שירה שכולה התעלות ושגב
עיון בספר שיריה של רות וולף 'רקמה' בהוצאת 'חדרים' 2023 – עריכה יאיר בן חיים, 56 עמודים
שיריה של רות וולף כביכול משוטטים בעולם של שגרה, אבל מעבר לשורות, בין השיטין, אנו חשים את השאיפה לשגב: לתחרה הלבנה, למנורת הבדולח, לעולם מלאכים השזור בטליתות בגוון אפרסק. תאמרו לעצמכם, האם יש עולם שבו משוטטים חפצי פלא שכאלה, דמויות מעולם אחר, הנה לכו אל ספרה החדש וקראו נא בשיר הפותח את הספר, השיר נקרא 'רקמה'.
הבהבה מנורת הבדולח
כי הלך היום
וחוטי הזהב כמו ענו לה
נלך, כי פנה היום.
כמובן, מי שמכיר את הטקסטים מן המקורות, מיד מתחבר לשורות 'כי פנה יום', למנורת הבדולח. תיכף נחוש שאנו בפתח בית המקדש. והלב יתמלא רצון לגעת במרום, בתפילה. בבית הפותח כבר ראינו אותה מתארת את מלאכת המחשבת של בורא עולם.
רקם אלוהים על הים
רקמה בחוטים של זהב.
והרקמה עודה על רקע התכלת
ועולים בה שתי וערב חוטי הזהב
וסיומת תחרה לבנה
מכסה עין תכלת.
שורות שיריה נוגעים בצבא השמים, בכוכבים, בשמש. האם נדע להתמודד עם האתגר של מראותיה הנפלאים. הנה היא מביאה לכולנו אור – ומה אנו נותנים בתמורה:
שלחתי קרני אור
ואתם כיסיתם עיניכם.
אכן המשוררת חיה בעולמות נשגבים, והיטב כואב לה, שהחיים בשגרה אינם מקבלים את עוצמת הגלקסיה הרוחנית הזאת – את האורה, שהיא רוצה להקרין, את היופי הרוחני שהיא יודעת לשאוב עבורנו. מול עוצמת השירה, זו שבאה לזכך את המציאות למען אלה שכיסו עיניהם,
העולם אינו בוחר לקבל זאת. המשוררת מחכה לפתיחת הלבבות, לעולם שיפקח את עיניו.
השירים מוליכים אותנו לתחושה של התעלות, רצון להמריא לעולמות אחרים:
דבריה נישאים בקול, מבקשים לבקוע אוזניים אטומות – והעוצמה של שירתה מתעקשת למלא את חיינו בנוגה שמימי.
ואני-
אמרתי שיר
באור נגוהות בהיר (עמוד 23)
נשמת המשוררת כמו מתווכת בין עולמות, שירתה מוגנת והמילים נישאות במרומים. ועדין כל כולה בשירה נפלאה – שירה שמיועדת לעולם שאינו מצליח להמריא, אל האדמה, אל אמצע היקום.
להינשא מעל
מרפדים של לובן
כשמעלייך תכלת רקיע
ומתחתייך אדמה
ותווך (עמוד 25)
המתח בעולמות העליונים כמו מקרין על העולמות התחתונים, ויש למשוררת שאיפה להשפיע בכתיבתה ובשירתה על השלמות בכל העולמות, לא לתת לשברים ולסדקים לפרק את הקיים.
ממרומי השירה, היא מבקשת לומר לנוכח מולה, קום והקשב לשירתי, היא תמלא את החלל הריק שמעכיר את חייך, האור שלי ינצח את החושך:
באור כי רב לא ראיתיך
היה שם החלל הריק
מפיק מרגליות
מפיק חושך
היית.
רות וולף שרה שירה של ערכים תמימים, שכמו אבד עליהם הכלח, אבל בעיניה הם אלה שמבטיחים יופי ושלמות והרמוניה.
עולמה מושתת על אור ועל אמונה, רק שם טמונה האמת הנשגבת.
אכן, אלה הם חיי
ואלו הם אמיתותיי
זוהי האמת הטמונה
ביסוד האמונה (עמוד 11)
מעבר לשורות המקרינות מעין שלווה ושקט, יש מתח של שינויים, התפרצויות מלמטה, והתחושה היא שמשברים עלולים לערער את הקיים. יש בה שאיפות ומאווים שמתאווים כל רגע לצאת מתוכה. השלמות שבה מבקשת להכיל את הכול – לזכך ולמלא, לתת לריקוד הפנימי לפרוץ החוצה:
הריקוד שרוצה לצאת מתוכי
הוא שם, הוא דופק ואומר
הגיע הזמן לצאת
הגיע הזמן לרקוד.
כשם שיש לה דרישות לנוכחים, לצאת מגדרם ולקבל את הרוממות הרוחנית ואת היופי, כך היא מבקשת מעצמה להיענות לרחשים הפנימיים ולמצות את האור והעוצמה המבקשים ביטוי.
המנגינה והשירים
יהיו שם
יצטרפו אליי כשארקוד
כשארקוד (עמוד 16)
אבל המשוררת כמו מבקשת את התענוג שבמצבים אלה, לתת לכוחות הפנימיים לצאת לאור,
זו דרכה להפוך את השירה להתבוננות, להגיע דרכה לתובנות רוחניות..
נהר החיים זורם
כך היא פותחת את השיר שלה
וכעבור כמה בתים
מסיימת בהארה אינסופית.
נהר החיים נושם
מספק כל הזמן
מים חיים,
מים לטהר בהם את חיינו
ולהרוות צמאוני (עמוד 19)
נמשיך לרוות מנהר החיים, משפע האור של המשוררת השואבת עבורנו חכמה וקרני אור
לרומם את השגרה, לקחתנו אל השגב הנפלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה