לפני שאישה יוצאת לחפש בחוץ בחום הזה את בעלה, היא צריכה לחשוב. סיפור

עדי אביטל-רוזין, סופרת

צילום: מיכאל יעקובסון

 אישה צריכה להיות: במחווה לקיץ 1978, סיפור

מבעד לחורי הרשת השחורה שהידקה את הָרוֹלִים לראשה של דוריס חדרו קרני השמש היוקדות של אוגוסט וצרבו באכזריות את קרקפתה. מתחת לרשת, נשפכו הָרוֹלִים כמו דְּיוּנוֹת החול שנשפכות על שיפולי בטנה של שכונת שמשון באשקלון. שורה לימין ושורה לשמאל, ובאמצע, שביל לבן עמוס קשקשים. כשסגרה את שפתיה על הסיגריה העבה, מחתה דוריס באגודלה את אגלי הזיעה הקטנים שהצטברו על פלומת שפמה. היא הדליקה את הסיגריה עם מצת זיפּוֹ כסוף, שאפה את העשן, הרימה את ראשה, הביטה בעיניים מסונוורות בשמי התכלת, ונשפה החוצה את מה שנשאר לה בריאות. יא אלוהים, מי מוציא אותי מהבית בְּסְחונייה כזאת, ועוד עם אַבּוּעגילה על הראש? שאלה את עצמה. ומיד ענתה, רק מוטי בעלי.

כבר שעתיים שהיא מחפשת את מוטי, ולא מוצאת. בדיוק כשהתחילה ספונג'ה, הוא חזר הביתה אחרי משמרת לילה במפעל. לא רצה להפריע לה, אמר שלום ונכנס על קצות אצבעותיו. אין זמן, יש לנו יום ארוך היום, חשבה דוריס בליבה כששחררה בחדווה את הפקק של בקבוק האקונומיקה הכחול, והחלה שופכת לכל עבר ברינה את תוכנו בסלון. ריח הכלור החזק על המרצפות מיד הזכיר לה את ריח הניקיון בבית סבתא סוליקה, שתמיד בימי חמישי קידם את פניה ושימח אותה. הייתה נכנסת למטבח הקטנטן ומוצאת על השיש הישן צלוחיות אובליות מלאות בסלטים שמֶמֶה טרחה והכינה לכבוד שבת. יא בינתי, יש סָלַד חיז'וּ וסָלַד בָּרבָּה, וסָלַדָה מִדְבּוּחָה, וסָלַד זָ'עָלוּק, וסָלַד פִילפִיל מִישְׁווה, וחצילים מטוגנים, הייתה מֶמֶה אומרת וקמה מכיסאה לכבוד נכדתה, מה למזוג לך? תמיד עמד גם סיר גדול על הפתילייה ובתוכו בעבע רוטב צהוב עם קוביות דלעת, חישוקי קישואים, פרוסות שומר, עיגולי גזר, כוסברה קצוצה וגרגרי חומוס רכים, כתוספת לקוסקוס הלבן. חמשת צמידי הזהב העבים של מֶמֶה היו מרקדים על זרועה כשערבבה בידיים חשופות את הקוסקוס שבקערה הגדולה, עשתה אצבעותיה כמנוף, חפנה ממנו מנה גדושה והניחה באהבה בצלחת. מֶמֶה, מה זה? הייתה דוריס משתוממת אל מול ההר שבצלחתה, שמת לי המון, נראה לך שאצליח לאכל את כל זה?! מבעד לעדשות משקפיה העבות הביטו עיניה החכמות של מֶמֶה ישר לתוך עיניה של דוריס. תאכלי, תאכלי, יא בינתי, אישה צריכה להיות חזקה, הייתה מֶמֶה משיבה ברוך ובנועם. ועכשיו, כל שנותר ממנה הוא געגוע בריח אקונומיקה, שמציף ומלבין את מרצפות הסלון של דוריס.

היום אשטוף רק את הסלון ואת המטבח, כי אתמול עשיתי פסח את החדרים, את המקלחת ואת השירותים, הזכירה דוריס לעצמה. פן תמעד על הנוזל החלקלק ששפכה על המרצפות, יצאה בזהירות רבה ברגליה היחפות לחדר המדרגות, פתחה את ארון כיבוי-האש האדום שעל הקיר, משכה בחוזקה בשתי ידיה את הגלגלת לכיוון גופה, אחזה בזרנוק, והחלה מושכת בנחישות את צינור הפלסטיק, אשר כנחש התפתל אחריה עד לסלון. פן יישבר, פתחה בעדינות את השִׁיבֶּר. סילון דק וצלול של מים קרירים פרץ ממנו ברננה. זמן רב עמדה שם, כילדה קטנה, בשמלת חג שבועות שמשחקת עם צינור המים של השכונה, והשפריצה לכל כיוון. על הפינות, על הפאנלים, על הטפטים, על המרצפות, על הקירות הלבנים ועל שלבי חלונות המרפסת הסגורים. לאחר מכן, קרצפה עם משחת אמה וסקוץ' את השלבים, ירדה אל מסילות האלומיניום כי בכל ליל שבת, כשהוא עומד במרפסת ומפצח גרעינים, נופלות מכף היד של מוטי קליפות ונתקעות שם. שפשפה ושטפה את המסילות עד שנצנצו כמו חדשות. הצינור המשיך להקיא מקרבו מים צוננים, אך כשקו המים בסלון הגיע כמעט עד לקרסוליה, סגרה את השִׁיבֶּר שבזרנוק וגלגלה את הצינור חזרה אל ארון כיבוי-האש. החלה גורפת באינטנסיביות את המים ומכוונת אותם אל חור היציאה הצר שבתחתית קיר המרפסת. סיימה, הניחה על המגב סחבה גדולה ויבשה ועברה בתנועות עגולות, קצובות ואחידות על כל מרצפות הסלון והמטבח, שבחום הזה, הספיקו להתייבש עוד לפני שסיימה להגיע אל כולן. מוטי! צעקה כשגמרה את השטיפה, אבל הוא לא ענה לה. השיבה את האגרטלים הנקיים מאבק למקומם, סידרה בחזרה את כסאות המטבח מסביב לשולחן, ותלתה את הווילונות הצחורים והנקיים של חלון המרפסת הגדול. שוב קראה: מוטי! מוטי! אבל קולה הדהד בעוצמה בחלל הדירה הקטנה. הפכה את שולחן הקפה הנקי בסלון, שהניחה קודם על הספה והעמידה אותו על רגליו חזרה על הרצפה, פרשה את מפת התחרה הלבנה. ניסתה וקראה פעם נוספת: מוטי! מוטי! מו-טי! אך כשבת קולה חזרה אליה, כבר ממש דאגה, לא חשבה פעמיים, לקחה את צרור המפתחות בידה, נעלה אחריה את דלת הדירה וירדה לקומה השלישית.

באה והגיעה עד לדירתה של רותי השכנה, אליה נהג מוטי לרדת בכל פעם שרצה קצת לשבת עם מוריס, בעלה. דפקה על הדלת. מוטי כאן? שאלה. מרגיעה בזרועותיה את צווחותיו של ציון הקטן, ומנערת בחוזקה את התינוק שנולד לא מכבר, תמהה רותי: מוטי?! והמשיכה: מוטי לא פה, גם מוריס לא, אבל הקפה פה, כנסי. התחבטה דוריס בינה לבין עצמה אם להיכנס או לא, ולבסוף, התרצתה. התיישבו השתיים בפינת האוכל, שתו קפה שחור שהתבשל על אש קטנה ועישנו סיגריה. הקטן של רותי נרדם. תוך זמן קצר, נערמו הַבְּדָלִים במאפרת החרס כחבורת הילדים שנערמו זה על זה בפירמידה החיה בטקס סוף שנה של כיתה ח' בבית-ספר ארלוזורוב. מה זה, יש לך אירוע? שאלה רותי, כשהיא בוחנת במבטה את האַבּוּעגילה של דוריס. חיוך נבוך נמתח על שפתיה של דוריס כשליטפה את הרשת השחורה שעל ראשה. לא בדיוק אירוע, ענתה, אנחנו חוגגים היום שנתיים נישואים, וחשבתי אולי להפתיע את מוטי, כי הוא אף פעם לא זוכר אֶת התאריך. לא של היום נישואים שלנו, לא של היומולדת, לא אֶת שלי, וגם לא אֶת שלו. שתקו השתיים שתיקה ארוכה. רותי הרימה את כוס הזכוכית הצרה, שבוץ של קפה ישב בתחתיתה, מנסה, ללא הועיל, לסחוט ממנה עוד טיפה. את יודעת מה הבעיה שלך, דוריס? שאלה והחזירה את הכוס לשולחן. הבעיה שלך היא שאת טובה מידי. זה שבעל לא זוכר תאריכים, זה ממש ממש לא בסדר! היא הישירה מבט לתוך עיניה של דוריס. הניפה את זרועה תוך שהיא מאגרפת את אצבעותיה. אישה? אמרה וקולה היה נחרץ, אישה צריכה להיות כ-כ-ה חזקה, אחרת, מה היא שווה? פסקה.

דקות אחדות עוד ישבה דוריס והקשיבה לשכנתה בפינת האוכל אפופת העשן, וכשהתעורר הקטן בצווחות איומות, ירדה לקומת הכניסה של בלוק 100 ויצאה אל הרחוב להמשיך ולחפש את מוטי שלה. משני צדיו של רחוב ההסתדרות הטילו העצים את בבואתם על כביש האספלט, אלא שבשעת צהריים לוהטת שכזו, אפילו נמלים לא חצו אותו והוא היה פנוי, כמו ביום כיפור. בתוך קבקבי העץ הסגורים הזיעו בהונות רגליה של דוריס, והיא שטה בתוכם לעברו השני של הכביש, שמה פעמיה למכולת של סולטן. נכנסה פנימה ומצאה את זו ריקה. רק מאוורר התקרה הקשיש שסולטן התקין לפני שלושים שנה זז בה, מטלטל עצמו מצד לצד בקולות חריקה צורמים, מערבל בדיצה את האוויר הלח מבחוץ עם האוויר החם שֶׁבִּפְנִים. דקה ארוכה עמדה שם, וכבר כמעט שגמרה אומר ללכת, אבל אז הבינה שהיא לא לגמרי לבד. בפינה, מתחת למדפי בקבוקי הקריסטל בטעם מנטה, תות וענבים, ליד מקרר הארטיקים והגלידות, על אחד ממשטחי הנירוסטה הגדולים היה ראשו של סולטן מוטל. תלתלי שיבתו הסמיכים התבדרו באוויר הלח, וזרועותיו השעירות היו שמוטות, בעוד ששארית גופו על הכיסא. עיניו עצומות ומזווית פיו הפעור טפטף ריר שקוף. דוריס הביטה בו בעיניים סקרניות. סמאללה, אמרה לעצמה, אולי הוא מת? כדי לבדוק, החלה מכחכחת בנימוס בגרונה. אההממ...אההמממ... כחכחה, נעצרה והביטה בו שוב. משמצאה כי עיניו עדיין סגורות, הפליאה בשנית בכחכוחה, אלא שהפעם, כדי לא להותיר ספק, נתנה אחד כזה חזק וארוך: אהההההההממממממ...

כִּנְשׁוּךְ נחש קפץ סולטן מכיסא העץ ארוך-הרגליים וזקף את ראשו מעל למשטח בבהלה, זרועותיו הזקנות מונפות לכל עבר, מה, מה, מה... מה קרה?! שאל וכל גופו רעד מתדהמה. גם דוריס נבהלה. שְׁדָּיי מַעַאק, סולטן. אמרה והניחה את ידה על המשטח, קרוב אליו, וועאלייה, לא התכוונתי להבהיל אותך, התנצלה. סולטן שלף מכיס חולצתו הדהויה מטפחת בד אפורה, פתח ושיחרר את קיפוליה וניגב את הריר שניקוה בקצה פיו, את מצחו הגבוה והמיוזע, ואת עיניו הגדולות. מאז שנולדתי, אני לא זוכר כזה קיץ חם, אמר ונאנח עמוקות.

פעם, כשהייתה ילדה, נהג אביה להניח בכף ידה כמה לירות ולבקש: תלכי למכולת של סולטן, דוריס, תביאי סיגריות טיים ואת העודף תשמרי לעצמך. כבר בדרך למכולת היו מתעוררים הקולות בתוכה ומתווכחים ביניהם מה תקנה בעודף שיישאר לה. שוקולד בצורת בננה עטוף בנייר פרגמנט. לא, חפיסת מסטיק עלמה. לא, מרמלדה מסוכרת בצורת פלח תפוז. לא, בייגלה עגול של סבא. לא, במבה אדומה, ורק סולטן שכנראה שמע את הקולות של דוריס, ידע איך להשתיק אותם: ילדה, אין עודף. קחי שניים מסטיק עגול ותחזרי הביתה. מאוכזבת ונבוכה הייתה דוריס שבה לביתה עם חפיסת טיים בלבד. קיץ אחד, במעבר שבין כיתה ג' ל-ד', רשמו אותה לקייטנה של דתיים, כי זה בחינם. כשכל בני הבית היו עדיין נמים את שנתם, היא הייתה מתעוררת בעצמה, מצחצחת שיניים, מתלבשת לבד, סורקת את שיערה, נועלת את הסנדלים התנכ"יות שלה ויוצאת בשש ורבע לכיוון המתנ"ס שבקצה השכונה, כדי להגיע ראשונה לתפילת הבוקר. בדרכה, נהגה לחלוף על פני המכולת של סולטן. בשעת בוקר מוקדמת זו, כבר הספיקו הנהגים של תנובה ומאפיית תקומה לפרוק מן המשאיות את סחורתם, להניחה מול שערי המכולת הנעולים ולהשאירה שם עד שהבַּלַבַּיִת יגיע. תיכף שנעמדה מול ארגזי הפלסטיק הצהובים שחיכו בחוץ ללא השגחה, היו מתעוררים הקולות בתוכה. תסלחי לו, דוריס, לא, תסגרי אתו חשבון, היו מתווכחים ביניהם, ולא היה מי שישתיק אותם. בזריזות ובמיומנות גדולה לאין שיעור הייתה אז דוריס רוכנת אל הארגזים העמוסים לעייפה באספקה היומית הטרייה, פותחת את הריצ'רץ' של תיק האוכל הכרוך לצווארה, מזיזה טיפה הצידה את הסידור שקיבלה מבת-שבע המדריכה התימנית, דוחפת פנימה שוקו אחד, לחמנייה אחת, סוגרת את הריצ'רץ', והולכת משם. מדי פעם הייתה מפלחת גם חפיסת חלווה עטופה בנייר כסף. עד שהיו רגליה הקטנות מגיעות לקייטנה, כבר הייתה מלאה עד אפס מקום, מדושנת ושבעה. בהפסקת עשר, לפני שהוצאו לשחק בחצר המגודרת הקטנה, נהגו הילדים עם הכיפות והחצאיות בגובה הברך לעוט כנשרים מורעבים על מגשי השוקו והלחמנייה, ורק דוריס נותרה יושבת בכיסאה. איזו ילדה ביישנית, הייתה אומרת עליה בת-שבע ומוסיפה צקצוק בלשונה.

על משטח הנירוסטה המצוחצח, לצד הגיליוטינה המושחזת שבה נהג סולטן לפרוס את הנקניקים דק דק כמו נייר, היו מונחים חצי כיכר לחם שחור, תבניות ביצים מרובעות מסודרות זו על זו כמו מגדל ובקבוקי חלב טנא ריקים מתכולתם. תגיד, סולטן, פתחה דוריס, אולי, במקרה, מוטי היה כאן? הקשיב סולטן ושתק. הרים את ידו, מולל באצבעותיו העבות את שיערו המקורזל, יישר את הכיפה הסרוגה הקטנה שעל ראשו, אימץ את עיניו ושאל בקול עבה: מוטי? איזה מוטי?! דוריס מתחה את גווה, הניחה יד על מותנה וחייכה: איזה מוטי? חיקתה בקולה את קולו של סולטן, מוטי גלעדי, אמרה וצחקה במלוא גרון. המשיכה, נו, אתה רציני, סולטן? מוטי, בעלי. לשמע דבריה, חייך סולטן וחשף את שיניו הצהובות. חשב לרגע, אימץ שוב את עיניו, אני מכיר מוטי אחד, שקונה פה לפעמים סיגריות, נזכר. מוטי הזה, המשיך, הוא בחור טוב. ולאחר ששתק מעט, הוסיף: בחור טוב מוטי הזה, הוא עובד במפעל, נכון? חייכה דוריס וענתה: זה מוטי בעלי. כבר שעתיים וחצי שאני מחפשת אותו. הוא לא היה פה? חשב סולטן, אימץ שוב את עיניו וענה: לא, לא היה פה ממזמן. מה קרה, ברח לך החתן? שאל וצחוק גדול פרץ מגרונו וגרר מריאותיו שיעול עמוק ומלא ליחה.

מאוכזבת ונבוכה חזרה דוריס כלעומת שבאה. בדרכה חזרה, חצתה את הצומת ועקבה אחר כתמי הצל הדקים שהטילו השיחים לכל אורך המדרכה. על פניה חלף אוטובוס קו 4. אם לא היה שוכח מוטי את יום הנישואים שלנו, לא הייתי צריכה לחפש אותו עכשיו, ואפילו היינו יכולים להספיק להיות על האוטובוס הזה עכשיו בדרך לעיר, סיפרה דוריס לעצמה. לפחות פעמיים בשבוע ירדה אל העיר, לעשות סידורים. בכל פעם לסידור אחר. פעם לבנק פועלים, פעם למשביר, פעם לשוק ופעם אחרת לדואר. כשטיפסו קבקביה במעלה מדרגות הבניין התלולות שמעה צווחות תינוקה של רותי, אבל המשיכה לקומה הרביעית והאחרונה. אם לא היה שוכח מוטי את יום הנישואים שלנו, לא הייתי צריכה לבזבז מלא זמן מהזמן שלי, ואפילו היינו יכולים להספיק לאכל פלאפל חם אצל בוארון, עם עמבה וטחינה ופלפל חריף, לפני שהיינו נכנסים לסרט בקולנוע מאור. שמעה דוריס את רחשי ליבה, תוך שהיא מתנשפת בכבדות. פתחה את הדלת ונכנסה. עמדה בחלל הבית וריח הניקיון הציף את נחיריה. הבית היה מבריק ומצוחצח. התפעמה דוריס מהישגיה. אם אני אתפוס אותו, הלך על מוטי, אמרה לעצמה ואספה את קורי עצביה מן הקירות. מה זה, שמעה עצמה שואלת את עצמה, מה זה ככה להעלם פתאום באמצע היום? תוך שהיא חושבת בליבה מה לעשות, פסעה לכיוון המקלחת, להמשיך ולסדר את שאר חלקי הבית, שלא הספיקה קודם. צדקה מֶמֶה כשאמרה שאישה צריכה להיות חזקה. אמרה לעצמה. אם הייתי אישה חזקה, מוטי לא היה שוכח אף פעם את יום הנישואים שלנו. פתחה את דלת חדר המקלחת, שטפה את מברשות השיניים שבכוס הפלסטיק הגבוהה אשר עמדה על אדן הכיור, סגרה את וילון המקלחת הלבן והחזירה את המחצלת הקטנה אל הרצפה. הרימה את מגבת הידיים שעל הוו הקטן, כיווצה וקימטה אותה אל אגרופה, נשפה מעט מהבל פיה על המראה העגולה ומירקה אותה בתנועות סיבוב עדינות. צדקה רותי כשאמרה שאישה צריכה להיות חזקה. מה אני שווה אם מוטי שוכח את יום הנישואים שלנו? הרהרה לעצמה. עברה לחדר השירותים הקטנטן, פתחה את הדלת. הביטה באסלה וזהרורי המים שבתחתיתה סנוורו את עיניה. הורידה את מושב הפלסטיק על האסלה. אם לא היה שוכח מוטי את יום הנישואים שלנו, לא הייתי צריכה להתעצבן עכשיו, ואפילו היינו גומרים לראות את הסרט בקולנוע מאור, ומספיקים לאכל גלידה. אמרה, ונזכרה שלא הספיקה להחליף את המצעים שעל המיטה. פנתה לעבר דלת חדר השינה שלהם, פתחה אותה.

שומו שמיים, מה ראו עיניה?! את מוטי שלה! שרוי על המיטה, מעורסל כתינוק בן יומו בתרדמת קיץ עמוקה, ידיו ורגליו פזורים על המיטה לכל עבר. על השידה הצרה שבצד המיטה הייתה מונחת קופסת קרטון קטנה, מרובעת ולבנה של קונדיטוריית מולדת. על הכיסוי שלה נמתחו, מישבנה ועד לראשה שתי רצועות גומי חומות ועבות, שהתחייבו על איטומה.

רצתה לצעוק דוריס מעומק גרונה: מוטיייייייי! רצתה לשאוג כזאת שאגה, שתרים את כל הבית, יחד עם המנוול הזה, שהרס לה את כל היום. ומצדה, שיקום, שייקח את הדברים ושיחזור לאימא שלו. ועד שלא ילמד, אין לו מה לעשות כאן. רצתה דוריס לצעוק, אבל במקום שאגה, יצאה לה לחישה: מוטי. פעם ראשונה לחשה. מוטי. פעם שנייה לחשה.

טְרוּט עיניים הביט בה מוטי משפקח אותן לאיטן, מתח את צווארו, הרים מעט את ראשו, ופצח בקול רגוע ומסתלסל: יום נישואים שמח, אשתי, כשחיוך נסוך על שפתיו. למרבה שתיקתה, הרים יותר את ראשו ומתח עוד את צווארו, הביט בה שוב ואמר בקול מתנצל: יו, איך נרדמתי. השפיל את מבטו, ושוב הביט בה ואמר: אז מה, אשתי, חשבת ששוב שכחתי? ולא חיכה, והוסיף: הבאתי מקונדיטוריית מולדת עוגת קרם שאת אוהבת, וקניתי לך צמיד יפה מזהב מתכשיטי דיין. נצא הערב לאכל פלאפל בעיר.

לא ידעה דוריס אם לצחוק או לבכות, אם להגיד משהו או לשתוק, וכל מה שעבר לה בראש הוא לֶקַח גדול שלמדה. לפני שאישה יוצאת לחפש בחוץ בחום הזה את בעלה, היא צריכה לחשוב שאולי הוא מחכה לה בבית, במיטה. ומרוב שחיכה וחיכה לה, נרדם. לא חבל לחפש בחוץ את מה שנמצא מתחת לאף?