יום שבת, 24 באוקטובר 2015

האם צריך עדיין ללמד תנ"ך בבית הספר הממלכתי?

צחי רולניק, תיכון הכפר הירוק

האם צריך עדיין ללמד תנ"ך בבית הספר הממלכתי?
האם צריך עדיין ללמד תנ"ך?
האם צריך עדיין את התנ"ך?
"את התנ"ך למען האמת מעטים מכירים, מעטים הוגים בו יומם ולילה.
אנחנו איננו יודעים לצטט מתוכו ואם כן אנחנו עוקרים אותו ממשמעותו האמיתית בתוך הכתוב.
למה זה קרה?
האם מפני שהעברית המודרנית התרחקה כל כך מלשון התנ"ך?
אולי מפני שלא קוראים בכלל אז גם תנ"ך לא קוראים, טלוויזיה?
אולי בגללל שאבדנו את הספר הזה ככתב הזכות על ארץ ישראל, כקושאן?
את הסיבה אנו מבקשים לחקור.
האם התנ"ך הוא עדיין בין שורשי זהותנו?"
ירון לונדון, "העם הנבחר: ארץ התנ"ך"
הקדמה קצרה
קשה לי לומר שלימודי התנ"ך בבית הספר השאירו בי חותם בל ימחה. באותה נשימה חובה עלי לציין שמורי, גם אם לא עשו עבודה טובה בענייני "אהבת" הספר, עדיין השאירו בי רבים מהסיפורים, הניבים והשפה התנ"כית – ואלו נשארו שם בפנים.

התנ"ך, שפעם היה גולת הכותרת של החינוך הממלכתי, נאבק כיום על חייו. חל פיחות במעמדו, מספר השעות המוקדשות לו מצומצם, התלמידים מגלים בו עניין מועט וחוגי המקרא שבאוניברסיטאות מתרוקנים מתלמידים. לעיתים נדמה שבין העניין הטרנדי בקבלה ובארון הספרים היהודי לבין הקלישאות החבוטות של פוליטיקאים על "כור מחצבתנו" ו"סלע קיומנו" התנ"ך באמת הולך ונשכח. השאלה המתבקשת לאור זאת היא האם יש מקום להאבק על מקומו בין מקצועות הלימוד הבית ספריים או שבישראל של המאה ה-21 ניתן לוותר עליו כמקצוע לימוד מיוחד. 

אסקור עתה בקצרה את הגישות ללימוד התנ"ך מתקופת המשנה והתלמוד ועד ימינו אלה תוך שימת דגש על תקופת הציונות המדינית. לאחר מכן אנסה להראות ששאלת מקומו של התנ"ך במערכת החינוך הממלכתית מושפעת משלושה גורמים עיקריים: קשיים אינהרנטיים המצויים בבסיס הלימוד של התנ"ך כתחום ידע עצמאי, דרכי לימוד התנ"ך הרווחות בבית הספר הממלכתי ומעמדו של התנ"ך בחברה הישראלית.
באופן שכמעט מבקש ממך להתחיל ולהאמין בגורל, הופיעה בערוץ 8 של ערוצי הכבלים סדרת תוכניות של ירון לונדון העוסקת במיתוסים הישראליים המכוננים, וביניהם גם פרק העוסק במקומו של התנ"ך כמיתוס מכונן. מעבר לאמירה הפוליטית שבכינוי התנ"ך “מיתוס”, לונדון ומרואיניו נוגעים בכל הנקודות (כמעט) שבהן מותקף התנ"ך כיום. קטעים מהתכנית מעוררת המחשבה הזו מתומללים לאורך מאמר זה ובו גם אציע את הדעות והתובנות הצנועות שלי.

אז איך בעצם למדו תנ"ך בעבר?
אי שם במאה השנייה לספירה, נחתם הקאנון המקראי ומאז הפך התנ"ך מספר שנכתב לספר שנלמד.  היחס אליו במהלך הדורות לבש צורה ופשט צורה.
א, הגישה המסורתית - מתקופת התנאים ועד ההשכלה. לפי התנא יהודה בן תימא: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש-עשרה למצוות, בן חמש-עשרה לתלמוד...".  (משנה, אבות ה, כד). בתקופת חז"ל היה לימוד התנ"ך ראשית ובסיס הלימוד. ההתמקדות בתורה הייתה חשובה שכן התנ"ך היה בסיס הלימוד ההלכתי של המשנה והתלמוד. עבור התנאים והאמוראים היה התנ"ך דברי אלוהים חיים. הם נמנעו זמן רב מלהעלות את הלכותיהם על הכתב מחשש שהעם לא יבדיל בין התנ"ך הקדוש לבין פסיקותיהם שלהם, כפי שאכן ארע. 

עד לתקופת ההשכלה התגבש באופן הדרגתי "החדר", שהוא המקבילה לבית הספר של היום. בגיל הרך שימש לימוד התנ"ך בו (בעיקר התורה), בסיס ללימודי הקריאה והכרת לשון התפילה. בגילאים בוגרים יותר נעשה לימוד התנ“ך דרך לימודי המשנה והתלמוד והוא התבטא בעיקר בפסוקים פרגמנטריים ותלושים שהיו חלק מהדיון התנאי-אמוראי. עד היום בחינוך החרדי, ממשיך התנ"ך להלמד בצורה זו ומעמדו נמוך בהרבה מזה של המשנה והתלמוד.

ב. תקופת ההשכלה - גשר בין העולם התורני המסורתי לתרבות האירופאית המודרנית 
המהפך הראשון במעמדו של התנ"ך החל במאה ה-18 עם תנועת ההשכלה שצמחה על רקע האמנציפציה באירופה. זו חרתה על דגלה בין שאר ערכיה, חופש דת ליהודים וזכויות אזרח בתחום מושבם. התנ"ך שהיה חלק מהותי גם בעולם הנוצרי ובעולם ערכיה של אירופה הפך עבור יהדות ההשכלה לגשר המחבר בין היהדות לעולם החדש שסביבה. עבור תנועת ההשכלה היהודית שמייצגה המובהק היה נפתלי הרץ ויזל התנ"ך היה הבסיס לחינוך המוסרי של האדם. התנ"ך תורגם לגרמנית ונלמד כבסיס לערכי מוסר והומניזם אוניוורסליים. האמנציפציה אומנם הכזיבה אך לימוד התנ"ך והדגש עליו הפך גם לבסיס חשוב לתנועה הרפורמית והניאו-אורתודוקסית שתגענה בהמשך.

ג. ההתעוררות הלאומית - "החדר המתוקן" או "החדר המסוקן"
מיד אחרי "אביב העמים" שפרץ באמצע המאה ה-19 ועליית הלאומיות שבאה בעקבותיו, לבשו מעמדו של התנ"ך ודרך לימודו צורה חדשה. בתחילה, עם הוגים כמו פרץ סמולנסקין ואחד העם, נתפסה הלאומיות היהודית כמבוססת על השפה הלאומית, הספרות הלאומית והרוח המוסרית המייחדת את העם היהודי. בדומה להוגי תנועת ההשכלה גם אלו הצביעו על ערכיו האנושיים הכלליים והמוסריים של התנ"ך וראו במוסר הנביאים את הרוח שעצבה את העם היהודי. היהדות הלאומית נתפסה בתחילה כאומה רוחנית הסובבת סביב היסודות שנזכרו ולא סביב טריטוריה. הלך הרוח הזה הצמיח את "החדר המתוקן" והוא חינך לערכים אלה שבבסיסם ניצב התנ"ך. שפת הלימוד הפכה מיידיש לעברית. את גודל השינוי ניתן לראות על פי הכינוי לו זכה מפי האורתודוקסיה - (ונסו לדמיין את ההגיה החרדית אשכנזית המחליפה תי”ו בסמ”ך) "החדר המסוקן".
הגישה הלאומית שהחלה ב"החדר המתוקן" מצאה את המשכה בציונות המדינית וזו הקנתה ללימוד התנ"ך את המעמד המועדף והייחודי שלו.

ד. מהשיבה לארץ ועד למדינה הממוסדת - גישות נוספות
השינוי הגדול ביותר במעמדו של התנ"ך בעולם היהודי החל עם הציונות המדינית והשיבה לארץ ישראל. התנ"ך הפך לעוגן הזהות המהותי ביותר של העם המתחדש בארצו והיה לאחד המקצועות החשובים ביותר בבית הספר הישראלי. אציג עכשיו את הגישות המרכזיות להוראתו באותה עת.
ד1. הגישה הלאומית
הציונות נתפסה כ"שיבת ציון" ותחיית המקרא - כחלק אינטגרלי של תחיית העם, ארצו ושפתו. הוראת התנ"ך בבית הספר נועדה להקנות לתלמידים את אהבת המולדת ונופיה, את הלשון העברית ואת התובנה שהתנ“ך הוא מקור להיסטוריה הלאומית וליסודות המוסריים של עם ישראל והאנושות כולה.
ד2. הגישה החברתית
הגישה החברתית אפיינה את מעצבי החינוך של זרם העובדים ומייצגה הבולט היה משה סיסטר. גישה זו שמה במרכז את האדם, הדגישה את הפן החברתי-היסטורי, והתעלמה מההבטים הדתיים של המקרא.
ד3. הגישה התיאוצנטרית
דובר בולט: ש"ד גויטיין. גישתו מתאפיינת בהצבת האל במרכז ובהבלטת מורכבות אמונת הייחוד.
ד4. הגישה ההומניסטית
דובר בולט: צבי אדר, מורה ומחנך. הדגש על חינוך ערכי. הלומד צריך לעקוב אחרי חוויותיו וערכיו של האדם המקראי ולבדוק באיזו מידה הם יכולים לשמש לו מודל ראוי לאימוץ. ניתן לבקר ערכים שבמקרא.
ד5. הגישה האקלקטית
החל משנות ה-70 הלך ונעלם הצורך לצבוע את לימוד התנ“ך בגוון אידאולוגי מרכזי. התבלט הרצון להבין את הטקסט על רקע זמנו ומקומו על ריבוי הדעות שבו. ניתנה תשומת לב לספרות המזרח התיכון הקדום, לביקורת המקרא, ולשיפוט ערכי של גיבורי המקרא. 

החינוך הממלכתי דתי
בחינוך הממלכתי-דתי ישנה גישה המסתייגת מלימודי התנ“ך מחשש שלומדיו יקשרו בין הפשט לבין החילוניות ומחשש שביקורת המקרא תפגע בקדושת התנ"ך. לצידה ניכרת גישה הפוכה שזכתה לכינוי ’תנ"ך בגובה העיניים‘ (בהשפעת תורתו של הרב קוק וממשיכיו), הטוענת כי לתנ"ך צריכה להיות השפעה על דמותו הרוחנית של כל אדם מאמין, ובפרט כאשר עם ישראל נמצא בארץ שבה נוצר התנ"ך. מתוך כך יש לחיות את התנ"ך דרך סיורים בארץ, ללמוד פשוטו של מקרא ולשלב מחקר וראליה.

מה נשאר לנו מהספר ב”בצפר” - קשיים אינהרנטיים ללימוד התנ"ך
ללימוד התנ"ך קשיים אובייקטיביים רבים האופייניים לו 
מה נשאר לך מהספר?
כבד אביך ואמך, לא הרבה – סיפור אחד? לא זוכר
זה ספר סיפורים כמו האחים גרים כמו אנדרסן, זה מה שנשאר
(בהענקת ספר תורה ילדי בית ספר יסודי)
ירון לונדון, "העם הנבחר: ארץ התנ"ך"

לשון התנ"ך 
התפקיד הראשוני של המורה לתנ"ך הוא תיווך להבנת שפת התנ"ך. הקושי בהבנת השפה הביא אתו פתרון בעיתי בדמות “תנ"ך רם” המתרגם את הלשון המקראית לעברית בת ימינו. דווקא הניסיון הזה לקרב מראה עד כמה יפסיד התלמיד אם לא יגע בעצמו בטקסט האמיתי. רבדים שלמים של הכתוב אובדים בתרגום זה, רבדים שאותם קל לחשוף בצמוד עם המורה. על סוגיה זו כתבה לאה מזור במאמר שהוקדש לסוגית תנ"ך רם: “הלשון המקראית איננה מכשול להבנת המקרא. היא המפתח להבנת המקרא. השפה משקפת את הקטגוריות שבהן משתמשיה קולטים את המציאות ואם רוצים לצלול לעולמו של המקרא יש להכיר היטב את שפתו. מה שדרוש היום בדחיפות איננו תרגום של התנ"ך לעברית אלא שעות להוראת תנ"ך”. בנקודה של בעית שעות הלימוד אגע מייד.
לטעמי, בעית השפה היא החמורה מכל. יש להקדיש את רוב מחזור הלימוד בכיתות בית הספר היסודי למיומנות בקריאת הטקסט עצמו ולהכרות ברמה ספרותית בסיסית עם סיפוריו. במסגרת זו יש לתת לתלמידים להתנסות שוב ושוב בקריאה עצמית ובהבנה של הטקסט. התמקדות כזו תביא את התלמיד לשנות החטיבה והתיכון כשהוא מוכן יותר להתמודד עם שפת התנ"ך ולכניסה לעומק הטקסט. 

קדושה ואמונה 
גם בחינוך ה"כללי" רבים הם שומרי המסורת המאמינים בקדושתו של התנ"ך. המורה המלמד גם דברים המתנגשים עם קדושה זו נזקק לדיפלומטיות וזהירות רבה שכן לימוד התנ"ך, טעון רגשית. אין לזלזל בקושי זה אך בעזרת התייחסות הוגנת ורכה יותר, יוכל המורה ללמד את מגוון הדעות לגבי כתיבת התנ"ך ולכבד את כולן ואת כל מי שמחזיק בהן. גישה כזו תעקר את הבעיה מעוקצה.

ידע בין תחומי רחב
מעטים כיום התחומים שבה נדרש מהמורה ידע בין תחומי כה רחב כמו בתנ"ך. כדי לנסות וללמד את הטקסט התנכ"י על צדדיו השנים יש צורך ללמוד, מעבר לפרשנויות מסורתיות או מודרניות, נושאים מהיסטוריה, ספרות, סוציולוגיה, ארכיאולוגיה, פילוסופיה ועוד.  זוהי בעיה שמורה טוב יכול לגייס לטובתו. המורה הטוב צריך לנסות ולהתעמק בכל הפנים האלו ולברור ולהכריע מה יועבר לכיתה. הבין תחומיות היא ברכה ולא בעיה שכן היא עושה את לימוד הספר לאקלקטי ורב כיווני, דבר שיאפשר לתפוס את נפש התלמיד מכיוונים ומזוויות שונות. 

אי רלוונטיות
בעיה נוספת נוגעת בעולמנו המודרני שלעיתים מסמן את ערכם של מקצועות על פי הרלוונטיות או אי רלוונטיות שלהם לחיינו. רוב המקצועות בבית הספר כיום נוגעים בעכשווי ומנסים לתת לתלמיד כלים להבנת העולם שלו היום. לכאורה, התנ"ך הוא עתיק וחלקים רבים ממנו נראים כשריד שאינו קשור לחיינו כלל. חלקים גדולים של התנ"ך אף מכילים רעיונות ומנהגים שזרים לעולמו של התלמיד כיום ונראים להם שונים ומשונים. כל זה רק מראית עין שטחית שכן את התנ"ך וסיפוריו, חוקיו, שירתו, חוכמתו וכו' ניתן לקשור לכל תחום וכל עניין בחיינו כיום - דרוש רק מאמץ קטן מכיוון שהתנ"ך בכל תחום שאותו נבחן -התנהגות אנושיות, שלטון החוק, הכוח והשימוש בו, רעיונות פילוסופיים על הקיום וכו' – כולו רלוונטי.

צמצום מספר השעות המוקדשות לתנ"ך 
בתחילת ימי הישוב היו שלימדו גם 8 שעות שבועיות של תנ"ך. עם קום המדינה עדיין לימדו (1953)  5 שעות שבועיות. היום מלמדים שעתיים שבועיות והחומר ירד מ-200 פרקים לכ-70. אין שום דרך לשמור על מעמדו המיוחד של הספר אם היחס כלפיו מביע זלזול וחוסר חשיבות.
מה נשאר לנו מ"בצפר" - הביקורת על דרך הלימוד בבתי הספר הממלכתיים
בשנים האחרונות מוטחת ביקורת קשה בדרך בה נלמד התנ"ך בבית הספר ובתוכניות העל המתוות את דרכו. רוב הביקורת העכשווית כלפי דרכי הלימוד בבית הספר, מגיעה מן העיתונות ובתוכה אנשי ספרות כמו מנחם בן, דורון קורן, יוכי ברנדס ורבים המצביעים על עיקור לימוד התנ"ך מנשמתו. למרות ההתלהמות הרבה שויכוח זה לובש בפיהם של חלק מהמבקרים יש בדבריהם גרעיני אמת רבים.

ירון לונדון : בבתי הספר מתקשים מאד בלימוד ספר התנ"ך
יוכי ברנדס : אתה חושב שזה בגלל אלוהים?
ירון לונדון : אני מחפש את הסיבה
יוכי ברנדס : יש לי ביקורת קטלנית על לימודי התנ"ך במערכת החינוך הממלכתית. היא הופכת את התנ"ך לטכני ומשעמם. אתה אומר 'בגלל שאני לא מאמין אני לא יודע איך להתייחס לתנ"ך' ומערכת החינוך לוקחת את זה צעד אחד קדימה ואומרת 'תקבולת כיאסטית, מי אמר למי, השוואת נוסחים' – כך מלמדים תנ"ך? טכניקה יבשושית ומצמיתה. זו הסיבה שבגללה שונאים תנ"ך לא אלוהים. אלוהים הוא דבר מאד אטרקטיבי ומעניין, בואו נדון עליו"
ירון לונדון, "העם הנבחר: ארץ התנ"ך"
אקדמיזציה (או פסבדו אקדמיזציה) מיותרת של הלימוד
"לא עוד מונחים מדעיים, לא עוד מאמרים פרופסוריים, לא עוד השוואות לגילגמש ולחמורבי". (מנחם בן)

רוב דוברים מצביעים בראש ובראשונה על  אקדמיזציה (או לדבריהם פסבדו אקדמיזציה) מיותרת של הלימוד, הממלאת את החומר הלימודי במונחים יבשים מעולם האקדמיה של חוגי המקרא והספרות. תקבולת כיאסטית, השוואות לעולם העתיק הסובב, חוקים קזואיסטיים ואפודיקטיים ועוד הם בעינהם דוגמאות לדרך שבה האקדמיזציה משאירה את התלמיד מנותק ומשועמם. בעוד שגם אני מאמין שאין להפוך פן מסוים למהות הלימוד כולו, גם לראייה המחקרית את התנ"ך יש מקום ואם יודעים לקשור אותה בדרך מעניינת לטקסט עצמו היא תהפוך לחלק מלימודו גם אצל התלמיד. יש לשים לב לא להגזים ולא להפוך אותה למהות הכל הבאה במקום הטקסט עצמו והתעמקות בו.

העדר לימוד בסיסי של הסיפורים עצמם
"דבר אל הנער 'בגובה העיניים', הקש בדלתות הנפתחות אל מחשבתו ואל ליבו, עניין אותו. אל תתייהר עליו ואל תייגע אותו". אומר דורון קורן באחד ממאמריו, "רק כך הוא יפנים באמת את תלמודו. נקודה זו מהותית ביותר ומתקשרת אל הבנת השפה. גם בכיתות הגבוהות יש להתחיל מהבנה בסיסית של הכתוב וקריאתו. תפקידו של המורה לנסות ל"הדליק" את התלמיד על השפה המקראית ולנסות להחזיר לתלמיד חלק מעושרה. הוא חייב להתעקש על ניבים, אמרות מפורסמות וכיוב'. כמו כן בדיונים הגבוהים יותר על הרעיונות שבסיפורים הנלמדים יש לאפשר לתלמידים יכולת ביטוי רבה שכן ביטוי=מעורבות והתעניינות. התלמידים בדרך כלל אוהבים לשמוע את עצמם מדברים, נכון, אך אין זה אומר שאין להם דברים מעניינים לומר.
אל הביקורת הזו הייתי מוסיף גם אחת משלי: קישור התנ"ך ולימודו לעולם הסובב אותנו ואת תלמידנו. 
יש לקשור את הלימוד למחשב, למוסיקה, לעולם הרשתות החברתיות ובכלל לדרך בה מתנהל עולמם של בני נוער כיום. העולם העכשווי שלהם ודרכי הביטוי והתקשורת שעל ברכיהם גדלו הם שונים לגמרי מאלו שלנו ועלינו להתאים את עצמנו גם לעולמם במקום להנדס אותם לתוך העולם הישן שלנו. 
בנוסף לחיבור לעולם החדש הזה המתרחש בעיקר מול מסכים - יש להחזיר את התנ"ך גם לדרכים המאובקות, לנופי הארץ, עציה ופרחיה דרך חזרה לטיול כדרך למידה. אולי דרך "מגמת תנ"ך מטיילת" שתינתן גם כחוג העשרה בית ספרי.

מיעוט מורים וסטודנטים לתנ"ך בחינוך הגבוה
יש דילול ניכר במספר התלמידים ואיכותם בחוגים למקרא באוניברסיטאות ובמכללות להכשרת מורים. גם דילול זה נותן את אותותיו במקצוע, במי שמלמד אותו ובמעמדו.
שינויים תכופים בתוכניות לימודים ואופיים
כל כמה שנים משתנה תוכנית הלימודים באחת אחרת כשלכל אחת התוכניות אג'נדה והגיון משלה. ההתחלפות התכופה מקשה על ההוראה. 
אולי כבר ותרנו על התנ"ך? האם הוא עודנו ספר הספרים או סתם ספר?
"בבתי הספר שלנו רואים בתנ"ך לא את היסוד המפואר של תרבותנו הלאומית, אלא במקרים רבים, כפייה דתית, ובמקרים רבים יותר, מקצוע מיותר וקשה מדי שצריך להקל את לימודו" (יורם ברונובסקי, "הארץ" 1997). 
"למי שייך התנ"ך כיום בארץ ישראל? התשובה היא כנראה למעט מאוד אנשים" (דורון קורן).
מעל שאלת התנ"ך ולימודו בבית הספר מרחפת שאלה גדולה אף יותר והיא שאלת מעמדו של התנ"ך בחיי החברה הישראלית של היום. אניטה שפירא מצביעה על שנת 1967 כשנת מפתח שבה החלה צניחת מעמדו של התנ"ך. גם צומת זו שנויה כמובן במחלוקת. התנ"ך שזכה בעבר למעמד הבלתי מעורער של עוגן הזהות המרכזי של החברה הישראלית נאלץ להאבק בימינו על מקומו ונוכחותו בחיינו. הוא נמצא כיום בין הפטיש של שקיעת האידאולוגיות לבין הסדן של קרדומים פוליטיים המנסים כל אחד לגייסו למטרתו. 
ניתן למנות כמה וכמהגורמים מהותיים הגורמים לערעור מעמדו של התנ"ך בארץ:
שקיעת העידן האידאולוגי
אינדיוידואליזם, הגשמה עצמית על חשבון המרקם החברתי, הישגיות חומרית, איבוד של לכידות וערבות הדדית ותחושה של התפרקות ישראלית מהמיתוסים המכוננים של הוויתינו גורמים לתנ"ך כמו לסמני תרבות רבים אחרים לאבד את ערכם הסגולי. בעולם שבו כסף וצרכנות הם כמעט חזות הכל, קשה להיות נכס תרבותי.  

חוסר חשיבות התנ"ך לחייו של האדם החילוני 
לאדם שאינו מאמין אין צורך בלימוד ספר שמרכזו אל עתיק ואמונה. סיפורי התנ"ך, חוקיו ומסריו רחוקים מן העולם המודרני והם מעוטי חשיבות לאדם המודרני במאה ה-21. לטענה זו קשה לחשוב על תשובה טובה יותר מזו שנתן יאיר זקוביץ, אחד מחוקרי המקרא הבולטים, בתכניתו של ירון לונדון:

יאיר זקוביץ : אינך יכול להבין שירה אם אם אינך יודע מקרא, לשונך עניה אם אינך יודע מקרא, אינך יכול להבין אמנות, אמנות אירופית קלאסית אם אינך יודע מקרא, בקיצור אינך יכול להיות בן תרבות אם אינך יודע מקרא. (ירון לונדון, "העם הנבחר: ארץ התנ"ך")

השואה מחליפה את התנ"ך בזהות הישראלית
את מקומו של המקרא בזהות הישראלית תפסה במידה רבה השואה, כמקור להזדהות עם העם היהודי, עם ההיסטוריה היהודית בת זמננו ועם לקחי המרטירולוגיה היהודית. אניטה שפירא טוענת, שיתכן שבחברה בה חלק ניכר מבני הדור הצעיר הם ילידי הארץ, אין עוד צורך לאשש את הזיקה אליה על ידי “זכרון בספר”. הזיקה אל העם היהודי בן זמננו היא שזקוקה לחיזוקים. למרות ההגיון שבטענה נראה יותר כי הפקטור של זניחת המקרא בכלל, השאירה מעין ואקום, חלל שהתמלא על ידי השימוש בזיכרון השואה.

התנ"ך חשוב רק לדתיים ולחרדים 
הדתיים הם אלו שמבינים במקרא ובעלי הסמכה בו או לחליפין הם אלה העושים בו שימוש משיחי שאינו קשור "בנו" כלל. ברמה נמוכה ביותר ניתן להתייחס לעובדה כי יש מעין אמונה קמאית בציבור החילוני שלדתיים שהם המומחים בדת, והתנ”ך בכלל זה. 
ברמה העמוקה יותר הטיעון האחרון מוביל אותנו היישר לשדה המאבק הפוליטי שדווקא בו התנ"ך הוא אחד משדות המערכה העיקריים. לפי הסברה הרווחת המופיעה בספרה של אניטה שפירא "התנ"ך והזהות הישראלית" אך מוחזקת על ידי רבים אחרים, מלחמת ששת הימים שבסופה נכבשו ונשמרו שטחי יהודה ושומרון הפגישה את עם ישראל עם חלק גדול מארץ ישראל התנכ"ית אך גם עם מי ששוכן היום בשטחים אלו - הפלשתינאים. ההכרה שהגיעה מיד לאחר 1967 בבעיה הפלשתינאית יחד עם המשיחיות של הציונות הדתית בהתיישבותה בשטחים החדשים גרמו לאותם ישראליים חילוניים להימנע מיצירת קשר רגשי עמוק כלפי ארץ התנ"ך, וממילא הרחיקה אותם מהתנ"ך עצמו. 
בהתייחסות לקו פרשת המים הזה - חשוב להדגיש שבתחילה נפגשו תנועת העבודה והציונות הדתית סביב אותו אתוס ציוני ישן של "נקודה ועוד נקודה, שעל ועוד שעל" וניסו יחדיו לצרף את הארץ שנוספה לארץ שהייתה. רק לאחר שהובן שהמציאות שונה וקשה יותר בחר מחנה השמאל להתכנס סביב החזון הפונקציונלי של הציונות שראה בישראל של גבולות 1967 את ארץ ישראל של ההסכמה הציונית. התנ"ך, שבו הופיעו חברון, שכם ובית אל, היה האתוס של המחנה הפוליטי ההפוך ומכאן ועד זניחתו לגמרי והפיכתו למוקצה כמעט הדרך הייתה קצרה. יתכן והויתור הכולל על התנ"ך שיצג עבורם את הזיקה לאותם שטחים יצר בעצם הבלטה מחדש של שאלת השייכות של עם ישראל לארצו, שייכות שלמרות שהיא מעוגנת במגילת העצמאות שלנו, נראית כהולכת ומתרופפת מאז גם בעיני העולם. 
דוגמא טובה לסוג התייחסות זה היא דבריו של חיים אורון, ג'ומס, בראיון הפרישה שלו בעיתון הארץ – "כשביקרתי שם (בשומרון) לראשונה" אמר אורון, "ראיתי גבעה. רציתי לראות מה יש מאחורי הגבעה ואז התברר שמאחוריה יש עוד גבעה ועוד אחת. לא, לא התרגשתי". לא נותר אלא לחשוב או לשער איך היה מרגיש חיים אורון אם מישהו היה אומר דברים דומים על הקיבוץ שלו - "סתם ערבה, סתם מדבר ואחריו עוד דיונה". לקיבוצו של אורון, קיבוץ להב בצפון הנגב, חשבו בתחילה לקרוא "צקלג" על שם עיר המקראית ששכנה בסמוך. יש אולי משהו סמלי בעובדה הזו שמאיר באור אחר את ההוצאה מחוץ לגדר של אותו אתוס רחב שהיה קשור ביהודה ושומרון, אתוס שהתנ"ך בליבו, רק בגלל זיהויו עם הציונות הדתית. נקודה זו מוארת יפה בשיחה בין ירון לונדון ליאיר זקוביץ':
יאיר זקוביץ : כשאני התחלתי ללמוד מקרא, לפני כך וכך שנים, זה לא היה דבר מקורי במיוחד מבפני שרבים הלכו ללמוד מקרא כי הציונות והמקרא הלכו ביחד – חזרה לארץ התנ"ך, חזרה ללשון התנ"ך, חזרה לערכי הנביאים, חזרה לעיבוד האדמה – באמת חשנו שיש פה התחברות אל ימות התנ"ך.
היום קורה דבר אחר, כשהדתיים הלאומיים מתחברים לתנ"ך כי זה משרת באופן נפלא מגמות פוליטיות מסוימות וזו צרה צרורה מפני שברגע שהם התחברו לתנ"ך, החילוניים החלו נסוגים אחורנית. "אם אתם רוצים מונופול על התנ"ך קחו אותו, תיהנו, אנחנו מוותרים", החשבון שלי אינו עם הדתיים החשבון שלי הוא עם החילוניים שנוחים כל כך לוותר על מורשתם...
ירון לונדון : אישה צעירה עם שביס ומדי מתנחלים מהלכת על גבעה בשומרון ומחזיקה ספר תנ"ך בידה אומרת לנו "הנה פה שילה ואתה רוצה שאני אעזוב את זה"?
יאיר זקוביץ : אני גם כן מרגיש מאד מחובר לארץ התנ"ך ואני גם כן שש לכבוש את הארץ ברגלי, עם ספר תנ"ך בידי לראות את נופי התנ"ך, מרחיב את ליבי. אני אישית חושב שאני לא צריך לשלוט בכך וכך ערבים והגבולות בעיני אינם כה קדושים, חיי אדם קדושים יותר, גם בתנ"ך הגבולות לא היו אחידים לארך כל הדרך, יש גבולות ההבטחה, גבולות אידאליים, גם הם משתנים, יש שתי ממלכות, אפשר להסתדר בגבולות בני הסכמה, ערך השלום הוא גם ערך מקראי לא פחות חשוב, מאשר נחלה. הלוואי ובימות המשיח נזכה לארץ ישראל כולה, ברגע זה, זה בלתי אפשרי. (ירון לונדון, "העם הנבחר: ארץ התנ"ך")

יאיר זקוביץ , שהוא בעיני אולי הדובר החכם ביותר בתכנית, מצליח להראות בטיעון הגיוני ויפה שגם אם כחלק מהמחשבה הפוליטית אתה חורט על דגלך את פנוי יהודה ושומרון, אין זה אומר שאתה חדל להתייחס אליה כאל חלק ממורשתך, מורשת שאל כל חלקיה הנך מרגיש שייך.
למרות זה חייבים לציין שדברי השנים בדו שיח חוטאים בלא מעט יוהרה אופיינית לדיון הזה. כמה אדנות והתנשאות יש במשפטים כמו: "הדתיים הלאומיים מתחברים לתנ"ך כי זה משרת באופן נפלא מגמות פוליטיות...", "וזו צרה צרורה...", "מתנחלת, אישה צעירה בשביס ו"מדי" מתנחלים... 
האם לפני 1967 לא היה לציונות הדתית עניין בתנ"ך? הם הרי דתיים? האם דעות של האחר הם צרה צרורה? האם למתנחלים יש מדים? אמירה שיש בה יותר ממעט ריח גזעני.

מעבר לעניין הפוליטי - אידאולוגי, "ניכוס" התנ"ך על ידי "לאומנים דתיים" היא טענה מעט מלאכותית כמו גם השימוש בקו פרשת המים של 1967. גם חוגיה המרכזים של החילוניות הבחינו שקרנו של המקרא החלה לרדת שנים לפני כן. אם מסתכלים דרך שירי התקופה, השפה המדוברת שלה, המציאות במערכת החינוך לצד אידאולוגיות פוסט ציוניות שהחלו לצוץ, החלה ההתרחקות מן התנ"ך לפני קו השבר של 1967. מציאות זו הדריכה והוליכה לצמצום בכמות הטקסטים הנלמדים והשעות שהוקצו למקרא בבית הספר הממלכתי לפני התאריך המצוין.. 

אידאולוגיות פוסט-ציוניות 
כשעוסקים ביצירה דתית כסמן זהות צריך לקחת בחשבון שיתפתח זרם המגדיר את זהותו דווקא באמצעות שלילת התנ"ך כמדד לנאורות ולקדמה עבור בוני האנטי-זהות. עבור ישראלים רבים ההתנגדות לציונות הדתית, לציונות בכלל ולתנ"ך הופכת להיות סמן זהות יעיל מאוד. 
אידאלוגיות אלו מחפשות לקעקע את הלגיטימיות של הזהות הציונית המבוססת על השייכות לארץ ישראל. הן עושות שימוש רב במחקר המקרא שהטיל ספק בערכו ההיסטורי של התנ"ך (למשל בסוגיות הממצא הארכאולוגי מול הכתוב), בהצגת התנ"ך כמיתוס מומצא ומאוחר של עם המצדיק את מורשתו בדיעבד, בהמעטת ערך התנ"ך ביחס לספרות היהודית שבאה אחריו הציגה כביכול ערכים אוניוורסליים יותר ועוד. כל אלה פועלים להשכיח גם את ערכו הרב של התנ"ך כמיתולוגיה - המיתולוגיה המשותפת שלנו. לעיתים המגמות הללו מתנגשות רעיונית אך נפגשות ברצונן לקעקע את אותו יסוד זהות:

"הם ילמדו משניות ושולחן ערוך ככל שיאבו, ואנחנו נלמד בקורת המקרא…לטווח הארוך, המאמץ לפתח תפיסת עולם של יהודים ללא ריבונו של עולם, חשוב יותר מכל מאמץ אחר" 
("הארץ", 1997)

רות קלדרון : אני חושבת שבורות היא חולשה והחינוך הציוני הוא מושתת על בורות, מאורגנת על ידי ועדות בורות. לא רוצה לא לדעת. אי אפשר לחיות על המקרא. כיום על המקרא חיים מתנחלים וקראים ושומרונים, זאת אומרת שבשביל לחיות אי אפשר "עין תחת עין", אי אפשר שאם אונסים את בתך אתה נותן לה להתחתן עם האנס, אי אפשר לחיות שם יותר [...] על ידי הטקסט החז"לי אני יכולה להתנגד לגישות שהן נורא מסוכנות בשביל לבנות כאן חיים. (ירון לונדון, "העם הנבחר: ארץ התנ"ך")
הטיעון הלוגי בנוי בצורה מפוארת:
בורות = חולשה
בורות = ציונות
ציונות= התבססות על התנ"ך= בורות
מי חי על התנ"ך = מתנחלים וקראים ושומרונים
מהו התנ"ך? = עין תחת עין, אונס בתך וחתונתו עם האנס - פרימיטיביות
הטקסט החז"לי = טקסטים אוניברסליים הבונים חיים.
אך האם באמת מדובר כאן בלוגיקה מבוססת היטב? האם בתלמוד ובמשנה אין טקסטים חשוכים שלידם יחווירו גם עין תחת עין וגם האנס המתחתן? האם אצל חז"ל הכל טהור ומושלם? האין זו הפוסט ציונות המושלמת? חבירה סמלית לחרדים - שגם עבורם התלמוד הוא ספר הספרים והמקור לביסוס החיים. האם על אותם ערכים אוניברסליים של חז"ל בונים גם קלדרון וגם החרדים את חייהם?
ירון לונדון : עכשיו אני אגלה את ליבי. אני חושב שהתנ"ך הוא הספר האהוב עלי ביותר. לא כל חלקיו [...] אבל כל מה שקשור לטבע הארץ, לנופיה, על זה גדלתי. גם בתי החינוך החילוניים שלי, מחנכי הסתובבו עם ספר התנ"ך ביד, אני מוכרח לומר, שכשאני עומד על הר בשומרון, וחושב שמזה נצטרך להיפרד ולקבל פספורט כדי להגיע הנה, ליבי נצמת. (ירון לונדון, "העם הנבחר: ארץ התנ"ך")
מדוע חייב התנ"ך להילמד כתחום עצמאי ולחזור להיות אחד ממקצועות בית הספר החשובים 
עתה אציג את עמדתי האישית ביחס למעמד התנ"ך, הסיבות לשימורו בתכנית הלימודים והדרכים לעשות זאת.
גם בין בני הפלוגתא הקשים ביותר מבין אלו שאת עבודתם קראתי בולטת העובדה שעבור כולם התנ"ך הוא חשוב ושיש להמשיך להנחילו. גם אם אין בלימודו אהבה רבה יש לשמרו כנכס תרבותי של עם ישראל ולהתעקש עליו.

עכשיו אני מגלה את ליבי – למה ללמד תנ"ך 
אחרי שנים רבות (יחסית) כאדם בוגר גיליתי שפתאום אני נמשך בצורה חזקה לאותו ספר ספרים: האהבה שלי לציונות כרוכה גם בספר הזה, התנ"ך נמצא בבסיס של האומנות והתרבות שאני כל כך אוהב.
כל שאלה פילוסופית או סיפור טוב באמת כבר נמצאים בו. השפה שלו, זו הארכאית מהלכת עלי קסם. הנופים, והאווירה והמקומות מדברים אלי. כל אלה הם פשוט חלק ממה שהוא אני. 
האם דוד המלך היה או לא היה? האם התנ"ך נכתב בתקופה הפרסית או ההלניסטית או לפני? אלו ואחרות הם שאלות חשובות אך החשוב יותר שמדובר ביצירה מפוארת שנכתבה תחת השמש הארץ ישראלית הצורבת בידי אבות אבותינו ששכנו בארצם. כל אלו צריכים להחזירו להיות עוגן זהות שלנו, מקור לגאווה ולא לבושה.

לימוד התנ"ך כמקצוע נפרד וייחודי הוא חובה שכן לימודו חורג מעבר ללמידה לצרכי למידה. בתנ"ך יש משהו נוסף המצוי רק בו. בתוך לימודו מתכנסים אלמנטים רבים:
לימוד התנ"ך, בעיקר בכיתות הגבוהות (אך גם בצורה מותאמת בנמוכות), צריך להדגיש בראש ובראשונה שמדובר בספר שהוא הבסיס לתרבותנו. הוא המיתולוגיה המשותפת שלנו, הסיפורים שעברו איתנו לאורך הדורות, השפה שלנו שאותה החיינו, ארצנו מקדם שאליה חזרנו, ההיסטוריה המשותפת שלנו, החכמה שיצרנו, הגיבורים שהצמחנו וכו'. יש לטפח ולנטוע בתלמידים גאווה במורשתם המשותפת ובארצם. יש להדגיש את חשיבות התנ"ך כמורשת בעלת פן חיובי ומתחדש ולא רק את השואה שעברה על עמינו, כחלופה חילונית יחידה. 

התנ"ך מלא בדוגמאות לדברים הרעים ביותר שיכול אדם לעשות וגם להפך. אין להתעלם מהשניות הזו אלא להדגישה כבסיס לקיום האנושי. זהו יופיו של התנ"ך והוא נעוץ בחוסר אחידותו הספרותית, האידאולוגית, הפילוסופית... התנ"ך מסרב להיכנע ולשרת מטרה אחת, רצון אחד, נקודת מבט אחת... התנ"ך הוא אות ומופת לפלורליזם של רעיונות ודעות ואת הפלורליזם הזה - כולו - יש להציג. בתוך כך יש להדגיש את ערכיו האוניברסליים של התנ"ך והרעיונות הגדולים שהביא לעולם - היחס לחלש, לעני, לזה שפחות שפר עליו מזלו, היחס לאדם, חולשותיו ופגמיו אל מול היפה והאצילי שבו. תפיסת האל הייחודית וגלגוליה ועוד.

כל אחד יכול להבין ולהכיר את התנ"ך, דתי או חילוני: יש להעצים את התלמיד ואת יכולתו האינטלקטואלית תוך הבהרה חוזרת ונשנית שהתנ"ך הוא של כולנו ואנו חופשיים לחקור בו בהצלחה טובה ככל אחד אחר. כחלק מתפקידיו צריך המורה להכיר את המתרחש בתחום המחקר של המקרא או אלו המשיקים לו. אסור למורה להתחמק משאלות קשות ובמידה ואלו עולות – שאלות על הממצא הארכאולוגי, על אמיתות הסיפורים, על חלקו של הגרעין ההסיטורי וכו' - לנהל דיון תוך הצגת מגוון הדעות בנושא. 

מטבעו של החינוך הממלכתי עליו להדגיש את המשותף ולא את המפריד שלנו ושל ילדינו. חלק אדיר מתפקידו של המורה כיום הוא להחזיר את אותו בסיס משותף לחיינו והתנ"ך הוא אחד מהכלים לעשות זאת. על המורה להפעיל משקל נגד מול האינדיוידואליזם המוקצן ותחושת הערבות ההדדית המתפוררת וזאת דרך שימוש בכלי התנ"כי להדגשת חשיבות הזולת העומד מולך ושותפות הגורל של כולנו.
הקעקוע והשלילה של התנ"ך בכל אספקט שלו, ניסיון שנעשה בשנים האחרונות על ידי זרמים פוסט ציוניים בדרכים מדרכים שונות מקעקע את הלגיטימיות שלנו על חיינו פה בארץ. גם אם כאלו המנסים להציג זאת כך, אנחנו לא חבורת פליטים שמצאה בטעות אדמה. מי שרוצה לתאר אותנו כעם קולוניאליסטי, חסר שורשים אמיתיים, מלא במיתוסים כוזבים שבזכותם הוא שודד את ארצו של האחר, סופו שישלול סופית גם את הלגיטימיות שלו עצמו וימצא את עצמו מול אמירות כמו זו של כתבת הבית הלבן הלן תומס ששלחה אותנו חזרה ל"בתינו בגרמניה ובפולניה".

ביבליוגרפיה
י‘ אמית, (1995)  האם ירדה קרנו של התנ"ך מתוך: זמנים, רבעון להיסטוריה, אוניברסיטת ת"א.
י‘ אמית, (2010)  עלייתה ונפילתה של אמפריית החינוך הישראלי, רכס פרוייקטים חינוכיים.
י‘ ברנד, הוויכוח על הוראת התנ"ך בדורות האחרונים, מתוך: חמדעת, שנתון מכללת חמדת הדרום, גיליון 1
ג’ וייץ, (2011),  חיים אורון עוזב את הכנסת ועוצר לסכם ראיון, עיתון הארץ.
ל“י לוין, ע‘ מזר (עורכים): (2000) הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, הוצאת יד בן צבי.                   י‘ לונדון (2011), ארץ התנ"ך, בתוך העם הנבחר, סדרת תעודה של ערוץ 8. 
ב“צ מוסינזון, (1910),  התנ"ך בבית הספר, בתוך: "החינוך – עיתון פדגוגי למורים                                     והורים", הוצאת אגודת המורים בא"י .
ל‘ מזור, “על תרגום התנ”ך לעברית בת ימינו”, בית מקרא נד,א (תשס”ט), עמ’ 166-126
א‘ סרי-לוי, (2007) , מי הזיז את התנ"ך שלי http://ariel.seri-levi.com/?p=55
ד‘ קורן, (1999), איך איבדנו את התנ"ך ואיך נוכל לגלות אותו מחדש, בתוך יהדות חופשית כתב עת בנושא יהדות הומניסטית חילונית, גיליון 15.
י‘ רוזנסון, (2005), זיוו ההולך ומועם - על מקרא וזהות, עיתון הצופה.
א‘ שפירא, (2005),  התנ"ך והזהות הישראלית, הוצאת מאגנס.

* המאמר מבוסס על הרצאה במכללת "כרם". הדריך אותי דוד כהן צמח, המרצה שלי לביקורת המקרא.


ראו גם: עמדות תלמידים כלפי לימודי התנ"ך

4 תגובות:

  1. חובה ללמד תנ"ך,
    כיוון שהדתיים בכל מגזריהם מנכסים אותו לעצמם ולצרכיהם, אנו כחילוניים צריכים למצוא את הרבגוניות דהינו הפלורליזם הססגוני הקיים בטקסט.
    הטקסט רלונטי כאשר יוצרים אתו דיאלוג.
    נכון השפה קשה אך זו לא סיבה לותר על הטקסט אני מסכימה עם מורי פרו"פ זקוביץ הטוען שלימוד המקרא חושף תלמידים לתרבות יהודית ואוניברסלית קלסית עד לתקופתינו הפוסט מודרנית.

    השבמחק
  2. לדעתי חובה להמשיך ללמד וללמוד תנ"ך בבית ספר ממלכתי.
    שפת המקרא קשה אך זו השפה העיברית בשיאה ובמיטבה,
    האם כדאי לותר על האיכות בגלל הקושי?
    לעניין הרלוונטיות, אם יוצרים דיאלוג עם הטקסט הוא הופך להיות רלונטי, אפשר להפיח חיים בטקסט החי והמרתק ששמו תנ"ך.
    הטקסט כולל מגוון של דעות שגם הציבור החילוני יכול לנכס לעצמו מהם ולכן אין להשאירו בידי הציבור הדתי על כל גווניו.
    כמו כן אני מסכימה עם מורי, פרו"פ זקוביץ שלימוד תנ"ך חושף אדם לתרבות יהודית ואוניברסלית קלסית ועד תקופתינו הפוסט מודרנית.

    השבמחק
  3. למוד התנך כמקצוע נפרד בבית הספר הממלכתי הוא חובותינו הלאומית. המקרא הוא הספור הנפלא של אהבת אלוהים לעמינו ולכלל האנושות. גם אנשים אשר אינם מאמינים מילולית בקיום כח עליון הרי בשעת מבחן מחפשים אותו ונשענים עליו. במקצועי כרופא לחולי סרטן אני עד לזה מדי יום.
    העברית התכנית היא באופן בלתי רגיל עשירה ומכילה יכולות בלתי רגילות של הבעת פועל מין זמן במילות מאוד קצרות והיכולת להחליף בין עבר הווה ועתיד , כמו ותלך - היא נקבה תלך בעתיד נהפך לעבר - ותלך ע״י ו ההפוך . המילה התכנית והייתי - אומרת אני הייתי בעבר הופך לעתיד.
    עושר אחר לשפה המקראית הוא להחזיק ניגודים - קונטראדיקשן במאזן עדין ומדהים המביע רעיון והיפוכו כמו : אל תדבר לאוויל כאיוולתו דבר לאוויל כאיוולתו
    השפה העברית התכנית לדעתי לא רק שאינה מנוגדת למדע המודרני אלא נהפוך הוא היא מדע כשלעצמו המחדד מחשבה כמו מדע ההגיון
    נוסף לאמור זה מאוד חשוב לזכור שהתנך אהוב כל העולם המערבי ומוכר כספר הספרים וכשזה הוא ספרינו תרבותינו שורש שפתנו היום.
    חלקים מסוימים בתנך מכילים ספרי חוכמה ומוסר שהם אבני היסוד של עולמינו , כמו תהילים משלי קוהלת איוב ישעיהו בראשית עשרת הדברות ויותר.
    על משרד החינוך בשתוף כל מערכת ההוראה החובה להחיות את לימודי התנך עם הדגשה לאהבת השפה , אהבת אלוהים לאדם וצורך האדם בקיום כח עליון
    כואב ללמוד ולראות שהרבא סופרים ומשוררים ישראלים לא מודעים לספרי החוכמה של התנך ולתנך בכללותו
    רק מורים שיש בליבם אהבה לתנך עם התלהבות לשפה התנכית ימונו ללמד את התנך
    מורה ללא אהבה והתלהבות עלול לדחות תלמידים מהיופי והעושר של התנך
    אסור לנו להרשות ללא יהודים לטעון שספר הספרים שלנו יהיה שלהם
    התנך הוא ההיסטוריה המדע השפה והמכנה המשותף שלנו שמתבטא בגאווה לאומית וברגש הלאומי.

    השבמחק
  4. איתן היקר, מסכימה עם כל אות, מילה, פסיק ורווח בין המילים שלך. יישר כח

    השבמחק