יום חמישי, 29 באפריל 2010

שלבי חיבורו של ספר שמואל ואמינותו כמקור הסטורי

פרופ‘ משה גרסיאל, אוניברסיטת בר אילן

שאלות זמן כתיבתו של ספר שמואל ואמינותו כמקור היסטוריוגרפי העסיקו
רבות את המחקר המודרני. יחזקאל קויפמן הקדים את חיבור הספר לסוף ימי דוד. חוקרים מבית מדרשו של ולהאוזן, איחרו את זמן חיבורם של מקורות הספר ועריכתו הדויטרונומיסטית. חוקרים מבית מדרשו של הוגו גרסמן טענו שהספר הורכב מאוחר מתוך אוספים של סיפורי-עם ורשימות ארכיוניות. האסכולה הסקנדינבית טוענת שהספרות המקראית עברה במסורת בעל-פה והועלתה על הכתב רק בימי בית שני. ובתקופה האחרונה כמה היסטוריונים וארכיאולוגים הטילו ספק באמינות התיאור של ממלכת דוד הגדולה שבירתה ירושלים, וטענו שספר שמואל חובר או נערך בתקופת יאשיהו, או בתקופת הגלות או בתקופה הפרסית או אפילו בתקופה ההלניסטית או הרומית.
כחוקר מקרא, המצוי מעט גם בדיסציפלינות אחרות, מבקש אני להפריך את עיקרי הטענות לאיחורו של הספר ולאי-אמינותו, ולהציג תיאוריה משלי על התהוות הספר ומידת אמינותו.
אפתח בעדויות העולות מהספר עצמו והמוכיחות את קדמותו:

(א) חזון נתן מהווה צומת מרכזי בספר שמואל, והוא מבטיח לדוד ולשושלתו מלכות "עד עולם", ללא הגבלה וסיום. לישראל הובטחה ישיבה תמידית בארץ מבלי שעמי נכר יציקו לו; ועוד הובטח בחזון שבנו של דוד יבנה את המקדש. אין שום רמז לא בחזון ולא בספר שמואל לטראומות הגדולות שעם ישראל יחווה בעתיד, ולכך שהבטחות האל שניתנו בלי תנאים יופרו באופן נורא. הבטחת השושלת "עד עולם" הופרה כבר בפילוג ממלכת דוד. מצבו של עם ישראל התערער במסע שישק, במסע חזאל, בגלות ממלכת אפרים, במסעות סנחריב, ובחורבן המקדש וגלות יהודה.

אם ספר שמואל התחבר בתקופה מאוחרת, כיצד קרה הדבר שהמחבר התעלם לחלוטין מאירועים טראומתיים אלה והניח לחזון נתן להבטיח הבטחות שוא, שיופרו פעם אחר פעם. לשם השוואה: ספר מלכים המאוחר אכן טרח להסביר שלהבטחות הללו הוצמדו תנאים מפורשים; מלכי יהודה וישראל לא עמדו בהם, ולפיכך התרחשו האסונות הנוראים.

(ב) בספר שמואל מצוי נאום מרכזי בעניין "משפט המלך" ובגנות משטר מלוכה.
בנאומו מציג שמואל הנביא תמונת מלוכה נאיבית ביותר, העם מוצג כעם של רועים ושל חקלאים. אילו חובר הנאום בין המאות השביעית והשנייה לפני הספירה, כמוצע על-ידי המאחרים את חיבור הספר, מדוע הספר איננו מציג את דמות הממלכה המאוחרת, את מפעלי הבנייה הראוותניים של המלך, את הממסד המושחת, כפי שעשו הנביאים המאוחרים? המסקנה היא: נאום שמואל מתאר מלכויות קדומות יותר, כפי שעולה ממחקרים השוואתיים שנעשו בין נאום שמואל לארכיונים של אללח', אל-עמרנא ואוגרית מהמאה הארבע עשרה לפנה"ס.

(ג) סיפורי המלחמות בספר שמואל מציגים תנאי שטח והגיון אסטרטגי והיסטורי. חוקרים רבים עסקו בכך. אזכיר רק שני תיאורים מתוך רשימה ארוכה: (1) מלחמת אבן העזר, מתאימה לחפירות בעיזבת צרטה, באפק ובשילה. (2) קרב מכמש מתאים לנתוני השטח, לסקרים בגבע ובמכמש ולחפירות של ישראל פינקלשטיין בחורבת דוורה. סביר להניח שתיאורים אלה ואחרים נלקחו מארכיונים קדומים או ממסורות נאמנות. תיאורים אלה ואחרים מלמדים על שליטת המחבר בחומר ועל הכרת השטח וצירי הדרכים. אילו חובר הספר בתקופה מאוחרת, תחת שלטון זר, ובנגישות מוגבלת לשטחים רחוקים, צריך היה לצפות למחבר בעל ידיעות מוגבלות בכל הנושאים הללו, ולא למחבר המגלה בקיאות והתמצאות במרחב.

(ד) מחבר ספר שמואל מרבה להזכיר את אזורי הנגב ואת גת הפלשתית. אולם בהתאם לממצא הארכאולוגי, אזורי הנגב חרבו במסע שישק ולא חזרו לקדמותם ואילו גת חרבה במסע חזאל ולא חזרה לקדמותה. קשה אפוא לייחס את תיאורי איזורי הנגב וגת למחבר שחי בין המאות השביעת והשנייה לפני הספירה כפי שהציעו המאחרים את חיבור ספר שמואל.

(ה) מחברו של ספר שמואל איננו מתייחס לממלכות החשובות שפעלו באזור למן המאה התשיעית לפנה"ס ואילך. מצרים איננה נזכרת כלל כממלכה בת הזמן. היא נזכרת בספר פעמים בודדות רק בהקשר ליציאת מצרים. אשור, שהתעצמה כבר בימי בית עמרי איננה נזכרת כלל בספר, והוא הדין עם בבל; ואין צריך לומר שמלכי פרס או מדי או שליטי יוון ורומא אינם נזכרים כלל. ספר שמואל מתייחס רק לעמים הקדומים של התקופה המתוארת: הפלשתים, הכנענים, עמי עבר הירדן המזרחי, מלכי ארם, חירם מלך צור וכד'.

(ו) ספר שמואל איננו משתמש בלשונות מאוחרות: אין מוצאים בספר את השפעת הלשון הארמית שהפכה מאוחר לשפה הבינלאומית (השוו את ספרי עזרא ונחמיה), את השפעת התרבות והלשון הפרסית (השוו את מגילת אסתר) ובוודאי שאין מוצאים בו השפעה הלניסטית ורומית (השוו את ספרות המשנה והתלמוד). העדר השפעות לשוניות אלה מלמד על קדמותו של הספר. דווקא המקבילות האוגריתיות הרבות מושכות את זמן חיבורו של הספר לתקופה קדומה, בה ניכרה השפעה כנענית על הספרות הישראלית הקדומה.

נעבור לטענה בדבר מעורבות העריכה הדויטרונומיסטית המאוחרת בתכני ספר שמואל. בדקתי את הנושאים החשובים ביותר בספרות הדויטרונומיסטית מול ספר שמואל ולא מצאתי השפעה, אסתפק כאן בתוצאות של שתי בדיקות:

(1) בקרב חוקרי הספרות הדויטרונומיסטית קיימת הסכמה שההתנגדות לעבודת אלילים היא נושא מרכזי ביותר בספרות הדויטרונומיסטית. בדיקה של ספר שמואל מגלה שהמחבר הקצה לעניין זה כתובים בודדים וזניחים, וכולם מרוכזים בתקופת שמואל בלבד.

(2) כל חוקרי התחום מסכימים שריכוז הפולחן בירושלים הוא הנושא החשוב ביותר בספרות הדויטרונומיסטית, אבל בספר שמואל זובחים במקומות שונים ללא תגובה. בעוד שבספר יהושע כמעט פרצה מלחמת אחים בעקבות חשד ששניים וחצי השבטים בנו מזבח להקרבת קרבנות.

מסתבר אפוא, שלא קיימת התערבות דויטרונומיסטית בתכניו העיקריים של הספר. העורכים הדויטרונומיסטיים התערבו בספר זה אך ורק בהערות ביאור קצרות ומעטות.

נעבור עתה לבדיקת שתי טענות עיקריות של חוקרים מתחומי הארכיאולוגיה וההיסטוריה הטוענים לאיחורו של ספר שמואל:

(1) היקפו הדל של הממצא החומרי השייך למאה העשירית לפנה"ס בירושלים ובאזורים אחרים איננו מצדיק תיאור של ממלכה גדולה שבירתה בירושלים.

(2) הממצאים הכתובים השייכים למאות העשירית והתשיעית לפני הספירה הם דלים ואינם מלמדים על אוריינות מפותחת. ומכאן שספר שמואל נכתב בתקופה המאוחרת במאות שנים לתקופה שאותה הוא מתאר.

אתייחס תחילה לטענת היעדר התשתית לממלכה גדולה במאה העשירית לפנה"ס:

אקדים ואציין שטיעון זה שנוי במחלוקת בין הארכיאולוגים: יש חוקרים המצביעים על כתריסר ערים שהתקיימו בתקופה זו, כולל ירושלים, ואלה בהחלט מהוות תשתית לממלכה. נוסף על כך על קיומה של ממלכת דוד מלמדת הזכרת שמו של "דוד" או "בית דוד" בכתובת שישק, במצבת מישע, ובכתובת הארמית מתל דן. גם מסעו הצבאי של שישק ביהודה ובישראל מרמז על מציאות תשתית אורבנית וישות פוליטית שהיוו יעד למסע שישק.

ולאלה המתעקשים לקבוע שאין ממצאים בשטח לממלכה מאוחדת, צריך להעיר, שהמחקר הארכיאולוגי בישראל הוא אמנם בעל ותק של למעלה ממאה שנה, אבל כמות הממצאים החבויים עדיין במעבה האדמה היא גדולה ועצומה לאין שיעור ממה שמעדר הארכיאולוגים השכיל לחשוף. מה גם שחפירה ארכיאולוגית ממוצעת מצטצמת לעשרה אחוז משטחו של תל. יש גם אתרים שלא זוהו או שהם מצוים בשטחים בנויים, או שלא ניתן לחפור בהם בגלל סיבות פוליטיות או דתיות. גם בתלים שנחפרו ראוי להעיר שפעולות הרס, פינוי ובנייה בתקופות קדומות ובמיוחד בזמן החדש פגעו קשות באתרים. גם גשמים וסחף העלימו כמות אדירה של ממצאים. בקיצור, המחקר הארכיאולוגי איננו בשל בשלב זה לקביעה גורפת על מיעוט מימצאים או העדר ממצאים בשטח. הבעיה מסתבכת גם בגלל ריבוי השיטות השונות לחלוקת תקופת הברזל לתת-תקופות ולשלבים. ובמיוחד בעייתיים נסיונות ההתאמה בין הסולם הקרמי ובין התיארוך הכרונולוגי-היסטורי המדוייק. צריך לזכור שכלי החרס מיוצרים ונקנים על-ידי בני-אדם; והכנסת טיפוסים חדשים של כלים עשויה להיות מהירה ביישוב פלוני ולהיתקל ברתיעה ובסרבנות ביישוב אלמוני. והסיבות לכך רבות: מניעים לאומיים, כלכליים, שבטיים, יריבות של סוחרי כלים או משפחות קדרים, ועוד ועוד. המסקנה: אין סולם כלים שישקף באמת תיארוך היסטורי מדוייק ואחיד. צריך להתייחס לסולם הכלים כלאינדיקטור גמיש. גם בדיקות קרבון 14 הן עדיין בעייתיות ואינן מדוייקות דיין.

נעבור עתה לבעיית האוריינות שהועלתה כטענה לאיחורו של ספר שמואל. צריך להביא בחשבון שבארץ כנען וישראל כתבו על גבי חומרים מתכלים, כגון: פפירוסים, עורות בעלי חיים, לוחות עץ צבועים, קירות מטויחים, אבנים ולוחות שסדו אותם בשיד. כל אלה אינם נשמרים לתקופה ארוכה. כמו כן הדיו על גבי חרסים דוהה ונעלמת. ומצד שני, צריך להסתכל גם על הכוס החצי מלאה: בכל זאת התגלו שברי חרסים ובהם מילים או כמה אותיות באתרים רבים ואפילו ביישובים קטנים. שרידי הכתובות מלמדים על אליטות ששלטו בטכניקת קריאה וכתיבה, האליטה הראשונה הם הכוהנים. על כך ניתן ללמוד מחרסי ערד הקשורים למקדש הקדום; האליטה השנייה הם קציני צבא על כך ניתן ללמוד מעשרות ראשי חיצים שנמצאו ועליהם כתובות חרוטות. על האליטה השלישית, פרחי הסופרים, ניתן ללמוד מאוסטרקון האלף-בית מעיזבת צרטה, מלוח גזר, מאבן המכתש מתל זית, שעליה חרטו את האלף-בית, ומתרגול פרח הסופרים בחורבת קיאפה– כל אלה מלמדים על לימוד הכתיבה והשימוש בה במאות האחת-עשרה והעשירית לפנה"ס.

זאת ועוד, במסופוטמיה ובמצרים, מתפתחת תורת הכתיבה כבר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה. באלף השני כבר מתפתחות באזור שיטות פשוטות של כתב קונסוננטי אלפביתי. האם רק בארץ מעבר השיירות, ארץ כנען וישראל, הייתה בערות?! המימשל המצרי בכנען השאיר סימנים רבים שפקידיו ידעו קרוא וכתוב בלשונות רבות, ואסתפק בהפניה למכתבי אפק מהמאה הי"ד לפנה"ס. מסקנתי היא: ספר שמואל יכול היה להיכתב במאה העשירית לפנה"ס. וסביר שנכתב במאה זו, שהרי תכניו ולשונו הם קדומים

אסיים בהצעת תיאוריה משלי על ארבעת השלבים בחיבורו של ספר שמואל:

שלב א': מחבר מחוג בני הנביאים של נתן הנביא חיבר ספר שתיאר את תולדות דוד: החל – בקרב דוד וגלית, המשך – בתולדות ממלכתו, וסיים – במותו של דוד וקיום צוואתו כמסופר בפרקי הפתיחה של ספר מלכים. הספר נכתב מנקודת מבט תיאולוגית ועל-פי תורת הגמול המקראית, המבוססת על עיקרון השכר והעונש. לכן כל האישים המתוארים במקור ספרותי זה באים על גמולם: דוד נענש על חטאיו בפרשת בת-שבע; יואב בן צרויה משלם בחייו על רציחותיו; אמנון, אבשלום ושמעי בן גרא נענשים על פשעיהם. המחבר מבליט במקור הספרותי את פעילותו של נתן הנביא מורו ורבו. מקור זה נכתב שנים מעטות לאחר תחילת מלכות שלמה והוא מצדיק את תפיסת השלטון בידי שלמה בעזרתו של נתן הנביא.

שלב ב': שנים מעטות לפני מות שלמה התגברה ההתמרמרות על שלמה: על מפעלי הבנייה הראוותניים, על עבדות העם, על הנהנתנות של המלך ואוכלי שולחנו, על הרמון הנשים שלו וכד'. בשלב זה התייצב אדם מחוג החכמים והסופרים, ובמסתור ביתו נטל את המקור הקדום של הכותב הראשון ושינה מעט את נוסחו. אבל הכניס שינויים ניכרים על-ידי השמטות והוספות: את הפרקים העוסקים בזקנת דוד, צוואתו, המלכת שלמה והצדקתה, הוא השמיט. אבל הוסיף את פרקי עלי ושמואל ותחילת מלכות שאול, ויצר מערכי השוואה בין שני השופטים האחרונים, עלי ושמואל, ובין שני המלכים הראשונים, שאול ודוד. והתוצאה מפתיעה: כל ארבעת המנהיגים נכשלו בבנים בלתי ראויים. בכך נמתחת ביקורת על עיקרון השושלת – הדינסטיה. במקום מלכות אדם, ממוסדת ומושחתת, מעדיף מחבר שלב ב' את מלכות שמים. המחבר נזהר מלהפיץ את הספר המעובד בחיי שלמה. הספר הועתק בעותקים בודדים ונמסר לקרובים ולידידי אמת שהיו שותפים לביקורת האנטי-מלוכנית.

שלב ג': במהלך השנים התקיימו שני העותקים – הראשון המצומצם, והשני המורחב, זה לצד זה. הם הונחלו בשני מסלולים: מסלול העתקה בכתב של חוג מצומצם של סופרים השולטים בקריאה ובכתיבה. ומסלול רחב ועממי של סיפור בעל-פה, שבו הסופרים בעלי העותקים הכתובים היו קוראים או מספרים בעל-פה על אותה תקופה ושליטיה. בשלב ההעתקה והמסירה נפלו כנראה שיבושים בספר והוכפלו גירסאות של סיפורים.

בשלב ד' של העריכה הדויטרונומיסטית נבחר ספר שמואל של מחבר ב' לייצג את תקופת המעבר בין תקופת השופטים ובין תקופת המלכים. ואילו את תיאור זקנת דוד ועליית שלמה למלוכה נטל מחבר ספר מלכים מהנוסח הראשון של מחבר א' וקבעו בפתח ספר מלכים. העריכה הדויטרונומיסטית התערבה בספר שמואל רק בהערות ביאור קצרות שנעשו לשם אקטואליזציה כמו בהיגד: "לכן הייתה צקלג למלכי יהודה עד היום הזה". אבל בדרך כלל התוכן הקדום לא שונה ועוות. לכן יש להתייחס ברצינות לחומר ההיסטורי שבספר; אולם החוקר חייב לדעת שעיקרו של הספר הוא לקח תיאולוגי וחברתי-מוסרי, והחומרים ההיסטוריים מושפעים מאוד ממגמתיות זו. שיטת המחקר בספר ובתקופתו ההיסטורית חייבת אפוא להיות ביקורתית ואינטר-דיסציפלינרית, המביאה בחשבון גם את המחקרים בתחומים המשיקים.

ביבליוגרפיה של המחבר
1. ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, קורס עבור האוניברסיטה הפתוחה בישראל (4 כרכים, 12 יחידות לימוד), רעננה 2008
2. "שלבי חיבורו של ספר שמואל, מבנהו הספרותי, מגמותיו וערכו כמקור היסטורי", בית מקרא, נד (תשס"ט), עמ' 21 – 69
3. "ארבעת בני הרפאים שנפלו בידי דוד ועבדיו", בית מקרא, נד (תשס"ט), עמ' 39 – 61
4. "המערכה בעמק האלה, קרב דוד וגלית והבאת כליו של גלית וראשו לירושלים", חידושים בחקר ירושלים, 14 (תשס"ט), עמ' 53 – 87






2 comments:

  1. אני מורה הלומדת לתואר שני במקרא. ספר שמואל הוא ספר בו אני עוסקת בלמידה שלי בכיתה ה'.
    אכן מכול מלמדי השכלתי, נהנתי לקנות ידע חדש.

    השבמחק
  2. אין ספק שישנם הרבה אסכולות וגרסאות באשר לכיצד נכתבו והתהוו ספרים אלה. לדעתי זה בכלל לא משנה, העובדה שהם קיימים והתוכן שלהם מרתק אותי.

    השבמחק