שמן הוא יפה? גלגולה של תפיסת הגוף

 

"עברים" אינו שם גנאי במקרא

פרופ' יאירה אמית, אשה עבריה

במאמרו הפרובוקטיבי "העברים הוא שם גנאי במקרא", שפורסם במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ ב-ו' באלול תשע"ט (6.9.2019), טוען יגאל בן-נון שמונח זה "אינו אלא שם גנאי ל'בני ישראל' בפי זרים", ולאחר שורה של לכאורה הוכחות הוא מגיע למסקנה, ש"רק בגלגולו המודרני של המונח 'עברי' הוא נהפך ערב הקמתה של המדינה ליוקרתי ונעשה בו שימוש לתיאור התחדשות היישוב בארץ כאנטי-תיזה ליהודי הגלותי".

״עברים״ כשם גנאי במקרא

ד״ר יגאל בן-נון, המכון ללימודים גבוהים, פריס
 Ecole Pratique des Hautes Etudes 

ד״ר יגאל בן-נון

רבים משתמשים היום במונח "עברים" כשם נרדף לישראלים וליהודאים, בתקופת המקרא ולאחריה. "עברים" מופיע בכל סיפרי המקרא 34 פעמים בלבד. שם זה נעלם לחלוטין בכל תיאור תקופת המלוכה, וגם לאחריה. בתיאור התקופה הקדם-מלכותית הוא מופיע בהקשרים ספציפיים בלבד, ורק בפיהם של מצרים ופלישתים. עיון בהיקרויותיו של המונח בספריה המקראית מגלה שמונח זה אינו אלא שם גנאי ל״בני ישראל" בפי זרים. אין זכר ל״עברים״ בכל ספרי יהושע, שופטים ומלכים, גם כאשר קיימת התיחסות לבני ישראל במצרים או למלחמותיהם עם הפלישתים. אף נביא אינו מזכיר ״עברים״ והמושג נעדר בכל השירות והמזמורים. שמם של תושבי שתי הממלכות הוא כמובן ״בני ישראל״. [1]

שמשון - בין גיבור-על לגיבור כושל - מבט יונגיאני

רות נצר, פסיכולוגית, סופרת, ציירת וחוקרת ספרות וקולנוע

כל שבועיים אני הולך

להסתפר.

כל שבועיים כוחי סר ממני... 

כל שבועיים אני הולך

להסתפר

וחוזר חלילה. בלי להזכיר את מה שקורה לי עם דלילה. [ 1 ] 

אפילו מבצר: שירים מאת טובי סופר מתוך ספרו - רחובות

טובי סופר

טובי סופר. צילום:  איתי מירוז

                        ״אֲפִלּוּ מִבְצָר״ 

                שירים מאת טוּבִי סוֹפֵר מתוך "רחובות" 

"רחובות" - ספר שיריו הרביעי של המשורר טובי סופר יראה אור בקרוב בהוצאת "ספרי עיתון 77". בספר כונסו 43 שירים שכתב המשורר בחמש השנים האחרונות. הספר כולל אחרית דבר מאת ד"ר צדוק עלון. לפני הגעת הספר לחנויות הספרים, "על מקרא הוראה וחינוך" מפרסם מתוכו שירים חדשים.

לבדו ילך אדם אל בית עולמו

פרופ׳ שלום רצבי, אוניברסיטת תל אביב

וְכְבָר עוֹד אֵינוֹ

מַה שֶּׁבְּיָדַיִם

פְּרוּשׂוֹת וּבְעֵינַיִם פְּעוּרוֹת אֶל הָאַיִן,

אֶל תְּהוֹמוֹת–אַתְּ מִפַּחַד

בַלֵּילוֹת; מַרְאוֹת

מַלְאֲכֵי חַבָּלָה

וּמַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מוֹצְאִים לָשׁוֹן

לֹא לַמֵּת

לַחַי הוֹלֵךְ בַּרְחוֹב

לְתוּמוֹ

תרבות ופוליטיקה באספקלריית מועדוני התרבות, צוותא ומילוא, בראשית המדינה

 ד״ר עופר חן, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב

חגית הלפרין,  מצוותא עד מִלוא: פריחתם ושקיעתם של מועדוני התרבות 1946-1981, רסלינג, 2025, 364 עמודים 

מחקרים רבים הוקדשו לבחינת הגורמים השונים שהובילו להתערערות ההגמוניה של תנועת הפועלים הישראלית. ייחודו של הספר משתקף מהשילוב, הנדיר, בין שני היבטים המעניקים לגוון של דרמה היסטורית. האחד, בא לביטוי בעצם התייחסותה של הכותבת למגוון התמורות הנזכרות - הרעיוניות, המפלגתיות, הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות - כפי שמשתקפים מתהליך עלייתם ושקיעתם של מועדוני התרבות המפלגתיים. האחר, בעל גוון רגשי ואפילו טרגי, מוקדש לתיאור דמותם של מנהלי מועדוני התרבות, שבמידה רבה נדרשו להכריע בין המחויבות לאידיאל הרעיוני-מפלגתי לבין המחויבות לקיומו של המועדון שחייבה את התאמתו למציאות החברתית והתרבותית המשתנה.

שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כח, תשפ״ה

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

ערן ויזל, נפתלי ש׳ משל, ברוך יעקב שורץ (עורכים), שנתון למקרא ולחקר המקרא והמזרח הקדום, כח, המכון למדעי היהדות ע״ש מנדל, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלם, ירושלים תשפ״ה, 496 עמודים + xviii

על יצירתה של יערה בן-דוד

יערה בן-דוד, משוררת, אמנית קולאז'ים ומבקרת ספרות

יערה בן-דוד, מן התפוח הקדמון אל התפוח הגדול (עבודת קולז׳)

ד״ר עופר חן, פסנתרים כחולים, מיתרים שבורים: הדיאלוג הפואטי בין יערה בן-דוד לאלזה לסקר-שילר

צדוק עלון, הזדהות והַזָּרָה בשירי הספר "זמן בוורטיגו" מאת יערה בן-דוד

פסנתרים כחולים, מיתרים שבורים: הדיאלוג הפואטי בין יערה בן-דוד לאלזה לסקר-שילר

 ד״ר עופר חן, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב

פסנתרים כחולים, מיתרים שבורים: הדיאלוג הפואטי בין יערה בן-דוד לאלזה לסקר-שילר

דמותה של אלזה לסקר-שילר, ובעיקר מוטיב 'הפסנתר הכחול' (Mein blaues Klavier), משמשים מזה עשורים אחדים כאחד הסמלים החזקים של הגלות התרבותית היהודית-אירופית: זהו פסנתר שחדל מלנגן: 'שְׁבוּרָה מַעֲרֶכֶת הַפְּסַנְתֵּר עַל קְלִידָיו / [...] / אֲנִי מְבַכֶּה אֶת הַנִּפְטֶרֶת בְּכָחֹל'.[1] לא פחות מכך, זהו דימוי לכתיבה עצמה - יצירה שמנסה להישמע דרך חרכי הזמן, מתוך עיוורון, מחנק ואובדן בית: 'וְאֵינִי יוֹדַעַת אַף תָּו. // מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחֲמֹל / בְּאֹפֶל הַמַּרְתֵּף הוּא נִצָּב'.[2]