני הזמן. המתח היה גדול. אמרתי במזכירות שהוא קבע איתי ואמרו לי לחכות שיגיע. עמדתי שם, כמו תלמיד נזוף, ממתין לגורלי. רבע שעה, חצי שעה, שלושת רבעי השעה – מרגיש כמו נאשם. שאלתי בזהירות במזכירות מה איתו ואמרו שהוא לא עונה. ואז הוא הופיע בתשע בבוקר, בחצי ריצה משלומפר כולו נושף ומתנשף, ואומר לי: "סליחה. לא התעוררתי".</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הבהלה שלי רק גברה. עוזי היה מורה לפיזיקה ואמר לי שהוא רק ישאל אותי כמה שאלות קצרות. אמרתי לו שאני טוב יותר במקצועות ההומניסטיים ואני מעדיף אם אפשר... הוא אמר "אל תדאג רק שאלה קצרה". ואז שאל אותי מה זה תנע? למזלי הגדול ידעתי. התנע מוגדר כהכפלת מסת הגוף במהירותו. תנע של גוף או של קבוצת גופים, מבטא את כיוון ו"כמות" התנועה של אותו גוף, או אותה קבוצת גופים במרחב. פעם מישהו הדגים לנו התנגשות של שני פילים והסביר איך לחשב את עוצמת ההתנגשות ביניהם והסביר שזהו תנע...אז זכרתי.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">עוזי היה מבסוט ואמר: "אז בכל זאת אתה יודע משהו". אמרתי לו שאני בכל זאת מעדיף שאלות בהיסטוריה, תנ"ך וספרות. הוא מיהר למזלי, לפגישה שאיחר אליה והסתפק בכך. ואז הפיל עלי החלטה שהחליטו כנראה מראש: "אתה מתקבל לבית הספר לכתה י"א בתנאי שאתה עובר מבחן מעבר במתימטיקה בציון 80 לפחות". ידעתי שאין שום סיכוי למשא ומתן או להמתקת גזר הדין.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><b><div style="text-align: justify;"><b>הלך החופש הגדול</b></div></b><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כל החופש הגדול הלך. לא יצאתי בקיץ ההוא עם החבר'ה למחנה ארכיאולוגיה, שחלמתי לחפור בו. משך כל החופש הגדול ההוא חפרתי כמו משוגע שיעורים פרטיים, שלוש פעמים בשבוע. עם עשרות תרגילים בבית, ביניהם. אכלתי, שתיתי וניגבתי מתימטיקה כמעט בלי הפסקה. שוב נסעתי בטרקטור דרך השדות, הפעם לכיוון השני, למושב בית לחם הגלילית. היה לי מורה מוצלח במיוחד. יוסי אקרמן לימד אותי מתימטיקה כשהיה חייל משוחרר צעיר, לימים נעשה נשיא אלביט. ניגשתי למבחן המעבר במתימטיקה לי"א וקיבלתי ציון 95. הראשון והאחרון והיחיד שלי. ומאז נשארתי אסיר תודה ליוסק'ה וליוסי ולתיכון "העמק המערבי" בקיבוץ יפעת, שאני זוכר עד היום לטובה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אחרי כל השנים האלה, שבחלקן לימדתי תקשורת באוניברסיטה, אני מלמד בני נוער, שהייתי אז בן גילם. לא מתימטיקה. אבל תנ"ך. הדמויות המהפכניות שבו, תמיד קוסמות לי מחדש. התנ"ך כל הזמן מתחדש, אבל לא מתחלף. ---------------</div></span></div><div><span style="font-family: times;"><br /></span></div><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjvmnWccBzp3P70lVVTkn3k-YNRuHcItqlR6_oPbYPpuVNyNhwKJTOAvZXx6NrArcehq7gdeIu-kvhdNBG16EL45fcuyZmlV5JUT5eiDiNRz9PjiDuGwja3k659Xa_MY7H7YPoiOkXZmVEzDt1RBHpZkY__pSqlo9TbNaxL2YBX3wk_x2M2UbZJi6LWEfFK/s1009/%3F%3F%3F%3F%3F%3F%20%3F%3F%20%3F%3F%3F%20-%20%3F%3F%20%D7%AA%20%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%20%D7%AA%D7%9C%20%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="631" data-original-width="1009" height="250" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjvmnWccBzp3P70lVVTkn3k-YNRuHcItqlR6_oPbYPpuVNyNhwKJTOAvZXx6NrArcehq7gdeIu-kvhdNBG16EL45fcuyZmlV5JUT5eiDiNRz9PjiDuGwja3k659Xa_MY7H7YPoiOkXZmVEzDt1RBHpZkY__pSqlo9TbNaxL2YBX3wk_x2M2UbZJi6LWEfFK/w400-h250/%3F%3F%3F%3F%3F%3F%20%3F%3F%20%3F%3F%3F%20-%20%3F%3F%20%D7%AA%20%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%20%D7%AA%D7%9C%20%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91.jpg" width="400" /></span></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><p class="p1" dir="rtl" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-size: 16px; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal; margin: 0px 0px 10px; text-align: right;"><span style="font-family: times;">אוריאל<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>בן<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>עמי<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>בבית<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>הסופר<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>בתל<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>אביב<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> – </span>הזכויות<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>לצילום:<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>אוריאל<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>בן<span class="s1" style="font-feature-settings: normal; font-kerning: auto; font-optical-sizing: auto; font-stretch: normal; font-variant-alternates: normal; font-variant-east-asian: normal; font-variant-numeric: normal; font-variant-position: normal; font-variation-settings: normal; line-height: normal;"> </span>עמי</span></p></td></tr></tbody></table><div><span style="font-family: times;"><br />* הסיפור מתוך ספר בכתובים "הדמויות המשפיעות על חיי".<br /><br /><br /><br /></span><br /></div></div></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-31996738082957268992024-01-17T09:59:00.000+02:002024-01-17T09:59:24.194+02:00אובדן בנים ובנות במערכות ישראל וביטויו בשבעה שירים ישראליים מתקופות שונות<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: helvetica;">ד״ר ניצה דורי, המכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן" בחיפה</span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: helvetica;"><br /></span><span style="font-family: helvetica;"><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjewX7eyavd60sIIfKzp21a2WHeDSZxV8kqmiIvXD8T3reejiSc-MXg7VLaZObuSJto9ry31ohZpPDpH1hYz4x0_wOB-IPn83NWiTMDliguoVirMOdXSXtEnlIeVZOCxdi90qLl2kZkJhpj/s1585/%25D7%2598%25D7%259B%25D7%25A1+%25D7%2591%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259B%25D7%259C+%25D7%2594%25D7%2596%25D7%2599%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1189" data-original-width="1585" height="300" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjewX7eyavd60sIIfKzp21a2WHeDSZxV8kqmiIvXD8T3reejiSc-MXg7VLaZObuSJto9ry31ohZpPDpH1hYz4x0_wOB-IPn83NWiTMDliguoVirMOdXSXtEnlIeVZOCxdi90qLl2kZkJhpj/w400-h300/%25D7%2598%25D7%259B%25D7%25A1+%25D7%2591%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259B%25D7%259C+%25D7%2594%25D7%2596%25D7%2599%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">טכס בהיכל הזיכרון</td></tr></tbody></table></span></div><span style="font-family: helvetica;"><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>תקציר</b></div><div style="text-align: justify;">העיסוק באובדן ובשְכול מאיים ומפחיד, אף שהוא חלק ממעגל החיים; המפגש עם ה"אין", עם המוות, מלווה בתחושות של חוסר אונים ושל אפסות האדם ותחושות קשות נוספות. כיוון שההתמודדות עם השְכול מלווה את החברה הישראלית מקדמת דנא, אין תמהּ בעובדה שמשוררים ישראלים מצאו בשירה דרך לבטא את הכאב שמחולל אובדן ילד/ילדה/חייל בעקבות נפילתם במערכות ישראל – מלחמות ופיגועים. מאמר זה יבחן שבעה שירים שחיברו משוררים ישראלים, ובהם נתנו ביטוי לכאב המייסר הזה: <b>מגש הכסף ואליפלט</b> מאת נתן אלתרמן, <b>אחי הצעיר יהודה</b> מאת אהוד מנור, <b>ילדי איננו ילד עוד</b> מאת יוסי גמזו, <b>פרח</b> מאת צרויה להב, <b>אצלנו בגן</b> מאת יפתח קרזנר ו<b>בית המקדש לילדים</b> מאת תלמה אליגון רוז; ויעמוד על ההבדלים בין חוויות השכול והאֵבל כפי שהן מתוארות בשירים אלו, שנכתבו בתקופות שונות ובעקבות אירועים שונים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><u style="text-decoration-line: underline;">מילות מפתח</u>: שְכול, אובדן, מוות, ילדים, שירים, מערכות ישראל, מגש הכסף.<span><a name='more'></a></span></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>הקדמה</b></div><div style="text-align: justify;">הכול יודעים כי המוות הוא סופי: רגע המוות הוא הרגע שבו מסע חיים מגיע לסיומו. המת נעלם מחיי סובביו, והם חווים אובדן של אדם היקר להם ואֵבל. חשוב לדייק שלא כל האובדנים דומים, ולא כל תהליכי האֵבל דומים. במאמר זה בחרנו לעסוק בהתמודדות עם אֵבל מסוג מיוחד – בעקבות שְכול, היינו אובדן שחווים הורים בעקבות מות ילד מילדיהם, ובתוך הגדרה זו – הצטמצמנו לאובדן פתאומי של ילדים בהקשר של מצב הביטחון של מדינת ישראל. השְכול מלווה את החברה הישראלית משחר קיומה. הכאב בעקבות אובדן ילדים במערכות ישראל עצום, וכיוון שהאובדנים אינם פוסקים, מדובר למעשה בתהליך מתמשך שההתמודדות עם היבטיו השונים קשה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אין תגובה אחת לאובדן: "כשם שפרצופיהם שונים..."[1] – אנשים שונים מגיבים בדרכים שונות. תגובת משפחה אחת עשויה להיות שונה תכלית השינוי מתגובה של משפחה אחרת, וממחקרים עולה שהגורם שכוח השפעתו על תגובת המשפחה חזק במיוחד, הוא תגובת ההורים.</div><div style="text-align: justify;"><br /><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiSA_8JmjdJV3lBgjIacndTn6TAjvK2l-qYYIRxzV2UF7ITOfkR-bwy3ptZTazovdEeEuEuwQxpK9Mp1HlAyKqXxF5CkbkeeBlHjEzzXgvx7PZVFdGlclNpz3l2L1v-5NQytaaKxpzxJS9f/s1376/%25D7%25A9%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A4%25D7%259C%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1076" data-original-width="1376" height="313" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiSA_8JmjdJV3lBgjIacndTn6TAjvK2l-qYYIRxzV2UF7ITOfkR-bwy3ptZTazovdEeEuEuwQxpK9Mp1HlAyKqXxF5CkbkeeBlHjEzzXgvx7PZVFdGlclNpz3l2L1v-5NQytaaKxpzxJS9f/w400-h313/%25D7%25A9%25D7%259E%25D7%2595%25D7%25AA+%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%25A4%25D7%259C%25D7%2599%25D7%259D.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שימור זיכרון בהיכל הזיכרון בהר הרצל</td></tr></tbody></table></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כבר במקרא אנו פוגשים הורים החווים שְכול, וניכר שהחוויה קשה עד מאוד. מוות של ילד שבא בחטף בלא כל 'הכנה מוקדמת' גורם לשבר עמוק. ההורה אינו יכול להשלים עימו:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">וַיִּקְחוּ אֶת־כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת־הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. (בראשית ל"ז, לא–לה)</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הבן ה'נטרף' נלקח בחטף, ואביו מסרב 'לחזור לשגרה' ולהתנחם. הוא מבקש למות ולהצטרף אל בנו שכבר עבר מן העולם. הוא איננו מוצא עוד טעם בחייו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אובדן הקרוב יותר לאובדן שנעסוק בו במאמר זה חווה דוד המלך במות אבשלום בנו, וגם הוא מבכה מרה את בנו, ומביע את כאבו ואומר שאילו רק יכול – היה מבקש להציל את חיי בנו ולמות 'במקומו':</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלוֹם. (שמואל ב י"ט, א–ב)</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אבשלום רצה למרוד בדוד המלך, אביו, ועם כל זאת, כשקיפח חייו במלחמה – אביו מסרב להינחם ושואל את נפשו למות. הייסורים שחווה ההורה המאבד את ילדו אינם מותנים בהתנהגות הילד או בהיותו 'בן מוצלח' וכדומה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אובדן הילד גורם להורה כאב שאין ביכולתו לשאת, וחייו שלו – הנמשכים (למרות האובדן) הופכים להיות למעמסה עליו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ראוי לציין בהקשר זה את סקירת הספרות של לאה מזור לספרה של יעל שמש, "אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית" [2] בו מציינת מזור[3]: "ספרה של שמש נפתח בפרק מקיף על תפיסת המוות בישראל בתקופת המקרא. היא כותבת על הצאצאים כתחליף לחיי הנצח, על מוות רע ומוות טוב ועל הקיום שלאחר המוות. המוות כרוך אמנם בכיליונו של הגוף, אך רוחו של המת ממשיכה להתקיים באופן כלשהו. לפי תפיסת הדת העממית הישראלית יש בכוח המתים להועיל (ואולי גם להזיק) לחיים. שמש כותבת על "איחוד משפחות" לאחר המוות, על השאול וזיקתו לאל מזה ולעולם החיים מזה, על שכר ועונש לאחר המוות".</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>אֵבל, אובדן ושְכול</b></div><div style="text-align: justify;">המוות נוכח בחיי כולנו. הוא חלק מההוויה האנושית האוניברסלית והוא צפוי לכולנו. ועם זאת שהדבר ידוע וברור לנו מאז עומדנו על דעתנו, בכל זאת הוא רחוק מלהיות אירוע פשוט. המוות עצמו מפחיד אותנו, והמחשבה על העיסוק בו ובהשפעותיו מעוררת בנו פחד ורתיעה.[4]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">במאמר זה נעסוק באֵבל בעקבות מוות מסוג מסוים, אבל כדי להבין את מהותו, נקדים רקע קצר הנוגע למידע שהתגבש בפסיכולוגיה בנושא האֵבל בעקבות אובדן בכלל ובעקבות אובדן צאצאים בפרט, ומשם נעבור לאֵבל בעקבות אובדן של ילדים בהקשר של ביטחון מדינת ישראל – בנים ובנות, חיילים וילדים, שנפלו חלל במלחמת הקיום של עַם ישראל בארצו (הן בפעולות במסגרת שירות הביטחון הן בפיגועים).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>אֵבל בעקבות אובדן</b></div><div style="text-align: justify;">בשנת תשע"א פרסם משרד הרווחה והשירותים החברתיים את החוברת "אבדן פתאומי". מחברי החוברת נילי לביא ופרופ' דני ברום הציעו בה כלים ל"סיוע למשפחות שכולות עקב תאונת דרכים"[5] מסקירת הספרות המובאת בחוברת עולה כי מראשיתו של מדע הפסיכולוגיה עסקה הספרות המקצועית בענף זה בחקר האובדן והשְכול[6] הראשון שניסה להבין ולחקור את חוויית האֵבל היה פרויד[7]. על פי פרויד תקופת האֵבל מתאפיינת באובדן עניין בסביבה, חוסר יכולת לתקשר והתמקדות בזיכרון של האדם שאבד. לכל אלה קרא פרויד בשם "עבודת האֵבל" (Grief Work). פרויד היה הראשון אך לא היחיד, ולהלן נביא בקצרה אפיונים שהציעו כמה מן החוקרים הידועים: לדעת רובין[8] אחרי התקופה הראשונית, האָבֵל משחרר בהדרגה את אחיזתו בקשר שלו עם הנפטר, ואת האנרגיה ששימשה אותו לאחיזה הזאת, הוא ממיר (גם בהדרגה) באנרגיה חיובית המאפשרת לו להתקשר למושא אהבה חדש בד בבד עם שימור הקשר עם דמותו של יקירו המנוח. בתיאורו של לינדמן [9] האבלות מצטיירת כמצב המתאפיין בתחושות של מצוקה ורגשות אשמה, בנטייה להתרחק מאנשים ואף להגיב בכעס לניסיונות התקרבות מצידם. תיאור תהליכי מובנה ומפורט מוצאים אצל בולבי[10] אבי תאוריית ההתקשרות Attachment Theory)),[11] שראה בתגובה לאובדן תהליך הנחלק לארבעה שלבים: א. הלם ואי־קבלה; ב. געגועים וחיפוש אחר דמות המנוח; ג. השלמה; ד. ארגון מחדש. לתפיסתו, המנוח נשאר חלק מעולמו הפנימי של האדם האָבֵל. החלוקה לשלבים אפיינה את הגישה שרווחה במאה ה־20. אומנם לגבי החלוקה המדויקת הוצעו הצעות שונות, אולם הייתה הסכמה אשר לשלב האחרון – התהליך הסתיים בהתרת הקשרים עם המנוח. [12]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">גישות מאוחרות יותר, שהושפעו מן המחקר ההולך ומתרחב בתחום, הציעו נקודות מבט שונות לגבי מהות תהליך האֵבל ונבדלו זו מזו ביחסים שזיהו בין האָבל לדמות המנוח. בונאנו וקלטמן [13] גרסו כי העובדה שבספרות לא נמצא תיאור אחד המייצג תהליך 'נורמלי' של אֵבל שזכה להסכמה כללית, אין בה כל תמהּ, שכן אין מודל אחד ויחיד שיוכל לייצג את מגוון התגובות האנושיות לאובדן, מגוון שחלק ממנו תלוי גם בהבדלים בין תרבויות שונות ועוד.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">גם בעניין השלב האחרון של האֵבל הובעו דעות השונות מן ההסכמה הכללית שהוזכרה, ובהן דעתו של רובין [14] שמחקריו הראו כי גם לאחר שנים האָבל עסוק בקשר שלו עם דמות המנוח, היינו: הקשר לא 'הותר'. שימור הקשר הזה, לדבריו, בולט במיוחד בקרב הורים שכולים, שבאבלם נעסוק בהמשך; וגם דעתו של רוזנבלט [15] שגרס כי תחושות האֵבל מוסיפות להיות נוכחות גם בהמשך החיים. רוזנבלט הזכיר כי במקרים רבים, אנשים החווים אובדן של אדם קרוב, אובדן זה איננו אובדנם היחיד, שכן לצידו הם חווים אובדנים נוספים (כגון אובדן בית, עיסוק, קשרים אחרים [אם כי ייתכן שחווייתם תגיע רק בשלבים מאוחרים של האֵבל ולא מייד מראשיתו]), ואין להקל ראש גם בהם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">נימאייר[16], מראשי החוקרים בתחום, מגדיר את תהליך האֵבל כתהליך דינמי של הבניית משמעות. זוהי נקודת מבט קונסטרוקטיביסטית הרואה בבני האדם יצורים אקטיביים שמעצבים את עולמם ואת תגובתם למשבר[17].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כפי שהוזכר, אופי האֵבל נקבע גם בהשפעת התרבות. למסגרות תרבות שונות, טקסים וסממנים המיוחדים להן, והנורמות המקובלות בחברה שהאָבל חי בקרבה, עשויות להשפיע על התנהגותו ולא עליה בלבד אלא גם על מחשבותיו ורגשותיו ועל הביטוי הרוחני שייתן לאֵבל[18] יש לזכור כי החברה המערבית כיום מתאפיינת בקצב חיים מהיר ובחוסר יציבות בהשוואה לתקופות מוקדמות יותר, שבהן החיים נשאו אופי קהילתי יותר. במציאות כזו האובדן זוכה להכרה ולהשתתפות חברתית במעגל הקרוב, אך פעמים רבות – לא מעבר לו. [19]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כשם שחוויית האֵבל האישית ייחודית, כך גם החוויה המשפחתית והחברתית. לכל משפחה וסביבה חברתית מאפיינים משלה, והם קובעים במידה מרובה גם את אופי חוויית האֵבל. כל אובדן מעורר תמורות בשלושה מעגלים: במעגל האישי, המשפחתי והחברתי, וגם באינטראקציה בין שלושתם. אופי האינטראקציה ותוצאות ההתמודדות משתנים מהותית מאדם לאדם ומחברה לחברה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>אֵבל בעקבות שְכול (אובדן ילדים)</b></div><div style="text-align: justify;">ישנה הסכמה כללית בין החוקרים כי אובדן ילד, בכל גיל, שונה מכל אובדן אחר. במקרה של שְכול, קשה יותר להשתמש בהנחות הכלליות לגבי תהליך אֵבל נורמטיבי והסתגלות לפרֵדה, היות שמדובר באובדן ייחודי שהשפעותיו העזות והעמוקות מטביעות את חותמן על שארית חייהם של ההורים [20].</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">השבר העמוק בעקבות אובדן ילד נעוץ במידה רבה במשמעויות שגילֵם הילד עבור הוריו. ילדים מגלמים בעבור הוריהם מגוון משמעויות מבחינה גנטית, חברתית ופסיכולוגית; הם אלה שנועדו להגן על ההורים (בבוא היום) ולאהוב אותם, והם מהווים הזדמנות בעבור ההורים להשאיר את חותמם על העולם. יחסי הורה–ילד מאופיינים בדינמיקה ייחודית. ילדים הם ההמשכיות של הוריהם, והם הנושאים את מטענם ומורשתם. בגידול הילדים ובחינוכם רבים מההורים רואים שליחות – כעין דרך ליצור שינוי בעולם: הילדים הם עיבוד מחדש של העבר שפניו לעתיד, הם שיעבירו הלאה את התכונות החיוביות של הדור הקודם, והם שיתקנו את טעויותיו. הקשר בין הורים לילדיהם מתפתח במהלך החיים, ונע בשיווי משקל בין קרבה לריחוק: בראשית חיי הילד כוחה של הקרבה רב יותר, ובהדרגה, ככל שהילד גדל, גובר חלקו של הריחוק – הנצרך להתפתחות שתאפשר לילד להשתחרר מהתלות בהוריו ולצמוח לבוגר עצמאי. שיווי משקל זה מופר באחת במות הילד [21]: מה פשר 'עצירת' התהליך המתאפיין ב'תנודות' לאורך הציר קרבה–ריחוק? האם הילד שלא יוסיף להתפתח קרוב יותר להוריו? האם הסתלקותו מן העולם מגבירה דווקא את הריחוק בינו לבינם? ההורה משקיע בילדו תקוות, שאיפות וחלומות, ומבחינתו התהליך הנפשי הכרוך בהורות יסתיים רק במותו שלו. הגדרת זהותו של כל אדם ובכלל זה של ה הורה נקבעת גם על פי תפקידיו. ערעור התפקידים שעליהם בנויה הזהות, מערער את יציבות הזהות כולה. במות הילד ההורה מאבד באחת את זהותו כהורה מגן ומטפל. אובדן זה נחווה אצל חלק מן ההורים ככישלון[22]: הורים שכולים רבים מתארים את האשמה שהם חשים על שלא הצליחו להגן על ילדם.[23] מכל האמור עולה שאובדן הילד נחווה אצל ההורה במידה רבה גם כאובדן חלק מה'עצמי' שלו.[24] ייתכן שזו הסיבה לכאב העמוק שאיננו מרפה מאותם הורים, וכל המאמצים שהם משקיעים בניסיונות לבנות את עולמם מחדש ולהתגייס למילוי משימות חדשות בדרך שתיתן לחייהם משמעות – אינם מצליחים לפוגגו, והוא מוסיף ללוותם. ועם כל זאת אין להתעלם מן הממצא העולה ממחקרים שלפיו ההתמודדות עם הקשיים באופן חיובי עשויה להוביל להשתנוּת ולצמיחה[25] ובכלל זה לפיתוח כישורים, יכולות ותכונות אישיות. [26]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">לצד כל ההיבט האישי – קיים גם היבט סביבתי־חברתי: כיוון שההורים חיים בתוך מסגרת חברתית, גם משבר השְכול מתרחש בתוך רשת חברתית [27], ויכולים להיות תפקידים חברתיים שונים שהם מילאו עד למות הילד, תפקידים שהיו קשורים במעגל חברתי מסוים הקשור אליו, ומעתה הם 'מנושלים' מהם, שכן הם אינם משתייכים עוד לאותו המעגל שבו התפקידים האלה היו נחוצים. אך לא זו בלבד, זהותם החברתית החדשה – הקשורה במעמדם החדש: הורים שכולים – גם אליה עליהם להסתגל.[28]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מות ילד הוא אמת שכל הורה שחווה אותה מתקשה לתופסה מלבד הגורמים שהוזכרו, חלק מן הקושי טמון גם בעובדה שיש במוות הזה משום היפוך הסדר הטבעי, הנתפס כמובן מאליו. על פי הסדר הזה ילדים אמורים להאריך ימים אחרי הוריהם. הם אמורים לקבור אותם ולהתאבל עליהם – ולא להפך. אובדן ילד, צעיר או בוגר, משמעו היפוך מוחלט של הסדר הזה. בתרבות המערבית מוות של ילדים צעירים אינו שכיח, ויש בו משהו מן הפרדוקס – המוות נתפס כהתרחשות רעה ומאיימת, השונה בתכלית מתחושות האושר והתום הנקשרות בתודעתנו לילדות [29]. האובדן מסמן שבירה של הנחות ואמונות ובהן התפיסה שלפיה העולם צודק והגיוני, ופירוש הדבר שבעומק האֵבל של ההורים השכולים עומד משבר של קריסת משמעות החיים. הורים שכולים רבים מתארים תחושות קשות ובהן כעס מתמשך ואף מרירות כלפי הסביבה, וקושי להשלים עם המוות והריחוק מהילד.[30]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בשלבים הראשונים של האֵבל ההורים נוטים לשקוע לחלוטין בקשר עם הילד המנוח, שקיעה שפעמים רבות פוגעת ביכולת שלהם להקדיש תשומת לב לילדיהם האחרים, החיים[31] גם בהמשך, אצל רבים מהם ניכרת נטייה לאידיאליזציה של הילד שמת. האידיאליזציה מאפשרת לשמר את מקומו המרכזי של הילד ובו בזמן להופכו לדמות מרוחקת, ומשום כך היא עשויה לשמש לעיתים מנגנון הגנה מפני הכעס על הילד שכביכול נטש [32]. תהליכים אלו משפיעים כמובן על המעגל המשפחתי כולו. יש משפחות שבהן ילד הצעיר מן הילד שמת מקבל עליו להיות כעין 'ממלא מקומו' של אחיו שאבד.[33] בהקשר זה ראוי לציין את ספרם של להד ואילון המציג את ההתמודדות עם המוות באמצעות סיפור ומטפורה [34]. הספר מתמודד עם המפגש עם המוות, באמצעות המפגש עם המלה הכתובה. מלבד הניתוח הפסיכולוגי, הספר מביא שירי ילדים וסיפורי ילדים בצד ספרות מבוגרים, העוזרים להתמודד עם המוות.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הסתגלות לחיים לאחר אובדן ילד אין משמעה סיום של תהליך האֵבל. כעבור זמן־מה רוב ההורים חוזרים למסלול מבחינת התפקוד, אך הקשר שלהם עם הייצוג המנטלי של הילד שאיבדו מוסיף להיות חזק ומשמעותי. מחקרים מצאו שרבים מהאנשים שחוו אובדן נתונים בחיפוש משמעות לאובדן. הרצון למצוא הסבר שיעניק לאובדן ערך (המוות לא היה לשווא) אינו נותן להם מנוח. מציאת המשמעות היא צורך שמפעיל אותם והופך קיומי ממש, שכן השפעתה על ההסתגלות לחיים במתכונתם החדשה תלויה בה. הדברים אמורים באובדן בכלל ובאובדן שחווים הורים שכולים במיוחד. ממחקרים עולה שהורים שהצליחו לגבש משמעות לָאובדן, הסתגלותם לחיים החדשים טובה יותר מזו של אלה שלא הצליחו [35]. נראה כי מציאת משמעות לאובדן ולַחיים שאחריו היא מרכיב שנודעת לו חשיבות רבה בתהליך ההתמודדות. נמצא שראיית עולם, עיסוקים שונים וקשר עם אחרים עשויים להיות מקורות למשמעות ובנייה מחדש של חיים לאחר אובדן ילד.[36]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>אֵבל בעקבות שְכול בהקשר של ביטחון מדינת ישראל</b></div><div style="text-align: justify;">כל האמור בסעיף הקודם כוחו ודאי יפה גם לסעיף שלפנינו, אלא שסעיף זה מתמקד בשְכול מסוג מסוים אחד – שְכול שמקורו במצב הביטחון של המדינה. לשְכול המיוחד הזה ולאֵבל שבעקבותיו מאפיינים המייחדים אותם ומציבים את האבלים כקבוצה בתוך קבוצה. להלן נציג מעט מן המאפיינים המיוחדים האלה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">על פי ויצטום ובילו [37] מותם של חיילים בשדה הקרב נתפס בחברה הישראלית כהקרבה עצמית הֵרואית, התגלמות על־אנושית של האתוס הקיבוצי הציוני, שלפיו במצבים קיצוניים, ההגנה על חיי הקולקטיב הנתונים בסכנה קודמת להישרדות היחיד.[38] המוות בקרב, שתואר ברטוריקה של התקופה כמעשה מכוון של הקרבה עצמית של היחיד, הועלה על נס כמעשה של קידוש החיים – שאיפה מוסרית לשמר את קיום הקולקטיב והיחידים המרכיבים אותו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">על פי ליבליך [39] מותם של חיילים בקרב, נחשב כקורבנה של החברה כולה. אומנם החייל שנופל הוא אדם מסוים, שלכאורה נפל עליו הפור להיהרג, ומשפחתו תישא יותר מכול בתוצאות האובדן, ובכל זאת הקורבן נחשב 'קורבן ציבור' ולא 'קורבן יחיד'. החייל שנפל לחם למען כל אדם שמשתייך לחברה, הוא מייצג את כולנו ואולי גם הציל אותנו במותו. מותו קשור אפוא בקיומו של כל אחד מאיתנו, בגורלנו המשותף, ואיננו "מוות פרטי" בלבד. מסיבה זו החוב המוסרי שהמדינה־האומה חבה למורשת הנופלים, חייב עשייה בשני מסלולים: ראשית, חידוש המחויבות לערכי הציונות שעליהם מסרו את חייהם, ושנית, הנצחתם באופן שלם ומלא, שיעניק להם חיי נצח סמליים בתמורה לקורבנם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">לעיל צוינה החשיבות המיוחסת למציאת משמעות לאובדן. במקרה של אובדן במלחמה אין ספק שהמשמעות מובנת מאליה. הערך הרִפּוּיִי הטמון במערכת משמעות אידאולוגית, מעניק לה כוח לסייע להורים להתעלות מעל האובדן המייסר ולמצוא לו צידוק, ומעניק למשפחות השכולות רווח משְנִי בדמות תגמולים סמליים וחומריים. [40] ואכן, אנתרופולוגים אחדים טוענים שייצוגים פומביים העומדים לרשות יחידים הנתונים במצוקה, עשויים לסייע להם להביע את תחושת האובדן והייסורים שלהם בעזרת ניבים קיבוציים־סמליים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ועם זאת שהאובדן הזה נתפס כאובדן שיש לו משמעות ולכאורה היינו מצפים להסתגלות 'טובה' יחסית של ההורים לחיים שאחריו, מחקרים מלמדים שפני הדברים מורכבים יותר. מחקרים שערך רובין[41] והשתתפו בהם הורים שכולים בישראל שאיבדו בן במסגרת צבאית, העלו ששנים אחרי האובדן, ההורים עדיין חוו חרדה וקשיים תפקודיים ובריאותיים. בין שעברו ארבע שנים ובין שעברו שלוש עשרה שנים מאז האובדן, חוויית השְכול המשיכה להיות מוקד קיומי מרכזי עבור ההורים. דמות הילד לא איבדה את מקומה והפרֵדה לא הוטמעה, ואדרבה, עיסוקם של כלל ההורים באובדן ובקשר עם הילד התאפיין באינטנסיביות; ומתיאור ההורים ניכר שרמת מעורבות כזו, אפילו זמן רב לאחר האובדן, נחשבת בקרב הורים שכולים לנורמטיבית.</div><div style="text-align: justify;"><br /><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg-0cJ_5TYQ1ap4VxLVhBVr8B3joRtLvrBf0fhM4ZN71t3yDKIKXk-OpLtzsKsO7IMzmiD2XahP-geAf1FlUeHl1LG0RNxn0X8a94RxXX31ZdIamlkvDh1pOonnebdusX17wYriLhLnVO1L/s1189/%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259B%25D7%259C+%25D7%2594%25D7%2596%25D7%2599%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F+-+%25D7%259E%25D7%2591%25D7%25A4%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1189" data-original-width="892" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg-0cJ_5TYQ1ap4VxLVhBVr8B3joRtLvrBf0fhM4ZN71t3yDKIKXk-OpLtzsKsO7IMzmiD2XahP-geAf1FlUeHl1LG0RNxn0X8a94RxXX31ZdIamlkvDh1pOonnebdusX17wYriLhLnVO1L/w300-h400/%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259B%25D7%259C+%25D7%2594%25D7%2596%25D7%2599%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F+-+%25D7%259E%25D7%2591%25D7%25A4%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D.jpg" width="300" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">היכל הזיכרון בהר הרצל</td></tr></tbody></table></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>אובדן ילד במערכות ישראל בשירים ישראליים</b>[42]</div><div style="text-align: justify;">אנשים רבים מוצאים בכתיבה סוג של נחמה, ואני וידידי הפסיכולוגים לעיתים גם נציע לאבלים לכתוב, בין אם מכתבים לאדם שאיננו, בין אם זיכרונות על האדם שהיה, בין אם סיפורי חיים, ומישהו אולי יעז גם לקרוא לזה סובלימציה [43]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ואכן, השירה העברית הניבה מספר לא מבוטל של שירים המתארים נפילת בן־ילד־חייל במערכות ישראל. להלן נציג שבעה שירים שבמוֹקדם האֵבל בעקבות שְכול מן הסוג האחרון. נבחן את הדרך שבה בחרו המשוררים לבטא את כאב השְכול, ויש שנעשיר את הדיון בהרחבות ובהערות לדברים שהובאו לעיל בחלקו הראשון (התאורטי) של המאמר. עיוננו יתקדם לפי הסדר הכרונולוגי.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>מגש הכסף</b></div><div style="text-align: justify;">בשנת 1947 פרסם נתן אלתרמן בעיתון "דבר" את שירו מגש הכסף. השיר מתאר את גבורת הלוחמים במלחמת העצמאות, ומקובל לקוראו בטקסים ביום הזיכרון לחללי צה"ל. שם השיר הפך למטבע לשון המשמש לתיאור הַקְרבה וגבורה. החיילים שלחמו ונהרגו למען עצמאות ישראל כונו "מגש הכסף" שעליו כביכול הוגשה המדינה לעַם. כינוי הנופלים שמסרו נפשם למען העם והארץ בשם "מגש הכסף" הוא ביטוי לאותה העלאה על נס שהוזכרה בדברי ויצטום ובילו [44] שהובאו לעיל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">השיר פותח בתיאור השקט האופף את הכול אחרי המלחמה. קולות הירי והפגזים נדמו, ודממה כללית משתררת:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת</div><div style="text-align: justify;">תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אלתרמן פותח את תיאורו בשפת התנ"ך,[45] ומייד מחבר אותנו מטפורית לשמיים הבוכים עד אדמומיות העין.</div><div style="text-align: justify;">מתיאור ה'סביבה' הוא עובר לתיאור האומה:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כאן בולט הניגוד בין הלב הקרוע לנשימה הנמשכת. האומה רק פצועה, מבכה את בניה. לכאורה – חיי האומה ניצלו, ועל כן היא עומדת במעמד חגיגי, נכונה לטקס. הכיצד נותרה האומה 'לעמוד' אחרי המלחמה? הודות ליחידים שהקריבו חייהם למענה, וכעת הם מופיעים לפניה:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אז מנגד יצאו נערה ונער</div><div style="text-align: justify;">ואט־אט יצעדו הם אל מול האומה....</div><div style="text-align: justify;">דום השניים ייגשו ועמדו עד בלי נוע</div><div style="text-align: justify;">ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.</div><div style="text-align: justify;">אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם</div><div style="text-align: justify;">ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים</div><div style="text-align: justify;">יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,</div><div style="text-align: justify;">שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".</div><div style="text-align: justify;">כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל</div><div style="text-align: justify;">והשאר יסופר בתולדות ישראל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מבין כל השירים שיידונו במאמר זה, השיר <b>מגש הכסף</b> הוא היחיד המתאר במילים מפורשות את אקט המוות: "ירויים", "ונפלו לרגליה". האומה השואלת "מי אתם?" יודעת מי הם שהקריבו את חייהם למענה, אך היא מוקסמת, נרגשת ונפעמת מרוח ההקרבה וממסירות הנפש, וניכר ששאלתה אינה אלא שאלה רטורית. האידאולוגיה הקולקטיביסטית וההרואיזם שאפיינו את "רוח 1948" השתקפו גם בשיח ההורים השכולים בתקופה ההיא. רבים מההורים השכולים של מלחמת 1948 היו חלוצים שבאו לארץ ישראל כדי להגשים את המהפכה הציונית וביקשו לנטוע בילדיהם את האידיאלים של מחויבות מלאה למפעל הלאומי. נפילה במאבק על העצמאות נחשבה באווירה אידאולוגית זו הקרבה עצמית הֵרואית בשירוּת החזון הציוני הנתון בסכנה. [46] השיר מסתיים במילים "והשאר יסופר בתולדות ישראל". המילה "יסופר" – פועל בנטיית עתיד – מרמזת שהמאבק לא תם, ועוד נערים רבים ישלמו בחייהם למען עצמאות העם.[47]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>אליפלט</b></div><div style="text-align: justify;">השיר <b>אליפלט</b>, גם הוא פרי יצירתו של נתן אלתרמן, נכתב כעשר שנים לאחר מלחמת העצמאות. השיר פותח בהצגת הדמות ששמה הוא שם השיר:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">נזמר נא את שיר אליפלט</div><div style="text-align: justify;">ונגידה כולנו בקול:</div><div style="text-align: justify;">כאשר עוד היה הוא רק ילד,</div><div style="text-align: justify;">כבר היה הוא ביש גדא גדול.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אליפלט, בעל השם הגלותי, מתואר כחסר מזל – ביש גדא – למִן ילדותו. למרות זאת ולמרות הקשיים שליוו אותו מילדותו, הוא יוצא למערכה שתמחק את הגלות (שאותה הוא מייצג בשמו) ותביא לעצמאות ישראל. אליפלט זוחל אל מול האש ומתמוטט אל מול חבריו כשחיוך על פניו. מותו של אליפלט הוא מותו של אנטי גיבור. הוא אינו לוחם אמיץ אלא ילד המחליט להקריב את חייו למען חבריו. גופתו של אליפלט טרם פונתה משדה הקרב, והינה:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ובלילה חבוש קסדת פלד,</div><div style="text-align: justify;">אט ירד המלאך גבריאל,</div><div style="text-align: justify;">וניגש למראשות אליפלט,</div><div style="text-align: justify;">ששכב במשלט על התל.</div><div style="text-align: justify;">הוא אמר: "אליפלט אל פחד,</div><div style="text-align: justify;">אליפלט, אל פחד וחיל;</div><div style="text-align: justify;">במרום לנו יש ממך נחת,</div><div style="text-align: justify;">אף שאין לך אופי במיל".</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">תיאור המלאך היורד מן השמיים אל הנער־הקורבן המוטל על התל, מתקשר בתודעתנו לאירוע קדום – עקדת יצחק. בשני האירועים 'מתוכננת' הקרבה של נער לקורבן, ובשני האירועים מלאך מתערב בהתרחשות, אך מה רב ההבדל: המלאך המתגלה בעקדת יצחק מונע מאברהם לשחוט את בנו, ואילו המלאך גבריאל היורד אל אליפלט ממרומים, יורד אחרי שהקורבן כבר הוקרב. מניעת השחיטה בעקדת יצחק עולה בקנה אחד עם התנגדות היהדות לקורבנות אדם, אך למרבה ההפתעה, המלאך גבריאל מבשר לאליפלט ש"במרום לנו יש ממך נחת" – היינו ההקרבה עוררה בשמיים שמחה דווקא. מתברר שמסירות הנפש של אליפלט למען חבריו, שגרמה לו לרדת ולזחול אל מול האש, התקבלה במרום כמחווה עילאית. הילד התמים, נטול האופי לכאורה, הוכיח של'חוסר האופי' שלו ולמידות הפשטות והיושר הטבועות בו ערך שלא יסולא בפז. אופיו ומידותיו זכו להכרה חברתית, העומדת בניגוד מובהק לדחייה החברתית, לזלזול וללעג שהיו מנת חלקו עד לאירוע המכונן ביותר של חייו – מותו. וכשם שבילדותו הוא חייך כאשר גזלו ממנו צעצוע, גם ביום מותו הוא מחייך כאשר נגזלים ממנו חייו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ביהדות רגילים להזכיר את רצף הפרשות "אחרי מות–קדושים–אמור" כדי לציין את ההתנהלות החברתית המקובלת – אחרי שאדם מת, נוהגים לדבר בשבחו בלבד: מזכירים את תכונות אופיו הטובות ומעשים טובים שעשה בחייו (ונמנעים מלהזכיר מעשים ואירועים שמבליטים תכונות אחרות). אלתרמן פותח את שירו במילים "נזמר נא" בלשון רבים. במילים אלו הוא פונה לחברת בני האדם, לאנשים שהכירו את אליפלט וגם לאלו שלא, ומבקש להנכיח את שיר ההספד שלו כשיר הספד כללי ולא פרטי. זהו שיר המבטא הזדהות עם כאבם של כל הדחויים והחריגים בחברה, שלפעמים כדי לזכות בהערכה ובכבוד, הם נדרשים לשלם את המחיר הגבוה מכול – החיים.[48]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כפי שהוסבר, המוות הוא חוויה אנושית אוניברסלית, אך המשמעויות שאנשים יוצקים לתוכו שונות ואישיות. יש לזכור כי משמעות פנימית נוצרת בתוך הקשר משפחתי וחברתי. עם זאת, אותו מקור משמעות יכול להיות זניח עבור אדם אחד ובעל ערך גבוה ואפילו מסגרת מרכזית מארגנת לחיים עבור אדם אחר, וכמו כן ערכו עשוי להשתנות אצל אותו אדם בנקודות שונות על ציר הזמן[49]. בשיר זה בחר אלתרמן לתת משמעות פנימית מיוחדת למוות של אדם יחיד, מעט חריג חברתית, בשדה הקרב.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">שני השירים שבהם תיאר אלתרמן אובדן ילד, מתחברים לצערו האישי העמוק שנתלווה לחשש שקינן בו תדיר לאובדן בתו תרצה אתר. תרצה אתר סבלה ממשבר נפשי עמוק בחייה. לאחר ניסיון התאבדות כתב לה אלתרמן את השיר "שיר משמר" (שמרי נפשך), ובו ביקש ממנה לשמור על חייה. אלתרמן נפטר בשנת 1970. שבע שנים לאחר מכן, בהיותה בת שלושים ושש, נפלה תרצה אתר מחלון ביתה ונהרגה, ועד היום אין תשובה חד־משמעית אם הנפילה הייתה תאונה או מעשה התאבדות. מכל מקום, דאגתו של אלתרמן לבתו הייתה מעין נבואה טרגית שהגשימה את עצמה.</div><div style="text-align: justify;"><br /><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgdFZS2oPWw4zW9-6bK9NXaMjyD1dD5iWpyxlXSxXJCS1hcHkE7Sg21Zf1Vqde_19qOCUC33-QGNwPXb-I1rX7hNRvsnl5K3YLkHV06CXQ5e_feqgSjMO46c41EmyBAftrAfpNDZmmBdzBZ/s1189/%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259B%25D7%259C+%25D7%2594%25D7%2596%25D7%2599%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1189" data-original-width="892" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgdFZS2oPWw4zW9-6bK9NXaMjyD1dD5iWpyxlXSxXJCS1hcHkE7Sg21Zf1Vqde_19qOCUC33-QGNwPXb-I1rX7hNRvsnl5K3YLkHV06CXQ5e_feqgSjMO46c41EmyBAftrAfpNDZmmBdzBZ/w300-h400/%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259B%25D7%259C+%25D7%2594%25D7%2596%25D7%2599%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F.jpg" width="300" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">שמות, שמות, שמות של נופלים</td></tr></tbody></table><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>אחי הצעיר יהודה</b></div><div style="text-align: justify;">מעניין לציין שיגונם של אחים שכולים מובחן מזה של הוריהם בשל העובדה שפרט לכאבם שלהם הם נחשפים גם ליגונם של הוריהם, אשר לא פעם מצמצם את המקום לביטויי האֵבל שלהם. בשנת 1969 כותב אהוד מנור את השיר <b>אחי הצעיר יהודה</b>, לאחיו שנהרג במלחמת ההתשה (1969–1970) בהיותו בן תשע עשרה. מנור מנהל בשיר דיאלוג לא ממומש עם האח. הוא שואל אותו שאלות אך לא מצפה לתשובה. לכן אחרי שתי השאלות הפותחות בכל בית – "האם אתה שומע? האם אתה יודע?" – מגיע התיאור של מה שקורה בחיים הארציים לאחר מות האח:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אחי הצעיר יהודה,</div><div style="text-align: justify;">האם אתה שומע?</div><div style="text-align: justify;">האם אתה יודע?</div><div style="text-align: justify;">השמש עוד עולה כל בוקר</div><div style="text-align: justify;">ואורה לבן,</div><div style="text-align: justify;">ולעת ערב רוח מפזרת</div><div style="text-align: justify;">את עלי הגן.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">שירתו של מנור לאח הפרטי הופכת לשירה לאומית, שבעזרתה כל אחד שאיבד אדם יקר במלחמה, מנסה להחיות את זיכרון המת בקרבו ולהמשיך לספר לו דברים כאילו המת נסע למקום רחוק, ואילו הוא – החי – נותר במקומו ורואה הכול והוא מעדכן את המת ומספר לו פרטים שוליים מחיי היום־יום כדי שלא יחמיץ מאומה מהאירועים שהתרחשו לאחר לכתו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מנור חותם את שירו בהבטחה להנצחת האח המת בלידה מחדש – לבנו שייוולד לו יקרא בשם אחיו, יהודה:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אני זוכר את שתי עיניך,</div><div style="text-align: justify;">והן פותרות חידה.</div><div style="text-align: justify;">ובני הרך יפה כמוך</div><div style="text-align: justify;">בשמך לו אקרא – יהודה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מותו של אדם קוטע את חייו, וכל שנותר ממנו הם הזיכרונות, החפצים השייכים לו, דברים שכתב. כל אלו מקבלים כעת את משמעותם כשומרי הזיכרון, שאנו נוהגים להגדירם בשפתנו במילה החזקה "הנצחה". ההנצחה טומנת בחובה משאלה כמוסה ובלתי אפשרית למעשה: להפוך את בר־החלוף לנצחי. [50] פולחן הנופלים בישראל ניזון מהאדרה ומיסטיפיקציה של הנופלים (עזריהו, 1995), אולם רבים שוכחים שייתכן שמבטם של הנופלים עצמם אילו יכלו להתבונן באירועים ולשתפנו בהבנותיהם, היה רואה את הדברים בדרך הֵרואית וחיובית פחות. ייתכן שאילו יכולנו לשאול לדעתם, התמונה שהייתה מצטיירת מדבריהם הייתה תמונה המתארת כישלון ואכזבה דווקא, ואם כן, אובדן חיים אינו האובדן היחיד שהוא מנת חלקם של אותם בנים־חיילים שנפלו במסגרת שירותם הצבאי. ויצטום ובילו[51] טוענים שהניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים היה נקודת שיא במיתוס הגבורה בחברה הישראלית. בהיסטוריוגרפיה הישראלית נחשבה המלחמה כפרק שני, מותווה בקנה מידה כביר יותר, של מלחמת 1948. תשע עשרה שנים אחרי הזכייה בעצמאות, שגבתה מחיר כואב, הועמדה המדינה בסכנה פעם נוספת; וגם הפעם, הודות למיומנות, למחויבות ולאומץ ליבם של חיילי ישראל, התחלף האסון הממשמש ובא בניצחון מזהיר. הדפוסים התרבותיים של השְכול ההֵרואי שהתגבשו בשנות ה־50, מאומה לא נגרע מהם, וכוחם היה יפה גם הפעם. במילים אחרות, ההורים שהצטרפו ל"משפחת השְכול" ההולכת ומתרחבת בשנת 1967, יכלו להתמודד עם האובדן על ידי הטענתו במשמעויות ובערכים נעלים – לאומיים, דתיים או שניהם – שהגיעו לשיאם בתקופה שאחרי המלחמה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כל עוד הקולקטיב נתפס כבעל חשיבות עליונה, השיטה 'עבדה', אבל עם השינוי שחל במגמה זו בשנות ה־70 וה־80, שהביא להצבת הפרט ותועלתו במרכז, 'הצדקת' הנפילה למען הכלל הפכה קשה יותר ויותר, והתיאום בין האבל האישי לאבל הלאומי הפך למשימה קשה ואולי בלתי אפשרית.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>ילדי איננו ילד עוד</b></div><div style="text-align: justify;">שירו של יוסי גמזו <b>ילדי איננו ילד עוד</b> נכתב בתקופת מלחמת ההתשה, בשלהי שנות ה־60, והוא השיר היחידי מבין כל השירים הנידונים במאמר זה, העוסק בילד שחזר משדה הקרב בחיים, אך איבד שם את תמימותו ואת עלומיו, ובמידה מסוימת – את שפיותו. אובדן זה, על פי אווירת הנהי והכאב בשיר, איננו טראומטי פחות מאובדן חיים. שם הילד אינו מופיע בשיר.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">גמזו מתאר את הילד שחדל להיות ילד:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ילדי איננו ילד לא איננו ילד</div><div style="text-align: justify;">ידיו נגעו בפלד בימים של אש....</div><div style="text-align: justify;">ידיו נגעו בפלד כבר</div><div style="text-align: justify;">ילדי איננו ילד כבר</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הרגע המכונן שבו איבד הילד בשיר את ילדותו הוא הרגע שבו נגע בפלדה הקרה של הנשק החם. החזרה על מילות השיר "איננו ילד לא איננו ילד... איננו ילד כבר" נוסכת בקורא/בשומע הרגשה שהוא קורא/שומע קינה של אב המקונן על אובדן ילדות בנו. חשוב לזכור כי חיילים רבים נחשפים בצבא לאירועים קשים ולחוויות טראומטיות, והללו מותירים בהם צלקות. פציעה גופנית היא פציעה גלויה, אולם פציעה נפשית שאומנם אינה נראית לעין, הרסנית לא פחות ממנה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>פרח</b></div><div style="text-align: justify;">השיר <b>פרח</b> מאת צרויה להב נכתב בעקבות הפיגוע בראס בורקה בשנת 1985, שבו שוטר משמר הגבול המצרי ירה לעבר קבוצת מטיילים ישראלים באתר הנופש שבחצי האי סיני. מירי זה נהרגו שבעה ישראלים ובהם ארבעה ילדים. להב, ברצותה לרכך את הטרגדיה, מתארת את מותה של אחת הילדות הקטנות שנהרגה בפיגוע, ככניסה לעולם של תנומה ושינה, ואף על פי שנימת השיר מאפיינת קינה, המוות איננו מוזכר בה במפורש, והמשוררת שבה וחוזרת על המילים "נומי פרח נומי":</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">שם, בעפר ותכלת</div><div style="text-align: justify;">חלקת שלום ישנה</div><div style="text-align: justify;">נומי פרח, נומי</div><div style="text-align: justify;">נומי ילדה קטנה.</div><div style="text-align: justify;">את החיים לקחו לך</div><div style="text-align: justify;">הו, מלחמות קדושות</div><div style="text-align: justify;">מלאכים בכו לך</div><div style="text-align: justify;">בעיניים יבשות....</div><div style="text-align: justify;">את חיוכך, תינוקת,</div><div style="text-align: justify;">קברו באדמה</div><div style="text-align: justify;">איך צומח שקט</div><div style="text-align: justify;">מתוך המהומה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בבית הראשון של השיר הילדה מכונה "ילדה" ו"פרח" אבל בבית השלישי היא הופכת ל"תינוקת". ייתכן שהמעבר הזה מבטא את השבר שחווים ההורים. כפי שהוסבר לעיל, ההורים משקיעים את כל־כולם בגידול ילדיהם ובהצמחתם. הילד מבטא את כל חלומותיהם הגלויים והכמוסים – שאותם הם מבקשים להגשים. כל עוד תהליך הצמיחה נמשך, בתם היא "ילדה" וגם "פרח": היא צומחת פיזית, קוגניטיבית ורגשית. אבל כעת, כשהיא מוטלת לפניהם חסרת חיים וגופה רופס – היא כביכול חוזרת לאחור בגלגל הזמן והופכת להיות "תינוקת". ה"תינוקת" אינה מסוגלת לעשות מאומה בעצמה ותלויה בהוריה לחלוטין. ייתכן שהכינוי "תינוקת" מבטא את היעדר היכולת בעקבות עצירת תהליך הצמיחה, ולצידו גם את הסירוב להתנתק מהילדה המתה – אם היא "תינוקת", הרי היא תלויה בנו, ההורים, ואנו נשארים הוריה ו"מחזיקים" בה קרוב ככל שנוכל אלינו ואל ליבנו. ההורים הכאובים מחפשים משמעות לאובדן שהכה בהם. "המלחמות הקדושות" המוזכרות בשיר, נכתבות כאן באירוניה – שום מלחמה אינה מצדיקה אובדן חיי ילד, והמלאכים הבוכים לילדה בעיניים יבשות, גם הם חלק מהמסר הטרגי בשיר. השיר מסתיים במילים "איך צומח שקט מתוך המהומה". אחרי כל אובדן, באופן מחזורי, צומח או נולד משהו חדש. כאן צומח שקט, שגם הוא מסמל סוג של אֵבל, אובדן וחוסר חיים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">צרויה להב איבדה את בתה כשהייתה בת שלוש וחצי, בתאונה, ובשיר מורגש החיבור האישי העמוק שלה לשְכול של ההורים שאיבדו את בתם בפיגוע.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>אצלנו בגן</b></div><div style="text-align: justify;">בשיר אצלנו בגן מאת יפתח קרזנר, שנכתב במהלך מבצע צוק איתן (2014), האובדן מופיע רק בסוף השיר. השיר נפתח בתיאור גן ילדים, לכאורה:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אצלנו בגן יש המון ילדים</div><div style="text-align: justify;">את חלקם אני אוהב את חלקם אני לא מכיר</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ומכאן המשורר עובר לתאר את רן, הילד החזק ביותר בגן, את חבורות הילדים, את קופצי הנדנדות ואת הבן המאוהב בילדה מהגן, ובלילות הקרים, כשהוא מצונף בשמיכה במיטתו, הוא מדליק את הפנס מתחת לשמיכה, ולאורו מגלה לה מה היא בשבילו. רק לקראת סוף השיר אנו מתחילים להבין שאין מדובר בגן ילדים אלא בגדוד חיילים:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אצלנו בגן נפרדים בשמחה</div><div style="text-align: justify;">כי היום לא ארוך ונפגשים שוב מחר</div><div style="text-align: justify;">חוץ מאלה</div><div style="text-align: justify;">שפתאום לא חוזרים יותר לגן</div><div style="text-align: justify;">אמרו לי שהם רק עברו דירה מעבר לענן....</div><div style="text-align: justify;">אז בלילות קרים</div><div style="text-align: justify;">עם פנס מתחת לשמיכה הם מדברים</div><div style="text-align: justify;">והוא מגלה לה מה היא בשבילו</div><div style="text-align: justify;">היא בוכה שהוא מציע לה להיות</div><div style="text-align: justify;">כל עולמו בערב שלפני המלחמה</div><div style="text-align: justify;">אצלנו בגדוד יש</div><div style="text-align: justify;">המון ילדים</div><div style="text-align: justify;">את חלקם אני אוהב את חלקם אני לא אכיר...</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">הקורא את השיר בפעם הראשונה מגלה בסופו שאותם ילדי גן גדלו זה כבר והפכו להיות חיילים, לוחמים. אלו בחורים צעירים בראשית דרכם בחיים, והם חווים חוויות ראשונות מרגשות ובהן אהבה ראשונה. הם בוגרים ונושאים באחריות ומחרפים נפשם, אבל בעינינו, ההורים־המבוגרים, הם עדיין נחשבים לילדים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">קרזנר איבד את חברו הטוב, הטייס תם פרקש במלחמת לבנון השנייה, וייתכן שזכרו מהדהד בשיר. הנרטיב הלאומי על מוות ולידה מחדש, המקופל ברצף השיר ("הם רק עברו דירה מעבר לענן"), תואם את ההיסטוריוגרפיה היהודית לדורותיה, המתאפיינת בתהליך הזה. ולכן, אף על פי שהשיר נכתב בעקבות מבצע צוק איתן, ניכר שזכר המלחמות הקודמות, ובוודאי זכר המלחמה שבה המשורר חווה אובדן אישי, טבוע בו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>בית המקדש לילדים</b></div><div style="text-align: justify;">במבצע צוק איתן, נכתב שיר נוסף שנושאו אובדן ילד. הילד דניאל טרגמן בן הארבע נהרג מפגיעת פצמ"ר בביתו שבקיבוץ נחל עוז. תלמה אליגון רוז כתבה בעקבות האירוע את השיר <b>בית המקדש לילדים</b>.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">השיר הנשמע פותח בקולו של דניאל:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">- מה בנית?</div><div style="text-align: justify;">- את בית המקדש!</div><div style="text-align: justify;">- או אהה גבוה!</div><div style="text-align: justify;">- נכון בית המקדש הוא בגודל כזה. כי זה בית המקדש רק לילדים!</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">לאחר מכן השיר עובר לתאר את דניאל הקטן כילד מתוק וסקרן האוהב את גן הילדים שלו, גן סביון, ואת כל מה שהוא אוהב לעשות בגן. בסוף השיר דניאל פונה לאלוהים ושואל מדוע זורקים פצצות על ילדים, ומבקש:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">אלוהים תוריד גשם לכלניות</div><div style="text-align: justify;">ושכל הילדים יקפצו בשלוליות</div><div style="text-align: justify;">ושכל המשפחות יהיו שמחות</div><div style="text-align: justify;">ושלא יהיו אף פעם מלחמות.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">המונולוג תואם את המשלב הלשוני של ילד בגיל ארבע, המבקש בתום לב שלא יהיו עוד מלחמות וניתן יהיה לממש את הדברים הפשוטים, החווייתיים לכל ילד, כמו למשל קפיצה בשלוליות. אליגון רוז מסיימת את השיר בנימה אופטימית, המשדרת שדניאל לא מת אלא חי בגלקסיה אחרת:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">דניאל דניאל</div><div style="text-align: justify;">גולש על שביל החלב</div><div style="text-align: justify;">מנפנף לשלום</div><div style="text-align: justify;">לכל אהוביו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">כפי שהוסבר לעיל, היחסים עם דמות המנוח ממשיכים להתקיים בעולם הפנימי של ההורים האבלים. קיומם מאפשר איזון והתרה מסוימים בתהליך הכואב של האֵבל.[52]</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">בהתבססם על מחקרים עם אוכלוסיות שונות של אבלים, הגיעו חוקרים [53] למסקנה כי למרות סופיותו של המוות, תהליך מציאת המשמעות לאובדן ובניית היחסים עם הייצוג הפנימי של המנוח מוסיפים ונמשכים לכל אורך החיים. התהליך הקוגניטיבי והרגשי שעובר האדם השכול מתרחש בהקשר חברתי שהמנוח הוא חלק ממנו. "החייאת" הילד דניאל על שביל החלב היא פתרון יצירתי של אליגון רוז: ממילותיה משתמע כאילו הילד לא ממש מת אלא חי בעולם אחר, ואם כן, נראה שפתרונה עשוי להקהות במידה מסוימת את צער האובדן.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>סיכום</b></div><div style="text-align: justify;">פולחן חללי המלחמה שולט, רם ונישא, במיתוס היסוד של ישראל. סוללה שלמה של אירועי זיכרון, אנדרטות וטקסים הונהגה בישראל כדי להעלות על נס את גבורת הנופלים בקרב וכדי לשמר ולהעצים את מורשתם.[54] מות ההקרבה של חיילים שהם אזרחים חופשיים וריבוניים נעשה ביטוי עילאי למחויבות לחיי הלאום ולפעולה המבטאת אותה הלכה למעשה. בשירים שנידונו כאן נחשפו תהליכים המתרחשים ברובד הרגשי, ברובד הקוגניטיבי או ההכרתי וברובד ההתנהגותי. השירים שבהם המשוררים מביאים לידי ביטוי את הכאב, הצער והבכי אינם יצירה בלבד. תהליך כתיבתם הוא תהליך המשלב יצירה וכתיבה טיפולית גם יחד. [55] כמעט לכל המשוררים ששיריהם נידונו במאמר זה הייתה נגיעה ישירה או עקיפה לשְכול (ילד, חבר, אח), ועם זאת ניכר שכותבי השירים שאליהם התוודענו במאמר, משתדלים שלא להעצים את הטרגדיה אלא לרכך אותה במילים עוקפות כאב, לדוגמה: השימוש בפועל "נומי" בשיר <b>פרח</b> של צרויה להב, המתאר את המוות כשינה, או בשיר <b>בית המקדש לילדים</b> שבו תלמה אליגון רוז מותירה את הילד דניאל בחיים, מנפנף לנו לשלום משביל החלב.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">מעניין לציין שהמילים "נופל" או "נופלים" לא מוזכרות בשירים שנידונו חוץ מאשר בשיר <b>מגש הכסף</b> של אלתרמן. ליבליך [56] טוענת שסיבה לכך היא שאת המילה "נופל" אין דרך לתרגם לשום שפה אחרת. גם המילה "קורבן" אינה מופיעה בשירים הללו.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">חשוב לציין שהשירים הם רק דרך אחת לבניית הזיכרון. החברה הישראלית, לְמוּדת השְכול, גיבשה, כאמור, דרכים רבות נוספות ובהן טקסי הקבורה והאזכרות, הנוסח האחיד הנחרת על מצבות הנופלים וכמובן יצירה תרבותית שלמה של כתיבה, דרמה, קולנוע ומחול שבמוֹקדהּ השְכול והזיכרון. בתודעת כולנו נצרב סיפור עקדת יצחק. כפי שהוזכר, סיפור זה שהפך למיתוס מסתיים בטוב – הבן איננו נשחט ואיננו עולה לקורבן. במקומו – מוקרב האיל. כולנו כואבים את לכתם של הנופלים, וכולנו היינו רוצים שגם סיפור גבורתם יגיע לאותו סוף טוב – שהם יישארו בחיים ויישארו עימנו. וכיוון שלא כך אירע – והם אינם עימנו, כל שנותר לנו הוא לחפש דרכים לצקת משמעות באותו אובדן, ולנחם את עצמנו שהמוות הזה לא היה חסר טעם ולא היה לשווא. ומשמעות זו, בתמציתה, אינה אלא ההבנה שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אי אפשר לחיים בלעדי המוות. החיים והמוות ישות אחת הם. כך היה וכך יהיה לעולם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">"הם ישנם בליבם של כולם, הם ישנם ויהיו לעולם..." (נתן זך).</div><div style="text-align: justify;"><br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgrb2T_KK-v4ENFc2T9KyGJnGSvj5UIwLZ03zn-RK2LM7Lf8Rmc3E-gponanvuqxqM5Xe4RL77GUvHiLRc9jg9GFl2OHqblkatKJmODSbPzGT7lkN0vUPlovX7YaSTFqCIAmsiSD1x3hBr7/s1416/%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259B%25D7%259C+%25D7%2594%25D7%2596%25D7%2599%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F+-+%25D7%259B%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%2591%25D7%25AA.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="982" data-original-width="1416" height="278" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgrb2T_KK-v4ENFc2T9KyGJnGSvj5UIwLZ03zn-RK2LM7Lf8Rmc3E-gponanvuqxqM5Xe4RL77GUvHiLRc9jg9GFl2OHqblkatKJmODSbPzGT7lkN0vUPlovX7YaSTFqCIAmsiSD1x3hBr7/w400-h278/%25D7%2594%25D7%2599%25D7%259B%25D7%259C+%25D7%2594%25D7%2596%25D7%2599%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%259F+-+%25D7%259B%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%2591%25D7%25AA.jpg" width="400" /></a></div><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><b>הערות שוליים</b></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[1] בבלי, ברכות נח ע"ב.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[2] שמש, י' (2015). <b>אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית</b>. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[3] מזור, ל' (2015). <a href="https://mikrarevivim.blogspot.com/2015/12/blog-post_22.html" target="_blank">אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן בספרות המקראית</a>. </div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[4] ויצטום, א' (2004). <b>נפש, אבל ושכול</b>. תל אביב: ספריית האוניברסיטה המשודרת. משרד הביטחון–ההוצאה לאור.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[5] לביא, נ' וברום, ד' (תשע"א). <b>אבדן פתאומי</b>. ירושלים: הוצאת משרד הרווחה והשירותים החברתיים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[6] </div><div dir="ltr" style="text-align: justify;">Rubin, S. S. (1993). The death of a child is forever: The life course impact of child loss. In M. S. Stroebe, W. Stroebe & R.O. Hansson (Eds.), Handbook of bereavement: Theory, research, and intervention (pp. 285–299). New York: Cambridge University Press.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[7] פרויד, ז' (1917). <b>אבל ומלנכוליה</b>. תל אביב: רסלינג.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[8] ראו הערה 3.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[9] </div><div dir="ltr" style="text-align: justify;">Lindemann, E. (1944). Symptomatology and management of acute grief. The American Journal of Psychiatry, 151(6, Suppl), 155–160.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[10] </div><div dir="ltr" style="text-align: justify;">Bowlby, J. (1969). Attachment and loss. Vol 1. New York: Baic Books.</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;">Bowlby, J. (1980). Attachment and loss. Vol 3. New York: Baic Books.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[11] לדעתו חוויותיו של האדם שנחרתו בו בתהליך ההתקשרות בראשית חייו מעצבות את אופן ההתקשרות שלו לאחרים בבגרותו, ומתוך ההתקשרות הזאת הוא מנתח את תהליך האֵבל. וראו גם בולבי (Bowlby, 1969, 1980).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[12] ראו לעיל הערה 2.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[13]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Bonanno, G. A., & Kaltman, S. (2001). The varieties of grief experience. Clinical Psychology Review, 21(5), 705–734.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[14] </div><div dir="ltr" style="text-align: justify;">Rubin, S. (1981). A two-track model of bereavement: Theory and application in research. American Journal of Orthopsychiatry, 51, 101–109.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[15]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Rosenblatt, P. C. (1996). Grief that does not end. In D. Klass, P.R. Silverman & S.L. Nickman (Eds.), Continuing bonds: New understandings of grief (pp 45–58). USA: Taylor & Francis.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[16]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Neimeyer, R. A. (2000). Searching for the meaning of meaning: Grief therapy and the process of reconstruction. Death Studies, 24(6), 541–558.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[17] הערה 9 לעיל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[18]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Doka, K. J. (2002). Disenfranchised grief: new directions, challenges and strategies for practice. Champaign, Il: Research press.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[19]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Neimeyer, R. A. & Jordan J. R. (2002). Disenfranchisement as empathic failure: Grief therapy and the co-construction of meaning. In K. J. Doka (Ed.), Disenfrancised grief (pp. 95–117). Champaign, Il: Research Press, Abeles, N., Victor, T. L. & Delano–Wood, L. (2004). The Impact of an Older Adult's Death on the Family. Professional Psychology: Research and Practice, 35(3), 234–239.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[20] לביא, נ. וברום, ד. (2011 ). <b>אבדן פתאומי: סיוע למשפחות שכולות עקב תאונות דרכים. סקירת ספרות ושירותים קיימים בעולם המערבי.</b> ירושלים: משרד הרווחה והשירותים החברתיים, האגף למחקר, תכנון והכשרה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[21] ראו הערה 4 לעיל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[22]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Lieberman, M. A. (1989). All family losses are not equal. Journal of Family Psychology, 2(3), 368–372. Braun, M. J. & Berg, D.H. (1994). Meaning reconstruction in the experience of parental bereavement. Death Studies, 18, 105–129.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[23]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Murphy, S. A., Johnson, C., Cain, K. C., Gupta, A. D., Dimond, M., Lohan, J. & Baugher, R. (1998). Broad-spectrum group treatment for parents bereaved by the violent deaths of their 12 to 28 year-old children: A randomized controlled trial. Death Studies, 22, 209–235.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[24]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Braun, M. J. & Berg, D.H. (1994). Meaning reconstruction in the experience of parental bereavement. Death Studies, 18, 105–129.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[25] רובין, ש', מלקינסון, ר' וויצטום, א' (2016). <b>הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול</b>. בעריכת נ' גליק–עוזרד. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף פרדס הוצאה לאור.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[26]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Rubin, S. S, Malkinson, R. & Witztum, E. (2005). The sacred and the secular: The changing face of death, loss and bereavement in Israel. In. J. D. Morgan & P. Laungani (Eds.), Death and Bereavement around the World. Volume 4: Death and Bereavement in Asia, Australia and New Zealand (pp. 65–80). New York: Baywood Publishing Co.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[27]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Stylianos, S. K. & Vachon, M. L. S. (1993). The role of social support in bereavement. In M. S. Stroebe, W. Stroebe & R. O. Hansson (Eds.), Handbook of bereavement: Theory, research, and intervention (pp. 397–410). New York: Cambridge University Press.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[28]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Marwit, S. J. & Klass, D. (1996). Grief and the role of the inner representation of the deceased. In D. Klass, P.R. Silverman & S.L. Nickman (Eds.), Continuing bonds: New understandings of grief. (pp. 297–309). USA: Taylor & Francis.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[29] ראו הערה 22 לעיל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[30] טמיר, ג' (1993) <b>הסתגלות לאורך זמן של הורים שכולי מלחמה בישראל</b>. בתוך ר' מלקינסון, ש' רובין וא' ויצטום (עורכים), <b>אבדן ושכול בחברה הישראלית</b> (עמ' 213–230). ירושלים: כנה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[31] ראו הערה 4 לעיל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[32] להבהרת הרעיון מתאימות שורותיה של רחל:</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד</div><div style="text-align: justify;">רק אשר אבד לי – קנייני לעד ("מֵתַי").</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">שורות אלה של רחל מדגימות את טענתה של ז'וליה קריסטבה ששלילת האובדן היא המאפשרת לשמור על הקשר עם האובייקט באמצעות סמלים, שמבטאים לכאורה השלמה עם הפרידה. עבור רחל, מה שניתן לתפוס כאובייקט שאבד הוא משהו בתחום ההגדרה וההבנה של הסובייקט ולכן נשאר "קניינו", כי הקשר בין השניים לא ניתק, אפילו אם הוא על דרך השלילה.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[33]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Cain, A. C., & Cain, B. S. (1964). On replacing a child. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 3, 433–456.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[34] להד, מ' ואילון ע' (1995). <b>המוות באמצעות הסיפור והמטפורה</b>. חיפה: נורד.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[35]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Murphy, S. A., Johnson, L. C., & Lohan, J. (2003). Finding meaning in a child’s violent death: A five-year prospective analysis of parents personal narratives and empirical data. Death Studies, 27, 381–404.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[36] הערה 26 לעיל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[37] ויצטום, א' ובילו, י' (1999). <b>חייו ומותו של "הגיבור הלאומי"</b>. פנים, 11, עמ' 46–54.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[38] אין ספק שהדברים נכונים לגבי החברה במדינה הצעירה. בדורות מאוחרים יותר חל 'כרסום' מסוים בתפיסה זו והחלו להישמע גם 'קולות אחרים', וגם הם באו לידי ביטוי ביצירות של יוצרים ישראלים, כגון במחזותיו של חנוך לוין (שנכתבו לאחר מלחמת ששת הימים) ועוד, ואין המקום להרחיב בזה כאן, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[39] ליבליך, ע' (תשס"ב). <b>זיכרון, שכול וזמן</b>. בתוך ו' יערי ומ' אורן (עורכים), <b>הנצחה וזיכרון – בין הפרטי ללאומי</b> (עמ' 18–28). תל אביב: הוצאת משרד הביטחון.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[40] ראו הערה 33 לעיל.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[41] ראו לעיל הערות 12, 24.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[42] המילים לשירים במאמר הועתקו מתוך האתר 'שירונט'.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[43] ראו לעיל הערה 35.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[44] ראו לעיל הערה 33.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[45] "ותשקֹט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ג 11).</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[46] ראו לעיל הערה 33.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[47] להרחבה ראו: מירון, ד' (1992). <b>"מגש הכסף": מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות – מחזור ראשון</b>. <תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה וכתר הוצאה לאור. עמ' 63–87. שמיר, ז' (2008). <b>נולדה מן החלומות והספרים</b>. ארץ אחרת, 43, עמ' 94–97.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[48] להרחבה ראו: הירשפלד, א' (2001). <b>חיוכו של אליפלט</b>. פנים, 17, עמ' 7–79. שמיר, ז' (2010). <b>הלך ומלך אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי</b>. תל אביב–בני ברק: הוצאת ספרא והוצאת הקיבוץ המאוחד.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[49] ראו לעיל הערה 14.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[50] ראו לעיל הערה 35.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[51] ראו לעיל הערה 33.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[52] ראו לעיל הערה 4.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[53]</div><div dir="ltr" style="text-align: justify;"> Moss, M. S. & Moss, S.Z. (1996). Remarriage of widowed persons: A triadic relationship. In D. Klass, P.R. Silverman & S.L. Nickman (Eds.), Continuing bonds: New understandings of grief (pp. 163–178). USA: Taylor & Francis.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[54] ראו לעיל הערה 33.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[55] ראו לעיל הערה 35.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">[56] שם.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div> <div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"><br /></div></span><div style="text-align: justify;"><br /></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-90150602210576893032024-01-17T08:41:00.005+02:002024-01-17T08:41:57.972+02:00 מטבע כסף מהתקופה הפרסית התגלה בהרי יהודה<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgLj0LT-slWRYkexFE5kXrP_pbjOeMS8sOXFCq4AkdKZeYjINVRCzq3L3VmH8IWE_KQM0pRCLxovj7cK35NobZldWURnl4OSY4ZLjweRel0ZC05Fj541oEG0yo2HUmjyvx5tTNiI-cSzjkAxUtE1ngQFjpDlTHRkayrRDML6OYqRaroc0HAW6pKHYQpH9lg/s1168/aKVVvRrw.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="876" data-original-width="1168" height="300" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgLj0LT-slWRYkexFE5kXrP_pbjOeMS8sOXFCq4AkdKZeYjINVRCzq3L3VmH8IWE_KQM0pRCLxovj7cK35NobZldWURnl4OSY4ZLjweRel0ZC05Fj541oEG0yo2HUmjyvx5tTNiI-cSzjkAxUtE1ngQFjpDlTHRkayrRDML6OYqRaroc0HAW6pKHYQpH9lg/w400-h300/aKVVvRrw.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">מטבע הכסף. צילום אמיל אלדג'ם רשות העתיקות</td></tr></tbody></table><div><br /></div><div style="text-align: justify;">עדות לתחילת השימוש במטבעות, התגלתה לאחרונה בחפירת רשות העתיקות בהרי יהודה. בחפירה נחשף מטבע עשוי כסף, המתוארך לתקופה הפרסית (המאה השישית/חמישית לפנה"ס). החפירה חשפה גם מבנה מימי בית ראשון, שבו התגלתה משקולת שקל, המשמשת עדות נוספת לסחר באזור.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;"> המטבע שבור בצורה מכוונת וצד אחד שלו טבוע בטביעה מרובעת. ניכר כי הטביעה עליו שקועה, בעוד שבתקופות מאוחרות יותר טכניקות הטביעה השתכללו ומציגות דמויות הבולטות מן המטבע. את המטבע גילה סמיון גנדלר, מ"מ מנהל מחוז יהודה ברשות העתיקות.<span><a name='more'></a></span></div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">המטבע שהתגלה מצטרף לתריסר מטבעות בלבד מסוגו, שנמצאו בחפירות מסודרות בארץ. המטבע נטבע בתקופה בה השימוש במטבעות רק החל בעולם. ממצא זה, מספק מידע נוסף על הדרך שבה התנהל המסחר, ועל התהליך שעברה הכלכלה העולמית מתשלומים באמצעות שקילה של בצעי (חתיכות) כסף, לשימוש במטבעות. המטבע שייך לקבוצה של מטבעות קדומים מאוד, שנטבעו מחוץ לגבולות ארץ ישראל – באזור יוון, קפריסין ותורכיה העתיקה. אלה, החלו להופיע במאה השישית/חמישית לפנה"ס באתרים בארץ ישראל. העובדה שהמטבע נמצא במפולת שמתוארכת לאמצע המאה הרביעית לפנה"ס, מעידה שהמעבר משימוש בבצע כסף למטבעות היה הדרגתי, וארך מאות שנים.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">עדות נוספת למעבר ההדרגתי היא העובדה שמטבע הכסף, שאמנם יוצר כמטבע במקור, נמצא במחציתו, לאחר שנחתך במכוון לשניים. מכאן ניתן להבין שהשימוש בו במאה הרביעית לפנה"ס, נעשה בתור בצע כסף לשקילה, ולא כמטבע העובר לסוחר, זאת, על אף שבמקביל, כבר החלו להשתמש במטבעות.</div><div><div style="text-align: justify;">האתר שבו התגלה המטבע מתוארך למאה השביעית לפנה"ס – ימי המלכים חזקיהו, מנשה, אמון ויאשיהו. האתר שכן במרחב הכפרי של ממלכת יהודה, שמרכזה היה בירושלים. מתקופה זו, הידועה בפריחה יישובית של ממלכת יהודה, התגלה "בית ארבעת המרחבים", המאפיין אתרים ישראליים, וכן משקולת שקל, המהווה עדות נוספת – קדומה יותר, לקיומו של מסחר באתר. המשקולת, שהתגלתה על רצפת אחד החדרים באותו המבנה, עשויה אבן בצורת כיפה, ושימשה לשקילה של מוצרים כגון מתכות, תבלינים ומוצרים יקרים אחרים. על גבי המשקולת נחרת סימן שמזכיר את האות ע' בעברית - ולידו הספרה אחת בכתב מצרי היראטי, לציון שקל אחד. המשקולת שוקלת 11.07 גרם. זוהי המשקולת שבה השתמשו הסוחרים באזור יהודה על מנת לשקול סחורה בצורה מדויקת.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div><div style="text-align: justify;">לדברי אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות: ״המטבעות הזעירים הם מקורות מידע מהחשובים ביותר הקיימים בארכיאולוגיה, משום שהם מכילים מידע חזותי, לצד כתובות ותאריכים. מתוך חפץ קטן כמו מטבע אפשר להתחקות אחר הלך מחשבתם של בני האדם, ולראות שהתנהלות הכלכלית שלנו לא השתנתה מזה אלפי שנים - רק הטכנולוגיות משתכללות״.</div><div style="text-align: justify;"><br /></div> </div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-5453044964042844872024-01-07T09:21:00.003+02:002024-01-07T09:22:33.739+02:00 חיילים גילו בשטח כינוס בעוטף כלי קדום גדול ששימש לשחיקת תבואה<p><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"><span style="font-family: times;"></span></span></p><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1UVwaIhw9d7kmwZMqQL2hZ70r-tFDD7jFI1Q0Vj2VLCNM-AU9wYOwAzj4-cAYjILWLw0Jw2fnXi5In9JIoVkJxk9mcSprnivmq9OD8HJbYZncJPjmw-RmgeRAWVQh2rdet6_8ttMCpOSb0lPBvSo2FB-pj6cFxhyD5yiQOv267-60j7eTco4HiQYarXMb/s3000/2.%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%A9.%20%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%A8%D7%94%20%D7%98%D7%9C%20%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="2251" data-original-width="3000" height="300" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1UVwaIhw9d7kmwZMqQL2hZ70r-tFDD7jFI1Q0Vj2VLCNM-AU9wYOwAzj4-cAYjILWLw0Jw2fnXi5In9JIoVkJxk9mcSprnivmq9OD8HJbYZncJPjmw-RmgeRAWVQh2rdet6_8ttMCpOSb0lPBvSo2FB-pj6cFxhyD5yiQOv267-60j7eTco4HiQYarXMb/w400-h300/2.%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%AA%D7%A9.%20%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%A9%D7%A8%D7%94%20%D7%98%D7%9C%20%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA.jpg" width="400" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">המכתש. צילוםן: שרה טל רשות העתיקות</td></tr></tbody></table><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br />חיילי המילואים לא מפסיקים להפתיע: אחרי נר השמן הביזנטי שמצאו בעוטף לוחמי גדוד 404 של חטיבת האש, עכשיו הגיע תורם של חיילי אוגדה 143, שגילו מכתש - כלי שחיקה שלם וגדול-מימדים. החיילים, שאחד מהם משמש בשגרה כארכיאולוג ברשות העתיקות, מסרו את הממצא לאוצרות המדינה על מנת שיישמר.</span></span><p></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); direction: rtl; line-height: 15.4px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="line-height: 18.2px;">סא"ל במיל' יאיר עמיצור, מפקד העורף האזרחי באוגדה 143, ורס"ן במיל' אלישיב בוחבוט המשמש כרב ב' של האוגדה</span><span lang="HE" style="line-height: 18.2px;">, הם שגילו את הכלי העשוי מבזלת, שמשקלו יותר מ-10 ק"ג. "במסגרת סיורי השטח השגרתיים בגזרת העוטף, צדה את עיננו ערימת אדמה בצד הדרך, שבלט מתוכה גוש בזלת עגול", מספר אלישיב. "שלפנו את הגוש החוצה והתברר כי מדובר בכלי גדול וכבד למדי. יאיר, שבימים כתיקונם עובד כארכיאולוג ברשות העתיקות, זיהה מיד כי מדובר במכתש - כלי שחיקה עתיק".<span></span></span></span></p><a name='more'></a><span style="font-family: times;"><span dir="LTR" lang="EN-US" style="line-height: 18.2px;"><o:p></o:p></span></span><p></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); direction: rtl; line-height: 15.4px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span style="font-family: times;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span><span lang="HE" style="line-height: 18.2px;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>"בזלת מוכרת לנו מצפון הארץ או מאזורים מרוחקים אחרים", מסביר יאיר. "לאור זאת, ברור שהכלי שמצאנו הובא לכאן ממרחק, וכנראה שימש בעבר בביתו של אחד מתושבי האזור לשחיקת תבואה או מוצרים אחרים – פעולה שנעשתה בעזרת מוט כבד, הקרוי עלי. התרגשנו לקבל פתאום דרישת שלום מהעבר ולעסוק לרגע בחדשות טובות. הכלי מזכיר לנו שלאורך הדורות, שימש הנגב המערבי כאזור יישוב משמעותי, שבו התיישבו מגוון תרבויות. גם בעבר התרחשו כאן מלחמות, אך בסופו של דבר, תמיד חזרה לפה ההתיישבות והאזור שב לפרוח" אומר יאיר.<br />"אנחנו, במרכז העורף של האוגדה, אמונים - יומם ולילה, על הקשר בין ההתיישבות והצבא, ועסוקים בסיוע לשיקום חבל הארץ הזה. אנו בטוחים שכמו בעת העתיקה, כך גם היום נתאושש מהאסון שפקד אותנו ונשוב להתיישב בנגב המערבי, וההתיישבות תשגשג ותפרח".<br /><br /><i>מכתשים מסוג זה שנמצא כעת, שימשו בד"כ לטחינה ולכתישה של מוצרים יבשים כדוגמת דגנים, עדשים וכו'.</i><span class="Apple-converted-space"> </span>כלי הכתישה, שאפשרו, בין השאר, הכנת קמח, שהיה מצרך פופולרי, היו נפוצים בבתים, בעוד שבאזורי התעשייה השתמשו באבני ריחיים לטחינת כמויות קמח גדולות.<o:p></o:p></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); direction: rtl; line-height: 15.4px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="line-height: 18.2px;"><span style="font-family: times;">אלישיב ויאיר השיבו את הכלי לאוצרות המדינה ברשות העתיקות, על מנת שיוכל להישמר כראוי. "אנחנו עושים כאן עבודה חשובה, אבל אני מצפה לימים שאוכל לחזור לעסוק בארכיאולוגיה במשרה מלאה", מחייך יאיר.<o:p></o:p></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); direction: rtl; line-height: 15.4px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="line-height: 18.2px;">שרה טל, ארכיאולוגית נפת נגב מערבי מרשות העתיקות, אספה את הממצא, שיעבור לאוצרות המדינה ברשות העתיקות.</span><span lang="HE" style="line-height: 18.2px;"><span class="Apple-converted-space"> </span>"כלי השחיקה השתמר בצורה יוצאת דופן. כלים כאלו שימשו במגוון תקופות החל מהתקופות המקראיות ועד התקופה הממלוכית. שרה העניקה לשניים תעודה על אזרחות טובה.<o:p></o:p></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); direction: rtl; line-height: 15.4px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE" style="line-height: 18.2px;"><span style="font-family: times;">"המלחמה מפגישה אותנו עם סיטואציות יוצאות דופן גם בחזית הארכיאולוגית", אומר <span class="Apple-converted-space"> </span>אלי אסקוזידו, מנהל רשות העתיקות. "אדמת ארץ ישראל – ובפרט העוטף, רוויה בהיסטוריה ובממצאים קדומים, ורשות העתיקות משתפת פעולה עם צה"ל במטרה שיישמרו גם במצב מלחמה. במקרה הזה זכינו שעובד שלנו, ארכיאולוג המשרת במילואים, זיהה את הממצא הקדום וידע כיצד לנהוג, אבל אני מבקש להזכיר כי במקרה של מציאת ממצא קדום חשוב להשאיר אותו במקומו ולקרוא למפקחי רשות העתיקות למקום, על מנת שהחוקרים יצליחו להפיק כמה שיותר מידע מהממצא על האתר שבו הוא התגלה".<o:p></o:p></span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); direction: rtl; line-height: 15.4px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: justify; unicode-bidi: embed;"><span dir="LTR" lang="EN-US" style="line-height: 18.2px;"><o:p><span style="font-family: times;"> </span></o:p></span></p><div><span dir="LTR" lang="EN-US" style="font-size: 13pt; line-height: 18.2px;"><o:p><br /></o:p></span></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-20575349673859024732024-01-05T14:08:00.004+02:002024-01-05T14:12:04.920+02:00תקווה נכזבת או: שני אנשים יושבים על הצוק בסוף העולם<span style="font-family: times;">דניאל לוזון, סטודנט לרפואה, הדסה עין כרם</span><div><span style="font-family: times;"><br /><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhCDZy7WlPVmhr3IrWEUrpqiKpooK0jA1lp9FOBbdPyPydA5YVpn-7WwnwNvVdtamfJB7OuZpil0hJ59B3liHWaezzUPZ6kSWYftDOk0_CZigyO4bGJVyaeWGjX3lQa-9LOai-W-8KQD1YxHZthYDxelbZrE3tOpAuNUQlzSEksJV0Gku34I_Sky-rimRE9/s988/%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%9E%D7%A1%D7%9A%202024-01-05%20%D7%91-14.06.39.png" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="988" data-original-width="740" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhCDZy7WlPVmhr3IrWEUrpqiKpooK0jA1lp9FOBbdPyPydA5YVpn-7WwnwNvVdtamfJB7OuZpil0hJ59B3liHWaezzUPZ6kSWYftDOk0_CZigyO4bGJVyaeWGjX3lQa-9LOai-W-8KQD1YxHZthYDxelbZrE3tOpAuNUQlzSEksJV0Gku34I_Sky-rimRE9/s320/%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%9E%D7%A1%D7%9A%202024-01-05%20%D7%91-14.06.39.png" width="240" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;">דניאל לוזון</td></tr></tbody></table><br /></span><div><div><span style="font-family: times;"><br /><b> תִּקְוָה נִכְזֶבֶת<br /></b><br /><br />שְׁנֵי אֲנָשִׁים יוֹשְׁבִים עַל הַצּוּק בְּסוֹף הָעוֹלָם.<br /><br />שׁוֹתִים קָפֶה בֶּעָנָן שֶׁל עָשָׁן וְאָבָק, מִמְּדוּרוֹת שֶׁל שַׁמְפַּנְיָה הַבּוֹעֲרוֹת בַּמֶּרְחָק.<br /><br />מֵאֲחוֹרֵיהֶם רָמָה בּוֹעֶרֶת, לִפְנֵיהֶם הָעֵמֶק בָּכָה.<br /><br />מַבִּיטִים עַל מִפְלֶצֶת שֶׁל פְּלָדָה וְשֶׁל מָוֶת, מִפְלֶצֶת שֶׁאָכְלָתָם וְהֵגֵנָּה עֲלֵיהֶם בְּקֵבָתָהּ.<br /><br />בְּבֶטֶן הַחַיָּה מִתְעַכְּלִים בְּשַׁלְוָה, חַבְרֵי אֱמֶת הַמְסַפְּרִים אֶת דִּמְמַת הָאֵימָה.<br /><br />דַּרְקוֹן יוֹרֵק אֵשׁ שֶׁעָלָה בְּלֶהֲבוֹת, שַׁלְהֲבוֹת מְרַקְּדוֹת מְחוֹלְלוֹת עַל הַחֲלָלִים.<span><a name='more'></a></span><br /><br />"שָׁמַעְתִּי עַל תֵּבָה, תֵּבָה מֻפְלָאָה" הָאֶחָד פָּתַח בְּסִפּוּר.<br /><br />"בְּאוֹתָהּ הַתֵּבָה, חָיוּ כָּל הָרוּחוֹת, רָעוֹת, טוֹבוֹת, אֲפֹרוֹת, שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת.<br /><br />וּבַתֵּבָה הָיְתָה צְפִיפוּת נוֹרָאָה, שָׁלוֹם דָּר עִם אֵיבָה, זַעַם הִסְתּוֹדֵד עִם רֹגַע וּפַחַד נִדְחַק לְשַׁלְוָה.<br /><br />בְּאוֹתָה הַתֵּבָה חַיָּה לָהּ מַלְכָּה, הַתִּקְוָה.<br /><br />לְתִקְוָה הָיָה טוֹב בְּתוֹךְ אַרְמוֹנָהּ, מְרֻוָּח וְשָׁקֵט.<br /><br />הַתִּקְוָה גָּדְלָה לָה לִהְיוֹת הָרָעָה בָּרוּחוֹת, שַׁקְרָנִית, אַכְזָרִית, גְּחַמְתִּית וּבוֹגְדָנִית.<br /><br />יוֹם אֶחָד נִפְתְּחָה הַתֵּבָה, תִּקְרַת חֶרֶס פִּנְּתָה פָּנֶיהָ לִשְׁמֵי כּוֹכָבִים, הַשָּׁמַיִם לָהֶם הָיוּ עִוְּרִים.<br /><br />יָצְאוּ הָרוּחוֹת מִן מָצוֹר וּמָצוֹק לְרֶוַח וּצְחוֹק, יָצְאוּ אֶל הָעוֹלָם בְּהִלּוּלָה וּמֶרֶץ וְהִשְׁאִירוּ מֵאָחוֹר מַלְכָּהּ אַחַת, מַלְכָּה בְּלִי עַם, אֲבָל עִם אֶרֶץ.<br /><br />הַתִּקְוָה הַנִּבְגֶּדֶת הִתְמַלְּאָה בְּזַעַם עַל הָעוֹלָם הֶחָדָשׁ, אֵין לָה עוֹד שִׁלְטוֹן, וּוַדַּאי שֶׁלֹּא עַם.<br /><br />מִתּוֹךְ כַּעַס נְקָמָן זָמְמָה מְזִמּוֹת, יָשְׁבָה עַל כְּסָהּ וְחִכְּתָה לְבָאוֹת.<br /><br />בְּעוֹד שְׁאָר הָרוּחוֹת הִתְיַשְּׁבוּ בָּעוֹלָם, הַתִּקְוָה נוֹתְרָה לָהּ בְּתוֹךְ הַתֵּבָה, נֶאֱמָנָה לַמּוֹלֶדֶת, מַלְכָּה שֶׁעַל הַשְּׁמָמָה לְבַד הִיא מוֹשֶׁלֶת.<br /><br />מַלְכַּת הָרוּחוֹת חִכְּתָה בְּתוֹךְ הַתֵּבָה וְהַצִּיגָה מֵיצָג שֶׁל הָרוּחַ הַטּוֹבָה, רוּחַ נֶאֱצֶלֶת שֶׁמְּחַזֶּקֶת נִדְכָּאִים וּמְעוֹרֶרֶת עַמִּים לְמַעֲשֵׂי פְּלָאִים.<br /><br />תְּחִלַּת הַתָּכְנִית הַצְלִיחָה לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא, שָׂם הַתִּקְוָה נִקְשַׁר לְכֹל הַטּוֹב, עַל תָּכְנָהּ הַנּוֹרָא אִישׁ לֹא יַחְשֹׁב.<br /><br />וְכָעֵת, הַמְּשִׂימָה הַבָּאָה:<br /><br />מַגִּיעָה הַתִּקְוָה וְעִם אֶחָד מִשְׁתּוֹבֶבֶת, "אַתָּה תּוּכַל לְנַצֵּחַ" בְּאָזְנוֹ הִיא לוֹחֶשֶׁת. מְעוֹדֶדֶת לִתְקֹף, מַבְעִירָה אֶת הָאֵשׁ, זֶרַע מִלְחָמָה הִיא טוֹמֶנֶת וְאִישׁ לֹא חוֹשֵׁשׁ.<br /><br />בַּלַּיְלָה הַבָּא הִיא יְשֵׁנָה בְּמִטַּת הָאוֹיֵב וְגַם לוֹ מַתְאֶרֶת, אֶת גְּבוּרָתוֹ וְכֹחוֹ "הִלָּחֵם רַק עוֹד קְצָת, הַיְשׁוּעָה מִתְקָרֶבֶת"<br /><br />וְכָךְ בָּעוֹלָם, מִסְתּוֹבֶבֶת וְתָרָה, מַעֲלֶה צִפִּיּוֹת וּמְעוֹרֶרֶת נִצִּים. מְנַצֶּלֶת אֶת נְתִינֵי עֲבָרָהּ, שִׂנְאָה וּכְעָסִים.<br /><br />הָרוּחַ אֵינָהּ יְכוֹלָה לָגַעַת בְּאִישׁ. אֲבָל אָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת זֹאת, וְיוֹתֵר, אֵין לָה סִבָּה לַהֲרֹג בְּעַצְמָהּ, אוֹיְבֶיהָ יַהַרְגוּ אֶת עַצְמָם. וְהִיא עוֹד נוֹתֶרֶת הַמַּלְכָּה הַטּוֹבָה.<br /><br />וְכָעֵת, מִלְחָמָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת וּלְמַרְאֵה חֹסֶר אוֹנִים, הַתִּקְוָה מְרַקֶּדֶת, עוֹבֶרֶת בְּלִבָּם שֶׁל אוֹהֵב וְאוֹיֵב וּבְלִבָּהּ שֶׁל עַצְמָהּ מְאֻשֶּׁרֶת וּמְצַחֶקֶת.<br /><br />וְאַתָּה יוֹדֵעַ, אָחִי, מָה הֲכִי עָצוּב?" מְסַיֵּם הַדּוֹבֵר "שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ כָּל זֹאת וּמַמְשִׁיךְ לְקַוּוֹת. גַּם אִם לֹא אוּכַל לַחְזֹר הַבַּיְתָה, לְפָחוֹת אֵלֵיכֶם אַגִּיעַ בְּקָרוֹב"<br /><br />הַחַיָּל מִתְקָרֵב לַחֲבֵרוֹ שֶׁדָּמָם, וְרִידָיו דִּמְּמוּ כְּבָר אֶת כָּל דָּמָם. הוּא עוֹצֵם אֶת עֵינָיו וְאֶת עֵינָיו, וַאֲרֶשֶׁת שַׁלְוָה מַגִּיעָה לְפָנָיו.<br /><br />לְמִשְׁמַע הַשְּׁרִיקָה לוֹחֵשׁ הוּא בְּשֶׁקֶט "לְהִתְרָאוֹת, הַמַּלְכָּה, עַכְשָׁו אַתְּ הוֹלֶכֶת"<br /><br />שְׁנֵי מֵתִים יוֹשְׁבִים עַל צוּק בְּסוֹף הָעוֹלָם.<br /><br />עִם פק"ל קָפֶה צָבוּעַ בַּדָּם.</span></div></div></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-59906639637365287732024-01-01T23:19:00.000+02:002024-01-01T23:19:02.384+02:00מנהיגה ללא גבולות - הנרייטה סאלד<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<span style="font-family: times;"><style type="text/css">
p.p1 {margin: 0.0px 0.0px 0.0px 0.0px; font: 12.0px 'Arial Hebrew'; -webkit-text-stroke: #000000; min-height: 13.0px}
p.p2 {margin: 0.0px 0.0px 0.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px 'Arial Hebrew'; color: #656565; -webkit-text-stroke: #656565}
p.p3 {margin: 0.0px 0.0px 0.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px 'Arial Hebrew'; color: #1b1e21; -webkit-text-stroke: #1b1e21; min-height: 13.0px}
p.p4 {margin: 0.0px 0.0px 0.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px 'Arial Hebrew'; color: #1b1e21; -webkit-text-stroke: #1b1e21}
p.p5 {margin: 0.0px 0.0px 0.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px 'Arial Hebrew'; -webkit-text-stroke: #000000; min-height: 13.0px}
p.p6 {margin: 0.0px 0.0px 0.0px 0.0px; text-align: right; font: 12.0px 'Arial Hebrew'; -webkit-text-stroke: #000000}
span.s1 {font-kerning: none}
span.s2 {font-kerning: none; color: #1b1e21; -webkit-text-stroke: 0px #1b1e21}
span.s3 {font: 12.0px 'Arial Unicode MS'; font-kerning: none; color: #1b1e21; -webkit-text-stroke: 0px #1b1e21}
span.s4 {font: 12.0px 'Arial Unicode MS'; font-kerning: none}
</style>
<br />
</span><div class="p1">
<span style="font-family: times;"><span style="-webkit-text-stroke-color: rgb(27, 30, 33); color: #1b1e21;">פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית</span><span class="s1"></span></span></div>
<div class="p1">
<span style="font-family: times;"><br /></span></div>
<table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: justify;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiCI9VI2HdsyXBcBVFga35mgO8Sar-rM4WMHqDQuJQ1xTfLIyqfQyV0f47CS70mb8Wud9OGg3vBleHIa2g4LO8n3pywzntECNxTBK0WL_tvdNAvQtgsX7uMN2rsQ4qCMgTFBQ12oyVJvfCw/s1600/image.png" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="960" data-original-width="720" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiCI9VI2HdsyXBcBVFga35mgO8Sar-rM4WMHqDQuJQ1xTfLIyqfQyV0f47CS70mb8Wud9OGg3vBleHIa2g4LO8n3pywzntECNxTBK0WL_tvdNAvQtgsX7uMN2rsQ4qCMgTFBQ12oyVJvfCw/s400/image.png" width="300" /></span></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-family: times;">הוצאת <a href="https://www.am-oved.co.il/%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%99%D7%92%D7%94_%D7%9C%D7%9C%D7%90_%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA" target="_blank">עם</a> עובד</span></td></tr>
</tbody></table>
<div class="p1" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">אני ממליצה בחום על ספרה המרתק של פרופ׳ דבורה הכהן על הנרייטה סאלד</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">: "</span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">מנהיגה ללא גבולות</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">: </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">הנרייטה סאלד</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">ביוגרפיה״</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">הוצאת עם עובד</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">תל אביב תשע</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">"</span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">ט</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">. </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">הספר</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;"> </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">הוא שכיית חמדה לאוהבי היסטוריה יהודית בכלל והיסטוריה של נשים יהודיות</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">בפרט</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">. </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">הספר מרתק</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">עשיר וגדוש במידע על חיי יהודים ויהודיות בארצות הברית</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">באירופה ובארץ ישראל במחצית השנייה של המאה התשע</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">-</span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">ומאיר באור חדש את</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;"> </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">דמותה של הנרייטה סאלד</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">אישה דגולה</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">מופלאה בחכמתה ונדיבותה</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">, </span><span class="s1" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">נחישותה ואומץ ליבה</span><span class="s4" style="-webkit-text-stroke: rgb(101, 101, 101); color: #656565;">.</span><br />
</span><a name='more'></a></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">הנרייטה סאלד </span><span class="s4">(1945-1860), </span><span class="s1">יהודייה אמריקאית בת למשפחה רבנית של יוצאי הונגריה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">שנולדה בבולטימור</span><span class="s4">, </span><span class="s1">בתקופה שעל נשים נאסר ללמוד לימודים גבוהים</span><span class="s4">, </span><span class="s1">למדה עם אביה הרב עברית הלכה ומדרש והשלימה לימודי תיכון כללי בהצטיינות והייתה לנערה היהודייה היחידה והראשונה מבין חברי הקהילה שלה ללמוד במוסד שכזה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">לאחר סיום לימודיה בשנת </span><span class="s4">1877 </span><span class="s1">לאחר שלא התאפשר לנשים להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הפכה הנרייטה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">בהיותה רק בת שש עשרה שנה למורה לשפות ולמתמטיקה ב</span><span class="s4">"</span><span class="s1">בית הספר הפרטי לנשים של האחיות אדמס</span><span class="s4">", </span><span class="s1">שם לימדה במשך חמש עשרה שנים רצופות</span><span class="s4">. </span><span class="s1">אחרי פטירתו של אביה ב</span><span class="s4">1902 </span><span class="s1">עברה לניו יורק יחד עם אמה והחלה ללמוד תורה ב</span><span class="s4">"</span><span class="s1">בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים</span><span class="s4">", </span><span class="s1">שהסכים לקבלה בתנאי שתצהיר שאין בכוונתה לבקש תואר רבני</span><span class="s4">. </span><span class="s1">בגמר הלימודים היא הייתה לאישה הראשונה שלמדה במוסד זה</span><span class="s4">.</span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">בבית המדרש לרבנים הכירה הנרייטה סאלד את הרב פרופ' לוי גינצבורג</span><span class="s4">, </span><span class="s1">אשר היה צעיר ממנה ב</span><span class="s4">-13 </span><span class="s1">שנה אולם היה נערץ עליה כמלומד דגול בשל חכמתו בקיאותו וכישרונותיו</span><span class="s4">. </span><span class="s1">הם עבדו יחד על מחקרו </span><span class="s4">"</span><span class="s1">אגדות היהודים</span><span class="s4">", </span><span class="s1">שאת כרכיו הראשונים תרגמה מגרמנית לאנגלית</span><span class="s4">, </span><span class="s1">ערכה והשלימה בחכמתה ובחריצותה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">הם התידדו ונהגו לשוחח רבות תוך כדי טיול בשבילי בית המדרש לרבנים באמריקה ובשכונת מגוריהם הסמוכה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">הידידות והעבודה המשותפת והביקורים התכופים שלו בבית אמה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">שם גרה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">כשסעד על שולחנן מדי שבוע</span><span class="s4">, </span><span class="s1">גרמו להנרייטה סאלד להניח שידידות זו תוביל לקשר קרוב יותר שיסתיים בחתונה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">אולם היא שגתה בהערכתה ופער הגילים ביניהם היה בעוכריה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">היא חוותה מפח נפש ושברון לב כאשר</span><span class="s4">, </span><span class="s1">לאחר שחזר גינצברג מביקור באירופה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הוא בישר לה כי הוא עומד להתחתן עם בחירת ליבו אותה הכיר במהלך המסע</span><span class="s4">.</span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">ביומנה כתבה</span><span class="s4">:</span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s4">"</span><span class="s1">הוא חסר לי מאד באדינבורג</span><span class="s4">. </span><span class="s1">אני עדיין שבורה ורצוצה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">אין לי אדם שאוכל לדבר עמו כמו שדיברתי אתו</span><span class="s4"> - </span><span class="s1">וכך המצב גם אצלו ביחס אלי </span><span class="s4">-</span><span class="s1"> בזאת אאמין עד סוף ימי</span><span class="s4">. </span><span class="s1">מדוע איפוא עשה מה שעשה</span><span class="s4">? </span><span class="s1">כל הזמן זה מהדהד באוזני</span><span class="s4">: </span><span class="s1">׳את תתגברי על זה׳</span><span class="s4"> -</span><span class="s1"> כאילו רצה להוסיף ׳ותזדרזי</span><span class="s4">, </span><span class="s1">כי לא נוח לי במצב הזה׳</span><span class="s4">. </span><span class="s1">אצלי זה גרוע יותר</span><span class="s4">, </span><span class="s1">אני הרוסה ואומללה</span><span class="s4">."</span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">הנרייטה סאלד החכמה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">החרוצה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">המסורה והמוכשרת הייתה כל חייה למדנית בעלת דחף אינטלקטואלי עצום</span><span class="s4">, </span><span class="s1">אוהבת ספרות היסטוריה ובוטניקה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">יזמית חברתית ומחנכת ציונית</span><span class="s4">, </span><span class="s1">מייסדת </span><span class="s4">"</span><span class="s1">הסתדרות רפואית הדסה</span><span class="s4">", </span><span class="s1">חברת </span><span class="s4">"</span><span class="s1">ברית שלום</span><span class="s4">" </span><span class="s1">ופעילת ציבור</span><span class="s4">, </span><span class="s1">שהחלה את הטיפול בפליטים ומהגרים בארצות</span><span class="s4">-</span><span class="s1">הברית</span><span class="s4">. </span><span class="s1">סאלד</span><span class="s4">, </span><span class="s1">אשר עלתה בשנת </span><span class="s4">1920 </span><span class="s1">לארץ</span><span class="s4">-</span><span class="s1">ישראל</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הייתה מייסדת השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי</span><span class="s4">, </span><span class="s1">כיהנה כיו</span><span class="s4">"</span><span class="s1">ר ועד הבריאות הציוני</span><span class="s4">, </span><span class="s1">ופעלה פעילות ראשונה במעלה בייסוד </span><span class="s4">"</span><span class="s1">הלשכה לעליית הנוער</span><span class="s4">", </span><span class="s1">יחד עם שותפתה הצעירה באירופה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">המורה והפעילה החברתית</span><span class="s4">, </span><span class="s1">רחה פראייר </span><span class="s4">(1984-1892). </span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">שהחלה בעליית הנוער בגרמניה בשנות השלושים</span><span class="s4">. </span><span class="s1">הנרייטה סאלד כתבה</span><span class="s4">: "</span><span class="s1">נעשיתי לציונית מרגע שחשתי כי הציונות מספקת לעמי הפצוע</span><span class="s4">, </span><span class="s1">קרוע וזב דם</span><span class="s4">, </span><span class="s1">זה עמי השנוא על הכול</span><span class="s4">, </span><span class="s1">אידאל שבכוחו לחבוק את הכול</span><span class="s4">, </span><span class="s1">בלי שים לב לגישות השונות והמפולגות לגבי שאלות יהודיות אחרות</span><span class="s4">" (</span><span class="s1">משה סמילנסקי</span><span class="s4">, "</span><span class="s1">הנרייטה סאלד</span><span class="s4">", </span><span class="s1">עמוד </span><span class="s4">7).</span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">ביוזמתו של ד</span><span class="s4">"</span><span class="s1">ר סטיבן שמואל וייז</span><span class="s4">, </span><span class="s1">נשיא ההסתדרות הציונית בארצות</span><span class="s4">-</span><span class="s1">הברית</span><span class="s4">, </span><span class="s1">העניק המוסד בראשו עמד תואר דוקטור לשם כבוד להנרייטה סאלד</span><span class="s4">, </span><span class="s1">ובכך הפך אותה לאשה הראשונה שזכתה לקבל תואר זה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">בדברי ברכתו בעת הענקת התואר אמר וייז</span><span class="s4">: "</span><span class="s1">הנרייטה סאלד</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הגדולה בנשים</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הדגולה בבנות ישראל</span><span class="s4">; </span><span class="s1">בתו ותלמידתו של בנימין סאלד</span><span class="s4">, </span><span class="s1">בר אוריין ואציל נפש</span><span class="s4">, </span><span class="s1">אשר הקדיש שנים רבות מחייו לספרות עמנו</span><span class="s4">; </span><span class="s1">היא יושבת בשלב זה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הגדול בחייה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">חדורת מנהיגות נבונה והקרבה ומופת של אצילות בלתי</span><span class="s4">-</span><span class="s1">מתפשרת</span><span class="s4">, </span><span class="s1">בקרב בני האלמוות העושים לחידוש חיי בני עמה בארץ</span><span class="s4">-</span><span class="s1">ישראל</span><span class="s4">; </span><span class="s1">מקרבת מכוח השראתה המוני נשים מישראל</span><span class="s4">, </span><span class="s1">נשות הדסה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">לשירות העם והמולדת</span><span class="s4">."</span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">כאשר אביה הלך לעולמו</span><span class="s4">, </span><span class="s1">עמדה הנרייטה סולד על זכותה לומר 'קדיש' לזכרו</span><span class="s4">, </span><span class="s1">וככל הידוע לי</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הייתה האשה הראשונה שעשתה זאת</span><span class="s4">. </span><span class="s1">במותה של הנרייטה סולד ספד לה יהודה לייב מאגנס</span><span class="s4">, </span><span class="s1">נשיא האוניברסיטה העברית</span><span class="s4">, </span><span class="s1">ואמר</span><span class="s4">: "</span><span class="s1">אם תרצה לדעת מהו מוסר היהדות </span><span class="s4">-</span><span class="s1"> שאל וחקור במצפונה של הנרייטה סאלד</span><span class="s4">. </span><span class="s1">אם תרצה להכיר את המצפון הישראלי </span><span class="s4">-</span><span class="s1"> הקשב לקולה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">קול רְצוּץ קולות הר סיני מזה וקול דממה דקה של אשה רחמנייה בישראל ששמעה את בכי האימהות והילדים מדור דור</span><span class="s4">. </span><span class="s1">יש בה שתי מידות מנוגדות</span><span class="s4">: </span><span class="s1">מידת הדין ומידת הרחמים</span><span class="s4">". </span><span class="s1">חיים ויצמן תיאר אותה כ</span><span class="s4">"</span><span class="s1">אחת הנשים הדגולות ביותר שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים</span><span class="s4">". </span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">הנרייטה סולד</span><span class="s4">, </span><span class="s1">שהגיעה לארץ ישראל לראשונה בחודש אדר </span><span class="s4">1909, </span><span class="s1">ייסדה והקימה בית חולים בשם ״הדסה״ שהוא שמה הנוסף של אסתר בת אביחיל גיבורת המגילה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">אישה אמיצה וחכמה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הכותבת היהודייה הראשונה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">עמה הזדהתה הנרייטה סולד הלמדנית האמיצה</span><span class="s4">, </span><span class="s1">היזמית החברתית והמחדשת</span><span class="s4">.</span></span></div>
<div class="p4" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">יום פטירתה הלועזי חל היום</span><span class="s4">, 13 </span><span class="s1">בפברואר</span><span class="s4">, </span><span class="s1">אך יום פטירתה העברי</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הוא א' באדר</span><span class="s4">, (</span><span class="s1">לפעמים בטעות רשום ל' בשבט</span><span class="s4">). </span><span class="s1">אך היא נפטרה לפנות ערב אחרי השקיעה</span><span class="s4">. </span><span class="s1">לזיכרה קבעו את יום האם ב</span><span class="s4">- </span><span class="s1">ל' בשבט</span><span class="s4">.</span></span></div>
<div class="p6" dir="rtl" style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><span class="s1">ספרה המחכים והמאלף של פרופ' דבורה הכהן</span><span class="s4">, </span><span class="s1">הכתוב ברהיטות ונקרא כסיפור עלילה</span><span class="s4"> </span><span class="s1">מרתק מאיר היבטים חדשים ולא מוכרים בדמותה של הנרייטה סאלד שזכאית לתואר האישה היהודיה הציונית הגדולה בדורה</span><span class="s4">.</span></span></div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
</div>
ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-72687756227848940462023-12-30T19:21:00.001+02:002023-12-30T19:24:51.417+02:00אל-אהל יעל<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="p1" dir="rtl">
<div class="p1" dir="rtl"><span style="font-family: times;">ד"ר דן אלבו, משורר, היסטוריון וחוקר תרבות</span></div><div class="p1" dir="rtl"> <br /> <table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiWSLkx0IWbGvkWZtn3rNR8Ponl_B6GHsuBW7oOc1TA18-Q6Zg9wCujOPswluqfNxduoial6ueqV11eOfj0M69WS64YieCR5Z1M8X_wJFsmO3RiNuflow4gt2hyphenhyphen4yb8BIKufN_TdsWUQYCE/s1600/images.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" height="292" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiWSLkx0IWbGvkWZtn3rNR8Ponl_B6GHsuBW7oOc1TA18-Q6Zg9wCujOPswluqfNxduoial6ueqV11eOfj0M69WS64YieCR5Z1M8X_wJFsmO3RiNuflow4gt2hyphenhyphen4yb8BIKufN_TdsWUQYCE/s400/images.jpg" width="400" /></span></a></td></tr><tr><td class="tr-caption"><span style="font-family: times; font-size: small;">יעל וסיסרא<br /><a href="https://commons.wikimedia.org/wiki/File:Giaele_e_Sisara.JPG" target="_blank"><span style="background-color: white; color: #252525; line-height: 22.4px; text-align: start;">Artemisia Gentileschi</span><span style="background-color: white; color: #252525; line-height: 22.4px; text-align: start;"> </span></a></span></td></tr></tbody></table></div><div class="p1" dir="rtl">
<span style="font-family: times;"><br /><b>אל-אהל יעל<br /></b><br />בְּאוֹתָם יְמֵי דִּכּוּי תַּחַת עֻלּוֹ שֶׁל יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן<br /><br />דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה צִוְּתָה עַל בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִשֵּׁבֶט נַפְתָּלִי<br /><br />לַעֲמֹד בְּרֹאשׁ נֵס הַמֶּרֶד נֶגֶד יָבִין הַמֶּלֶךְ שֶׁיָּשַׁב בְּחָצוֹר<br /><br />וּלְאַחַר שֶׁהוּצַף נַחַל קִישׁוֹן בְּמַהֲלַךְ הַקְּרָב<br /><br />וּפָרָשֵׁי הַכְּנַעֲנִים וּמֵרַכְּבוֹתֵיהֶם <br /><br />שָׁקְעוּ בַּבֹּץ וְנִגְפוּ בְּשֶׁטֶף הַמַּיִם<br /><br />וּלְאַחַר שֶׁנָּפַל "כָּל מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי חֶרֶב <br /><br />וְלֹא נִשְׁאַר עַד אֶחָד"<span><a name='more'></a></span> <br /><br />מְבֹהָל וְנִסְעָר נָטַשׁ סִיסְרָא אֶת חַיָּלָיו הַנִּגָּפִים <br /><br />וּבָרַח מִשְּׂדֵה הַקְּרָב. <br /><br />אוֹתוֹ יוֹם שָׁבָה יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִן הַמַּעְיָן <br /><br />מִן הַמִּרְעֶה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים,<br /><br />נוֹד הֶחָלָב עַל-כֶּתֶף יָמִין וְנוֹד מַיִם עַל-כֶּתֶף שְׂמֹאל, <br /><br />וְהִתְיַשְּׁבָה לָנוּחַ בְּאָהֳלָהּ, <br /><br />וּלְקוֹל זִמְרוֹת הָרוּחַ הַמְּשֻׁגַּעַת,<br /><br />רָאֲתָה אִישׁ צָבָא קָרֵב, עָטוּי מַדִּים כְּנַעֲנִיִּים<br /><br />ועַל פִּי יפִי מַדָּיו, וִיקָרוֹת נְדָן חַרְבּוֹ <br /><br />מִשְׁבְּצוֹת הַזָּהָב וְזַהֲרוּרֵי הַנְּחֹשֶׁת שֶׁעִטְּרוּ אֶת קַסְדָּתוֹ <br /><br />הֵבִינָה שֶׁהָאִישׁ הִנּוֹ מִמְּפַקְּדֵי צְבָא יָבִין הַמֶּלֶךְ,<br /><br />וְסִיסְרָא הָיָה קָרֵב וּבָא עָדָהּ, תָּשׁוּשׁ, מְבֹהָל וּמִשְׁתַּעֵל<br /><br />וּבְהַגִּיעוֹ לְפֶתַח אָהֳלָהּ, בִּקְּשָׁהּ בְּקוֹל חָלוּשׁ<br /><br />'הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט-מַיִם מִכַּדֵּךְ', <br /><br />בּוֹא פְּנִימָה לְהִסָּתֵר מִזַּעַף הַגֶּשֶׁם הֵשִׁיבָתוֹ <br /><br />יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, <br /><br />וּלְאַחַר שֶׁנִּרְדַּם מֵרֹב עֲיֵפוּת וּתְשִׁישׁוּת <br /><br />מִמַּאֲמַצֵּי רִיצָתוֹ וּמְנוּסָתוֹ,<br /><br />נָטְלָה אֶת יְתַד הָאֹהֶל, וְתָקְעָהּ בְּרַקָּתוֹ בְּמַכַּת אֶבֶן גְּדוֹלָה.<br /><br />וּכְשֶׁהִגִּיעַ בָּרָק בֶּן אֲבִינֹעַם רֹאשׁ צְבָא נַפְתָּלִי וּזְבוּלוּן <br /><br />בִּמְרַדְּפוֹ אַחַר סִיסְרָא עַדֵּי אָהֳלָהּ <br /><br />וְשָׁאַל אַיֵּהוּ?<br /><br />הִצְבִּיעָה עַל גּוּפָתוֹ הַמְּדַמֶּמֶת וְרֹאשׁוֹ הַנָּקוּב בִּיתַד הָאֹהֶל,<br /><br />הִפְשִׁיטוּהוּ מִמַּדָּיו רַבֵּי הַהוֹד וְהֶהָדָר מְחָרְבוֹ וְקַסְדָּתוֹ<br /><br />וְהִשְׁלִיכוּ גּוּפַתוֹ הָעֵרוֹמָּה בְּמוֹרַד הָהָר, הַרְחֵק, <br /><br />בִּשְׂדֵה קוֹצִים, בֵּין חוֹל וּסְחִי, <br /><br />מַאֲכָל לָעוֹרְבִים, שֶׁקֶץ לְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם.</span></div>
</div>
</div>
ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-70473371512268223232023-12-16T16:47:00.004+02:002023-12-16T16:47:29.233+02:00מדוע בושש דודי מהגיע? ההלך לרעות בשושנים?<p> שולה ברנע, משוררת ולשונאית</p><p><br /><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><tbody><tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgfLHpGoW70u7ociyb5PoO_7p9r6_gVltS_CA4hRNAONB42EVoBjRKcpvbKS_QSxYIZY9oNUny7JXqMPqf_GZwJl8bJtc1ByNpdZcyobJHADtNaWk0hcpZgDWPzg6ZjvoCTrQ9fPa9EXBjDLsvz1N-7POl5BbAs8IwOXstujROKAJGBL_h-D8FuNj7dkLmP/s1236/Sri_Lankan_axis_deer_(Axis_axis_ceylonensis).jpg" imageanchor="1" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><img border="0" data-original-height="1236" data-original-width="800" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgfLHpGoW70u7ociyb5PoO_7p9r6_gVltS_CA4hRNAONB42EVoBjRKcpvbKS_QSxYIZY9oNUny7JXqMPqf_GZwJl8bJtc1ByNpdZcyobJHADtNaWk0hcpZgDWPzg6ZjvoCTrQ9fPa9EXBjDLsvz1N-7POl5BbAs8IwOXstujROKAJGBL_h-D8FuNj7dkLmP/s320/Sri_Lankan_axis_deer_(Axis_axis_ceylonensis).jpg" width="207" /></a></td></tr><tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><a href="אייל נקוד. (2023, August 28). In Wikipedia. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%99%D7%9C_%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%93" target="_blank">אייל</a></td></tr></tbody></table></p><span style="font-family: times;">אָנָה פָּנָה דּוֹדִי,<br /><br />מַדּוּעַ כֹּה בּוֹשֵׁשׁ מֵהַגִּיעַ,<br /><br />הֶהָלַךְ לִרְעוֹת בַּשּׁוֹשַׁנִּים<br /><br />האִם הָלַךְ לִרְעוֹת בִּשְׂדוֹת זָרִים?<span><a name='more'></a></span><br /><br />וְאֶעֱרֹג אֵלָיו כֶּאֱיָל עַל פַּלְגֵי מַיִם<br /><br />חָמְרוּ מֵעַי צָבְתָה בִּטְנִי,<br /><br />מֵאֵן גּוֹאֲלֵי מִבּוֹא<br /><br />אָשׁוּב לְבֵית אִמִּי וּבְחֵיקָהּ אֲנֻחַם.<br /></span><br /> ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-15333780220456585212023-12-15T09:58:00.014+02:002023-12-15T10:07:21.316+02:00שִׁבְעָה (בְּאוֹקְטוֹבֶּר) - שיר מאת עופר דובר<span style="font-family: times;">עופר דובר, מחנך ומורה לתנ״ך</span><div><span style="font-family: times;"><br /></span><span style="font-family: times;"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhFp70g5Qelm7EfoFTd8pBPjYKamVUIaiWvUBvgEm4ALBgPJBMjrxAUqfhAL4REJC5PwtKLyOpyI-sGj7NzACKstvD4lp6EsXU1knSjgn9flq0IvPy5nfTMnadSRWaJE4XeqCySvEKjFoIHsPShpJ9Kv_jORxj5VnwQ3v4lpHhDB6ZDc76nJY67irVGkPEi/s584/%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%9E%D7%A1%D7%9A%202023-12-15%20%D7%91-10.05.52.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="584" data-original-width="466" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhFp70g5Qelm7EfoFTd8pBPjYKamVUIaiWvUBvgEm4ALBgPJBMjrxAUqfhAL4REJC5PwtKLyOpyI-sGj7NzACKstvD4lp6EsXU1knSjgn9flq0IvPy5nfTMnadSRWaJE4XeqCySvEKjFoIHsPShpJ9Kv_jORxj5VnwQ3v4lpHhDB6ZDc76nJY67irVGkPEi/s320/%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%9E%D7%A1%D7%9A%202023-12-15%20%D7%91-10.05.52.png" width="255" /></a></div><br /><b>שִׁבְעָה (בְּאוֹקְטוֹבֶּר)</b><br /><br /><div>כְּשֶׁתִּגְדַּל,</div><div>תִּלְמַד מִסֵּפֶר מָה שֶׁרָאִיתִי</div><div>וּתְקַלֵּל אֶת כַּמּוּת</div><div>הָעַמּוּדִים.</div><div><br /></div><div>וּבְכָל שָׁנָה תַּגִּיעַ</div><div>עִם חֻלְצָה לְבָנָה לַטֶּקֶס</div><div>וְאוּלַי,</div><div>אִשָּׁה כְּפוּפַת גֵּו</div><div>תָּבוֹא לְהָעִיד עִם</div><div>בֻּבָּה, סְתוּרַת שֵׂעָר</div><div>וְתֹאמַר:</div><div>"זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר</div><div>זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר..."</div></span></div>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-68252525919315803382023-12-10T10:14:00.003+02:002023-12-15T10:16:25.245+02:00סליק כלי נשק מהתקופה הרומית נחשף במדבר יהודה<p style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">בששה בספטמבר 2023 כשאיש מאתנו עוד לא יכול היה לנחש איזה אסון יפול עלינו בשבת השחורה חודש אחר כך, <span style="caret-color: rgb(0, 0, 0);">פרסמה רשות העתיקות את הגילוי של מציאת ארבע חרבות רומיות וראש כידון בגומחה נסתרת במערה בשמורת הטבע עין גדי. ההשערה היא שזה היה ׳סליק׳ שבו הסתירו המורדים היהודיים נשק בעת מלחמת בר כוכבא ברומאים. בעקבות הגילוי מכונה המערה ׳מערת החרבות׳.</span></span></p><p style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0);">האם הגילוי הזה השפיע על השם שניתן למלחמה הנוכחית של ישראל בעזה, ׳חרבות ברזל׳? </span></span></p><p style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0);">רשמים ממסיבת העתונאים שבה נחשף הממצא לראשונה לציבור ראו </span><a href="https://mikrarevivim.blogspot.com/2023/09/blog-post.html" style="caret-color: rgb(0, 0, 0);" target="_blank">כאן</a><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0);">. <span></span></span></span></p><a name='more'></a><p></p><p><span style="font-family: times;"><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 16.96px; text-align: justify;">לאחרונה, דירג המגזין ה"</span><span dir="LTR" lang="EN-US" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 16.96px; text-align: justify;">National Geographic</span><span dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"></span><span dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"></span><span lang="HE" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); line-height: 16.96px; text-align: justify;"><span dir="RTL"></span><span dir="RTL"></span>", את הממצא הזה במקום הראשון מבין התגליות החשובות ביותר לשנת 2023. </span><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"> </span></span></p><p style="text-align: right;"><span style="font-family: times;"><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;">"הסלקת החרבות בתוך סדקים עמוקים במערה מבודדת מצפון לעין גדי, מרמזת כי כלי הנשק נלקחו כשלל מידי חיילים רומיים או משדה הקרב והוסתרו במכוון על ידי מורדים יהודיים לצורך שימוש חוזר", אומר</span><span class="Apple-converted-space" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;"> </span><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;">ד"ר איתן קליין, ממנהלי פרויקט סקר מדבר יהודה של רשות העתיקות, משרד מורשת והמנהל האזרחי</span><span style="caret-color: rgb(0, 0, 0); text-align: justify;">. "סביר שהמורדים לא רצו להיתפס כשכלי הנשק עליהם, במפגש עם השלטונות הרומיים".</span></span></p><p class="MsoNormal" dir="RTL" style="caret-color: rgb(0, 0, 0); direction: rtl; font-family: Calibri, sans-serif; font-size: 11pt; line-height: 15.5467px; margin: 0cm 0cm 8pt; text-align: right; unicode-bidi: embed;"><br /></p>ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-1123420469079329875.post-17359093132548154822023-12-07T18:34:00.000+02:002023-12-07T18:34:52.461+02:00המסע המופלא של חנוכה מן הימים ההם לזמן הזה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: times;">
יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר<br />
<br />
</span><table align="center" cellpadding="0" cellspacing="0" class="tr-caption-container" style="margin-left: auto; margin-right: auto; text-align: center;"><tbody>
<tr><td style="text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh28nzJhsYeGdaIbVMonyUiRBlCWZCcHltFM6g9EUegM2a7ZApEjstJpHwoflx2f49gFI9-CcQJqrB72BQsPyG-SdqKM74nyCWORs_Cs6IBQihPnwT0VDDR5vFWkaM-FJRFMc-rJM_l2M7D/s1600/%25D7%2597%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%25A9%25D7%259E%25D7%259F+%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%2591%25D7%25A6%25D7%2595%25D7%25AA.jpg" style="margin-left: auto; margin-right: auto;"><span style="font-family: times;"><img border="0" data-original-height="260" data-original-width="223" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh28nzJhsYeGdaIbVMonyUiRBlCWZCcHltFM6g9EUegM2a7ZApEjstJpHwoflx2f49gFI9-CcQJqrB72BQsPyG-SdqKM74nyCWORs_Cs6IBQihPnwT0VDDR5vFWkaM-FJRFMc-rJM_l2M7D/s400/%25D7%2597%25D7%25A0%25D7%2595%25D7%259B%25D7%2599%25D7%25AA+%25D7%25A9%25D7%259E%25D7%259F+%25D7%259E%25D7%25A9%25D7%2591%25D7%25A6%25D7%2595%25D7%25AA.jpg" width="343" /></span></a></td></tr>
<tr><td class="tr-caption" style="text-align: center;"><span style="font-family: times;">סבינה סעד</span></td></tr>
</tbody></table>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;"><br /></span></div><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
מאז כ"ה בכסלו, שנת 164 למניינם חוגגים יהודים באשר הם שם את חג החנוכה על הניסים שעשה ה' לאבותינו בימים ההם. ניסים, לשון רבים, ולא נס לשון יחיד. אבל זה למעלה מ 2180 שנה בהם עיצבה ההלכה את החג ושמרה שיישמר במתכונתו, בבתים פנימה, על אדני החלונות חוצה, בשמונה ימי התפילות להלל בבתי הכנסת, בארבע קצוות הארץ באחדות מעוררת השתאות, דואה לה מעל הדינים והמנהגים השאלה החרישית שהתלמוד נתן לה קול, "מאי חנוכה" (שבת דף כ"א עמוד ב'), מה הוא הנס האחד, אף על פי שמברכים על הניסים, רבים, שישראל עושים לו חג של הודיה והלל. חכמי התלמוד אומרים נס פך השמן." שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". אזכור החשמונאים הוא אגבי, "וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום". ניצחונם אינו מנוי כנס, אלא כציון של תחנה היסטורית בה הפך האחד ש'היה בו להדליק יום אחד', 'ונעשה בו נס', אחד אין שני, והנציחו אותו לדורות.</span></div>
<a name='more'></a><span style="font-family: times;"><br />
</span><div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
אבל, בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון קבעו חכמי ישראל לומר תפילת הודיה על נס אחר שאירע 'במעין מאורע' היסטורי, חנוכה , ואף לא הזכירו את פך השמן. " בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוחָנָן כּהֵן גָּדול חַשְׁמונָאי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּורָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצונָךְ. וְאַתָּה בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִּבּורִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהורִים, וְזֵדִים בְּיַד עוסְקֵי תורָתֶךָ. לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדול וְקָדושׁ בְּעולָמָךְ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה". הנוסח הזה הרשום כבר בשינויים קטנים בסידור רב עמרם גאון, וברמב"ם ובאבודרהם, נתגבש על יסוד מה שאמרו במסכת סופרים, אחת מן המסכתות הקטנות שבש"ס , פרק כ', הלכה ב', "ואומרים בהודיה, וכניסי פלאות ותשועות, כוהניך אשר עשית בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כן עשה עמנו ה' אלהינו ואלהי אבותינו ניסים ופלאות, ונודה לשמך לנצח, ברוך אתה ה' הטוב". חכמים שאמרו כי הנס האחד אין שני , הוא נס פח השמן, מוצאים כנגדם חכמים שאמרו כי הנס האחד הוא התשועה והפורקן. אלו נרות, ואילו אלה, גבורות.</span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
מה הביא דבוקה אחת של חכמים לחשוש – קשה להתרשם אחרת – מהרמת הניצחון על היוונים לדרגה של נס שמתחייבים ממנו הודיה והלל, ומה דבוקה אחרת לחשוש פן העלאת הניצחון של לוחמים בשר ודם על אויביהם לדרגה של נס, יאפיל על התובנה העמוקה כי ניסים הם התערבות ה' בטבע, ישועה משמים, וניצחון, גם בזכות ההשגחה העליונה, אל לה להיקבע בתודעה כנס, שמא בלא משים, עלולים להעריץ את המנצחים כבני אלים. </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
התבוננות קרובה יותר מגלה כי כבר בעיצוב החג עצמו, בראשיתו, ראו עצמם חכמי ישראל כסוכנים יצירתיים של הזהות הלאומית המתעצבת בכל עתיד על פי מה שנחזה כעבר ושלא חסרו ביניהם הבדלי גישות מהותיות. ההסכמה האחת, המכריעה הייתה להוסיף, מיד, ללא שהות, על מועדי ישראל הנקובים בתורה מועד, חג , במעמד של מצווה מדאורייתא שמברכים עליו בשם ובמלכות. זה כשלעצמו ראוי להיות אחד מן הנסים ב "על הניסים". יסוד היסודות, על דעת נביאי ישראל וחכמיו ממשה עד משה ועד ימינו האלה, ועד כל הימים, הוא, "שהזהירה תורה לא תוסף ולא תגרע, שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב"ה ציווהו במצווה זו להוסיפה למצוות התורה, או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות", כותב הרמב"ם בהקדמה ל'ספר מנין המצוות'. חנוכה - גם פורים – התוסף, בניגוד, לכאורה, לכלל היסוד של "לא תוסיף ולא תגרע" כמצווה שמברכים עליה "ברוך אתה ה' ... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", כלומר כמצווה מן התורה. אין צריך לומר כי חכמים משתאים. "והיכן צוונו" (שבת כ"ג, ב') הם שואלים. אין מצָווה אלא הקדוש ברוך הוא, ובתורה לא כתוב כי ניצטוו ישראל על חנוכה שלא הייתה בעולם בזמן מתן תורה. היכן על כן?</span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
על 'ההיכן ' הזה נחלקו חכמים על פי מה שרצו להנחיל לדורות. " רב אויא אמר: מלא תסור". חנוכה עצמה איננה מן התורה. אבל כיוון שפסקו חכמים לקיים אותה כמצווה, חייבים ישראל לציית להם מכוח החובה האמורה בתורה בספר דברים פרק י"ז פסוק י"א, "עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל". מה ציוו חכמים? הם ציוו לקדש את החג בו הנס שאירע הוא נס פח השמן, ולזכרו ציוו להדליק " נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין -בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כ"א, ב), והלכה כידוע כבית הלל, משום 'מעלין בקדש ולא מורידין'. כל זה אם מברכים משום ' לֹ֣א תָס֗וּר', כי כל מה שציוו חכמים הוא מן התורה, חנוכה בכלל, מכוח מה שציוו. </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
אבל רב נחמיה לא מקבל. ההעזה להוסיף חג שלא נמנה בתורה ולראות בו כאילו הוא מן התורה, נסמכה לדידו על פסוק אחר, אחר במהותו, אחר במשמעותו, הפסוק "זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ" (דברים פרק ל"ב פסוק ז' ) . מה יאמרו לך זקניך כשתשאל, "גִּבּורִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים" יאמרו לך," וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה" יגידו, ובבית המדרש התלמודי גם יסבירו, " ....ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרווחה, ואמרו בה הלל והודאה, והדליקו בה נרות בטהרה" (שם, כ"ג, א'). הגאון רבי משה סופר, ה'חתם סופר', מסביר ומבהיר על אתר הדברים הנראים סתומים, ואומר , " מגילה, וחנוכה, והלל, שרשם בקדש מן התורה כמו שאמרו חז"ל ...'משיעבוד -מצרים- לגאולה -קריאת ים סוף- אומר שירה , ממות לחיים - לא כל שכן! ומחויבים מן התורה לעשות זיכרון לכל נס מקל וחומר דיציאת מצרים, אלא שמסרן לחכמים מה יתקנו. ואם כן הני מצות דרבנן - שרשם דאורייתא טפי מבשר עוף בחלב, ואסמכוהו על לא תסור". האבחנה בין איסור בשר וחלב, כולל עוף שאינו עושה חלב-אם, שאיננו מן התורה, לבין תוספת מצוות הדלקת נר חנוכה שאינה מן התורה, היא שאיסור בישול גדי בחלב אמו שהוא מן התורה, החילו אותו חכמים גם על העופות שלא בתורה, כדי שלא יבוא לכלל איסור בשר מן התורה. שורש האיסור קיים בתורה. 'לֹ֣א תָס֗וּר' ! אבל 'שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ' ששמחה והלל על גאולה בחנוכה כבר הייתה בתורה ביציאת מצרים, אף על פי שהאירועים לא היו, אבל דין שמחה על "וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה" כבר היה, ואף על פי שגם 'לֹ֣א תָס֗וּר' מזה, וגם 'שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ שניהם תורה, שאל אביך הוא יותר תורה. </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
ראוי לומר כאן כי ההלכה המרכזית של חנכה, "להדליק נר של חנוכה" שמונה ימים, מעידה כי חכמי ישראל שראו את פח השמן כנס המובהק והקובע שמברכים עליו בשם ובמלכות גברו על חכמי ישראל שראו בניצחון המעטים על הרבים את הנס המובהק. יש תפילת 'על הניסים' להודות לדורות על הישועה, אולם ברכה, מן התורה, אין. אבל ראוי להיות ער לעובדה כי יש מקום לבחינת הדברים מקרוב. </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
המקורות התלמודיים עצמם מעידים כי עד שסיפורה של חנוכה כפי שהוא יצוק בתודעת הדורות התייצב, ניבנו בו מדורים נשכחים על פי מפות שונות . בתלמוד שנחתם בשנת 500 לספירה כשש מאות וחמישים שנה אחרי מלחמות החשמונאים ביוונים וטיהור המקדש וחידוש העבודה, יש יותר מסיפור חנוכה אחד, או אולי סיפור אחד שנתגבש מסיפורים שונים שנשמעו בזמנים שונים, המעידים כי היה מאבק על התודעה של לחנוכה לדורות. במסכת שבת דף כ"ג עמוד א' לובשת חנוכה מלבוש שלא ניכר בה כל כך היום. המקור פותח בבירור הלגיטימיות ההלכתית של הוספת חג על חגי התורה אבל המענה שלו שונה מזה שניתן לו במקור המופיע שני דפים לפני כן והרואה בנס פח השמן את סיבת הסיבות לכינון החג. "חנכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה, (הניצחון, לא פח השמן) ואמרו בה הלל והודאה (על הניצחון) והדליקו בה נרות בטהרה ( לא טהרת השמן, אלא טהרה בכלל, של המזבח, ושל המנורה המאולתרת) לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק ( כאן גם המנורה שטומאה ואולי גם פחי שמן) וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק. ( שבעה שיפודים כנגד שבעה קנים של מנורת המקדש על פי תורה. אין במקור זה זכר לשמונה נרות וכמון לא למנורת שמונה קנים) ומה ראו לגמר בהם את ההלל ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח. (באורח הברור ביותר, החג לדורות הוא הנצחת התשועה, הניצחונות של המעטים על הרבים, לכל דור ודור כדי שהמעטים בכל עתיד יהיו בוטחים בה' כי הרבים לא יוכלו להם ) וכך הוא אומר בספר עזרא עזרא פרק ג' י"א 'וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי-לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל וְכָל-הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית-יה'. " פסוק הנראה כאם כתלוש ממקומו , כחידה, וצריך הסבר. ברור לחלוטין במקור זה כי התיבות 'והתחילו להדליק' אינן אומרות כי התחילו להדליק אחד משמונה אלא כי התחילו לקיים שוב מצוות הדלקת המנורה לימים רבים כמצווה לדורות. פתרון החידה הזאת הוא בספר מקבים ב'. </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
הוא כתוב יוונית, והוא מעין איגרת ששולחים אנשי יהודה בשם חכמי ישראל אל הקהילה היהודית הגדולה שבמצרים. מטרת האיגרת מפורשת בישירות ובפשטות בפרק ב' פסוק כ"א היא לתדע את הגולה כי בירושלים, ביהודה בכלל, בגליל, שנאנקו תחת עול היוונים מחללי כל הקדשים, גברו המכבים על אויביהם וטיהרו את המקדש, וקבעו הודייה והלל, "ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו" (תרגום מיוונית של יצחק זעקיל פרענקיל ווארשה 1885). איגרת זאת כנראה לא נענתה בחיוב, ועל כן נשלחת איגרת שנייה בשנת 188 למניין השטרות . מניין זה ייסודו בהוראות מלכותיות מימי כיבוש מצרים על ידי אלכסנדר מוקדון ועל פי רוב החוקרים ראשיתו מקביל לשנת 312 לפני הספירה. לפיכך מותר לקבוע כי האיגרת השנייה נשלחה מירושלים למצרים בשנת 124 לפני הספירה, ארבעים שנה אחרי טיהור המקדש וחנוכת המזבח. אין מאורע היסטורי, לא של אסון קודר כתופת ולא כתשועה מאירה כאילת, שחכמי ישראל קבעו אותו חג וקבעו אותו ביתדות של הלכה לכלל ישראל לא מאות שנים ולא אחרי למעלה מאלפיים שנה לבד מחנוכה. נס. </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
באיגרת השנייה דורשים היהודים אשר בירושלים מן הפזורה לקבל על עצמה לראות בישועה של יושבי הארץ ישועה של כלל ישראל ולהצטרף ל"הודות והלל לה' כי הכרית את הרשעים מן הארץ ואינם" (שם א', כ'). היהודים אשר בירושלים מודיעים לאחיהם איך הם ועל מה הם חוגגים ודורשים מהם לקיים בגולה מה שארץ ישראל קיבלה על עצמה ומפרטים, " וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים" (שם כ"א). אין מפורש מזה. היהודים אשר בירושלים רואים את טיהור המקדש שלש שנים אחר שטימאו אותו כאירוע השווה בעוצמתו ובמשמעותו לבניין המקדש ביד עולי בבל. למעלה מ 352 שנה אחרי שזרובבל בן שאלתיאל - נחמיה לפי חז"ל- בראש שבי ציון מגלות בבל בנה את המקדש הם רואים עצמם כמי שהיו גולים בארצם וכשם שישוע בן יוצדק ואחיו הכוהנים בנו את מזבח אלוהי ישראל וחגגו שמונה ימים כן הם הכוהנים לבית חשמונאים טיהרו את המזבח ושבים לחגוג החל בכ"ה בתשרי שמונה ימים כימי הסוכות בתשרי של אבותיהם. " וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים. ג וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַה' עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב. וַיַּעֲשׂוּ אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ" ( עזרא ג',ב'-ד). יתירה על כן, כשם הכוהנים ובראשם ישוע בן יוצדק "וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל-מְכוֹנֹתָיו", כן חנוכת המזבח, לא טיהור המקדש, היא פסגת השבת השכינה למכונה. לא על חינם מסיים הבית הראשון של הפיט " מה עוז צור" במילים " אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח". בפירושו על המקור בתלמוד השואל מאי חנוכה מפרש המהרש"א ב'חידושי אגדות שלו' ," ונראה לפרש דנקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי עובד גילולים לעבודה זרה, והוצרכו לבנות מזבח חדש, ולכך נקרא חנוכה, ולא קאמר הכא מאי חנוכה ,אלא מאיזה נס קבעו אותו להדליק בו נרות" . ואין לטעות הנרות הודלקו על נס חנוכת המזבח, לא על נס פח השמן. </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
בספר המקבים א', פרק ב', מפורטים הברים פרוט בהיר וישיר. כאמור הם מבקשים מבני גולת מצרים לקיים גם הם את מצוות החג כפי שהורו חכמי ירושלים לחגוג וקושרים את החג מפורשות לאש. " לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. .וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים". האיגרת מודיעה לבני הגולה כי 'אש התמיד' לא כבתה מעולם, " וגם נמצא כתוב בספרים, כי ירמיהו הנביא ציווה לגולים לקחת את האש ולטמנה" (שם פרק ב', א') וירמיהו עצמה החביאה במערה נסתרת עד שמצאה נחמיה. וכאן מספרת האיגרת מעשה הנס שאירע באש בימי שיבת ציון , "כי כאשר הוגלו אבותינו ארצה פרס, לקחו הכוהנים הקדושים את האש בסתר מעל המזבח, ויטמנו אותה בשוחה עמוקה ויבשה לשומרה, ולא ידע איש את מקומה. ויהי מקץ ימים רבים, בנטות ה' את חסדו עלינו, והמלך שלח את נחמיה ירושלימה. ויקח מבני הכוהנים אשר טמנו את האש, וישלחם לבקְשה. אולם כאשר הוגד לנו לא מצאו את האש, כי אם מים קפואים מצאו תחתיה, ויצו נחמיה לשאוב את המים ולהביאם. ויהי בהקריבם את קורבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקורבן אשר על המזבח, ויעשו כן. אחרי כלותם, והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו, והנה אש אלוקים מתלקחת בקורבן, וישתומם כל העם מסביב.( שם א', כ"ג – כ"ח). </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
המשתמע הוא כי כנס שאירע את דור שיבת ציון אירע את היהודים אשר יהודה, המזבח טוהר, אש התמיד הנסית שוב ירדה מן השמים , קרבנות הועלו לרצון, העם חגג שמונה ימים, הכוהנים קבעו להלל ולהודות כימי חג הסוכות. יוספוס פלוויוס כותב בקדמוניות היהודים כמאתיים שנה לאחר המאורעות הנסיים כדברים הדומים להפליט לכתובים בספר מקבים ב, " ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים ולא הניח שום צורה של שמחה, ... וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים משום שאותה הזכות הופיעה לנו בלי שקיווינו לה" (קדמוניות היהודים, ספר י"ב, פרק ז'). הזכות שניתנה היא שנמצאה האש וקרבנות הועלו על פי דין , ושם 'חג האורים' היה על שם האורות שפיארו את אתרי החג, על שם הדלקת מנורת שבעת שפודי הברזל שהתחילו להדליק ועל שם אש התמיד שהוקדה על המזבח.</span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
לכאורה, עד לחורבן הבית השני חג שקבעו חכמי ישראל לדורות היה בו כל מה שאנו חוגגים עד היום הזה, אבל שמונה הימים היו כימי הסוכות ולא כימי נס פח השמן וההודיה הייתה על הנס של הניצחון על היונים ועל טיהור המזבח, וחידוש הקרבנות שהועלו עולה באש התמיד. אבל מעט מעט, עד לחתימת התלמוד בוודאי הועברה משקולת מהות הנס יותר ויותר על ההדלקה וחלקם של החשמונאים הועם. אין זאת כי חכמי ישראל שידעו מה עלה בגורלם של ישראל בימי מלכותה הנמשכת של שושלת החשמונאים, הגבירו את ירושת זהות האומה הנשענת על ישועת ה' בלי לשלול חלילה את ירושת הזהות של עם שידע לעמוד על נפשו מעטים מול רבים, אבל הדגשים השתנו. </span></div>
<div style="text-align: justify;"><span style="font-family: times;">
העם במסעו בהיסטוריה לא היה תמיד שלם עם תנודות הדגשים. הוא הפך את המנורה, בעלת שבעת הקנים לסמל זהותו, אולם הוסיף לאותה מנורה את הקן השמיני ועשה אותה למנורת הגבורה. הוא שר "פח קטן שמונה ימים שמנו נתן" אבל בתנופת תקווה רוממה שר " על הניסים ועל הנפלאות אש חוללו המכבים" או " כפי שיש שדקדקו לתקן " אשר חולל ה למכבים". חנוכה עצמה, על שם חנוכת המזבח הייתה גם חנוכה על שם 'חנו כ"ה', כוחות יהודה, משחררי המקדש ביום כ"ה בכסלו. וחג האורים, על פי עדותו של יוספוס פלוויוס הפך לחג האורים בישראל הנבנית ועל כל גגות היכלותיה מתנוססת מנורה המפרסמת שני ניסים, נס הפח ונס הניצחון. המשורר שאול טשרניחובסקי מלווה את חג האורים הזה בנוסחה השנייה של שירו "אומרים ישנה ארץ" וכותב "שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא !שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי! אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי? עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי :כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,אַתָּה הַמַּכַּבִּי" . שירו של המשורר וניגונו של יואל אנגל מלווים את מסעה של אותה חנוכה מופלאה מן הימים ההם לזמן הזה. </span></div>
<div style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><br /></span></div>
<div style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><br /></span></div>
<div style="text-align: justify;">
<span style="font-family: times;"><br /></span></div>
<div style="text-align: justify;">
<br /></div>
</div>
ד״ר לאה מזור על מקרא הוראה וחינוךhttp://www.blogger.com/profile/03207136823861557999noreply@blogger.com4