דר' רותי פישר-בח, רכזת ומורה לתנ"ך בתיכון גלילי, כפר סבא. עסקה בהכשרת מורים מעל 20 שנה מתוך אמונה כי "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח, כא).
ראיון עומק עם אביחי בן לאה, "חינוכאי", מורה לתנ"ך ומפתח תוכן פדגוגי, על עתיד מערכת החינוך בישראל וספרו החדש העוסק בתיקון חברתי וחינוכי. בשיחה עם דר' רותי פישר-ב"ח, פורש בן לאה משנה סדורה על הוראת תנ"ך במאה ה-21, שילוב בינה מלאכותית (AI) בכיתה והמעבר מעבודה עם "נוער בסיכון" לגישת "נוער בסיכוי". הצצה מרתקת לעולמו של איש חינוך המשלב בין המקורות המקראיים לפרקטיקה ניהולית מודרנית.
תגיות: חינוך בישראל, הוראת תנ"ך, אסטרטגיות למידה, בינה מלאכותית בחינוך, נוער בסיכוי
אביחי בן לאה הוא מורה ללשון ולתנ"ך בתיכון, אשר כיהן שנים רבות במגוון תפקידים במערכת החינוך. כיום משמש אביחי כמורה מורים (בין היתר בהשתלמות מפמ"ר תנ"ך "ורוח נכון"), כיועץ ארגוני-פדגוגי וכמפתח תוכן בחינוך, זאת במסגרת עסק שהקים על שם אימו האהובה ששמה מונצח במפעל חייו בית לא"ה: למידה, אימון, הכשרה. מבין שלל תפקידיו מגדיר עצמו אביחי בראש וראשונה חינוכאי.
נתחיל מהסוף, בשנה האחרונה פרסמת ספר ביכורים הפורס את משנתך החינוכית. למה החלטת לכתוב ספר שעוסק במערכת החינוך ומהו הרקע לכתיבתו?
השאלה היא לא רק למה לכתוב ספר, אלא גם מדוע לחזור משנת הבראה בחו"ל במיוחד כדי לפרסם אותו. כבר שנים רבות אני מוטרד מהמצב של מערכת החינוך וחווה על בשרי את הפיחות שחל בה. יש בי דאגה כנה, ואפילו כאב גלוי, על מה שלא מקבלים ילדי ישראל מהמערכת - בכלל זרמי החינוך שיש בארץ, ורציתי להביא בשורה מהידיעות שלי ומהניסיון הרב שלי. בשורה שהיא לא אוטופית אלא מעשית ואפשרית, אבל כזו שדורשת אומץ לב והתנתקות מכבלים מסורתיים של חינוך, ניתוק החינוך מפוליטיקה והתבוננות אמיצה בסוגיה הכי חשובה שיש בעיני לחברה: חינוך. מכל הסוגיות החברתיות שאנו נדרשים להן, החינוך הוא החשוב ביותר, ולצערי, אנחנו לא מכירים בחשיבותו: תלמידים, מורים, הורים והחברה בכלל. ההכרה הבסיסית היא שחייבים לתת קדימות לנושא הגדול הזה, שהוא הדרך, האמצעי והתוצאה ביצירת תיקון משמעותי לחברה, חברה שיש בה גם קלקול רב. חזרתי במיוחד ממסעי בחו"ל כי התרשמתי ברשתות החברתיות מהשיח העוין כלפי מערכת החינוך והדרישה הציבורית לחולל בה מהפך. בצר לי, כמה שבועות אחרי פרסום הספר פרצה המלחמה עם איראן, ומאז הציבור בישראל אינו פנוי דיו לדון בסוגית פני החינוך בישראל.
מהי המטרה של הספר?
אקדים ואומר שידעתי שהספר יביא עלי כאב. למה? כי הוא יחזק את מה שאני כבר יודע: לאנשים לא באמת אכפת מהחינוך. אנשים ברחוב (ובאופן עגום, לעתים גם עובדי הוראה) מגיבים לי: "מה לי ולזה?", "זה לא קשור אלי". ובכל זאת החלטתי לעשות את זה. המטרה היא לעורר עניין ושיח ציבורי, שנדבר, שהאזרחים יבינו שחינוך הוא לא "של המורים", אלא של כל אזרח ואזרחית במדינה מתוקנת, ולכל אחד צריך להיות אכפת מהנעשה בו. חשבתי לתומי - עם הכרה מלאה שהמציאות היא הפוכה - שנצליח להחזיר את הנושא לסדר היום. חזרתי משנה בחו"ל לשתי מלחמות כשברקע המציאות שהתחילה בשבעה באוקטובר, וכאמור, מצאתי כי החברה הישראלית לא פנויה לעסוק בחינוך. עם זאת, למעלה מחמישים פעמים השנה פגשתי במכתיבי דעת קהל, בפוליטיקאים ובאנשי שטח שאמרו כולם בלי תיאום ש"מערכת החינוך קורסת, והיא בתחתית". נראה כי כולנו מסכימים על תמונת המצב, אבל זה נשאר בשיח בלבד ומבלי לעשות מעשה. הספר שלי פותח בתמונת המצב של החינוך בישראל ומשם ממשיך להצעות מעשיות כיצד להפוך את מערכת החינוך לרלוונטית, מותאמת, מקצועית ומצליחה. כל שצריך הוא שיהיה אכפת לנו.
למה אתה משנה מושגים הנהוגים במערכת? לדוגמה, אתה מכנה עצמך חינוכאי ולא מחנך.
אני מאוד מאמין בהגדרה העצמית של האדם את עצמו. כמו שקבעתי בשמי שאני "הבן של לאה" יותר מכל דבר אחר, כך אני חינוכאי – אדם המעוניין להראות דרך, לתמוך, להיות עם האחר, לצידו ואיתו. לסמנטיקה יש חשיבות רבה, והיא גוזרת ביטויים והתנהגויות בשטח
.
מהו התנ"ך עבורך?
אני רוצה לצטט משיר של עמיר בניון משפט שמאוד מסביר את מערכת היחסים שלי עם התנ"ך. הוא שר על המוזיקה: "אני שקוע בנסתר שבך, אוהב מה שגלוי. אני עבד לחוכמה שלך, ואין בך כלום שפוי".
התנ"ך הוא באר מים חיים לצמא במדבר. אבל לא כל צמא יודע למצוא מים. אתה חייב לבוא אליו לא רק עם רצון הלב אלא עם כלים לשוניים ועם פתיחות מחשבתית. התנ"ך בעיני הוא מקור למחשבה ולרגש, לעניין ולהשראה. קראתי אותו בשלמותו שש פעמים. בשבת אני מתקדם בו ובכל פעם אני מגלה תכנים חדשים שאני לא מבין איך לא ראיתי אותם קודם לכן. העניין בתנ"ך לא נגמר. הוא סטטי ובה בעת ממציא את עצמו כל פעם מחדש.
מדוע בכלל ללמד תנ"ך במאה ה-21?
בספר התנ"ך יש את כל המקצועות, הוא רב תחומי: הוא ספרות ולשון, מדע ומשפטים ואפילו קרימינולוגיה. נוכל למצוא בו הכל. כישורי החשיבה הנדרשים בלימודי תנ"ך, או לפחות צריכים להידרש ולתרגל, הם התורה כולה. התנ"ך דורש ממך אוריינות לשונית, אוריינות מידע, אוריינות מתמטית, מיומנויות רגשיות חברתיות וחשיבה ביקורתית. זה סל התכונות שאנחנו מבקשים להטמיע היום בתלמידים, ואנחנו נכשלים.
הטכנולוגיה העומדת לרשותנו במאה ה-21 מאפשרת להפיח חיים ולהפוך את הטקסט המקראי לממשי - מהצד הכי רציני שלה - כמו תיעוד מגילות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות - ועד לצד ההיתולי שבה - הפיכת הדמויות המקראיות לדמויות חיות בטיק טוק או פתיחת דף אינסטגרם לדמות מקראית, ולכן התנ"ך רלוונטי.
כיצד יראו, להערכתך, לימודי תנ"ך בעוד עשרים שנה?
לא אלך רחוק, אלך לחמש שנים קדימה כי עשרים שנה במציאות שלנו זה כמו מאה שנה. אני מאמין שבינה מלאכותית תשתלב, אם לא תשלוט, בהוראת התנ"ך. אני תומך בשימוש בבינה מלאכותית כל עוד מבינים שהיא לא מחליפה אותנו, אלא שהיא דורשת מאיתנו דיוק, בקרה והכרעה המאפשרים לצקת סגנון עצמי אותנטי. כמו כן ברור לי בצער, שלימודי התנ"ך יוכרעו, בסופו של דבר, בהתאם לפוליטיקה של התקופה.
מה צריך להיכלל, להשקפתך, ביסודות הידע של מורה לתנ"ך?
המיומנות להפוך את המופשט לפשוט. לזהות איך תחום תוכן, רעיון, מסר או תופעה מקראית יש להם צורה ושם מודרני. כלומר, מה הביטוי המודרני שלהם, ליצור רלוונטיות כדי לשזור משמעות. מיומנות נוספת היא עיצוב אוניברסלי של למידה. אנחנו מנגישים לכל שכבות החברה ולרקעים שונים מהם באים התלמידים שלנו תנ"ך אחד, אולם המדרכות אליו, הכבישים שסוללים אליו צריכים להיות כבישים מותאמים. זאת כדי להביא מסר אחד: התנ"ך הוא של כולם, והוא מתיר לנו לעשות בו כרצוננו. אני חושב שיסוד הוראה נוסף הוא גישה: כשאנחנו באים בחיבה ובאהבה אל התנ"ך, זה מידבק. יש אנרגיה מסוימת שצריכה לעטוף את המפגש עם התנ"ך בשיעור, והיא אנרגיה חיובית, חמה וחכמה.
אם כן, מה דרוש לכלול עולמו הפנימי של מורה לתנ"ך?
רוח. כלומר שפה לא רק בפרקטיקה, אלא שפה בנפש, בתרבות, בפילוסופיית חיים מגובשת ועמידה. מורה לתנ"ך צריך להיות רגיש בליבו וקשוב בו בזמן לתלמידים ולתנ"ך. גם התנ"ך דורש רגישות וגם התלמידה והתלמיד דורשים רגישות. רק כך יוכל לבנות גשרים. העולם שלו צריך להיות חקרני, והוא צריך לאזן בין חיפוש אחר ודאות בכל ספק לבין הטלת ספק בכל ודאות.
מה עמדתך כלפי הוויכוחים: האם לדרוש לשנן בע"פ טקסטים? אלו טקסטים ראוי / לא ראוי / מתאים ללמד במערכת החינוך הממלכתית? מהו הטקסט המרכזי שאותו חייבים לכלול בכל תוכנית לימודים בתנ"ך?
אני מאמין כי 15 אחוזים בלמידה צריכים להיות שינון. לשינון יש השפעה על זיכרון ועל הפנמה. השאר צריכים להיות חשיבה מסדר גבוהה. הטקסטים של השינון לא צריכים להיות בהכרח שיריים, בין אם קינה ובין אם מזמור, הם לגמרי יכולים להיות פרוזאיים או היסטוריוגרפיים, ולו בלבד שהם נושאים ערך עבור המהלך החינוכי. למשל, אחד הרגעים המופלאים, בעיני, של אלוהים בתנ"ך, שבו אני רואה את אלוהים שאני רוצה לראות, מתבטא בהיגד: "הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֨יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ׃" (בראשית פרק ד', פסוק ז'). במקומות שאנחנו רואים בטקסט ערך חינוכי מתוך תובנה, היגד פילוסופי אוניברסלי ועל-זמני. זה לא חייב להיות קטעי פסוקים אלא קטעים נשגבים טרנסנדנטיים. אם נשכיל לבחור ב- 15 או 20 הציטוטים החשובים ביותר בתנ"ך - לא כנכסי צאן ברזל, אלא כערך מחנך לחיים - אנחנו ניצור את "עמוד השדרה" של התנ"ך, ואז הוא יהיה הרבה יותר משמעותי ויהיה לו מעמד וכוח על-דיסציפלינריים, אשר שוברים את חומות תחום הדעת. אם אנשים מסוגלים לבחור לקרוא ספרים כמו "השקעות לעצלנים", אז הם בטח יכולים למצוא משמעות גם בספר התנ"ך. ופה אנחנו נדרשים לשתי שאלות גדולות. הראשונה היא "האומנם מדובר בעניין של בשלות?" כי "השקעות לעצלנים" אתה תקרא אחרי שתעבור את גיל 20. אולי גם לתנ"ך צריכה להיות מידה של בשלות כדי להפיק ממנו את הנדרש וליהנות מטיבו? השנייה היא "אלו תכנים ללמד?". אף תלמיד לא יקרא את כל התנ"ך, אבל אם הוא ירצה איך הוא ידע מה רלוונטי עבורו? כשאנחנו מלמדים התמצאות אנחנו מלמדים את המכניזם של ההתמצאות: תמצא פרק ופסוק בספר. אנחנו לא מלמדים איזה עולם רעיוני נמצא איפה: איזה ספר/סיפור/מקור ידבר איתך על אהבה, על מורכבות משפחתית, על פוליטיקה? ההתמצאות שהתלמידים צריכים לדעת כדי שיחזרו לתנ"ך כעצמאים. אנחנו מחנכים לתנ"ך ממקום של שכירים ולא ממקום של עצמאיים. התלמידים נתונים תחת מעסיק שמחליט, שמכריע. הם לא מנהלים את העסק בעצמם. אין להם בחירה מודעת. ובשביל בחירה מודעת אתה צריך להכיר את המצאי.
שאלה שלא נשאלת במתמטיקה: האם מורה לתנ"ך צריך לשתף את תלמידיו באמונתו האישית?
מורה לתנ"ך צריך להשיב בכנות, אם הוא נדרש לשאלה זו על ידי תלמידיו. כלומר, הוא לא בהכרח צריך לנדב מבחירה את אמונתו ודעתו, אך כחלק בריא של שיעור שהוא דיאלוג ולא מונולוג והוא מרחב של אינטליגנציה בין אישית ושל קירוב לבבות - הגיוני שירצו לדעת מה בליבו. ואין יפה מכך ומוצדק מכך שאתה יודע לייצג את האני שלך ללא התנצלות, ספק או הצטדקות, ובה בעת לחבק את האני של האחר ולהדגים איך אנחנו יכולים לחיות יחד באחווה ובערבות כשאנחנו בנקודות מבט שונות לגמרי. כך שאני רואה זאת כזכות לענות כאשר אני נשאל.
מהן השאלות שכל מורה לתנ"ך צריך לשאול את עצמו כאשר הוא מכין מערך ומלמד?
אלו ערכים הטקסט מזמן. ולאור הערכים לבחור את התוכן שיובלט מתוך הטקסט ואלו ערוצי מיומנויות יאפשרו תרגול בערכים שבתוכן.
מהו הפסוק המשמעותי ביותר עבורך כאדם ומהו הפסוק שכל אדם יוצא מערכת החינוך הממלכתי צריך להכיר, להבין ולפרש?
עבורי כאדם, מתלבט בין איוב לבין קהלת. אכריע: "בֵּ֣ן חָ֭כָם יְשַׂמַּח אָ֑ב וּבֵ֥ן כְּ֝סִ֗יל תּוּגַ֥ת אִמּֽוֹ׃" (משלי פרק י', פסוק א'). פסוק זה היה נר לרגלי כל החיים. תמיד הייתי ילד טוב, שעובד מאוד קשה לשמח את הוריו, בעיקר את אימו. לא רציתי להוסיף לה צער בחיים. גדלתי בסביבה קשוחה מורכבת. אני תמיד מרגיש כמו טעות סטטיסטית לאור התנאים שבהם צמחתי אל המקום שאני נמצא בו היום. הכוח שהניע אותי מבפנים בכל הצטיינות באקדמיה, בבית הספר, בעבודה היה השמחה שאביא ללבה של אמא שלי. "חכם" במשמעות של "בעל מידות טובות".
עבור יוצאי מערכת החינוך, הפסוק: "מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַֽחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃" (ישעיה פרק מ"ט, פסוק י"ז). מכיוון שאני עובד עם נוער בסיכוי* אני עובד המון על מיקוד שליטה פנימי. אני מבין שלכולנו יש בפנים "מהריסים". וכמו האדם כך החברה, ככל שיקדישו אמצעים לנצח את עצמם ולא להימצא במיקוד שליטה חיצוני המתבטא בקורבנות, כך הם אלה שיחזירו את האחריות לעצמם, כך הם יכוננו חיים של משמעות, של תיקון עצמי ותיקון חברתי. זו המנטרה שמלווה אותי כל הזמן. אף אחד לא יהרוס אותי מלבד עצמי, ולזה לא אאפשר לקרות.
* אביחי מבקש להמיר את המונח "נוער בסיכון" במונח "נוער בסיכוי". כהגדרתו בספרו: "כאן המוקד הוא הסיכוי ולא הסיכון. מה שמביא לפרו-אקטיביות ולחיפוש הכוחות שיביאו לשינוי המיוחל בחייהם" (עמוד 249).
מי השפיע עליך במהלך חייך וכיצד השפעתם מבוטאת בהוראה?
אמא שלי השפיע עלי יותר מכולם. כי בסביבה שבה היינו מצויים והדור שממנו היא באה שיקפו ערכים אחרים - סגורים יותר, פרימיטיביים, דוגמטיים, עדריים. אמא שלי הייתה פתוחה, מאפשרת, תומכת בכל בחירה גם שהיא לא לרוחה, תמיד מזמנת התבוננות מזוויות אחרות ואוהבת ללא רצון לשנות אותך: אוהבת ככה, כמו שאתה. עוד למדתי ממנה למצוא בכל אדם אור, גם כשייתכן שהוא שנוא על כל אדם אחר - למצוא בו את החיובי ולהתחבר מתוכו. וזאת התפיסה החינוכית כולה. אני לא יכול להיות חינוכאי בלי "עוד אאמין גם באדם" (ש. טשרניחובסקי). אני חייב להיות מסוגל לראות אור גם בתלמידים הסוררים ביותר ולדעת לחפש במעיינות החבויים שלהם את המים המתוקים.
מה היית שואל את עצמך בראיון זה?
הייתי שואל את עצמי מתי יבוא היום שהשיח הזה שקיימנו בינינו בראיון הזה, במובנו החינוכי הרחב, לא יהיה נחלתם של שני אנשים, אלא נחלתה של אומה שלמה. שהחינוך יקבל מקום של בכורה על פני החיים של אנשים ברשתות החברתיות או תוכניות טלוויזיה או כל דבר שהוא בטל ביחס למשימה החשובה ביותר של חברה: עיצוב דמות החינוך המשותף בה, הציבורי.
אני מאחל שאני אחזה במציאות חברתית פרואקטיבית שבה החינוך נישא על דגל וחוזר להיות נושא יקר לליבם של כולם ומפתח לחוסן לאומי ולבריאות חברתית.
מה יהיה נושא הספר הבא?
הספר הבא יעסוק, ככל הנראה, בפיתוח מיומנויות בלמידה חוץ כיתתית.
האם לדעתכם בינה מלאכותית יכולה להחליף מורה לתנ"ך?
**את אביחי זכיתי ללוות בעבר כמדריכה פדגוגית בתעודת ההוראה בתנ"ך, וזכות גדולה מכך לראות בו כיום עמית ורע. לאחרונה אף זיכני לקרוא את טיוטת ספרו. השיחה מתקיימת בזום בשלהי מלחמת "שאגת הארי" בתקווה לימי שגרה שיבואו במהרה עלינו לטובה.
דר' רותי פישר-ב"ח
ראיון מעניין מאד.
השבמחקאני מכירה מוקירה את אביחי כאדם וכמורה. ואני מודעת לכך, שהחינוך הוא נר לרגליו.
התלמידים מאד אוהבים אותו, כיוון שהוא פונה אל נבכי נשמתם. הוא מתייחס אליהם כבני אדם ומסתכל עליהם בגובה העיניים.
מאחלת לך, אביחי היקר, שנושא חשוב זה יגיע לקדמת הבמה הלאומית, כי החינוך הוא בנפשנו.
בהצלחה!