ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
כי יש תקווה |
פתיחות הן צורך קיומי לטקסטים. כמו שצמח זקוק לחרקים כדי שיאבקוהו ויאפשרו את המשכיותו הביולוגית כך טקסט זקוק לקוראים כדי שימשיכו את חייו הספרותיים. הצמח, המשולל ניידות, שולח לאוויר מלכודות אהבה בדמות פרחים, שבצבעיהם המרהיבים, בצורתם, בריחם ובטעמם, מושכים אליו את החרקים הניידים; והטקסט הכתוב, שהוא נתון וקבוע, מצמיח מלכודות צוף בדמות פתיחות, שנועדו לפתות את הקוראים המזדמנים להכנס לעולמו ולהפרותו. שכן הטקסט נעור לחיים רק כשיש קורא הבא אליו ומביא אליו מעצמו: מנסיון חייו, מתקוותיו, מפחדיו, מידיעותיו על העולם, וממושגי זמנו ומקומו. תהליך הקריאה הוא דיאלוג אינטימי המתפתח בין הטקסט לבין הקוראים בו, ותפקיד הפתיחה להבטיח שניצני הדיאלוג שהציצו עם המפגש הראשון עם הטקסט, יתפתחו למפגש של ממש בין עולמו של הקורא לבין עולמו של הטקסט. יוצא מזה שהרבה תלוי בפתיחה. בכוחה לחרוץ את גורלו של הטקסט לחסד או לשבט, לחיים ספרותיים או לקיום נמושי בתהומות הנשייה.