על ספר איוב, על הרע לכאורה ועל התוקפנות שבטבע

ד״ר דוד כהן-צמח, מכון כרם, המכללה לחינוך ע״ש דוד ילין

הוצאת הקיבוץ המאוחד

קונראד לורנץ, הרע לכאורה – על התוקפנות בטבע, תרגם: יצחק כפכפי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל״א 1970; הדפסה רביעית 1979

כיצד הגעתי לקריאת ספר זה? לפני שנים רבות נזדמן לי, לראשונה בחיי, להורות את ספר איוב במסגרת בית ספר תיכון ובמקביל במסגרת על-תיכונית. כידוע, סוגיית הרוע בעולמנו מעסיקה את כותבי המקרא ומודגשת באופן מיוחד בספרות החכמה. מטבע הדברים ניסיתי לרדת לעומקה של הסוגיה הזו ולברר אותה לעצמי בטרם אלמד אותה לתלמידיי. אחד ההיבטים של הרוע הוא הרוע המשתקף בטבע, כולל בעולם החי. ספר איוב מתמודד עם שאלת עולם החי בכמה הקשרים, אך במענה אלוהים לאיוב (פרקים ל"ח-מ"א) הנושא תופס נתח חשוב ומהווה יסוד מרכזי בתשובה לאיוב.

 באותה העת בה התכוננתי להורות את ספרות החכמה, בעודי מחטט בין ספרים ישנים בחנות יד שניה אפוף בשרעפים אודות מענה האל לאיוב, נפל לידיי הספר המדובר. קניתי את הספר וקראתי אותו בעניין רב מתחילתו ועד סופו. אוכל לומר כבר עתה: הספר הזה סייע לי מאד לגבש עמדה אודות מענה האל לאיוב. הוא חידד אצלי כמה תובנות חשובות בעניין הרוע שבטבע על פי השקפת המקרא. תרומת הספר לא הוגבלה, מבחינתי, רק לספרות החכמה המקראית, אלא גם לחלקים אחרים של המקרא.

כותרת הספר עשויה להטעות את הקורא הפוטנציאלי. היא איננה מבטיחה, לכאורה, דבר ללומדי מקרא. ואולם עיון בתוכן העניינים מבטיח יותר, וההקדמה שאחרי כן מוסיפה את העיקר: חוקר הטבע קונראד לורנץ (חתן פרס נובל לפיזיולוגיה לשנת 1973, יחד עם קארל פון פריש) מתעניין באדם לא פחות מאשר בבעלי חיים. למעשה, היעד הסופי של הספר הוא להבין את התוקפנות האנושית מתוך התבוננות בתוקפנות בעולם החי. יתרה מכך, המחבר נטל על עצמו גם אתגר: דרך התבוננות בעולם החי לנסות להבין את העולם האנושי ולהציע דרכים לצמצום התוקפנות של המין האנושי.  

הפרק הראשון – "אקדמות של ים" – דן בים ובמגוון של יצורים הרוחשים בו. טבעי שחסידי תורת האבולוציה יפתחו בדיון אודות הים ויצוריו. אך האם לאנשי מקרא אין זה טבעי לפתוח דיון אודות הטבע בתיאור הים המיתולוגי? האין בפתיחת ספר בראשית רמיזה אודות הים המיתולוגי והים הריאלי? 

הפרק השלישי, "הרע – למה טוב הוא", מציג את השאלה אשר כל תיאולוג שואל. הגם שתוכן הפרק מוקדש למלחמות ולמאבקי כוח בעולם החי, אי אפשר שלא לחשוב על האדם. ואכן, המחבר מתפנה לרגע להזכיר את האדם (עמ' 48, 52) ומבטיח לחזור אליו בסוף הספר.  

כאשר המחבר קובע כי "התוקפנות ספונטנית היא" (בכותרת של פרק ד'), הקורא נדרך (לי זה קרה), וכשהוא ממשיך ומפרט "...יצר התוקפנות אינסטינקט ראשוני וחיוני הוא לקיום המין..." ומכאן "חומרת הסכנה שבו" (עמ' 56), הקורא נבוך ועשוי לשקוע בהרהורים. אשר לי, לא יכולתי שלא לחשוב בנקודה זו על סיפור קין והבל: הרצח הראשון בתולדות האנושות מעיד על מצבה המורכב של האנושות. האם זה מקרי שסיפור זה הוצב בראש סיפורי המקרא?

"הרגל, טקס ומגיה" – זו כותרתו של הפרק החמישי. כאן יוצר המחבר הקבלה בין טקסים בעולם החי לטקסים דתיים אצל בני האדם. אך תרומה חשובה, לדעתי, היא קביעתו כי מותר האדם מן החי הוא במסורת העברת הסמלים מדור לדור (עמ' 72). הערתו בדבר ההרגל שהופך לצורך, איננה פחות חשובה, לטעמי, להבנת התפתחות הדתות. בסיום פרק זה קובע לורנץ בנחרצות כי הפיכת המנהג לטקס היא אחד הערכים החשובים ביותר לאדם.

לכותרת "התנהגות דמוית מוסר" (פרק ז') נלווה המוטו "לא תרצח" ושניהם מעוררים את סקרנות הקורא. העכבה הקיימת בעולם החי ומונעת מבעל חיים להמית את בן מינו מעוררת מחשבות אודות ידידות, אהבה וזוגיות. ואמנם פרק ט' נושא את הכותרת המעניינת "שותפות בלא אהבה" על כל המשתמע מכך. הדוגמאות שהובאו כאן עשויות לדרבן את הקורא לחשוב על סביבתו, על העולם הפוליטי ועל החיים בכלל. מכאן הגשר אל שלושת הפרקים האחרונים: ברית הרעים, בשבח העניוות, זה האדם. האסוציאציות האנושיות והמקראיות העולות כאן אינן מקריות. מגוון של תכונות אנושיות ומצבים אנושיים עולים בפרקים אלה מתוך דיון בעולם החי. אציין משפט אחד שעורר אצלי שוב את סיפור קין והבל: "התוקפנות בין בני מין אחד קדומה היא בכמה מיליוני שנים מתופעת הידידות והאהבה האישית" (עמ' 195). והמשפט המדהים בעוצמתו אשר נכתב בהדגשה יתירה: "אין בנמצא אהבה ללא תוקפנות" (שם). למקרא המשפט האחרון אני חשבתי על דמותו של ה' כאל קנא.

החל מעמ' 200 נפנה המחבר להסיק מסקנות ישירות אודות האדם מתוך תצפיותיו בעולם החי. הצגת רום הלב כמגרעת אנושית מרכזית והדרישה לענווה תואמות לחלוטין את החשיבה המקראית ואין צורך להביא ראיות לכך. שאלות חשובות עולות כאן באופן תמציתי: האם האדם הוא נזר הבריאה? האם עקרון הסיבתיות שולט באדם? מה חשיבותה של הדעת ומהי השפעת רכישת הדעת (כפי שנרמזה בסיפור גן עדן) על האדם ועולמו? האם יצר לב האדם רע מנעוריו? אזכור עשרת הדברות לקראת סיום הספר כבר נראה "טבעי" לקורא...

הצגת הדו-ערכיות שבאדם בסופו של הספר (עמ' 233) היא אמת אשר לדעתי עולה מן המקרא. הפרק האחרון המשמש מעין נספח שכותרתו "הבעת תקוה" מכוון לסיים בנימה אופטימית תוך הצעת דרכים מעשיות לתיקון המציאות האנושית. הייפלא שהמשפט החותם את הספר הוא "ואהבת לרעך כמוך"?

ספר זה איננו חובה לכל מורה לתנ"ך, אך הוא ספר חובה לכל מי שערכי היסוד המקראיים מעסיקים אותו ובעיקר שאלת הטוב והרע בעולמנו.

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ז 2017