יום שבת, 10 באוגוסט 2019

״אני בוכיה״: על האני-הנשי במגילת איכה

"אֲנִי בוֹכִיָּה": עַל הַאֲנִי-הַנָּשִׁי בִּמְגִלַּת אֵיכָה


עדי אביטל-רוזין, סופרת וחברה מן המניין באגודת הסופרים העבריים בישראל

עדי אביטל-רוזין
לפני תפילת ערבית בליל תשעה באב, נהוג לקרוא מספר קינות. בקרב הקהילות הספרדיות, לרבות קהילת יהודי תימן אומרים את מזמור קל"ז בספר תהילים ("על נהרות בבל"),  ויש המוסיפים את מזמור ע"ט. בתפילת שמונה עשרה של ערבית מוסיפים, על פי רוב נוסחי התפילה, את תפילת "עננו". לאחר תפילת העמידה נהוג לקרוא את מגילת איכה, שבמרבית הקהילות היא נקראת ללא ברכה, ובחלק אחר, היא נקראת בשקט, כל אחד בקהל קורא לעצמו, והחזן לא מגביה את קולו.

יום שישי, 9 באוגוסט 2019

מאימתי שרים ישראל את שירי ציון: וינייטת שירו לנו משירי ציון

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

תהלים קלז

על פי המקובל בקהיליית חכמי העיתים חרב הבית הראשון שהקים המלך שלמה סמוך לשנת האלף לפני הספירה בשנת 586 לפני הספירה. היום , 2019 לספירה, 2605 שנים אחרי נבוזראדן, שר צבאו של הקיסר נבוכדננאצר הבבלי היכה את העיר ירושלים, הפך אותה לעיי חורבות, החריב את המקדש והגלה את יהודה בבלה, מצרפים צום תשעה באב, מגילת 'איכה' ושני פרקים בספר שירת תהלים, את הקהילות היהודיות בעולם לאגודה אבלה אחת, המבכה את אשר אירע לה עמוק בתוך עבר רחוק, כאילו לא חדל לקרות, כאילו עודו נמשך. מי לא משתאה למקרא  סעיף ב' ,  סימן א' בספר "שולחן ערוך הרב" שכתב רבי שלמה זלמן שניאור ( 1745-1813)   מייסד תנועת חב"ד,  " ראוי לכל ירא שמים וכל החיל אשר נגע ה' בלבו לקום בחצות הלילה ולקונן מעט במזמור 'על נהרות בבל' וכיוצא בו (כגון  תהלים ע"ט) על חורבן בית המקדש וגלות השכינה כמו שכתוב 'קומי רוני בלילה לראש אשמרות וגו', וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר 'אוי לי שהחרבתי את ביתי...". לא רק בתעשה באב. בחצות כל לילה מלילות השנה, מחלילות 2605 השנים, זוכרים ב'על נהרות בבל' שזוכרים את ציון.

יום שלישי, 6 באוגוסט 2019

יום שבת, 3 באוגוסט 2019

׳הנערה ששיחקה באש׳ או המסתורין האפל של ספרות המתח

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מודן

על: סטיג לרסון, הנערה ששיחקה באש, משוודית: רות שפירא, מודן הוצאה לאור, 2010

אני ממש לא מאמינה שאני כותבת את זה. מה פתאום שאכתוב על הספר הזה? שבוע הספר העברי, כבר עבר חלף לו, וממילא אני מפרסמת בבלוג רק המלצות על ספרים שהטביעו את חותמם על התרבות, או לפחות ראוי שיטביעו, ואם לא על התרבות אז לפחות על כמה אנשים, ואם לא על כמה אנשים אז לפחות על איש אחד. אבל על הספר הזה? על ספר כזה? איך בכלל הגעתי אליו? 
פגשתי אותו מונח על הגדר סמוך למיכל מיחזור הנייר. כאילו מישהו החליט לתת לו הזדמנות אחרונה לפני שילך בדרך כל נייר, ויגרסוהו ויהפכוהו לעיסה מבעבעת. הוא הביט בי במבט מתחנן, אבל אני הקשחתי את לבי. ׳588 עמודים׳, אמרתי לו, ׳אתה יודע כמה שעות זה? ואני אין לי זמן לנשום! אבל הוא התחנחן ואמר. ׳מה אכפת לך? ממילא את הולכת לספריה הלאומית. תניחי אותי בכוננית הספרים לכל דורש, אולי מישהו יאמץ אותי׳. ידי נשלחה לכיוונו. טעות ראשונה. רפרפתי בעיני על המשפט הראשון. הטעות הפטאלית! הוא לקח אותי בשבי, ולא יכולתי להתנתק ממנו, עד שבלעתי אותו על כרעיו ועל קרבו. עד תומו. עד השורה האחרונה.