ראיון עם הסופר אלי עמיר על ספרו: נער האופניים

הסופר חגי קמרט מראיין את הסופר המוערך, הפורה ועטור הפרסים, אלי עמיר.

התצלום באדיבות בלפור חקק

מתי עלה בך הרעיון לכתוב את הספר "נער האופניים"? מה הדחף לכך ומדוע דווקא אחרי ״מפריח היונים״ ו״תרנגול כפרות״, ולא לפני כן? שהרי ברור שהכמיהה לילדות ולתחילת ההתבססות בחיים היא ערגה וכמיהה נוסטלגית של כל אדם ככלל ולסופרים ולמשוררים בפרט.

-- ספר נכתב כשהוא בשל להיכתב, זה כמו הריון ולידה. 

האם מה שהביא אותך לכתיבת "נער האופניים" הוא הרצון לשימור והנצחת ההורים, חיי המשפחה וההווי היהודי הבגדדי? 

-- רציתי לספר את סיפורה של יהדות עיראק ולהנכיח אותה בספרות ובצבוריות הישראלית. בארץ מהגרים כשלנו שבט קטן של 130 אלף נפש היה נטמע בסיפור הישראלי הכללי ואני רציתי לשמור לו מקום מיוחד כראוי לו. 

נורי הבגדדי, גיבור ספרך, מוצא בארכיון מכתבים שהנער עמוס עוז, ׳ילד טוב ירושלים׳, כתב לבן גוריון. זה מעורר בו דבר מה. האם מבחינה מסוימת ״נער האופניים״ הוא אנטי תזה לספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך"? 

-- עמוס עוז ואני גרנו בירושלים בשתי שכונות ובשתי סביבות שונות, וכמובן היינו ממוצא שונה. הסיפורים שלנו מזכירים זה את זה. אני שמח שסיפרתי לעמוס ידידי ויקירי על הספר ותוכנו בעודו בחיים. 

מדוע הספר, שהוא קרוב להיות אוטוביוגרפי, לא כתוב בגוף ראשון? 

-- הרבה יותר קל לכתוב בגוף שלישי, לטשטש שמות אמיתיים, הריחוק מהביוגראפי ומהאני מסייע בכתיבה.

האם ב"נער האופניים" יהיה נכון להפריד בין שתי תקופות בחיי הסופר: בין התקופה של השליחות החלוצית לבין התקופה האחרת של הישיבה מאחורי הכיסא במשרה של הצווארון הלבן?

-- נער האופניים הוא חלק מרצף החיים של נורי ושלי בחיים. 

איך מצאת את ההסתגלות של ההורים "לעולם החדש" והאם ניתן ללמוד מכך לגבי העברת הורים בגיל מתקדם ממקום מושבם למקום אחר להתחלה חדשה?

-- הם לא נקלטו בארץ כמו מרבית בני דורם למרות שאבא היה בן 44 ואמא בת 37. הקליטה שלהם, מותה של דמות האב, הם פצעים פתוחים של בני דורי ושלי. 

כתבת בספר שיהודי אשכנז "ויתרו עליהם, חשבו שאין כל הצדקה לטרוח למענם". כך הרגשת כנער האופניים? וכיום, לאחר ההתבססות בארץ והכרת המנטליות הישראלית?

-- תהליך הקליטה הוא מסע ארוך ומייגע רצוף קשיים וסבל והוא אף פעם לא מסתיים. גם היום איני מרגיש כמו צבר שנולד פה.

איך החשיבה ״להיות בגדאדי בביתו ובן המערב בצאתו" שרתה את נורי בן ה-16 הלכה למעשה? 

-- ניסיתי להחזיק בשורש העיראקי התרבותי שלי תוך כדי הסתגלות לתרבות חדשה ואני שמח בכך.

"אם נזרוק חצי מהפקידים איש לא ירגיש בחסרונם". האם חלו מאז תמורות? נלמדו לקחים? 

-- איני מצוי במה שנעשה היום במשרדי הממשלה. איני חושב שנלמדו לקחים או הוסקו מסקנות חדשות. לצערי הרב עולם כמנהגו נוהג. 

שאלה אינטימית אולי אך לא עוזבת את קצה הלשון היא איך האמא הסתגלה בסופו של דבר לירושלים האחרת. לא זו שחלמה עליה?

-- אמא לא הסתגלה. היא המשיכה לחיות בעולמה, ואמונתה הדתית הגנה עליה. אגב, אני ואחיי משה ויצחק קנינו בית במושבה הגרמנית, כפי שנורי הבטיח לאימו בספר. 

איך נגמר הסיפור עם מיכל? האם נשמרו קשרים? ומה אתה היום?

-- מיכל נסעה לפריז ולא חזרה. 

האם תכונות הפשטות, החברות, הדיבור בגובה העיניים, חוסר הגאווה העצמית שלך מתיישבות עם הכרתך במצוינותך גם כסופר וגם כאיש ציבור? 

-- לשמחתי אני חי בהרמוניה עם עצמי, אחרי סבל רב וחיים לבד בירושלים.

התצלום באדיבות בלפור חקק 

נורי, אוהב מאוד את המוסיקה האורגינלית המזרחית. האם לדעתך יש שוני מהותי בין האיכות, הטיב והרמה של המוסיקה הזאת לבין המוסיקה המזרחית שפותחה בפולקלור הארצישראלי? 

--מה שמקובל לכנות היום ׳מוזיקה מזרחית׳ זו מוזיקה יוונית ואולי גם טורקית. זו לא מוזיקה ערבית כלל וכלל.

אחד השיאים של הספר הוא הגעתה של מיכל האשכנזיה מהגימנסיה שברחביה אל המשפחה הבגדדית. מפגש תרבויות. איך הרגשת אז אמך, אחיך ואחיותיך? 

-- כל מה שהיה לי לכתוב כתבתי וזה גם מה שהרגשתי. הקריעה בין העולמות היא מוטיב מרכזי בספר. 

נער בן 16 צריך להתמודד לבדו  בעיר הגדולה: לשכור חדר למגורים, להיות כמעט קורבן לסוטה, לעבוד, ללמוד, ולהגשים את השליחות שהטיל עליו אביו  להשיג עבורם שיכון ולהעלותם ירושלימה. אחיו שבכפר העיוורים לא מודעים לקשייו וכועסים מדוע עד כה לא השיג להם את האפשרות לעבור לירושלים. וישנה עוד שאלה: מה עצר בעד נורי לדבר עם יצחק נבון ולבקש ממנו שיעזור לו למצוא פתרון להעלאת המשפחה לירושלים. האם ה "לא נעים" ניצח את המחויבות לאבי המשפחה?

-- הבדידות הייתה קשה מאד, בלתי נסבלת. התכנסתי בעצמי והיה עלי לפתור את בעיותיי לבד וזה לא היה פשוט. "הלא נעים" זו תרבות שלמה שהבאנו משם והיא זורמת בדמי ובדמו של גיבורי. הכבוד העצמי גם כן. האחים חיו בעולמם ונורי בעולמו , זה חלק מהטרגדיה של הקליטה והשינויים שעברו עליו כשיצא מהבית בגיל כה צעיר, ועליהם שנשארו עם ההורים, האחים והאחיות הקטנים מהם. 

נורי הקטן אמר שהוא רוצה להיות מלך. האם יש בכך רמז לאופיו? לשאיפתו למצוינות מחד גיסא ולכושר הישרדות שלו מאידך גיסא? 

-- נורי הוא שאפתן. רצה להצליח. ידע שהלימודים הם המפתח להצלחה כאן. כך חשו גם חבריו שלמדו עמו בבית ספר ׳דעת׳ בערב, וכולם הצליחו והגיעו לעמדות גבוהות מאד. 

כמה פנים לה לירושלים של נורי הילד הנשלח לבד מהעולם הקטן הקולקטיבי של התא המשפחתי, הצד השיתופי בקיבוץ , אל העיר הגדולה. לבד עם עבודה, לימודים, והעלאת המשפחה לעיר. מעבר לכתוב בספר, האם לא היו פחדים בלב, חששות, רצון לנסיגה, אכזבה?

-- היו פחדים וחששות ומשברים ומעקשים ורגעי חולשה אבל ניסיתי לא להרים ידיים וכך חברי שאני כותב עליהם. 

הספר ״נער האופניים״ הוא לדעתי תבנית נוף מולדתו של המחבר ותיעוד היסטורי חשוב לעם ישראל.

תודה רבה לך על השיחה המעניינת!

=================================

* ראו גם: 

חגי קמרט, על ספרו של אלי עמיר: נער האופניים 

שוקי לבנון, הרהורים נוסטלגיים בעקבות ׳נער האופניים׳ של אלי עמיר

** על ספריו של חגי קמרט ראו בבלוג:

לאה מזור על: המקום שבו מתחילה האדמה

הרצל חקק על: אהבת דינה