אכן, הספר אלים: ״בשבחי הבדידות״ של ערן ויזל

ד״ר נפתלי משל, האוניברסיטה העברית

ידיעות—ספרי חמד

רומן הביכורים של ערן ויזל, בשבחי הבדידות (ידיעות—ספרי חמד, 2016) הוא רומן מטלטל. עוד לפני שרכשתי אותו, המלצתי עליו לאחותי, שקנתה אותו מיד (אקדמון, 98 ש"ח, שווה כל שקל) ומסרה אותו לידיי כעבור שלושה ימים ושלושים עמודים. הספר אלים מדי ואינו לטעמה. נטלתי את הספר מידיה בשתיקה. אני אוחז ביהלום, זאת ידעתי—אף לפני שהתחלתי לקרוא.

אכן, הספר אלים: תארו לעצמכם מפגש בין האלימות-לשם-אלימות בסגנון טַרַנְטינו עם דמות שפופה מאחת הפינות האזוטריות של מדעי היהדות, בסגנון "הערת שוליים." עם זאת, מצאתי שאני מתחלחל פחות מן האלימות הפיזית מאשר מן המועקה הנפשית שהשרה עליי המפגש פנים-אל-פנים עם האנטי-גיבור. 

אורי, או "קפטן אורי" כפי שהוא מכונה לפעמים בפי הדמויות הלועגות לו, הגיע לניו-יורק על מנת לבצע מחקר סוג ג' באחת הספריות בעיר, ונקלע במקרה למערבולת של פשע וביוּן. אורי עלול לחשוב שמר גורלו נעוץ במערך קפקאי מורכב ובלתי-ידוע; אך בספרו של ויזל יד המקרה חזקה מכל יד מכוונת והסבל אינו עמום ואינו נעוץ בבירוקרטיה פקידותית—הכאב חד ומיידי, והוא מורכב מאגרופים, דרכונים גנובים, בגדים צואים, שיניים, אכוהול ודם. 

בקריאה נדיבה מאד (מאד; מפאת הגילוי הנאות, אגלה שהמחבר הוא ידידי הטוב) קפטן אורי הוא מעין הנסיך הַמְלֶט. אלא שהַמְלֶט מתקשה להביא את עצמו לכדי מעשה מפני שהוא כבול בתוך סבך של משא ומתן פנימי, אינטיליגנציה משתקת ומורכבות נפשית—ולקפטן אורי לא יעמוד שום תירוץ מהתירוצים הללו. עם זאת, כמו המלט, היודע לגלות תושיית-קרב, להיאבק בשודדי-ים ולקפוץ לספינתם בעיצומו של קרב ימי (מערכה ד', תמונה ו'), גם קפטן אורי מגלה תעצומות-נפש וגבורה—אם אפשר להשתמש במונחים אלה ביחס ליצור הנאלח המזדחל על גחונו, מדמם בין דפי הספר. כך הופך אנטי-גיבורנו, צעד אחר צעד וכמעט במקרה, מחוקר אפרורי של כתבי-יד יהודיים שאין לו בהם חפץ ללוחם יעיל וקטלני בשירות המוסד—וכל זאת מבלי שהוא מודע לתהליך העובר עליו. 

קראתי את הספר בשקיקה בשבת אחת. התענוג הגדול ביותר הוא ההתוודעות לשליטה המופלאה של ויזל בשפה העברית. מי שאינו מוכן להתענות בפגיעותיו ובחיציו של הרומן כולו, מוזמן לטעום מלשונה של השירה הפותחת את הספר, שני עמודים שלמים שהם כעין found poetry—פיסת שירה הלקוחה כמעט כ"גזור והדבק" מן הפרוזה שבגוף הסיפור, כאשר אורי נזכר בעבודת הסמינר של תלמידה מבריקה: 

עִם בּוֹא הַקַּיִץ הִצְטַבְּרוּ בְּחַדְרִי

עֲבוֹדוֹת סֵמִינָר שֶׁל תַּלְמִידַי.

טִפְטוּף עוֹיֵן שֶׁל עֲשְׂרוֹת עַמּוּדֵי דְּפוּס. 

חֲסַר חַיִּים נָעַצְתִּי בָּהֶן עֵינַיִם. 

עֲבוֹדָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף. 

אֲנִי אוֹחֵז בְּיַהֲלוֹם, זֹאת יָדַעְתִּי 

אַף לִפְנֵי שֶׁהִתְחַלְתִּי לִקְרֹא.

פְּתָחְתִּיהָ בָּעַמּוּד הָאַחֲרוֹן: 

לֹא הָיָה זֵכֶר לִשְׁמִי בָּרְשִׁימָה הַבִּיבְּלִיּוֹגְרַפִית.

….

תָּם הַקַּיִץ. שְׁנַת לִמּוּדִים חֲדָשָׁה הֵחֵלָּה. 

אֵינֶנָּהּ. 

לֹא כָּל שִׁעוּרַי חַלָּשִׁים. 

לַסִּפְרִיָּה אֵינִי הוֹלֵךְ עוֹד.

מֵעֵת לְעֵת אֲנִי מוֹצִיא אֶת עֲבוֹדָתָהּ מִמְּגֵרַת שׁוּלְחָנִי. 

הַאִם אֶעֱשֶׂה בָּהּ שִׁמּוּשׁ?

עוֹד נוֹתַר לְהַמְתִּין וְלִרְאוֹת מָתַי. וּלְאֵיזֶה כְּתָב עֵת.

וְעַד כַּמָּה גָּרוּעַ אָחוּשׁ כְּשֶׁיְּבָרְכוּנִי עַל הֶשֵּׂגִי זֶה,

אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל שְׁתִיקָה.

* את השיר, מאמרי האחרון, תוכלו לקרוא במלואו כאן.  

===

הספר זכה בפרס ע״ש אהרון אשמן ליצירה המוגשת בעילום שם בתחום הסיפורת בשנת 2015. ד״ר ערן ויזל הוא מרצה למקרא באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחקריו עוסקים בפרשנות המקרא היהודית לדורותיה עם דגש על פרשנות המקרא בימי הביניים. 

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ז 2017