יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות
 |
| יצחק מאיר |
כל מקום שיש בו חבורה, חבורה משליטה בו חוקים, מקבלת על עצמה לאכוף אותם, ומודיעה מראש, מעשה הרתעה, כי העובר יישא עונשו והשומר יתוגמל. כל חבורה , בכל תרבות, מונה את העברות על החוק על פי סדר שנראה בעיניה כסולם החומרה, ומציבה כנגד כל אחת מהנה ענישה הראויה לה, ענישה קלה לעברה קלה, כבדה לעברה קשה, אולטימטיבית לעברה שאין עליה כפרה. אבל מעשה פלא, שומרי החוק - אין כל חבורה מציבה לפניהם סולם של גמול על פי כל מעשה ומעשה, גם מפני ששמירה על החוק אינה מעשה ברירה בין חוק ראוי לחוק ראוי יותר, וגם מפני שאין גומלים על מה שמתוקן מכל מקום כי זה כל האדם המתוקן.
ברוח זאת אומר הרמב"ם בפרושו למסכת אבות (הקדמה לפרק ב') כי התורה , על תרי"ג מצוותיה, "...ממנה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אמנם מצוות לא תעשה, הנה ביאר הכתוב העונש על כל אחת מהן, (ברוב רובן), וחייב בקצתן מיתות, ובקצת כרת, ומיתה בידי שמים, ומלקות, וידענו מן העונשים מצוות לא תעשה כולן, מה מהן איסורו חמור ומה מהן למטה מזה... ... ומאלה המדרגות נדע גודל החטא וקוטנו והן שמונה מדרגות" (סקילה בראש ,עבור בחייב כרת ומיתה בידי שמים ועד ללאוין שאין לוקין עליהם) אבל מצוות עשה - לא נתבאר שכר כל אחת מהן מהו אצל ה', עד שנדע מה מהן יותר חשוב ומה מהן למטה מזה, אלא ציווה לעשות מעשה פלוני ופלוני, ולא ייודע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל ה', ולפיכך ראוי להשתדל בכולן" . המשתמע מכך, אומר הרמב"ם, כי אי אפשר לו לאדם להניח מצווה שהוא עוסק בה כדי לקיים גדולה הימנה, מפני ש "לא נתבאר שכר כל אחת מהן מהו אצל ה', עד שנדע מה מהן יותר חשוב ומה מהן למטה מזה. ומפני זה העיקר אמרו: 'העוסק במצווה פטור מן המצווה'... רצונו לומר, אם הזדמן לך מעשה מצוה, אל תעבור ממנו ותניחנו כדי לעשות מצוה אחרת".
תובנה זאת אינה מובנה מאליה, כי הסנטימנט האנושי הוא כי יש גם יש מצוות קלות ויש גם יש גדולות, כגון מצוות כיבוד אם ואב שהיא גדולה ומצווים עליה כל רגע מחיי ההורים ואפילו אחרי מותם, ואל מולה מצוות שילוח הקן שהיא קלה יחסית, וקיומה כהרף עין מזדמן. ואמנם, חרף מה שאמר הרמב"ם, בשתיהן מונה הכתוב גמול -אריכות ימים - גמול בפרישה רחבה, שאינה מדודה על פי גודלה או קוטנה של המצווה. "כַּבֵּ֥ד אֶת אָבִ֖יךָ וְאֶת אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ" (שמות כ',י"ב) ובדומה השנייה, "שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת הָאֵ֔ם וְאֶת הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים" (דברים כ"ב,ז') . על פי הגמול, שתיהן שוות, כיבוד אב - אריכות ימים, שילוח הקן - אריכות ימים, להוציא ירושת הארץ האמורה בכיבוד אב ואינה אמורה בשילוח הקן. אם יש שוויון בגמול, מניחה החוכמה שיש שוויון בערך המעשה, אבל איה האדם המצוי היכול להעלות על הדעת כי ידחה קיום מצוות כיבוד אביו או אמו מפני שבאותה שעה הוא עסוק במצוות שילוח הקן?
עיון בנאמר במסכת מגילה דף ג', מאשר, אפילו על דעת חכמים, כי אין הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" הרמטי. "רב יהודה, אמר רב: כוהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן וישראל במעמדן - כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה"! יש אם כן שעה בה קריאת מגילה - שאינה אלא חלק מכ"ד ספרי התורה והנביאים והכתובים - במעמד שיש בו פרסום נס מובחר, דוחה את התורה כולה. ה'קל וחומר' הוא בלתי נמנע. אם קיום מצוות מגילה דוחה מצוות תלמוד תורה, הלא דין הוא שאם באה לידו של אדם מצווה של הצלת נפש, ובאותה שעה הוא עוסק בקיום מצווה אחרת, כגון, למשל, " כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ" (דברים כ"ב,ח') , הוא לא יהיה מסוגל ללחוש לעצמו דברי הרמב"ם ".. אם הזדמן לך מעשה מצוה, אל תעבור ממנו ותניחנו כדי לעשות מצוה אחרת" והוא ימשיך במעקה ויפטור עצמו מהצלת נפשות. איזה אדם יהיה זה אם כך יעשה ....
הרמב"ם בתבונתו מרחיק עצמו מלהעמיד את הדברים על דילמות חותכות כל כך. באותה הקדמה לפרק ב' במסכת אבות הוא כותב ," אחר כך אמר שראוי להיזהר במצווה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצווה שהתבארה חומרתה, כמו מילה וציצית ושחיטת פסח". הוא אינו מתקשר עם הסנטימנט האנושי, שרואה בכיבוד אב ובהצלת נפשות מצוות חמורות ובשילוח הקן מצווה קלה.
איש מן הישוב לא היה מביא למידת לשון הקודש כדוגמא 'מנצחת' למצווה קלה, וציצית כמצווה חמורה במובהק, לא אם היה עוסק בדילמות. אילו נשאל אם למידת לשון הקודש למי שאינו שולט בה מנעוריו היא קלה, היה אומר כי היא קשה עד למאוד, כמעט בלתי מושגת בשלמות, ואם מצוות הטלת ציצית בארבע כנפות היא קשה, היה אומר כי היא קלה מאין כמוה. אלא שהרמב"ם אינו שוקל קל או כבד על פי טורח שיש בקיום המצווה, אלא על פי ערכה במארג המצוות כולו, על פי מה שישראל נתבעים לטוות בשתי וערב שלהם, שתי וערב שלהם בארצם, שתי וערב שלהם במציאות של קיום העם היהודי בגלויות. בשתי וערב בארץ ישראל שמחת הרגל היא חמורה, אי אפשר בלעדיה, ולימוד לשון הקודש חמורה כי ברית כרותה בין ארץ לשפה, אבל בגולה אפשר לכאורה להתקיים בלי שמחת הרגל, גם בלי לשון הקודש, ועל כן חומרתן נחשבת קלה, אבל בלי מילה, בלי מלבושים המציינים זהויות בעולם העויין את האחר ואת היהודי שהוא האחר האולטימטיבי, בלי לוח זמנים יהודי במרחב בו מתנהלים החיים על פי זמנים של נוכרים - קשה להעריך שאפשר לקיים את העם בגלויותיו, ועל כן חומרתם של אלה גדולה. לאלה אומר הרמב"ם, כי הכל הוא רק לכאורה, אבל לאמת, אין מצוות קלות או חמורות, כל המצוות כולן הן מצוות באשר שם יש אדם, לכולן יש משקל סגולי אחד. זה משקל כל אחת בהן. זה ערכן.
אשר לדילמות הגדולות - הסיפור הוא אחר, ולסנטימנט האנושי יש על מה לסמוך!
ועדיין הכלל הגדול שאין אדם יודע מתן שכרן של מצוות ואי אפשר לו לנהל חייו על פי אומדן מה גדול ומה זניח שהוא כולו שלו, שמא יעברו המצוות הנראות בעיניו קלות מן העולם. הרוח הנושבת בדבריו באה מן הפסוקים " וְהָיָ֣ה עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ ה' אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת הַבְּרִית֙ וְאֶת הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ. וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי אַ֠דְמָתֶךָ, דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ, שְׁגַר אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ "(דברים ז',י"ב-י"ג). השכר על "וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם" הוא אחד, רחב, מקיף, סוחף, לא מפורט על פי המעשה ולא שקול כביכול כנגד כובדו. השכר הוא "וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖" ! על הכל. התיבה " עֵ֣קֶב" מתפרשת כשכר. תרגום יונתן מציע כי עֵ֣קֶב = חֲלָף, כלומר תמורה. תמורת "וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם" מושפעת ברכת "וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ", בגדול, בלי פירוט, בהרחבה טוטאלית, מ"פְּרִֽי בִטְנְךָ֣" ועד ל"הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ"!
...ואי אפשר לבחור, אי אפשר להניח כי יש מצווה אחת גדולה השקולה כנגד כל המצוות כולן אף על פי שבתלמוד ובמדרשים יש שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד התורה כולה, ויש מצוות ציצית שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה, ויש שבת, ויש מילה, ומילה השקולה כנגד כל התורה כולה דוחה מצוות שבת השקולה כנגד כל התורה כולה, וצדקה אף היא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, ואפילו דרך ארץ שקדמה לתורה אומרים עליה בין היתר ב'אוצר המדרשים' " גדולה דרך ארץ שהיא שקולה כנגד כל התורה, כפי שדרש בר קפרא - איזו היא פרשה קטנה שכל גופי התורה תלוין בה? הוי אומר זו דרך ארץ, שנאמר" בְּכָל דְּרָכֶ֥יךָ דָעֵ֑הוּ וְ֝ה֗וּא יְיַשֵּׁ֥ר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ" (משלי ג' ו'). אדם ההולך בדרכי יום יום שלו באמונה בטוב ובישר, מגיע בהליכותיו למה שהתורה מורה בתלמודה, מפני שכל גופי תורה תלויים בדרך ארץ. פועל יוצא הוא שכל מצווה ומצווה שקולה כנגד כל אוצר המצוות, אין קטנה ואין גדולה, או להיפך לכל אחת יש בכורה על פני חברתה ומכאן כל אחת ואחת נכנעת לרעותה, או פשוט כולן שוות יותר. זאת ההגדרה של כל מצווה. יש בה חמדת כל התורה כולה במצווה האחת.
לא הכל מסכימים כי "עֵ֣קֶב" הוא שכר. יש רואים עקבה המטאפורית של כף הרגל ההולכת מטאפורית בדרך. לרש"י היא אומרת שהגמול יבא לו לאדם לא על המצוות האצילות אלא על שמירת אלה שבני אדם דשים בהן בזלזול בעקביהם. אדם גדול ניכר במעשים קטנים. אין זוטות במצוות. רש"י במקום אחר, על הפסוק , "עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת ה' עֹ֖שֶׁר וְכָב֣וֹד וְחַיִּֽים" (משלי כ"ב, ד') מפרש פירוש כפול, באחד מהם "עֵ֣קֶב" הוא פשוט בגלל, "עקב ענוה - בשביל הענוה יראת ה' באה" אך בשני ,"דבר אחר, ענוה עיקר והיראה טפילה, ועקב לה מדרס לרגליה" אולי ברוח הדברים האמורים בתלמוד הירושלמי, מסכת שבת, פרק א' " אמר רבי, יצחק בר אלעזר, מה שעשת חכמה עטרה לראשה- עשת ענוה עקב לסולייתה"!
והנה הענווה היא הגבירה אף על פי שהיא לא מוכתרת והחוכמה החשובה כעטרה, היא שנייה לה. לא רק שנייה, אין לה קיום בלי ענווה. " וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה" (במדבר י"ב,ג') וזה הכינו לקבל שני לוחות אבנים ולהורידם בידו וכתוב בהם כל המצוות הקודמות אישה לרעותה, ושכרן וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ ... עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ באריכות ימים, וכל האיסורים העומדים איסור איסור לבדו ועונשו המדוד לו. ועל הכל, המקיים והשומר זוכה ב לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ", והמפר והעובר כאחד לוקים ב" לֹא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עַל הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹבֵר֙ אֶת הַיַּרְדֵּ֔ן לָב֥וֹא שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ" (דברים ל',י"ח).
ונראה אולי, כי פרשת המרגלים, התביעה לתור את הארץ בטרם ייכנסו בה בני ישראל, עדות הפחד והחרדה, הפומבית, מפני העם העז כביכול המושל במדינות כנען, המרי עד כדי הדחת הגאולה והגואל ממצרים, הענישה ששום עם לא ידע עוד כמוה - מתכנסים לתוך האמור למעלה.למשמע " נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה" (במדבר י"ד,ד') נופלים משה ואהרון לעיני כל שדודים על פניהם, ויהושוע וכלב קורעים בגדיהם ואומרים קול גדול, 'אינכם מבינים דבר, מבקיעת ים סוף, מימי ההליכה במדבר, מימי העמידה בסיני, למעלה מזה, מימי ברית בין הבתרים של אברהם אבינו, לא ניתנה לנו הארץ אלא בשכר "עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם"! שמירתנו על מצוות עשה, זהירותנו מעבור על מצוות לא תעשה, הופכים את הארץ לטובה. היא טרשים, היא הרים, היא צומת עליו יושבים עממים חמושים, יש נוחות ובטוחות ממנה אבל "טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד"! (שם, ז').
מצוות עשה של טוב, וישר, וצדק ומשפט, עושות אותה לטובה. העמידה בפני פיתויי עוונות הבשר והממון והאמונות הזרות הם ערובה שהיא טובה. טעיתם. רציתם לדעת " וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה" (שם י"ג,י"ט) כאילו טובתה או חולשתה נמדדים על פי ביצוריה או על פי פרדסיה ומדבריותיה? לא הבינותם. טובה מזן אחר, מממד שונה בתכלית שמור לה, ושהקדוש ברוך הוא כמו נשבע כביכול, "אִם יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם" ( דברים צא', ל"ה) הוא מדבר על טובה התלויה במעשיכם ולא בטובה קשיחה ומדידה הטמונה בה מטבע בריאתה. זה סודה של הארץ. זו סגולתה של הארץ. היא טובה כשעם סגולה שומר על סגולתו.
לא כך ראו המרגלים. לא כך שרדו את שהרעו לראות. הם שמעו ממרגלות סיני. ושכחו. עקב-הם לא שמעו.
ערב שבת פרשת שלח התשע"ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.