׳ועץ חניתו כמנור ארגים׳ - הצעה פרשנית חדשה

עידו גרפינקל, מורה דרך המתמחה בסיורים מקראיים, בוגר החוג למקרא באוניברסיטה העברית

David gegen Goliath, Fugel

"וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים"?* 

מבוא 

קרב עמק האלה המסופר בשמ"א יז הוא אחד הסיפורים הידועים ביותר במקרא - דוד הצעיר מתמודד בדו-קרב מול הענק גלית הפלשתי והורג אותו. במאמר זה אשווה בין הסיפור הידוע, הארוך והמפורט ובין המסורת האלטרנטיבית, הקצרה והעלומה, הנמצאת בשמ"ב כא 19. בסוף ספר שמואל מופיעים ארבעה סיפורים קצרים על קרבות שניהלו דוד המלך ועבדיו נגד הפלשתים, אשר במהלכם הכו ארבעה גיבורים ישראלים את ארבעת "ילידי הרפה". לפי מסורת זו מי שהכה את גלית היה אדם בשם אלחנן בן יערי אורגים, שהיה, כמו דוד עצמו, מבית לחם. המסורת מהדהדת גם בספר דברי הימים (דה"א כ 5).   

במאמרי אתמקד במונח "מנור אורגים”, שמופיע במקרא בשמ״א יז 7; שמ״ב כא 19; דה״א יא 23; ו-כ 5, שהוא להערכתי המפתח להבנת המסורת. עד כה היה מקובל במחקר להבין את הצירוף הזה כדימוי לחניתו של גלית הפלשתי, כפי שמשתמע מהכתוב בשמ"א יז 7. אציע כאן הצעה אחרת, הקושרת את תיאור הכלי הזה לאותו אלחנן בן יערי. אני סבור כי יש לראות במנור האורגים את כלי הנשק המאולתר של אלחנן, שבעת צרה הביא לתשועה גדולה. זאת בדומה לכלי עבודה ולכלי בית אחרים ששימשו ככלי נשק מאולתרים על פי מסורות שונות במקרא. 
  

עידו גרפינקל

שימוש בנשק מאולתר  

בתקופת השופטים וראשית ימי המלוכה (מאות 10-12 לפנה"ס) מתוארים הלוחמים הישראלים כבעלי כלי נשק נחותים מאלה של הפלשתים (כמסופר בשמ"א יג 19). לפעמים כלי נשק אלה היו רק כלי עבודה או כלי בית שניתן היה לאחוז בהם באותו רגע, לפני היציאה לקרב. לשימוש בכלי עבודה סטנדרטיים, שכלל אינם מיועדים לשמש כנשק מלכתחילה, אקרא מעתה "כלי נשק מאולתרים". בסיפורי המקרא, לרוב, אין מדובר רק בגיבור שעשה בשימוש בכלי נשק נחות למטרות מלחמה, אלא גם בתוצאות העל-טבעית שהוא מסוגל ליצר בעזרת כלי עלוב זה. כך למשל נכללים כאן שמגר בן ענת המשתמש במלמד הבקר, יעל, אשת חבר הקיני המשתמשת ביתד האוהל, שמשון המשתמש בלחי של חמור ובניהו בן יהוידע המשתמש בשבט.

וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו

ולעומת כל הדוגמאות שהבאתי לעיל, גלית הפלשתי מתואר כחמוש מכף רגל ועד ראש: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת: וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת: וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו: וחץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו" (שמ"א יז 4 -7). יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן סיכמו את תיאור גלית באומרם: "איש זה נראה כמחסן מהלך של נשק, כמכונת מלחמה יותר מאשר כבן אדם".[1]  

כלי נשקו של גלית, הלוחם הפלשתי, העסיקו הרבה מאוד חוקרים שכתבו מגוון פרשנויות שונות אודותיהם. בכוונתי להציג כמה ממחקרים אלה רק כדי להדגים ולהדגיש איזה מקום חשוב קנה לעצמו תיאור זה בחקר המקרא המודרני. אני סבור כי תיאורו של גלית, ללא קשר לשאלה אם הוא מציאותי או דמיוני, נועד בסופו של דבר, להציגו כגדול וכמפחיד במיוחד. הענק הפלשתי מגלם את דמות הבריון: רשע, אכזר ומצויד היטב למלחמה. שאול המלך מעיד עליו: "וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו" (שמ"א יז 33). כך העצמתו של גוליית מדגישה את הישגו של דוד. 

ארבעת ילידי הרפה (וגלית אחד)

1. מסורת אלטרנטיבית

ישנה מסורת אלטרנטיבית לסיפור קרב עמק האלה, בשמ"ב כא. מסורת זו נמצאת בסוף ספר שמואל, בחלק המכונה הנספח (שמ"ב כ-כה). הנספח מכיל רשימות פקידים, מעשיות קצרות, פרקי שירה ועוד, וגם מסורת אודות ארבעה קרבות בין ישראל ופלשתים שאותם ניהל דוד (כ"א 15-21). בכל קרב מסופר כיצד גיבור ישראלי הרג גיבור פלשתי. במסגרת הזו מופיע גם הכתוב: "וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים" (שם, פסוק 19). המילים "גלית" ו"וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים" מקפיצים אותנו ישר לשמ"א יז, שם קראנו תיאור זה לראשונה: "וחץ[2] חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים" (שמ"א יז). ברור שיש סתירה בין סיפור דוד וגלית לבין סיפור אלחנן וגלית ששניהם מדברים על הכאתו של לוחם פלשתי שמוצאו מגת. 

הסתירה הזו עוררה כבר את פרשני המקרא המסורתיים לחפש פתרון. הפתרון  הנפוץ ביותר הוא יצירת הרמוניזציה באמצעות זיהוי אלחנן עם דוד. גישה זו משתקפת בתרגום יונתן לנביאים: "והות עֹוד קרבא בגֹוב עם פלשתאי וקטל דוד בר ישי מחי פרֹוכת בית מקדשא דמבית לחם ית גלית גתָאה ואעא דמּורניתיּה כַאכסן דגרדאין.” = "ויהי עוד קרב בגוב עם הפלשתים, והרג דוד בן ישי אורג פרוכת בית המקדש מבית לחם, את גלית הגתי".[3] ואצל רש"י: "אלחנן-דוד, בן יערי אורגים, שהיו משפחתו אורגים פרוכת למקדש הקרוי יער".[4]

גישה זו מקובלת גם כיום בזרם המסורתי יותר במחקר. למשל, משה גרסיאל טוען כי אין מדובר על מסורות סותרות, ושיש לראות את "אלחנן בן יערי אורגים" כשם נעוריו של דוד בן ישי. העובדה ששניהם מוצאם מבית לחם מחזקת לכאורה את טענתו. במאמרו אומר גרסיאל: "נמצאנו למדים איפה שהגיבור הישראלי באפיזודה השלישית, שהכה את גלית הפלשתי, אינו אלא אלחנן=דוד בן ישי בית הלחמי".[5] זקוביץ' ושנאן, לעומת זאת, דוגלים בגישה ביקורתית יותר. הם סבורים כי הניצחון על גלית הגתי יוחס תחילה לאלחנן, גיבור אלמוני יחסית, ורק אחר כך הועבר לדוד עצמו. והם מסבירים: 

"דמויות מרכזיות הן ככוכבים בעלי מסה גדולה, אשר כוח המשיכה שלהם מביא אליהם עצמים דלי מסה. סיפורים שלראשונה סופרו על דמויות שוליות מצטרפים בשלב משני למסת הסיפורים המסופרת על דמות המרכזית... סיפור הריגת גלית אל דמותו אדירת המימדים של דוד".[6] 

גרסיאל קושר בין אמם (או אביהם?) של ארבעת בני הרפה למילה "רפאים" הנזכרת בשמות חלק מהפלשתים בספר דברי הימים, משום זיהוים כבעלי מידות ענקיות. הוא מציע את ההקשר הבא: הרפה=רפאים=ענקים, וזאת בשל הכתוב על עוג מלך הבשן" כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל... תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ" (דב' ג 11); וגם בשל הכתוב על השמדת הענקים בימי יהושע, בכל הארץ מלבד בערי הפלשתים: וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת-הָעֲנָקִים מִן-הָהָר....: לֹא-נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרו (יהושע יא 22-21). מקובל לחשוב כי ארבעת ילידי הרפה ענקים היו, אולם הדבר אינו נאמר במפורש בכתובים. הקשר היחיד בין ענקים ובני הרפה שאני יכול לעמוד עליו, הוא קשור אסוציאטיבי לגובהו יוצר הדופן של גלית "גובהו שש אמות וזרת" (שמ"א יז 4) ולמספר אצבעותיו (פולידקטיליה) של איש מדון בן הרפה, שש בכל יד ו רגל (שמ"ב כא 20). 

עתה יש לראות כיצד משתלב סיפור אלחנן בן יערי אורגים בשמ"ב כא. ראשית כל דוד מתואר בו כמלך זקן, היוצא בראש צבאו לקרב, אך למעשה הוא עייף מכדי להילחם. זהו ניגוד מוחלט לדוד הנער הצעיר של שמ"א יז, המסוגל להביס את אויבו ולהושיע את ישראל. כאשר הוא כבר אינו יכול לתפקד, הוא מותקף על ידי אויב פלשתי, המזוהה בשם ישבי בנוב, אחד מארבעת ילידי הרפה, המנסה להכותו למוות. עליו נאמר "וּמִשְׁקַל קֵינוֹ[7] שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד" (שם, פסוק 16).  

דוד מוצג כחסר ישע בנקודה זו, ויתכן כי היה מוצא את מותו, לולי עזרתו של אבישי בן צרויה אשר הכה והמית את הפלשתי. בעקבות האירוע מסופר כי: "אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל” (שם, פסוק 17). כך למעשה קרב זה נגד הפלשתים, איננו הופעת הבכורה של דוד בשדה הקרב, אלא הופעת הפרידה שלו. אין המלך יכול עוד למלא את התפקיד שאותו דרש העם "וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמ"א ח 20). גם זוהי סתירה מוחלטת למסורת של שמ"א יז. שמו של הפלשתי, בפרשה קצרה זו, "ישבי בנוב", הוא מוזר ביותר, ומופיע על פי גרסת הכתיב כ"ישבו בנוב". סביר להניח כי אין זה שמו של הפלשתי, אלא תיאור מצב. דוד ועבדיו, לאחר שיצאו למלחמה ודוד עייף, ישבו בנוב: "יתכן כי היסוד "בנוב" אינו חלק משמו של הפלשתי, אלה תיאור מקום. יתכן גם שהטקסט פגום, וחסרות בו מילים. הצעת קריאה: וַיָּעַף דָּוִד וישבו בְּנֹב: [שם חסר] אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה, ... וַיֹּאמֶר, לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד". [8]

פירוש זה מסתדר יפה עם ציון שם המקום - נוב. בהמשך מסופר אודות שלוש מלחמות נוספות עם פלשתים, וגם בהן מוזכר שם מקום: בגוב, בגת ובדה"א כ 4 גם בגזר. במלחמות אלה נהרגים שלושת ילידיה האחרים של הרפה: סף, גלית, ואיש מדון בעל 24 האצבעות, המחרף את ישראל. המסורת מציינת גם את שמות שלושת הגיבורים שהכו אותם: סבכי, אלחנן ויהונתן. 

1. ממה מורכב תיאורו של גלית?

ראשית כל נבחן את השם גלית: בסיפור הקרב מופיע השם רק פעמיים, ובכל יתר הפעמים הוא מכונה פשוט הפלשתי. השם גלית יופיע שוב בסיפור החרב בנוב (שמ"א כ"א) וכן בסיפור הקרבות עם ילידי הרפה בשמ"א ודה"א. האם היה גלית שם פלשתי נפוץ? רמז לכך היא אולי תגלית ארכיאולוגית שנמצאה בתל צפית,[9] המזוהה עם גת הפלשתית. בחפירות של אהרון מאיר נתגלה חרס ועליו כתובת בכתב פרוטו-כנעני עם השם "אלית" (Alyat). מאיר מזהה שם זה כגלית, וטוען ש"חוקרים רבים מציעים כי השם גלית אינו שמי, כי אם הודו-אירופי, וכי דמיון אטימולוגי רב ניתן לראות בינו ובין אלאייאטס, מלך לידיה (בשנים 560-610 לפנה"ס)".[10] הייתכן שגלית הוא שם סטריאוטיפי של לוחם פלשתי, ולכן הודבק לגיבור הפלשתי שהיה אנונימי בגרסה קדומה יותר של הסיפור?

בתיאורו המפורט של גלית בשמ"א י"ז מופיעים חמישה מרכיבים שונים, ויש לשים לב כי הם לקוחים כולם מסיפורי גיבורי דוד ומלחמתם בארבעת ילידי הרפה בשמ"ב כג (טבלה 1).  ניתן לראות כי מרבית התיאור של גלית ומעשיו בשמ"א יז הם למעשה שכתוב של המסורת שנמצאת בשמ"ב. כך גם תיאור מנור האורגים לקוח  מתוך שמ"ב כא והוכנס לשמ"א יז. 

טבלה 1: תיאור ארבעת הלוחמים הפלשתיים בשמ"ב כא והשוואתם לתיאור גלית בשמ"א יז

ועֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים

1. מהו מנור האורגים?

למה התכוון המחבר כשהשתמש בדימוי "כִּמְנוֹר אֹרְגִים"? יגאל ידין דן לעומק בסוגיה זו במאמרו "חניתו של גלית ומנור אורגים", אשר מתחלק לשני חלקים. בחלק הראשון הוא מנסה להבין מהו בדיוק מנור האורגים, ובוחן מספר דגמים של נולים מסורתיים, שחלקם עדיין בשימוש בחברה הבדואית. הוא מנסה גם לאתר מבחינה אטימולוגית את גלגול המילה העברית הקדומה עם מילה ערבית מודרנית: הצעת הזיהוי של מנור האורגים עם מוט הניר מתאשרת, לדעתי, על ידי העובדה, שמוט זה עדיין מכונה בפי חלק מהאורגים הערבים (במיוחד בקרב שבטי הבדואים) בשם "מניר". מונח זה, שהוא קרוב ביותר בצורתו - מכל המונחים הטכניים לענייני אריגה - למנור. כל החוקרים ראו בהשוואה "כמנור אורגים" רמז לגודלה של החנית, ועל כן לא יכלו לזהות את המנור עם "מוט הניר", שאינו גדול במיוחד, או הכבד ביותר בחלקי הנול..... מתוך זיהוי המנור עם מוט הניר מגיעים אנו בהכרח לכלל מסקנה, שההשוואה "ועץ חניתו כמנור אורגים" מרמזת על צורתו ומראהו של עץ החנית.[11]

  מתוך ידין, "חניתו של גלית ומנור אורגים".

בחלק השני של המאמר ידין מנסה להבין מדוע פריט זה רלוונטי לתיאור חנית מפחידה במיוחד. מסקנתו היא שסביב המנור בנול קשורות לולאות. ההשוואה בין המנור לחנית, נובע מכך שקיים דגם של חנית, שמטילים אותה למרחק, בעזרת לולאות דומות לאלה של המנור. ידין מציעה לזהות חנית זו עם חנית ה-Amentun, שפירושה לולאה בלטינית. אליה הוא קובע: "חוט הלולאה שימש למטרות שונות. קודם כל סייע להטלת החנית תוך תנועה סיבובית-סלילית מסביב לצידה. פעולה זו לא זו בלבד ששמרה על כיוון הטלתה של החנית (בדומה לפעולת סלילי קנה-הרובה על הקליע), אלא אף הגדילה את כוח תנופתה וחדירתה". [12]

גרסיאל עונה לידין בדברים הבאים: קיימים מספר פגמים בהצעתו החדשנית של ידין: ספק רב אם נתכוון גלית להטיל את החנית ביריבו בטווח רחוק. הטלת חנית, עוד יותר מאשר חץ או אבן-קלע, איננה יעילה דייה בקרב של לוחם בודד מול לוחם בודד בטווח בינוני, שכן תנועת הגוף, הקודמת לפעולת ההטלה, נצפית על-ידי היריב; ואילו החנית עצמה היא עצם ארוך ומעופה אינו מהיר במיוחד. היריב יכול להבחין בכיוון מעופה ולחמוק ממנה. [13]

אני מקבל את פירושו של ידין אודות משמעות המילה, והחלק בנול אליו מתייחס הכתוב. אך אני שולל מכל וכל את התיאוריה שמדובר בחנית שמטילים למרחקים. לדעתי מנור האורגים אינו כינוי נרדף לחנית הטלה. יותר סביר בעיני כי הוא עוד כלי עבודה סטנדרטי, כמו מלמד הבקר, או השבט, שניתן היה בעת חירום להסב אותו גם לכלי מלחמה מאולתר. 

1. חניתו של מי? של גלית או של אלחנן? 

אני סבור כי יש לפרש את המילים וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים, כמתייחסים לכלי נשקו של אלחנן בן יערי אורגים, ולא של גלית גתי. זאת מכיוון שניתוח ספרותי של המסורות על אודות הלחימה בפלישתים בנויות בדגם ברור, החוזר על עצמו. בסיפורים אלה מתואר אירוע בו אדם מסוים ביצע תקיפה כנגד אדם אחר או קבוצה אחרת. הצבתי אותם בטבלה הבאה. 

טבלה 2: תיאור כלי נשק במסורת המקראית, ולמי היה שייך.

כעת ניתן לראות בבירור כי ציון כלי הנשק מתייחס תמיד לנשקו של התוקף ולא של המותקף, להוציא מקרה אלחנן וגלית הגתי. האם יתכן כי רק במקרה זה מצוין נשקו של גלית המותקף, ולא של אלחנן עצמו? אני סבור כי הנאמר "וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים" מתייחס לכלי נשקו של התוקף, כמו שמובן לנו מאליו מיתר הדוגמאות. 

מסקנה זו מציבה את אלחנן בשורה אחת של מושיעים אשר אחזו נשק מאולתר, יחד עם שמגר בן ענת, שמשון הגיבור ועוד. העובדה שהוא מכונה אלחנן בן יערי אורגים מחזקת גם היא את הטענה, כיוון שהגיוני שכלי הנשק של אדם, המגיע ממשפחת אורגים, ואולי אף היה אורג בעצמו, היה חנית מאולתרת שהעץ שבה היה במקורו מנור אורגים. מוטיב הנשק המאולתר חוזר על עצמו גם בסיפור דוד וגוליית, כאשר דוד משתמש בקלע הרועים שבתרמילו. 

1. כיצד הפך מנור האורגים מעץ חניתו של אלחנן בן יערי לחץ חניתו של גלית הגתי?

אני סבור, כאמור, כי כאשר נכתב תיאורו של גלית, הענק הפלשתי בשמ"א יז, נעשה שימוש במרכיבים שונים מסיפורי ילידי הרפה. כך גם מנור האורגים נכנס לתיאור כלי נשקו. אלא שקיים שינוי קטן, אך משמעותי מאוד בתיאור: המילה עץ במסורת אלחנן, הוחלפה במילה חץ במסורת קרב עמק האלה, אף שגם שם הקרי הוא "עץ", ורק הכתיב הוא "חץ". טוב, וסיגל מציגים מקרה זה כשיבוש נוסח, כטעות הנובעת מדמיון פונטי. ח' וע' גרוניות מתחלפות. הם מציגים דוגמאות של שוני בקרי וכתיב, באשר למילה.[14]

אולם לדעתי לא מדובר בשיבוש, אלא בשינוי מכוון. שינוי קטן זה, משנה גם את ההקשר הכללי. אין זה עוד עץ החנית הפשוט מכלי עבודתו של אלחנן, שבשעת צרה הפך את מנור האורגים לנשק מאולתר. כעת זהו חץ החנית של גלית הפלשתי. לגבי חץ זה, שהוא כלי מלחמה תקין ומעולה, מצוין אף שמשקל הלהב שבקצהו הוא שש מאות שקלים ברזל. לדעתי זוהי עוד עדות לשינוי במרכיב הנשק המאולתר (מנור האורגים), על מנת שיתאים יותר לתיאור המפחיד של מכונת המלחמה הפלשתית. אותו ניצחון שסלל את דרכו של דוד לכס המלוכה, וליסוד שושלת שתמלוך על יהודה בירושלים למשך כ-400 שנה. 

לסיום

א. סיפור קרב עמק האלה, שהוא סיפור הגדולה החשוב ביותר של דוד המלך, ובא במחרוזת הסיפורים על ראשית דרכו, הוא מאוחר.[15] ניתן לראות זאת על ידי קשר אינטר-טקסטואלי עם סיפורים מאוחרים נוספים במקרא. הסיפור מיועד להציג את דוד הצעיר במלוא גבורתו, אל מול שאול המבוגר ממנו, שה׳ מאס בו, וכבר אינו מצליח לעמוד במשימות הקשות שהמלוכה דורשת ממנו. 

ב. תיאורו הארוך של גלית בשמ"א יז, אינו תיאור אובייקטיבי/ריאליסטי של לוחם בשדה הקרב, אלה מושתת על תיאורי הדמויות שבשמ"ב כא, ובנוי ממנו חלקים, חלקים. גלית מכיל את כל המאפיינים המפחידים של ילידי הרפה. דוד, לעומת זאת, מוצג בפשטות, שכן מאפייניו לקוחים מתיאורם של לוחמי הגרילה הישראלים: מצד אחד בנשק מאולתר, שכלל לא אמור היה לשמש נשק מלכתחילה, ומצד שני הוא מסוגל לחולל איתו מעשי תשואה על אנושיים.

ג. "ועץ חניתו כמנור אורגים"- בתיאור בשמ"ב כ"א 19, הוא תיאור נשקו של התוקף - אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי, ולא של המותקף, גלית הגתי, כפי שנהוג לחשוב. שימוש במנור אורגים, ככלי נשק, הוא אלתור, כמו גם מלמד הבקר, יתד האוהל, לחי החמור, והשבט, הנזכרים בסיפורים אחרים אודות הגיבורים במקרא, בתקופת השופטים וראשית המלוכה. תיאור הנשק מאולתר הפך במהלך העתקת הטקסט ושכתובו במסגרת קרב עמק האלה, לחלק מתיאור נשקו של גלית. בעקבות שינוי זה, והיותו של שמ"א יז סיפור מרכזי וחשוב יותר, נדד מנור האורגים מאלחנן לגלית. הקשר נעשה ברור עוד יותר בשל שמו של אלחנן: "בן יערי אורגים" ומין מנור האורגים שהיה כלי העבודה שלו במלחת האריגה היומיומית. 

הערות:

1. זקוביץ' ושנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 190.
2. חץ בכתיב, עץ בקריא.
3. זקוביץ' ושנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 193.
4. זקוביץ' ושנאן, שם, שם. 
5. גרסיאל, "ארבעת בני הרפאים", עמ' 54. 
6. זקוביץ' ושנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, עמ' 193.
7. קדרי, מילון, הערך: קין. המילה קין פירושה חנית.
8. איסר, חרב גלית, עמ' 35. 
9. הממוקמת במורד עמק האלה, במרחק 12 ק"מ בלבד מהמקום בו התרחש קרב עמק האלה, בין שוכה ועזקה באפס דמים (שמ"א י"ז א).
10. מאיר ושות', חפירות תל צפית. עמ' 57. 
11. ידין, "חניתו של גלית ומנור אורגים", עמ' 71. 
12. ידין, שם, עמ' 73.
13. גרסיאל, "יסודות של היסטוריה וריאליה", עמ' 309. 
14. טוב וסיגל, ביקורת נוסח, עמ' 64. 
15. רופא, מלחמת דוד בגלית : אגדה, תיאולוגיה ואסכאטולוגיה. 

מקורות: 

• איסר, חרב גלית - 
•  S. Isser, The Sword of Goliath: David in Heroic Literature. Atlanta, 2003.
• גרסיאל, "ארבעת בני הרפאים" – מ' גרסיאל, "ארבעת בני הרפאים שנפלו בידי דוד ועבדיו", בית מקרא נ"ד (תשס"ט), עמ' 39-61
• גרסיאל, "יסודות של היסטוריה וריאליה" – מ' גרסיאל, "יסודות של היסטוריה וריאליה בתיאור בעמק האלה וקרב דוד וגלית (שמ"א יז)", בית מקרא מ"א (תשנ"ו), עמ' 293-316.  
• זקוביץ' ושנאן, לא כך כתוב בתנ"ך – י' זקוביץ וא' שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, ת"א: 2004
• טוב וסיגל, ביקורת נוסח  - ע' טוב ומ' סיגל, נוסח המקרא-לקט מקורות, ירושלים, 2002.
• ידין, "חניתו של גלית ומנור אורגים" – י' ידין, "חניתו של גלית ומנור אורגים", ארץ-ישראל ד' (תשט"ו), עמ' 68-73.
• מאיר ושות', חפירות תל צפית – A.M. Maeir, S.J. Wimmer, A. Zukermann, and A Demsky, “A late Iron Age I\Early Iron age II Old Canaanite Inscription from Tell es-Safi\Gath, Israel: Palaeography, Dating, and Historical-Cultural Significance”, Bulletin of the American Schools of Oriental 351 (2008), pp. 39-71
• רופא, מלחמת דוד בגלית : אגדה, תיאולוגיה ואסכאטולוגיה – א' רופא, "מלחמת דוד בגלית:  אגדה, תיאולוגיה ואסכאטולוגיה", אשל באר שבע ג (תשמ"ו) עמ' 55-89.  

*המאמר הוא פיתוח של עבודה סמינריונית שנכתבה  בקורס של ד״ר לאה מזור, "אומנות הסיפור במקרא", בשנת 2013