צְ'עׇה בָּאבּ של סוליקה אבוקסיס
עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל*
נפשו של אדם היא ספר נצחי. בכל יום נכתבים בו פרקים חדשים, אך מהותו וטעמו העמוק נשזרים תמיד בחוטי העבר, בזיכרונות הרחוקים והקרובים. ישנם זיכרונות המאירים את דרכו כנרות בבית חשוך, ואחרים המעיקים על לבו כענני סגריר ביום קיץ לוהט. אדם אינו נברא יש מאין בכל בוקר, אלא נולד מחדש מתוך עברו המורכב, מתוך החוויות שחקקו בו את רישומן. כל צעד שיפסע בחייו נשען על המפתן שכבר דרך עליו, וכל מילה שיאמר מהדהדת את הקולות שקדמו לו. כל מחשבה שתפעם בלבו שזורה בחוטי המחשבות שעלו בלבות אהוביו. כך מציאותו של אדם היא אוסף עשיר ובלתי נתפס של זיכרונות. הם מעצבים את אישיותו, מכוונים את מעשיו, ולעיתים גם מכבידים על כתפיו כמשא כבד, אך גם נושאים אותו מעלה, על כנפי רוח, אל מחוזות הנחמה.
מכיוון שאדם אינו נפרד מזיכרונותיו, כך אינו נפרד מהאנשים שליוו אותו במסע חייו. אלה שהיו עמו במאור ובמחשך, שנגעו בנשמתו והותירו בה חותם בל יימחה. שהרי מה טעם יש לזיכרון אם אין עמו פנים או קול, תחושת יד מלטפת או מבט מנחם? וכיצד תתקיים הנשמה בלא קשר ונפש עם זולתה? אותם בני אדם, הורים וסבים, אחים ואחיות, בני זוג וילדים, חברים ומכרים, הם עמודי התווך של בית חייו. הם תומכים בו בשעת צרה ומרוממים אותו בשעת שמחה, ומעניקים לזיכרונותיו את צבעם, ריחם ועוצמתם, כי זיכרון של בדידות קשה מכול, אך זיכרון של אהבה ותמיכה הוא נחמה גדולה גם במרחק של ימים ושנים.
לפעמים, הזיכרונות על האנשים שהיו ואינם, על אלה שנסתלקו מן העולם או שהתרחקו ואינם עוד בחברתנו, קשים מנשוא. הם מכמירי לב ומורידים דמעות. הנפש כמהה אל החיבוק שאבד, אל המילה שלא נאמרה, אל המבט שכבה. אך בתוך הכאב הזה טמונה נחמה גדולה: הכאב עצמו הוא עדות לקשר עמוק, לאהבה בלתי מתפשרת, שאינה פגה עם הזמן או המרחק. הנשמה זוכרת את הדברים היפים, את הרגעים המוארים, את הצחוק שהיה, את החום שהורגש. וגם אם הזיכרון טובע בדמעות, הוא מרווה את הנפש כמים חיים במדבר ציה, שהרי הנשמה יודעת כי לא הייתה לבד במסעה; היא חלקה את דרכה עם נשמות יקרות, וגם אם פנו לדרכן, נותרו הן חרותות בה, חלק בלתי נפרד ממהותה וייעודה.
אין זו רק משמעותם של אלה שהיו ואינם, אלא גם משמעותם של אלה שנמצאים עמנו בהווה. הם אלה החיים ונושמים את חיינו מדי יום ביומו, ומעניקים לנו את היכולת ליצור זיכרונות חדשים, להוסיף פרקים נוספים לספר חיינו, ולבנות קומות חדשות בבית נשמתנו. נפשות חיות אלה מאפשרות לנו לשוב ולחוות את שמחת הביחד, את נחמת הקרבה, את כוחה המרפא של אהבה שניתנת ונלקחת בכל עת. כל חיוך, כל מילה וכל מעשה קטן של חסד הופכים לחוטי זהב הנשזרים במרקם חיינו, מעניקים לו יופי ועושר, ומזכירים לנו שאדם אינו נבדל מקהילתו, מביתו, מאלה שמקיפים אותו. הוא חלק משרשרת ארוכה ורציפה של קיום, של קשר, של אהבה.
לכן, בבואנו להתבונן על חיי אדם, נבין כי אינם נמדדים רק במספר השנים שחי, או במעשיו הגדולים שהותיר אחריו, אלא בעושר זיכרונותיו ובמשמעות האנשים שליוו אותו. אלה שנתנו לו אור, ואלה שלימדו אותו את מהותו של החושך. כל אחד מהם הוסיף נדבך לנשמתו, טעם לחייו, וצבע לעולמו. והנה ביום תשעה באב, יום של חורבן ואובדן, יום שבו הלב נכמר והנשמה מתענה, עולים הזיכרונות במלוא עוצמתם. הם מכאיבים, אך גם מנחמים, שהרי מעידים על קיום, על חיים, על אהבה שאין לה סוף. בידיעה זו, ועם זיכרונות אלה, נבנית תקווה חדשה: תקווה לבניין, תקווה לגאולה, תקווה לחיים מלאים ומשמעותיים, כאלה שבהם העבר וההווה, המתים והחיים, שזורים זה בזה בריקוד נצחי של נשמות.
***
בבוקרו של ערב תשעה באב, כשעוד נם העולם את שנתו ורק ציוץ ציפור בודדה עלה מן החצר, נפקחו עיניה העייפות של סוליקה אבוקסיס, אלמנה עבת בשר ששנותיה הכפילו ימיה של כל גפן, ותלתליה סרגו חוטים של זקנה ויופי כאחד. לא היה זה סתם בוקר, האוויר היה כבד מנשוא וריחו כעפר ודמעות. החושך שטרם נסוג מפינות החדר הקטן שברחוב אליעזר מילרוד בשכונת שמשון באשקלון, לחש לה סודות עתיקים על חורבן ואובדן. סוליקה, שרגילה הייתה לקום עם עלות השחר כתרנגולת הנושאת על כנפיה את משא היום, חשה היום כובד מוזר. נשמתה נכמרה בה עוד בטרם החלה המלאכה.
עיניה נפקחו, ועוד בטרם הניעה איבר, עלו שפתיה בתפילה חרישית. מילים, שגורות בפיה מאז ימי ילדותה בקזבלנקה, נבעו כמים חיים מסלע עתיק. היא ביקשה מבורא עולם שיעניק לה כוח לעמוד בפני היום הקרב, יום של אבל ותענית, יום שבו הלב נכמר והנשמה מתענה. יום שבו זוכרים את חורבן הבית, ובעיקר את החורבן שבנפש האדם פנימה, את הפירוד והקרעים. סוליקה, שכל חייה היו רצופים קרעים ואיחויים, ידעה היטב את טעמו של החורבן הפרטי. לכן העלתה את תפילתה בכנות ובמסירות, תפילה שנדמה כי נטמעה בקירות הבית הישן, בקמטי העור שעל מצחה, ובכאב הנסתר החבוי עמוק בנשמתה.
כשסיימה את תפילתה, הרימה את גופה הכבד מן המיטה אט אט, כאילו כל איבר נשא עליו את כובד ההיסטוריה והזיכרונות. המיטה, שהייתה עדה לשנים רבות של שינה ויקיצה, אנחות וחלומות, נאנחה תחתיה קלות. סוליקה, שרגליה היו רגילות לצעוד בנתיבי החיים הקשים, חשה בהן היום רפיון מסוים, כאילו ביקשו לנוח מעט לפני שיצאו למסע נוסף. מסע אל המטבח, אל מלאכת ההכנה, מלאכה קדושה בעיניה: הכנת ארוחה מפסקת של צְ'עׇה בָּאבּ (תשעה באב במרוקאית) לכל צאצאיה, שבקרוב ימלאו את הבית בקולם ובהמייתם.
אור הבוקר, שהחל חודר בעד החלון הקטן, צייר צללים ארוכים על הרצפה המשובצת באריחים דהויים. צללים שרקדו בחלל כמו רוחות רפאים. האוויר, שעדיין היה קריר למגע, נשם עמו ריחות עתיקים של בית ישן, ריח של עץ לח, של אבק שטיחים, של זעתר ותבלינים שדבקו בקירות המטבח. סוליקה עשתה את דרכה מחדר השינה אל המטבח. כל צעד שלה היה כהדי נקישה של שעון עתיק, המודד את הזמן שנותר עד לבואם של פרוספר, מסעוד, ז'וז'ו, אנט, סימי, פאני, מימון, איבט, מרסל ומכלוף, חמשת בניה, חמש בנותיה ונכדיה, ועד לרגע שבו יתאחדו כולם תחת קורת גג אחת, רגע של יחד לפני הצום.
סוליקה נכנסה למטבח, שקירותיו ספגו אל תוכם אלפי שיחות ולחישות, צחוק ובכי. ארונותיו שמרו בסודם כלי אוכל מדורי דורות. היא ניגשה אל הכיור והחלה מוזגת מים לפינג'אן הקטן. המים נשפכו בזרימה עדינה ומרגיעה, כשיחה שקטה בינה לבין עצמה, שיחה שאין בה מילים אלא רק רחשי לב. הפינג'אן, שהיה עד לאינספור כוסות קפה שהוכנו בו, עמד על הכיריים בבטחה, מוכן למלא את ייעודו גם ביום זה, יום של ציפייה ותפילה, יום שבו כל פרט קטן מקבל משמעות גדולה, כאבן פסיפס קטנה במבנה הגדול של החיים.
האש שתחת הפינג'אן ניצתה בלחישה עדינה, כרוח קלה הנושבת מן העבר. במהרה החלו המים לבעבע בתוכו בקול ענות חלושה, כאילו סיפרו סיפורים ישנים על אדמות רחוקות, על שווקים הומי אדם, על בתי קפה קטנים שבהם נשים ישבו וארגו חוטים של גורל. האדים שעלו ממנו התפשטו במטבח כענן זיכרונות, שסוליקה נשמה לתוכו עמוק. ריח המים החמים עלה באפה, ריח של התחלה חדשה, של התחדשות, גם בבוקר של צום ואבל.
סוליקה ניגשה אל ארון התבלינים, שכלל בתוכו סודות רבים וריחות עזים של מזרח ומערב. הוציאה קופסת קפה מהודרת, שכל גרגר בה ספג אליו ניחוחות של שנים רבות, והניחה שתי כפיות גדושות של אבקה כהה בכוסה המיוחדת, זו ששימשה אותה מימים ימימה, כוס בעלת עיטורים עתיקים שדהו עם השנים אך לא איבדו מיופיים ומשמעותם. היא כיבתה את האש, נטלה את הפינג'אן בידה ומזגה את המים הרותחים אל תוך הכוס. ריחו העז של הקפה הטרי מילא את חלל המטבח, ריח של בית, ריח של שגרה, ריח של נחמה, ריח שיכול להפיג כל דאגה ולחבר את ההווה עם העבר.
קול רחש עמום עלה מן הכוס, כאנחת סיפוק. הקפה החל לפזז בתוך הכוס, משנה את צבעו מבהיר לכהה, והקצף שעלה מעליו היה כענן קטן המרחף מעל ים סוער. סוליקה, שהייתה רגילה לשתות את הקפה שלה חם ומתוק, הוסיפה לו מעט סוכר וערבבה אותו במתינות, כטקס קטן. רגע של שקט בתוך המולת היום שבפתח, רגע שבו כל מחשבה נפרשת כדגל ברוח, רגע שבו הנשמה מוצאת מנוחה.
סוליקה החלה לוגמת את הקפה בנחת, כל לגימה הייתה כיין ישן, שמילא את גופה בחום נעים, וטעמו המרמתוק הותיר בפיה תחושה של איזון ושלווה. ישבה סוליקה עוד רגע קט על כיסא העץ הקטן והשחוק, והביטה מבעד לחלון אל עצי הזית שבחצר, שהיו נטועים שם שנים, וענפיהם נשקו לשמיים הכחולים כעיני תינוק תמים. הציפורים שצייצו על ענפיהם היו כמקהלה קטנה, שליוותה את מחשבותיה. מחשבות על מהותה של המשפחה, על חשיבותה של מסורת, על הקשרים הנסתרים המחברים בין דור לדור.
לאחר שסיימה ללגום את הקפה, והרגשת חמימות נעימה פשתה בכל גופה, קמה ממקומה בנחישות, כעמוד אש העולה מן האפר, וניגשה אל המקרר הישן, שדלתותיו היו מעוטרות במגנטים מצהיבים ובפתקים כתובים בכתב יד דהוי. פתחה אותו. באבחה אחת נגלה לעיניה המראה המרשים של כל מוצרי הגלם: הירקות הטריים שקנתה בשוק, הדגים המונחים בקערה, התבלינים הצבעוניים כולם היו מוכנים למלאכת הבישול. מלאכה שהייתה לה יצירה ותפילה, דרך להנחיל את אהבתה, מסורתה וזיכרונותיה הרבים לבני ביתה, לקראת הארוחה המפסקת.
מהמדף התחתון במקרר נצנצה קערת המתכת הגדולה שבה הניחה סוליקה אמש את הבצק ללחם הפרנה. אף שהייתה מכוסה בשקית ניילון צהובה וגבוהה, ניכר שהייתה מלאה עד גדותיה. הבצק, שתפח במשך הלילה באורח פלא, גלש מתוכה בשפע, כענן לבן ורך. נדמה היה כי הוא מברך את בוא היום החדש בשקט של התפשטות, וריחם העדין של השמרים היה בשורה של ברכה ושפע. סוליקה, שעיניה ראו עולם ומלואו, נדהמה מהמראה, שכן התפיחה הייתה גדולה מן הרגיל, כאילו הבצק ידע כי זהו יום מיוחד, יום של ציפייה וקדושה.
היא הוציאה את הקערה הכבדה והניחה על משטח השיש. הסירה את שקית הניילון שכיסתה את הבצק, ובאצבעותיה הרכות והמיומנות, אצבעות שידעו לחוש את לבו הפועם של הבצק, החלה צובטת כדורים קטנים ועגלגלים מן הבצק התפוח, כל אחד מהם חיים בפני עצמם. הבצק, שהיה רך ונעים למגע, נכנע בקלות ללחץ אצבעותיה, והתהווה לכדורים מושלמים. סוליקה, שהייתה רגילה למגע הבצק, חשה את חיותו, את נשימתו, ואת ההבטחה הטמונה בו, הבטחה ללחם שיאחד סביבו משפחה שלמה.
עם כל כדור בצק שנצבט מתוך העיסה התופחת, נדמה היה כי נפתחו שערי זיכרון רחוקים במוחה של סוליקה. היא מצאה עצמה, פעוטה קטנה בקזבלנקה הרחוקה, יושבת על אבני הרחוב החמות, ומביטה בסבה, רבי מרדכי דהאן הצדיק. דמותו הייתה כהר איתן, ופניו מוארות באור של קדושה וחכמה. הוא לא היה סתם סבא, אלא איש אשכולות, מוהל ושוחט, חזן וגבאי. כל תפקידיו היו קודש קודשים בעיניו, וכל מעשיו היו טעונים משמעות עמוקה. הוא, הצדיק, היה מגדלור לחייה, מגדלור של אמונה ומסורת.
באותו ערב תשעה באב רחוק, שהיה טבוע בזיכרונה של סוליקה בכתובות אש, זכרה כיצד סבה, רבי מרדכי, היה לוקח את ידה הקטנה והרכה, ידה של סוליקה הפעוטה, ויצא איתה למסע ארוך ורב משמעות. מסע ברחובותיה הצרים והמפותלים של שכונת היהודים, מסע שהיה טקס קדום, טקס פרידה מהאור לקראת הכניסה אל חושך הצום. הם צעדו בנחת, צעד אחר צעד, כאילו מדדו את הזמן, את המרחב, את החיים עצמם. כל צעד שלהם היה טעון משמעות עמוקה, משמעות של מסורת ושל זיכרון.
"יאללה, יא בינת'י, נלך לכבות את האורות לפני ייכנס צְ'עׇה בָּאבּ," היה סבה לוחש לה בקולו העמוק ומלא החכמה. ויחד היו נכנסים לכל בתי הכנסת, שהיו מלאים עדיין באורם המרצד של נרות השעווה הדולקים. נרות שהיו נשמות, נשמות שדלקו באור של תקווה ואמונה, והפיצו ניחוח מתוק של שעווה ועשן, ניחוח שהיה מוכר כל כך לסוליקה, ניחוח של בית כנסת, ניחוח של קדושה.
בכל כניסה לבית כנסת, היה סבה, רבי מרדכי דהאן, מקרב את ידו אל להבות הנרות הדולקים, ובאגודלו הקמוט, אגודל שראה שנים רבות של תורה ועבודה, צבט את הלהבה בעדינות וכבה אותה. אז היה לוחש תפילה קצרה, תפילה שרק הוא ידע את סודותיה, תפילה על חורבן ועל תקווה, על אובדן ועל בניין. עם כל נר שכבה, נדמה היה כי החושך הולך ומתעצם, ופני הארץ כוסו באבל ובצער.
"כדי שכשייכנס צְ'עׇה בָּאבּ, הנרות יהיו כבויים," סבה היה מסביר לה בקול רך, כשיעור חשוב לחיים. הוא ידע כי הנרות אינם רק חומר, אלא סמל. סמל לאור שנגוז, סמל לתקווה שכבתה, סמל לבית שנחרב. סוליקה הקטנה, על אף גילה הצעיר, הבינה את עומק הדברים, את המשמעות הטמונה במעשיו של סבה, ואת הקשר הבלתי נפרד בין החורבן ההיסטורי לכאב הפרטי, בין האור לחושך, ובין הצום לתקווה.
הזיכרון ההוא על סבה, על צביטת הלהבות ועל הכיבוי, היה חותם שהוטבע בנפשה של סוליקה. הוא שב ועלה בכל פעם מחדש בערב תשעה באב, כמנגינה עתיקה ונוגה המתנגנת בתוך חדרי לבה. היה בו כדי להבהיר לה את עומק המסורת, את קשר הדם והנשמה המשתרע על פני דורות, את החשיבות העצומה של כל טקס וכל מנהג, ואת כוחה המרפא של האמונה גם בתוך החורבן והאובדן. שהרי גם בכיבוי ישנה תקווה, וגם בחושך ישנה הבטחה לאור חדש.
משהיו כדורי הבצק מוכנים, הניחה אותם על מגשים גדולים, לבנים ועגלגלים, מוכנים להפוך לכיכרות לחם. היא, סוליקה, שכל חייה היו סיפור ארוך ומרתק, חשה באותה שעה חיבור עמוק לכל הדורות שקדמו לה, לכל אותן נשים צדקניות שגידלו דורות של יהודים, ושימרו את להבת האמונה והמסורת בכל מחיר. הייתה בכך נחמה, כי למרות הכאב והצער של יום תשעה באב, הנשמה החיה של המסורת המשיכה לפעום בתוכה, ובמעשיה.
לאחר שכדורי הבצק נחו על המגשים בבטחה, לבנים ותפוחים, והבטיחו לחמים טריים ורכים לארוחה המפסקת, פנתה סוליקה אל מלאכת האפייה. מלאכה ובה קסם, מלאכה שבה חומר גלם פשוט הופך ליצירת אמנות של טעם וריח. סוליקה, שכל חייה היו רצופים במלאכות כפיים ובמעשי אמונה, ידעה שתנור האפייה אינו רק כלי, אלא הלב הפועם של הבית, המקבל אל תוכו את הבצק הרך ומוציא ממנו לחם אפוי וזהוב. סוליקה, שעיניה ראו עולם ומלואו, חשה בחום העולה מן התנור, חום שהיה לה מוכר ואהוב, חום המבשר על תחילתה של מלאכה קדושה.
בידיה הטובות, ובאצבעותיה הקמוטות, הניחה סוליקה את כיכרות הפרנה העגלגלות על מגשי אפייה רחבים. כל כיכר נחה במקומה בבטחה, כתינוק קטן הממתין לשינתו. סוליקה, שכל חייה היו רצופים בהכנות ובציפיות, חשה סיפוק עמוק, שכן ידעה כי כל כיכר לחם כזו היא עדות חיה למסורת שעברה מדור לדור, למסורת של בישול ואפייה, למסורת של בית ושל משפחה. והרי אין אדם שבע בלי לחם, ואין נשמה שלמה בלי חיבור אל שורשיה.
כאשר היו הכיכרות מוכנות להיכנס לתנור, פתחה סוליקה בזהירות את דלת התנור הלוהטת, וחום עז פרץ מתוכו כגל של אש, כנשימת קיץ חמה. פניה היו מיוזעות, והיא חשה בחום על לחייה, אך סוליקה לא נרתעה. היא ידעה שזוהי דרכה של האפייה, דרכה של הבריאה, דרכה של הנתינה. הכניסה סוליקה את מגש האפייה אל תוך התנור, והדלת נסגרה מאחוריו בלחישה עדינה, כהבטחה שקטה שהאפייה תתנהל כשורה, והלחמים יצאו זהובים וטעימים, ובכך יהיה נחמה ועונג.
התנור עשה את מלאכתו בנאמנות, והחום הלך והתעצם בתוכו, מילא את חלל המטבח בניחוח מתוק של לחם נאפה. ריח שהיה נחמה לנפש, ריח שהיה מוכר כל כך לסוליקה מילדותה, ריח של בית, ריח של שגרה, ריח של חיים.
כעבור שעה קלה, הזהיבו כיכרות הפרנה והיו שחומות ופריכות מבחוץ, ורכות ואווריריות מבפנים, מילאו את המטבח בניחוח משכר של אפייה טרייה, ונדמה היה כי כל הבית נשם את ריחן. הוציאה סוליקה את המגשים מן התנור בזהירות, והניחה אותם על השיש. הלחמים, חמים ומהבילים, היו נס של ממש, עדות חיה לכוחה של יד אדם, ולכוחה של אמונה בלתי נלאית. סוליקה, שכל חייה היו מעשה אריגה של זיכרונות ואהבה, חשה באותה שעה שביעות רצון, ביודעה כי לא רק כיכרות הלחם אפויים, אלא הם גם חיים ונושמים, ישמחו את ליבם של ילדיה ונכדיה, ויזכירו להם תמיד את חשיבותם של הזיכרונות, ואת משמעותם העמוקה של האנשים שמלווים אותנו תמיד, גם כשהם אינם עוד עמנו. בכך ישנה נחמה גדולה, נחמה של אמונה, נחמה של המשכיות, נחמה של חיים.
פתחה סוליקה שוב את המקרר והוציאה ממנו את נתחי הדגים הלבנים, שנחו בקערה העמוקה כאילו עודם שרויים בשינת עולמים במצולות ים. עיניה, שראו עולם ומלואו, נחו עליהם במבט של כבוד והערכה. היא ידעה בנפשה ובידיה כי אלה עתידים להיות המנה העיקרית בארוחתה המפסקת, זו שתאחד סביבה את כל מפעל חייה, תארוג חוטים של אהבה וזיכרון, ותסמל את קיומה הבלתי נלאה של המשפחה, ואת כוחה של המסורת החיה, העוברת מדור לדור כמעיין שאינו פוסק.
בידה השנייה, זו שלא בטלה ממעש, תפסה סוליקה קמצוץ נדיב של מלח גס, גבישים לבנים ומבריקים, כפנינים קטנות שנאספו ממעמקי האדמה, ופיזרה אותם על ריבועי הדגים בעדינות ובהקפדה, ככוהנת המבצעת טקס קדום. היא ידעה כי המלח הוא לא רק חומר טעם, אלא גם חומר מטהר, שיוציא מהדגים את "הטעם של הדג", את טעם הים והפרא, ויותיר בהם טעם עדין ומעודן, כזה שיתאים לחיך עדין ולנפש רגישה. וכשם שהמלח מטהר את הדג, כך טיהרו השנים והזיכרונות את נפשה של סוליקה, והותירו בה טעם טהור של חכמת חיים.
סוליקה פתחה את הברז, ושפעת מים זכים וקרירים החלה קולחת בזרם עדין, כנהר קטן שזורם בתוך ביתה. היא הניחה את הקערה ובה נתחי נתחי הדגים תחת הזרם, כדי להשרותם. טיפות מים זעירות, נוצצות כאבני חן, ניתזו על פניה, חדרו מבעד לקמטי העור ונגעו בעדינות בשפתיה. היה זה טעם מלוח, טעם של ים, טעם של זיעה ודמעות, טעם שהיה כה מוכר לה, כזה שחיבר אותה באחת אל עולמות רחוקים ואל זמנים עתיקים.
עם מגען של טיפות המים המלוחות על שפתיה, נדמה היה כי שוב נפתחו שערי זיכרון עתיקים במוחה של סוליקה. ושוב מצאה היא את עצמה, פעוטה קטנה, יושבת במרוקו הרחוקה, באותם ימים תמימים שבהם נשמתה עוד הייתה רכה ונקייה מכל פגע. היא ראתה בעיני רוחה את סבתה, מאמה חנה דהאן הצדיקה, ישובה על הרצפה החמה בערב תשעה באב. קמוטה וזקנה, אך עיניה בורקות באור של קדושה ואמונה. מאמה חנה הייתה אוספת אותה, את סוליקה הקטנה, אל חיקה החם והעוטף, חיק שהיה לה למקלט ומבטח מכל צרה.
באותה תמונה חיה שעלתה בזיכרונה, ראתה את סבתה פותחת ספר עתיק, כרכיו שחוקים מרוב שימוש, ומתחילה לקרוא בקול רועד ומלא צער את מגילת איכה. מילים שהיו טבועות בנשמתו של כל יהודי, מילים שסיפרו על חורבן, על אובדן, על גלות ועל געגועים לארץ ישראל. מאמה חנה, על אף צדיקותה ותפילותיה, לא יכלה לעצור את פרץ הרגשות, והייתה בוכה נהרות. דמעות גדולות וחמות, שירדו מעיניה כמים חיים, זרמו על לחייה הקמוטות ונפלו ארצה כטיפות גשם קטנות.
בחסד עליון או בגזירת גורל, נפלו דמעותיה של מאמה חנה ישר על פניה העדינות של סוליקה הפעוטה. דמעות חמות, מלוחות וטעונות כאב. הן זלגו מלחייה של הקטנה, הגיעו אל שפתיה הרכות, וסוליקה הפעוטה טעמה את טעמן המלוח של הדמעות, טעם של אבל ושל תקווה, טעם של דורות רבים ושל סבל ואמונה. נדמה היה כי באותו רגע נטמעה בה, בסוליקה הקטנה, נשמתה של מאמה חנה, נשמתה של המסורת, נשמתה של האומה, וטעם זה נשאר חרות בזיכרונה ובנשמתה לעולמי עד.
הזיכרון ההוא על מאמה חנה ובכייה המר היה חותם שהוטבע בנפשה של סוליקה. הוא שב ועלה בכל פעם מחדש בערב תשעה באב, כמנגינה עתיקה ונוגה המתנגנת בתוך חדרי לבה. היה בו כדי להבהיר לה את עומק המסורת, את קשר הדם והנשמה המשתרע על פני דורות, את החשיבות העצומה של כל טקס וכל מנהג, ואת כוחה המרפא של האמונה גם בתוך החורבן והאובדן. שהרי גם בדמעות ישנה נחמה, וגם בכאב ישנה הבנה עמוקה של החיים ושל ייעוד האדם.
כשם שדמעותיה של מאמה חנה הזינו את נפשה של סוליקה בילדותה, כך הזינו אותה זיכרונותיה שלה במשך כל ימי חייה. וגם עתה, כשהיא עומדת במטבחה הישן באשקלון, ומכינה את הארוחה המפסקת לילדיה, נתנו הטיפות המלוחות שניתזו על שפתיה את אותה תחושה של קשר בלתי נפרד אל העבר, אל השורשים, אל כל אותם דורות שקדמו לה. נדמה היה כי היא אינה רק מבשלת אוכל, אלא מבשלת זיכרונות, מבשלת נשמות, מבשלת מסורת שתמשיך ותחיה גם אחרי לכתה.
המים המשיכו לזרום על הדגים בכיור, בזרם עקבי ושקט, וקולם העמום היה כבכי חרישי, בכי של דורות רבים של יהודים, בכי על חורבן ועל תקווה, בכי שהשתלב בקולה הפנימי של סוליקה, שהייתה עדה חיה לכל אותם סיפורים, לכל אותם ייסורים, לכל אותה מסורת. היא, שכל חייה היו שיר ארוך ונוגה, חשה באותה שעה חיבור עמוק לכל הדורות שקדמו לה, לכל אותן נשים צדקניות שגידלו דורות של יהודים, ושימרו את להבת האמונה והמסורת בכל מחיר.
משהדיחה את הדגים מן המלח, ונראו עתה טהורים וזכים, כנשמות שטוהרו מחטא, הניחה אותם במסננת לניקוז, והתכוננה למלאכה הבאה, מלאכת הטיגון. מלאכה שבה יש אש ושמן, רעש וניחוחות. כאילו הכינה את עצמה לטקס נוסף, טקס שבו יתערבבו הזיכרונות הרחוקים עם המעשים הקרובים, ושבו כל תנועה וכל ריח יהפכו לפרק נוסף בסיפור חייה הארוך והעשיר של סוליקה אבוקסיס, אישה שעשתה את דרכה מקזבלנקה אל אשקלון, מן העבר אל ההווה, תמיד נושאת איתה את משא הדורות ואת כוחה של המסורת.
לאחר שניקזה את הדגים ממימיהם וממלחם, והיו כהים וזכים כאילו זה עתה נמשו ממעמקי נהר טהור, הוציאה סוליקה מחבת כבדה וישנה, שצבעה השחור העמוק העיד על שנים רבות של שימוש, על אלפי ארוחות שבושלו בה, ועל אלפי סיפורים שנלחשו מעליה. הניחה אותה על להבת הכיריים בעדינות, כאילו הניחה תכשיט יקר ערך. המחבת, שידעה את סוליקה מימים ימימה, קיבלה את חמימותה של האש בחיקה השחור, והייתה מוכנה למלאכתה הבאה.
אל תוך המחבת החמה, שחיכתה בציפייה דרוכה, מזגה סוליקה שמן זך, זהוב וצלול, שהתפשט במהירות על פני השטח השחור, ויצר שלולית בוהקת. השמן, שעלה ממנו ריח עדין של זיתים שנטעו לפני דורות רבים באדמת ארץ ישראל, החל מרקד בחוסר סבלנות בתוך המחבת, כנשמה קטנה המתכוננת לריקוד גדול.
כאשר הגיע השמן לנקודת רתיחתו, ובועות קטנות החלו לצוץ על פני השטח, כעיניים קטנות הפוקחות את עיניהן אל העולם, החלה סוליקה מניחה את ריבועי הדגים המקומחים בזהירות במחבת, אחד אחד. קול רחש עמוק עלה מן המחבת כאשר נגעו הדגים בשמן הלוהט, קול שהיה בו אנחה קטנה של כאב ושל סיפוק כאחד. האדים שעלו מן הדגים והשמן התערבבו באוויר, יצרו ענן ריחני שמילא את חלל המטבח בריח עז ומשכר של דגים מטוגנים.
במהירות רבה החלו הדגים לשנות את צבעם, מלבן בוהק לזהוב עמוק, כציורים חיים המצטיירים על קנבס. הקרום הפריך שהתפתח סביבם היה כעור חדש, חום ופריך, שהסתיר בתוכו את בשרם הרך והעסיסי. הריח, שהלך והתחזק, היה סימן מבשר על ארוחה עתיקה ומשובחת, ארוחה שבה יתערבבו טעמי העבר עם טעמי ההווה, טעמים שילוו את סיפורה של סוליקה ואת סיפורה של משפחתה, ואת סיפורו של עם שלם.
סוליקה עמדה ליד המחבת, ועיניה היו נשואות אל הדגים. היא הפכה אותם בעדינות מכל צד, לוודא שיתבשלו כהלכה, ושכל חלק מהם יהיה זהוב ופריך. תנועותיה היו תנועות של אמנית, תנועות של אישה שידעה את מלאכת הבישול על בוריה, ושכל מעשה שלה היה יצירת אמנות. יצירה שמטרתה להזין לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה, ולשמר את הזיכרונות ואת הטעמים של דורות רבים, טעמים שהיו כמו חוט מקשר בין ימי עבר לעתיד שטרם בא.
הדגים הזהובים הוצאו מן המחבת בשלמותם והונחו בסלסילה גדולה, מפיצים ריח משכר של מליחות ועשן. פנתה סוליקה אל הזיתים, העתיקים וספוגי המליחות, שנחו בתוך קערה גדולה, שחורים וירוקים, כיהלומים קטנים ומלוחים. הם, הזיתים המבוקעים, היו יסוד בכל ארוחה מרוקאית. כל זית בהם נשא עמו את סיפורו של עץ זית עתיק, שהיה נטוע באדמה.
היא אחזה סיר גדול וכבד, שצבעו הדהוי העיד על שנים רבות של רתיחה ובישול, והניחה אותו על להבת הכיריים. שפכה לתוכו מים טריים, צלולים כעין הבדולח. המים החלו לבעבע במהירות.
חמש פעמים שלקה סוליקה את הזיתים הללו, פעם אחר פעם, בנחישות ובהתמדה. היא ידעה שזו הדרך להוציא מהם את מרירותם, לטהרם, להכשירם לארוחה. וככל שרב מספר הפעמים ששלקה אותם, כך נדמה היה כי רוחם מתעדנת וטעמם משתבח. כשם שהזיתים עברו תהליך של טיהור במים רבים, כך עברה נפשה של סוליקה תהליך של טיהור במשך חייה, טיהור מכאב ומאובדן, שהותירו אותה חזקה וטהורה, מוכנה לכל דבר שיבוא.
כאשר שלקה את הזיתים בפעם השישית, ואדי המים החמים הסתלסלו באוויר בעדינות, כשדים קטנים העולים מן הסיר, ונאחזו בעדינות בנחיריה של סוליקה, עלה באפה ריח עמוק ומוכר, ריח של זיתים מבושלים, ריח של מרוקו, ריח של בית אבא. עם הריח ההוא, נדמה היה כי שוב נפתחו שערי זיכרון רחוקים במוחה, ושוב מצאה עצמה, סוליקה, פעוטה קטנה, יושבת בפינה חשוכה בבית אביה שבמרוקו.
היא ראתה בעיני רוחה את אביה, רבי יעקב דהאן, איש צדיק ותלמיד חכם, שקולו היה כנבל עתיק. הוא ישב בפינת החדר החשוך, בסמוך לאמו, מאמה חנה, שנשמתה כבר הייתה שבויה בעולמות עליונים. קול אביה הסתלסל באוויר, קול עמוק ומרטיט, כמנגינה עתיקה, מנגינה של צער ושל תקווה, מנגינה שהייתה שגורה בפיהם של כל יהודי מרוקו בערב תשעה באב.
"יַא רַבִּּי לְעַלְמִין, שְׁמַע דֻּעָאנָא," (ריבון העולמים, שמע תפילתנו) פייט אביה בקול עמוק ומרטיט, "חַזְנִין וּמִסְכִּינִין עַל חֻרְבַּאן בֵּיתָנָא." (אנחנו עצובים ועניים על חורבן ביתנו.) המילים חדרו לליבה של סוליקה הקטנה, מילים שסיפרו על כאב גדול, על חורבן בלתי נתפס, על עם שהיה ללא בית. היא, שעדיין לא הבינה את מלוא משמעותן של המילים, חשה את הכאב העמוק שבהן, כאב שעבר מדור לדור כמורשת קדושה.
"דִּמְעִי סַאבֶּק לְכְּלַאםִי, עֵינִי מְרִיט בְּדֻּמוּע," (הדמעות שלי מקדימות את הדיבור, העין שופעת דמעות,) המשיך אביה לפייט, וקולו נשמע כאילו עלה ממעמקי האדמה, "כִּי זִכְרִי לִירוּשָלַם, עַבְּדַנִי בְּאֵין רוּח." (כי כשאני זוכר את ירושלים, אני נשבר בלי נשימה.) עיניו של אביה היו מלאות דמעות, דמעות שזרמו על לחייו הקמוטות, דמעות של צער עמוק על ירושלים החרבה, על העיר הקדושה שהייתה לחורבה. היה בכך נחמה, חיבור עמוק לכאב של עם שלם.
"יַא צִיּוֹן אֶשְׁתַּקְנָא לִכְּ, פִּירַקִי שֶׁצַּבְּנָא, לְוַואש יְגִי יַוְם לְנְשׁוּף לִכְּ בְּזִּין וְשָׁכְנָא," (ציון, כמה התגעגענו אלייך, הפרידה ממך שיברה אותנו, האם יבוא היום שבו נראה אותך שוב ביופייך ובשלוותך?) סיים אביה את הקינה, וקולו נשבר מעט. נדמה היה כי כל החדר מלא באוויר של צער וכיסופים, צער על מה שאבד, וכיסופים למה שעתיד לבוא, לירושלים הבנויה, לעיר שתיבנה לתפארת. מילים אלה היו שיר ערש לנפש, שיר שליווה את סוליקה במשך כל חייה, מזכיר לה את חשיבותה של הגאולה הפרטית והכללית כאחד.
הזיכרון הזה על קול אביה המפייט ועל כאבו העמוק היה חותם שהוטבע בנפשה של סוליקה. הוא שב ועלה בכל פעם מחדש בערב תשעה באב, כמנגינה עתיקה ונוגה המתנגנת בתוך לבה. היה בו כדי להבהיר לה את עומק המסורת, את קשר הדם והנשמה המשתרע על פני דורות, את החשיבות העצומה של כל טקס וכל מנהג, ואת כוחה המרפא של האמונה גם בתוך החורבן והאובדן. שהרי גם בקינות ישנה נחמה, וגם בכאב ישנה הבנה עמוקה של החיים ושל ייעוד האדם.
משנסתיימה מלאכת שליקת הזיתים, והם נראו עתה עדינים ומוכנים לקלוט את טעמי הרוטב, שטפה סוליקה והניחה אותם בקערה קטנה, והתכוננה למלאכה הבאה, מלאכת בישולם ברוטב אדום וסמיך. מלאכה שבה יש אש ותבלינים, רעש וניחוחות. כאילו הכינה את עצמה לטקס נוסף, טקס שבו יתערבבו הזיכרונות הרחוקים עם המעשים הקרובים, ושבו כל תנועה וכל ריח יהפכו לפרק נוסף בסיפור חייה הארוך והעשיר.
לאחר שהזיתים היו מנוקזים היטב ומוכנים, הוציאה סוליקה סיר רחב ושטוח, והניחה אותו על להבת הכיריים בעדינות. הסיר, שידע את סוליקה מימים ימימה, קיבל את חמימותה של האש בחיקו הרחב, והיה מוכן לקלוט לתוכו את כל הטוב שעתיד היה להתבשל בו.
אל תוך הסיר החם, שחיכה בציפייה דרוכה, שפכה סוליקה שמן זית בנדיבות, שריחו העז מילא את חלל המטבח באחת. השמן, שהיה טהור וזך, החל להתחמם במהירות, ורקד בתוך הסיר בריקוד עדין. וכשם שהשמן היה מוכן לקלוט את תמצית החיים, כך הייתה סוליקה מוכנה לקלוט את כל הזיכרונות והרגשות שיעלו מתוך מלאכת הבישול.
ביד בוטחת, הוסיפה סוליקה אל הסיר את רכיבי הרוטב, עגבניות אדומות ובשלות, שנתבשלו בשמש עזה, וששימשו כבסיס הרוטב, שום כתוש, שריחו העז היה קריאה למלאכה, פלפל אדום חריף, שהיה אש קטנה המבעירה את הנשמה, ותבלינים רבים וצבעוניים, שכל אחד מהם נשא עמו סיפור משלו, סיפור על אדמות רחוקות ועל ידע קדום שהועבר מדור לדור.
בנחת ובסבלנות, ערבבה סוליקה את כל המרכיבים בתוך הסיר. קול רחש עמום עלה ממנו, כהמיה שקטה של נחמה ושל הבטחה. הרוטב החל לקבל את צבעו האדום העמוק, ואת סמיכותו המיוחדת. הריח, שהלך והתחזק, היה סימן מבשר על ארוחה עתיקה ומשובחת, ארוחה שבה יתערבבו טעמי העבר עם טעמי ההווה, טעמים שילוו את סיפורה של סוליקה ואת סיפורה של משפחתה, ואת סיפורו של עם שלם.
הסיר, שעמד על להבה קטנה, החל לבעבע בעדינות, כשיר ערש קטן, שיר ערש לתבשיל שעתיד היה להזין את אהוביה, ולשמר את הזיכרונות ואת המסורת לדורות הבאים, בדיוק כפי ששימרה סוליקה את כל אוצרות ליבה להם. ובכל כף וכף היו נחמה, זיכרון ותקווה, לקראת ארוחת תשעה באב.
משסיימה עם הזיתים, פנתה סוליקה אל מלאכת המעקודה, פשטידה עתיקה ופשוטה, אך כזו שכל רמ"ח איבריה של סוליקה הכירו את טעמה ואת סיפורה. בשקית גדולה, שהיתה מונחת על הרצפה הקרירה, שכבו תפוחי אדמה רבים, עגלגלים וצהובים, כנשמות תמימות שטרם עברו את דרך העיבוד. הם המתינו בסבלנות לתורם.
בידה הנחושה, אחזה סוליקה סכין קטנה וחדה, ששימשה אותה שנים רבות, ושלהבה המבריק העיד על אינספור קילופים וחתכים. היא החלה קולפת את תפוחי האדמה בזהירות וביסודיות, קליפה אחר קליפה. שכבת האדמה הדקה שהוסרה מהם בעדינות, חשפה את בשרם הלבן והזך. היא, סוליקה, שכל חייה היו קילוף של שכבות רבות, ידעה את חשיבות הסרת הקליפות, הן מן הירקות והן מן הנפש.
כל תפוח אדמה שקלפה היה פרק חדש בספר זיכרונותיה. היא הניחה כל אחד מהם בסיר גדול ומבריק, שבו עתידים היו לרתוח ולהתרכך. הסיר, שהוצף בים של מים, היה עולם קטן המכיל בתוכו את כל הטוב שעתיד היה לבוא. היה בכך הבטחה, נחמה ותקווה, שגם מן הפשוט והעניו ביותר ניתן להפיק טעם ויופי.
כאשר מילאה את הסיר בתפוחי האדמה הקלופים על מנת להרתיחם, עלה באפה ריח עדין של אדמה ושל תפוחי אדמה טריים, ריח שהיה מוכר לה כל כך, ריח שחיבר אותה באחת אל עולמות רחוקים ואל זמנים עתיקים. עם הריח ההוא, נדמה היה כי שוב נפתחו שערי זיכרון עמוקים במוחה, ושוב מצאה עצמה, סוליקה, פעוטה קטנה, יושבת במרוקו הרחוקה, באותם ימים תמימים שבהם נשמתה עוד הייתה לבנה ותמימה.
היא ראתה בעיני רוחה את אמה הצדיקה, שרה דהאן, אישה יפה ונחושה, שכל מעשיה היו לשם שמיים, בביתם שבקזבלנקה, בערב תשעה באב, כששמש הקיץ הלוהטת שוקעת לאיטה, והבית כולו מלא בציפייה ובמתח לקראת הצום הארוך. אמה, שרה, הייתה מכינה את כל בנותיה בזהירות וביסודיות לקראת הצום, לא רק בגוף אלא גם בנפש.
באותה תמונה חיה שעלתה בזיכרונה, ראתה את אמה מביאה גיגית פח קטנה, ישנה ושחוקה, ששימשה אותה לכביסה שנים רבות, וממלאה אותה במים חמים. האדים שעלו מן הגיגית היו כענן קטן של טהרה וניקיון. ריח עז של סבון נישא באוויר, ריח של בית, ריח של ילדות, ריח של אהבה אימהית טהורה.
בנחת ובסבלנות, הייתה אמה מכניסה אותה, את סוליקה הקטנה, ואת ארבע אחיותיה הקטנות, אחת אחרי השנייה, אל תוך הגיגית הקטנה, צפופות ודחוסות, כאפרוחים קטנים בתוך קן חם. היא רחצה וקרצפה אותן בסבון ביסודיות, חפפה את שערן הארוך, הבריקה את עורן הרך, כל חלק בגופן הקטן. נדמה היה כי היא מקרצפת לא רק את הלכלוך החיצוני, אלא גם את כל החטאים והפגעים הפנימיים, מכשירה אותן לקראת הצום הקדוש.
המים בגיגית היו חמים ונעימים, והסבון הריחני חדר לכל נקבוביות העור. הבנות השתעשעו במים, צחקו וצהלו, על אף כובד היום והמתח באוויר. אמן הייתה מביטה בהן בחיוך רחב, חיוך שהיה בו נחמה וסיפוק, שכן ידעה כי היא ממלאה את ייעודה, לא רק כהורה אלא גם כשומרת המסורת, זו שתנחיל את דרך הקודש לדורות הבאים.
הזיכרון ההוא על אמה ובנותיה בגיגית היה חותם שהוטבע בנפשה של סוליקה. הוא שב ועלה בכל פעם מחדש בערב תשעה באב. היה בו כדי להבהיר לה את עומק המסורת, את קשר הדם והנשמה המשתרע על פני דורות, את החשיבות העצומה של כל טקס וכל מנהג, ואת כוחה המרפא של הטהרה גם בתוך הקושי והצער. שהרי גם ברחיצה פשוטה ישנה נחמה, וגם בניקיון ישנה הבנה עמוקה של החיים ושל ייעוד האדם.
לאחר שתפוחי האדמה רתחו והתרככו, והיו כענני צמר גפן רכים שנספגו במי החיים, הניחה סוליקה אותם במסננת. האדים שעלו מהם היו כנשימה קלה של סיפוק, והיה להם ריח עדין של אדמה ושל טוהר. תפוחי האדמה הרכים היו מוכנים לעבור את השלב הבא, שלב הריסוק והתיבול, שלב שבו יקבלו את צורתם הסופית ואת טעמם המיוחד כפשטידה גבוהה, טעם של בית ושל ילדות.
סוליקה אחזה במועך תפוחי האדמה, עשוי מתכת כהה ושחוק, ובעזרתו החלה מועכת את תפוחי האדמה בנחישות ובעדינות, פעם אחר פעם, עד שהפכו לעיסה אחידה וחלקה, כמשי רך המונח על קערה. המלאכה הייתה מלווה בקול רחש עמום, קול שהיה כמנגינה שקטה, מנגינה של עבודה ומסירות, מנגינה של אהבה.
אל עיסת תפוחי האדמה הוסיפה סוליקה ביצים טריות, צהובות ובוהקות, ותבלינים רבים וצבעוניים: כמון, שריחו החם מילא את חלל המטבח, כורכום, שצבעו הבוהק הוסיף גוון זהוב לעיסה, מלח ופלפל שחור, שהיוו את בסיס הטעם, וכוסברה טרייה קצוצה, שהוסיפה רעננות וחיים. כל אחד מהמרכיבים האלה היה כנזם קטן בשרשרת של טעמים ושל ניחוחות.
בנחת ובסבלנות, ערבבה סוליקה את כל המרכיבים יחד. ידיה עבדו במרץ, לשו וערבבו, עד שכל החומרים התאחדו לעיסה אחידה ונוצצת, כיצירת אמנות מתהווה. העיסה, חמה וריחנית, הייתה מוכנה עתה להיכנס למחבת, ולעבור את השלב הסופי של הבישול, שלב הטיגון, שלב שבו תקבל המעקודה את צורתה העגולה והזהובה, ותהפוך למאכל משובח ומרגש.
אל מחבת גדולה ושטוחה, שבה כבר עמד שמן רותח ומבעבע, החלה סוליקה להניח בכף גדולה מנות מן העיסה, ויצרה עוגה עגולה ושטוחה, שאבלה בשמן הלוהט. קול רחש עמוק עלה מן המחבת, קול שהיה בו אנחה קטנה של כאב ושל סיפוק כאחד. האדים שעלו מן המעקודה והשמן התערבבו באוויר, יצרו ענן ריחני שמילא את חלל המטבח בריח עז ומשכר של מעקודה טרייה, ריח של בית, ריח של אהבה, ריח של נחמה בלב יום אבל.
כשהמעקודה הונחה על מגש עגול בשלמותה, גבוהה, זהובה ופריכה, כשמש קטנה שעלתה בתוך המטבח, פנתה סוליקה אל מלאכת הכנת המטבוחה, סלט עגבניות חם ומתוק, שכל כף ממנו הייתה סיפור שלם על שדות ועל ימים חמים. בקערה גדולה, אדומות ובשלות, שכבו עגבניות רבות, עגלגלות ומבריקות, כלילות קיץ טרופים. הן המתינו בסבלנות לתורן.
היא אחזה סכין קטנה וחדה, זו ששימשה אותה מימים ימימה, ושלהבה המבריק העיד על אינספור קילופים וחתכים, והחלה קולפת את העגבניות בזהירות וביסודיות, קליפה אחר קליפה. שכבת העור הדקה שלהן הוסרה בעדינות, וחשפה את בשרן האדום והעסיסי.
דווקא כאשר הייתה שקועה במלאכת הקילוף, כרוח שרחפה מעל הגינה, פרצה פתאום מכה קטנה. הסכין החדה, שפעם אחר פעם עברה על פניה של העגבנייה, החליקה באחת, ופגעה בעדינות באצבעה של סוליקה. היא נחתכה קלות, ומיד עלה ניצוץ אדום של דם טרי מן האצבע, כפרח אדום הנפתח על עור בשרה.
הדם, שהיה אדום ובוהק, נזל על אצבעה של סוליקה, וטיפותיו הקטנות היו כיהלומים אדומים. באחת נדמה היה כי שוב נפתחו שערי זיכרון רחוקים ועמוקים במוחה, ושוב מצאה עצמה, סוליקה, אמא צעירה בארץ ישראל, לפני שנים רבות כל כך, במקום אחר, בזמן אחר, בתוך כאב עמוק ומוכר.
זה קרה דווקא בתשעה באב, יום הצום והאבל, יום שבו הלב נכמר והנשמה מתענה, יום שבו כל עם ישראל נמצא באבל על חורבן בית המקדש. ודווקא ביום זה, בהיותו בן ארבע, הסתבך בכורה פרוספר עם הדוושות ונפל מאופניו כששיחק עם חבריו בשכונה. ראשו נחבט באבני המדרכה. הדם החל לזלוג בלי הפסקה, כנהר של צער ושל דאגה, נהר ששטף את ליבה של סוליקה.
הכאב, שהיה חד ועמוק, היה כסכין שחדרה לליבה של סוליקה באותה שעה, כאב של אם שרואה את בנה סובל, כאב שהתערבב עם כאבו הכללי של תשעה באב, כאילו כל הצער שבעולם התרכז בנקודה אחת, בראשו המדמם של פרוספר הקטן, ובליבה הדואג של אימו. הזיכרון ההוא היה צלקת חרוטה בנשמתה, צלקת שכאבה בכל פעם מחדש בערב תשעה באב.
הדם שזלג מאצבעה של סוליקה עכשיו, היה חוט מקשר בין העבר להווה, בין הכאב הישן לכאב החדש, בין הזיכרון החי לבין המציאות. נדמה היה כי כל טיפה וטיפה של דם נשאה עמה את סיפורה של אם, את סיפורה של אהבה אינסופית, ואת סיפורו של כאב בלתי נתפס, כאב שהיה נחלתה של סוליקה מאז ועד היום.
סוליקה התאמצה להחזיק את רגשותיה בקרבה, לא לתת לדמעות לפרוץ מבין עיניה. היא ידעה כי היום הוא יום של כוח ושל מסורת, יום שבו עליה להיות חזקה עבור ילדיה ונכדיה. אך הכאב היה חזק ממנה, והוא זרם בתוך ורידיה כנהר סוער, מזכיר לה את כל אותם רגעים קשים, את כל אותם זיכרונות מכאיבים, ואת כל אותם רגשות שלא נתנו לה מנוח.
משהפסיקה את זרימת הדם מאצבעה, נטלה שוב את הסכין שהניחה בצד, וניגשה להמשך מלאכת קילוף העגבניות. כל עגבנייה שקילפה הייתה ריפוי קטן לנפשה, ריפוי של עבודה, ריפוי של יצירה, ריפוי של נתינה. היא, סוליקה, שכל חייה היו דרך של ריפוי, המשיכה במלאכתה, נושאת בקרבה את כל הכאבים והזיכרונות, אך גם את כל התקווה והאמונה, לקראת ארוחת תשעה באב.
לאחר שהעגבניות קולפו ונקצצו דק, והיו מונחות בקערה גדולה, אדומות ובוהקות, פנתה סוליקה אל מלאכת הכנת סלט המטבוחה. בסיר רחב ושטוח, הניחה את העגבניות הקצוצות בעדינות.
אל תוך הסיר החם, שחיכה בציפייה דרוכה, שפכה סוליקה שמן בנדיבות, שריחו העז מילא את חלל המטבח באחת. השמן החל להתחמם במהירות, ורקד בתוך הסיר בריקוד עדין, כנשמה קטנה המתכוננת לקלוט לתוכה את כל הטעמים והניחוחות. וכשם שהשמן היה מוכן לקלוט את תמצית החיים, כך הייתה סוליקה מוכנה לקלוט את כל הזיכרונות והרגשות שיעלו מתוך מלאכת הבישול.
היא הוסיפה אל הסיר את רכיבי המטבוחה. שום כתוש, שריחו העז היה קריאה למלאכה, פלפלים אדומים וירוקים חריפים, שהיו אש קטנה המבעירה את הנשמה, ותבלינים.
בנחת ובסבלנות, ערבבה סוליקה את כל המרכיבים בתוך הסיר. קול רחש עמום עלה ממנו. המטבוחה החלה לקבל את צבעה האדום העמוק, ואת סמיכותה המיוחדת. הריח, שהלך והתחזק, היה סימן מבשר על ארוחה עתיקה ומשובחת, ארוחה שבה יתערבבו טעמי העבר עם טעמי ההווה, טעמים שילוו את סיפורה של סוליקה ואת סיפורה של משפחתה, ואת סיפורו של עם שלם.
הסיר, שעמד על להבה קטנה, החל לבעבע בעדינות, כשיר ערש קטן, שיר ערש לתבשיל שעתיד היה להזין גופות ונשמות, ולשמר את הזיכרונות ואת המסורת לדורות הבאים, בדיוק כפי ששימרה סוליקה את כל אוצרות ליבה למשפחתה. ובכל כף וכף של מטבוחה היו נחמה, זיכרון ותקווה, לקראת ארוחת תשעה באב.
כשהמטבוחה האדומה והסמיכה הייתה מוכנה, מונחת בסיר ומפיצה ניחוחות של שמש ותבלינים, פנתה סוליקה אל הכנת מרק הח'רירה, מרק כבד, עתיק ומנחם, שכל כף ממנו הייתה חיבוק חם. בסיר גדול ועמוק, החלה מטפלת בירקות הטריים. קישוא, תפוח אדמה, כרובית, גזר, סלרי, בצל, את כולם שטפה היטב, קלפה וחתכה לקוביות קטנות, כאבני חן קטנות הממתינות להיטמע בתוך הים הגדול.
סוליקה אחזה כף עץ גדולה והחלה לערבב את הירקות בסיר בעדינות ובהתמדה עם העדשים וגרגרי החומוס שהושרו לילה שלם ובושלו עד ריכוך מוחלט, כקוסמת המערבבת שיקוי קדום. הירקות, שצבעיהם העזים היו כציורים חיים, התערבבו זה בזה, שיחררו את ניחוחותיהם העדינים. נדמה היה כי כל ירק נשא עמו את סיפורו, סיפור על שדה פורה, על שמש חמה, ועל ידע קדום שהועבר מדור לדור.
הריח, שהלך והתחזק, היה ענן ריחני שמילא את חלל המטבח, ריח של ירקות טריים, ריח של אדמה, ריח של בית, ריח של התחלה חדשה. ועם הריח ההוא, נדמה היה כי שוב נפתחו שערי זיכרון עמוקים במוחה של סוליקה. ושוב מצאה עצמה, לפני עשרים שנה בדיוק, בתוך כאב עמוק ומוכר, כאב שהתערבב לה עם תשעה באב.
היא ראתה בעיני רוחה את בעלה, חנניה, איש יקר וטוב לב, שעיניו היו מלאות חכמה ואהבה. הוא נפרד ממנה בפתאומיות, מדום לב, חודשיים בלבד לפני תשעה באב. הכאב היה חד ועמוק, כסכין שחדרה לליבה. והיא, סוליקה, נשארה לבדה, אלמנה, עם עשרת ילדיה שנותרו יתומים מאב.
הכאב הזה, של האובדן הפתאומי, התערבב לה עם כאבו הכללי של תשעה באב, יום הצום והאבל, יום שבו הלב נכמר והנשמה מתענה, יום שבו כל עם ישראל נמצא באבל על חורבן בית המקדש. נדמה היה כי כל הצער שבעולם התרכז בנקודה אחת, באובדנו של חנניה, ובבדידותה של סוליקה. הזיכרון ההוא היה צלקת חרוטה בנשמתה, צלקת שכאבה בכל פעם מחדש בערב תשעה באב.
והיא, סוליקה, שכל חייה היו שיר ארוך ונוגה, חשה באותה שעה חיבור עמוק לכאבם של דורות רבים של יהודים, לכאב על חורבן ועל תקווה, לכאב על אובדן ועל געגועים. היא, שרגילה הייתה להיות חזקה עבור משפחתה, הרגישה כי ליבה נשבר לרסיסים, אך המשיכה לערבב את הירקות בסיר. היא ידעה שזו הדרך שלה להמשיך הלאה, זו הדרך שלה להזין את משפחתה, זו הדרך שלה לשמר את המסורת.
האדים שעלו מן הסיר היו כדמעות חמות, דמעות שנשמו באוויר, דמעות של צער ושל געגוע. דמעות שסוליקה נשמה לתוכה עמוק. היא, שראתה את חייה כנהר זורם, חשה כי כל נהר ונהר של דמעות מצטרף לנהר הגדול של ההיסטוריה, נהר שזורם מאז ימי החורבן ועד היום, נושא עמו את כל הכאב, אך גם את כל התקווה.
סוליקה המשיכה לערבב את הח'רירה, בנחישות ובעדינות, והוסיפה לו מעט קמח, מיץ לימון טרי ומים רותחים, עד שהפך למרק סמיך וריחני, כתפילה נוזלית. תפילה שעלתה מן הסיר אל השמיים, תפילה שביקשה נחמה ומרפא, תפילה שביקשה שלום, הן בלב הפרטי והן בעולם כולו.
משהיה מרק הח'רירה מוכן, מפיץ ניחוחות של נחמה ושל ריפוי, כיבתה סוליקה את האש מתחתיו, והניחה אותו בצד, מוכן לערב לארוחה המפסקת, מוכן להזין את ילדיה ונכדיה, מוכן לשאת עמו את כל סיפורה, את כל כאבה, את כל אהבתה, ביום תשעה באב, יום של חורבן, אך גם יום של תקווה, יום שבו כל הזיכרונות מתערבבים זה בזה, והופכים לסיפור אחד גדול ושלם.
ידה של סוליקה נחה לרגע, ונדמה היה כי כל עבודתה, כל מעשיה, הגיעו אל קצם. ופתאום, בתוך השקט שהשתרר במטבח, בתוך עשן הריחות שעלה מן הסירים, התגלתה לה הבדידות, בדידות עמוקה וכואבת, שאין לה קץ.
סוליקה הביטה אל הסיר החם, ונדמה היה כי היא רואה בו את פניו של חנניה, בעלה אהובה, זה שנלקח ממנה בפתאומיות. ליבה נשבר לרסיסים, והדמעות, אותן דמעות ששמרה בקרבה כל היום, פרצו בבת אחת, כנהר סוער שפרץ את סכריו, וזלגו על לחייה הקמוטות, מלוחות וחמות, כמים חיים של צער.
בכתה סוליקה בשקט, בכי עמוק וישן, בכי שלא ידע מנוח. בכי על אהבה שאבדה, על חיים שהיו ואינם עוד, על חלומות שנגוזו, ועל בדידות שמילאה את כל חלל נשמתה. נדמה היה כי כל פינה בביתה הישן, כל רהיט וכל כלי, הדהד את בכייה, מלווה אותה בצערה העמוק, שכן הבית עצמו היה עד לאהבתם, וכעת הוא עד לבדידותה.
מאז שחנניה הלך לעולמו, מאז אותו יום מר ונמהר, נשארה סוליקה לבדה, כעץ בודד במדבר, ששורשיו נטועים עמוק באדמה, אך ענפיו פרושים לחלל ריק. ימיה היו ארוכים ולילותיה קשים, לילות שבהם לא מצאה מנוח, ורק זיכרונותיו של חנניה הדהדו בראשה, מזכירים לה את כל הטוב שהיה ואיננו עוד, את כל האהבה שאבדה.
הבדידות, שהייתה כצל כבד שהלך איתה לכל מקום, הייתה לה לחברה, חברה אילמת וכואבת, חברה שלא הרפתה לרגע. היא, סוליקה, שרגילה הייתה להיות חזקה עבור משפחתה, חשה באותו רגע רפיון עמוק, רפיון שאין לו מרפא, רפיון שרק האהבה של חנניה יכולה הייתה לרפא, אהבה שנגוזה ואינה עוד. היא המשיכה לבכות, בכי עמוק ונוגה, בכי של געגועים, בכי של נשמה שקמלה בבדידותה.
הבכי על חנניה בעלה פסק, ודמעותיה של סוליקה התייבשו על לחייה. השקט שב למטבח, שקט כבד ומלא משמעות. סוליקה אספה את כוחה, כפרח הנפתח מחדש לאחר סופה, ופנתה אל מלאכת הכנת עוגיות השקדים, עוגיות מתוקות וריחניות, שכל אחת מהן הייתה לחישה של נחמה ושל תקווה. בשקית גדולה, שהיתה מונחת על השיש, שכבו שקדים רבים, לבנים ובוהקים. הם המתינו בסבלנות לתורם.
היא אחזה את המטחנה הכבדה והישנה, עשויה מתכת שחוקה, ששימשה אותה שנים רבות, וששיניה המבריקות העידו על אינספור חומרים שנטחנו בה. החלה טוחנת את השקדים בזהירות וביסודיות, שקד אחר שקד. השקדים הפכו לאבקה לבנה וריחנית, כשלג טהור. קול עמום עלה מן המטחנה, קול שהיה כמנגינה שקטה, מנגינה של עבודה ומסירות, מנגינה של אהבה.
אל אבקת השקדים הלבנה הוסיפה סוליקה סוכר לבן ונוצץ, שכל גרגיר בו היה נצנוץ של אושר, וקמח לבן ורך, כענן של טוהר, וערבבה אותם יחד בנחת ובסבלנות. ידיה עבדו במרץ, לשו וערבבו, עד שכל החומרים התאחדו לעיסה אחידה ונוצצת, כיצירת אמנות מתהווה. העיסה, חמה וריחנית, הייתה מוכנה עתה להיכנס לתנור, ולעבור את השלב הסופי של הבישול, שלב האפייה, שלב שבו תקבלנה העוגיות את צורתן העגולה והזהובה, ותהפוכנה למעדן משובח ומרגש.
הריח, שהלך והתחזק, היה ענן ריחני שמילא את חלל המטבח, ריח של שקדים קלויים, ריח של סוכר, ריח של בית, ריח של ילדות, ריח של נחמה. ועם הריח ההוא, נדמה היה כי שוב נפתחו שערי זיכרון עמוקים במוחה של סוליקה. שוב מצאה עצמה, לפני עשר שנים בדיוק, בתוך כאב עמוק ומוכר.
היא ראתה בעיני רוחה את נכדה אילן, צנחן גבוה, יפהפה וחייכן, שעיניו היו מלאות אור ותקווה. הוא חזר מהמלחמה ההיא חיוור ולבן כמו סיד, כצל אדם, שבועיים בלבד לפני תשעה באב. הכאב היה חד ועמוק, והיא, סוליקה, ראתה את בשרה מדם בשרה סובל. אילן לא דיבר, רק שתק, שתיקה עמוקה ומכאיבה, שתיקה שזעקה בקול רם, שתיקה שהייתה כנהר סוער של כאב.
אחרי שחזר מהמלחמה, כשהיו שולחים אותו לישון אצלה כדי להירגע מפעם לפעם, במיטה הקטנה בחדר האורחים, היה אילן בוכה בלילות, בכי חרישי וכואב, בכי שהיה עולה מנשמתו הפצועה, בכי שלא ידע מנוח. והיא הייתה שומעת מחדרה את בכיו בלילות, בכי שהיה חודר לליבה, ומפר את שלוותה, בכי שהיה מזכיר לה את כל אותם כאבים שאינם נגמרים, את כל אותם פצעים שאינם מגלידים, את כל אותם זיכרונות שאינם מרפים.
הכאב הזה, של הסבל הבלתי נראה, התערבב לה עם כאבו הכללי של תשעה באב, יום הצום והאבל, יום שבו הלב נכמר והנשמה מתענה, יום שבו כל עם ישראל נמצא באבל על חורבן בית המקדש. נדמה היה כי כל הצער שבעולם התרכז בנקודה אחת, בשתיקתו המחפירה של אילן, בבכיו בלילות, ובליבה של סוליקה, הסבתא שראתה את נכדה סובל. הזיכרון ההוא היה צלקת חרוטה בנשמתה, צלקת שכאבה בכל פעם מחדש בערב תשעה באב.
באותה שעה חשה סוליקה, שכל חייה היו שיר ארוך ונוגה, חיבור עמוק לכאבם של דורות רבים של יהודים, לכאב על חורבן ועל תקווה, לכאב על אובדן ועל געגועים. היא, שרגילה הייתה להיות חזקה עבור משפחתה, הרגישה כי ליבה נשבר לרסיסים, אך המשיכה ללוש את הבצק לעוגיות. היא ידעה שזו הדרך שלה להמשיך הלאה, זו הדרך שלה להזין את משפחתה, זו הדרך שלה לשמר את המסורת, גם בתוך הסבל והכאב.
האבקה הלבנה של השקדים והסוכר, שהתערבבה באצבעותיה של סוליקה, הייתה תרופה לנשמתה הפצועה, תרופה שריפאה את הכאב, תרופה שהביאה נחמה, תרופה שהביאה תקווה. היא, שכל חייה היו דרך של ריפוי, המשיכה במלאכתה, נושאת בקרבה את כל הכאבים והזיכרונות, אך גם את כל התקווה והאמונה, לקראת הארוחה המפסקת של תשעה באב.
כל ערבוב וכל לחישה של העיסה היו שיחה שקטה בין סוליקה לבין נכדה אילן, שיחה שאין בה מילים אלא רק רחשי לב, שיחה על אהבה בלתי נגמרת, על געגועים למי שהוא היה פעם, לפני המלחמה, געגועים שאינם פוסקים, על כאב שאינו מרפה, ועל תקווה שעדיין קיימת, תקווה לחיים חדשים, תקווה לריפוי, תקווה לשלום, הן בלב הפרטי והן בעולם כולו.
לאחר שהעיסה המתוקה הייתה מוכנה, לבנה וריחנית, כענן של אושר, הוציאה סוליקה תבנית אפייה גדולה, ובידה הנאמנה יצרה מהעיסה עוגיות עגולות ושטוחות, קטנות ויפות, כאבני חן מתוקות. הן היו מונחות על התבנית בטורים ישרים ומסודרים, כחיילים קטנים הנכונים לקרב, מוכנים להיכנס אל חום התנור, ושם לקבל את צורתם ואת טעמם הסופי, טעם של בית ושל נחמה.
בתנועה עדינה, כשם שפותחים שערי היכל קודש, פתחה סוליקה את דלת התנור, שחום עמום עלה מתוכו. היא הכניסה את התבנית לתוכו בזהירות ובחרדת קודש, כאילו הניחה שם אוצר יקר ערך. התנור, שידע את סוליקה מימים ימימה, קיבל את העוגיות לחיקו החם, והיה מוכן למלא את ייעודו.
חום התנור ניצת בנחישות, כנשמה קטנה המתכוננת לריקוד גדול, ועד מהרה החלו העוגיות להשתנות, מלובן בוהק לזהוב עמוק, כציורים חיים המצטיירים על בד לבן.
ריח השקדים הקלויים והסוכר המתוק התערבבו באוויר, יצרו ענן ריחני שמילא את חלל המטבח, ריח של בית, ריח של ילדות, ריח של אהבה, שיכול להפיג כל דאגה ולחבר את ההווה עם העבר, ריח שכולו הבטחה וכולו תקווה. סוליקה עמדה ליד התנור, ועיניה היו נשואות אל העוגיות, והיא הביטה בהן במבט של כבוד והערכה.
כאשר העוגיות יצאו מן התנור, זהובות וריחניות, הניחה סוליקה אותן על מגש עץ גדול. הן היו מוכנות עתה למנוחה קלה, לפני שתוגשנה בארוחה המפסקת, לצד תה חם ומנטה ריחנית. ובכל עוגיה ועוגיה היה נחמה, זיכרון ותקווה, לקראת ארוחת תשעה באב, ארוחה שתאחד סביבה את כל אוהביה, ותסמל את קיומה הבלתי נלאה של המשפחה, ואת כוחה של המסורת החיה, העוברת מדור לדור כמעיין שאינו פוסק.
כשהיו העוגיות המתוקות מונחות על המגש, מפיצות ניחוחות של אושר ושל חום, פתחה סוליקה שוב את המקרר והוציאה מלועו שקיות מלאות לעייפה פירות העונה.
סוליקה אחזה בפירות השונים, תאנים סגלגלות, ענבים כהים ומתוקים, אגסים בהירים וריחניים, שזיפים אדומים וגדולים, תפוחי עץ ירוקים ועסיסיים, נקטרינות סמוקות לחיים, אפרסקים לבנים ומלאי מיץ, כולם טריים ובוהקים, שצורתם וצבעם היו יצירת אמנות של הטבע, פיצוי קטן על המר שבתשעה באב. היא, שרגליה רגילות היו לצעוד בנתיבי החיים הקשים, חשה בהם את מלוא כוחה של האדמה, את נדיבותו של הטבע, ואת חשיבותה של הבריאה, בריאה שהיא תמיד מחזורית, תמיד מתחדשת.
בעדינות ובסבלנות, החלה סוליקה שוטפת כל פרי ופרי תחת זרם המים, וטיפות מים זעירות, נוצצות כאבני חן, ניתזו על ידיה עד למרפקיה, מים של טוהר.
עם כל פרי ופרי שטוהר תחת זרם המים, נדמה היה כי נפתחו שערי מחשבה עמוקים במוחה של סוליקה. מחשבותיה נדדו אל משמעותו העמוקה של תשעה באב, לא רק כיום זיכרון לחורבן שהיה בעבר הרחוק, אלא כשיקוף לחורבן הקיים גם בהווה, חורבן הלבבות, חורבן הנשמות, חורבן שנגרם לא מחרב וכידון, אלא משנאת חינם, מאותה שנאה נוראה שהרסה את בתי המקדש. סוליקה, שכל חייה היו רצופים במעשי אהבה ונתינה, חשה צביטה עמוקה בליבה, שכן ראתה כי גם היום שולטת שנאת החינם בעולם, מפרידה בין אדם לאדם, בין אח לאח, בין עם לעם, וכמעט שאין לה מזור.
"כמה קלה היא האהבה וכמה כבד הוא המשקל של השנאה," חשבה בלבה, ומילים אלו היו כתפילה חרישית, תפילה שעלתה ממעמקי נשמתה, תפילה לתיקון, תפילה לגאולה. סוליקה, שרגליה רגילות היו לצעוד בנתיבי החיים הקשים, חשה בכל זאת תקווה בלבה, תקווה קטנה אך איתנה, כי גם אם החורבן נורא הוא, הרי שיש כוח באהבת חינם לשקם ולהקים מחדש, כשם שגשם קל לאחר בצורת מרווה את האדמה, ופרחים פורחים מתוך ההריסות.
"יהי רצון שאהבת החינם שאבדה לאנשים תחזור ללבבותיהם," לחשה סוליקה, ומילים אלו היו כזמרה שקטה, זמרה של ציפייה, זמרה של תחנונים. תפילה שהשלום ישכון ביניהם, וכי הקרעים ייעלמו, והשברים יתאחו, וכי נשמת האדם תתמלא באור, אור של אהבה, אור של אחווה, אור של הבנה, כשם שהשמש מאירה את העולם כולו, ואינה מבדילה בין טוב לרע, בין צדיק לרשע, וכולם נהנים מאורה.
התפללה סוליקה בלבה על מדינת ישראל, על הארץ הקדושה שבה בחרה לחיות, ארץ שהיא לב ליבה של העולם, ארץ שידעה כל כך הרבה מלחמות וסבל, כל כך הרבה שנאה ופירוד. היא, שראתה את קשייה של המדינה בעיניה, חשה כאב עמוק, אך גם תקווה גדולה, תקווה שהשלום יגיע, שהאחדות תשרור, שרוח טובה תרחף על פני התהום, ותביא מזור לכל הכאבים.
"שישכון השלום במדינת ישראל, ותהיה נחמה לכל הנפשות הסובלות," התחננה סוליקה, ודמעות קטנות, נוצצות כאבני חן, עלו בעיניה, דמעות של צער ושל תקווה, דמעות שזרמו על לחייה הקמוטות ונפלו ארצה כטיפות גשם קטנות והפכו להיות חלק מהטוהר, חלק מהתפילה, חלק מהקדושה.
הזיכרונות והתפילות, כולם התערבבו יחד בנפשה, כנהר שוצף של מחשבות ורגשות. סוליקה, שכל חייה היו שיר ארוך ומרתק, חשה באותה שעה חיבור עמוק לכל הדורות שקדמו לה, לכל אותן נשים צדקניות שגידלו דורות של יהודים, ושימרו את להבת האמונה והמסורת בכל מחיר. היה בכך נחמה, כי למרות הכאב והצער של יום תשעה באב, נשמה חיה של אמונה ושל תקווה המשיכו לפעום בתוכה, ובמעשיה.
כשהפירות היו שטופים ומוכנים, בוהקים ורעננים, הניחה אותם סוליקה בזהירות על מגש גדול, כשהם ממתינים בסבלנות לבואם של בני המשפחה. הבית כולו, על ריחותיו וצבעיו, היה מקדש קטן, מקדש שאין בו חורבן, אלא רק בנייה, המשך וצמיחה. היא, סוליקה, שעל מפתן ביתה וליבה התמזגו זיכרונות העבר עם תקוות העתיד, חשה באותה שעה גאווה, ביודעה כי מלאכתה הושלמה, וכי היא מוכנה לקבל את בני משפחתה, ואת יום הצום, בלב שלם ובנפש נאמנה.
* עוד סיפורים מפרי עטה של עדי אביטל-רוזין תוכלו לקרוא כאן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.