על ספרו של אלי עמיר: נער האופניים

חגי קמרט, סופר ומשורר

עם עובד

אלי עמיר, נער האופניים, הוצאת עם עובד, תשע”ט-2019, 623 עמודים

על הספר - כללי

הכותרת לספר "נער האופניים", היא סמן טוב לקורא איזה אשנב עומד להאיר בפניו הסופר אלי עמיר.  הוא נער, לא בוגר. לא ילד, אלא מתבגר. היינו גיל  ביניים;  אופניים, לא מרצדס וגם לא קורקינט.  אופניים שני גלגלים כידון ופדלים.  היינו נער מהגר במסע שכמוהו כאופניים על פני מהמורות הדרך, שדות  טרשים, גבעות מסולעות, כבישים ומדרכות,  וגם כרי דשא וריח עדנים במסע להכרת האהבה. 

רוצה לומר, אלי אמיר לוקח אותנו למסעם של העולים החדשים התמימים המביאים עמם מורשת ממנטליות בגדדית, והיא שונה מאד מהפולקלור והתרבות של קיבוץ הגלויות המתפתחים אט אט בארץ. מצב שהוא בבחינת התחלה לדור הצעיר ובבחינת הבלתי אפשרי כמעט להורים ובוודאי לא לזקנים.

התנגשות תרבויות שאי אפשר לה שלא להביא לתמיהות לקונפליקטים למאבקי הישרדות למחשבות קיפוח בין עדות, להרחקה עד להתנגשות בין מסורות בנות דורות, דרך ארץ, מנהגים והתנהגויות. מאוחר יותר גם בין רעיונות קפיטליסטים לסוציאליזם. כפרט וכחברה. ומאבקים של הפרט מול החברה שהוא נאבק להתקבל בה, להתקדם בסולם המעמדות, עבודה, לימודים, חברה. במקביל למלחמת הפרט (של נורי, גיבור הספר) להישרדות ולהתקדמות, בחברה ובעבודה. מאבק כמעט בלתי אפשרי בקבוצה הקולקטיבית שבאה עם מורשת משלה, בת שנים, שעברה מדור לדור בתוך הסביבה הערבית בבגדד. כמו משפחתו, משפחת חלאסצ'י, העיוורים מכפר אוריאל, עזיז, מחוטט הפנים, ברכאת ואחרים, מול מכבש הראשונים; "ביל"ויים", "חובבי ציון" ואלו שהיו כבר כאן יוצאי אירופה. האשכנזים.

התנגשות תרבויות מנטליות ומורשת, אי אפשר לה שלא תיצור בעיות שונות. אלי עמיר חושף כאן את קשיי הקליטה, את המלחמה בגזענות, בהפליה בין אנשי עדות המזרח לאשכנז, וגם הניצחון לכאורה של הרצון העז, הערכים היפים, האמונה בצדק ביושר ובאמת, מול בעלי הצווארון הלבן או אלו החושבים שיש להם חזקה על הארץ הזאת ואילו העולים מהמזרח אינם אלא אנשים מדרגה שניה, כמוהם כערבים. תרצו כדרג המשרת חסר היכולת האינטלקטואלית חסר היכולת לשרת את החברה ברמה הגבוהה שלה.

השורה התחתונה היא  שאלי עמיר לא עושה שום הנחות לאף אחד. הוא מראה את המציאות בשנות החמישים הראשונות של המאה העשרים, כאן בארץ, כמו שהיא בייחס בין אנשי הישוב יוצאי אירופה לעולים החדשים בני עדות המזרח שעלו מעיראק. 

קשיי ההתאקלמות של עולים מארצות המזרח

מן  המפורסמות הוא שקשה מאוד להוציא אנשים מבוגרים ממקום מושב חייהם, שם הם ספגו את מורשת אבותיהם את מנהגי המקום, השפה, אירועים משותפים שהשאירו בהם חותם (הפרהוד ותוצאותיו למשל), מקום בו חיו את מרבית שנותיהם ולהביאם אל ארץ אחרת במיוחד שהיא ארץ  צעירה של קיבוץ גלויות, שהפולקלור בה בראשיתו, ושאנשיה לרוב בעלי תרבות מערבית, השונה לחלוטין משלהם. 

שירים לא מעטים נכתבו על הרצון לשמור על מורשת האבות כפי שהביאו עמם מארצות המזרח ועל קשיי ההסתגלות בארץ. למשל בלפור חקק בשירו ״הגילוי״ כותב: "כשֶׁבָּאתִי אֶל סָבִי יִצְחָק בַּמַּעְבָּרָה הוּא נָתַן לִי חָמְרֵי בְּנִיָּה לְעוֹלָמִי נָתַן לִי יְתֵדוֹת אָהֳלוֹ" כלומר לפי תפיסה זאת היסודות ניתנו על ידי ההורים והסבים  ומשם המשיכו בני הדור הצעיר בהתמודדות בחיים. כך גם בספר רב היריעה הפרוזאי והמרתק של אלי עמיר. הילדים לא מתנתקים מהמורשת האבות, אלא ממשיכים משם קדימה. וגם ההורים מספיק חכמים לנווט את ילדיהם בנתיבי הארץ החדשה להצלחה מובטחת. כך "הפטריארך" שברומן שולח את בנו לקיבוץ ומחזיר אותו לכפר העיוורים, ומשם שולח אותו לירושלים. חשוב לו שהילד ילמד ויתקדם כדי שיתבסס בחיים. וכן יכין תשתית טובה לקלוט את ההורים והמשפחה בירושלים שאליה נושאים הם לב ועין עוד מימי בגדד הרחוקים. גם בין בני הדור הצעיר שמתחיל לספוג את אווירת הארץ מתפתחים העימותים למשל בין המושבניק לקיבוצניק. הקיבוצניק קורא לו ״קפיטליסט״ והמושבניק מחזיר לו ״קומוניסט״ ( עמוד 67). מעבר לקשיי הקליטה של העולים שהיו קשורים למפגש הלא קל בין תרבויות ומנטליות, יש לפנינו יריעת היסטוריה חשובה הנוגעת לתולדות הישוב בארץ ישראל בשנות החמישים של המאה העשרים.

הספר כתוב בפרוזה המעלה מקסימום פרטים סביב רעיון אחד (בהבדל מהשירה שנוטה להביע מקסימום רעיונות במינימום מילים). בסקירה להלן אתרכז יותר בצד הספרותי של הספר מאשר בעלילתו המרתקת, שכבר נדונה רבות במאמרים ובכתבות. 

סקירה

רמיזות  למקרא ולספרות היהודית 

"פעם אחר פעם דקלם בינו לבין עצמו את השיר, דקלם אותו בשוכבו ובקומו ובלכתו בדרך, ובלבד שלא ישתכחו ממנו המילים ....." ( עמוד 10) מתכתב עם ״דברים ו7 וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״ (דברים ו 7). וכן "מילא  את כרסו במתוק המתוק הזה...."  מתכתב עם ״הַלְעִיטֵנִי נָא מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה״ (בראשית כה 30). וישנן בספר גם רמיזות לכתובים בתר מקראיים: מהתפילה, מהקידוש ועוד. 

מנהגים 

ביד אומן מתאר אלי עמיר בשפה פשוטה וקולחת את עומק האהבה והרצון לשמר את המורשת שהביאו עמם המתיישבים מארץ נכר. מנהגים המקובלים מזה דורות בחברה היהודית בעיראק: ספרות, מוסיקה וכד'.  כך ההורים שלו, כך כפר העיוורים. הם לא שכחו את אום כולתום האגדית, גם לא את מוחמד עבד אל – ווהאב, עד כדי כך שאומר מחוטט הפנים "כשהיא שרה נדמה לי שאני רואה את המילים שהיא מציירת בפה.” כמה עוצמה מכניס אלי עמיר במשפט הזה שאומר כאב, געגוע ורצון עז לשמר את מה שיש. כך הם  זוכרים את הזמרות הגדולות כמו סלימה מראד, עפיפה סקנדר, שכיה ג'ורג' נרג'יס שוקי,  גם את כלי הנגינה שניגנו בהם בעיראק הוא מזכיר כמו הנאי, קמנג'ה, עוד, קאנון, דמבג, תוף מרים וצ’לו. הם ניגנו את השירים עם הכלים המסורתיים אפילו לכביש הריק ניגנו. העיקר לשמר את המורשת התרבותית שלהם. העצוב שבכך הוא שהם " ניגנו כדי להימלט מעצמם, לשכוח את הארץ ( א"י כמובן) שהתעלמה מהם״, "שגזרה עליהם גלות במחנה הסגר הרחק מקהלם שכבר התפזר לכל רוח". ( עמוד 91) כמה עצוב לקרוא שהמקומיים קראו למוסיקה שלהם מוזיקה של יללות, "קראו לה אדוני הארץ החדשים" אירופאים יוצאי עיירות קטנות שאפילו את מוצרט ובאך וויוולדי וחצ'טוריאן  לא הכירו עשו עצמם ידענים ובאו לבקר את שירתה של אום כולתום.

הזעקה הבאה מן השורות אומרת שאילו היינו שמים על כפות המאזניים את המוסיקה האירופאית הקלאסית מכאן ואת המוסיקה המזרחית של אום כולתום או סלימה מראד מכאן, המאזניים היו מסרבים לרדת לכאן או לכאן...

הפרק מסתיים בסוף מוחץ ועצוב שמשקף מציאות עגומה: " אותנו הם בכלל לא רואים.. אמר על מוסדות המדינה. אנחנו הקורבנות של המהפכה הציונית".

למובאות כאלה יש לא רק ערך היסטורי אלא גם ערך ספרותי. הגד כמו: לקחת את פאר או יהלום מהתרבות שהביאו עמם מבגדד ולנפץ אותם על סלע. מים לא יצאו ממנו אבל אבני בזלת שחורות קטנות דווקא כן. 

בני הדור הצעיר כואבים את כאב הוריהם. על הנער נורי אומר המספר: "הרגיש צער נוקב על הוריו, שלא צופים בתיאטרון, לא קוראים ספר עברי, לא שרים את שירי הארץ... משהו השתבש בדרך… איש לא סיפר להם על בוניה (של הארץ)  והמשפט הצובט בלב: " ויתרו עליהם חשבו שאין כל הצדקה לטרוח למענם”. כמו היה אומר: אומרים הם כי  טוב להם שיישארו על העצים למעלה ומעת לעת יקטפו בעבורנו את הפירות...

כמה כאב וצער יש בנער המתבגר הרואה בעליבות חייהם של הוריו מצפה לשינוי  כמעט אוטופי שכמוהו כאגדה מארץ האגדות.

מנהג אחר שלומדים מהספר הוא למשל שלא נהוג לספר לאב על אהבת בנו למישהי: " בשום אופן לא יוכל לספר לו על אהבתו, הרי אין זה מקובל אצלם" ( עמ׳ 12)

התמימות של האב העולה החדש לגבי נוהג השוחד כאשר הוא אומר: "  בבגדד נתנו שוחד לפקידים שוטרים ושופטים, וכאן אפילו שוחד אסור לעזאזל".

" אני כורדי, וכורדי לא פושט יד! אם מציעים לנו תרומה נמות ולא נקבל" מדגיש את הכבוד  העצמי המסורתי מחד גיסא ואת צורך ההישרדות מאידך גיסא. ( ע"מ 220)

מנהג אחר: " שבי בתי אצלו אורחת לא עובדת, זה מנהג שלנו". כך אומרת למיכל אמו של אלי." סליחה אני שואלת", אומרת אמו של נורי בשפה העילגת שלה,  "איך אמא שלך מסכימה תישני אצל אנשים לא מכירה?"

רואים במשפט: דרך ארץ ועדינות "סליחה אני שואלת"  עם דחף פנימי לקבל תשובה על הבלתי אפשרי במסורת והמנהגים של היהודי הבגדדי.

ירושלים

חשוב היה לי להקדיש פרק מיוחד לירושלים. לא רק בשל התיאורים הנפלאים המדויקים של העיר מבואותיה ובנייניה, אלא משום אהבת העיר וההעלאה על נס של ייחודה. 

ירושלים  לא נשכחת לרגע בין שורות הספר. היא עומדת מן הצד ככלה המצפה להרבה חתנים שכמהו, ערגו, והתגעגעו אליה עוד בגלות. והנה צחוק הגורל. כשהם קרובים אליה, עד אליה טרם באו. כמו משה הרואה את הארץ ואליה לא בא. החלום של  האם והאב על ירושלים עז כל כך שהבן הבכור מוחזר מן הקיבוץ ונשלח כפיונִיר או כחלוץ לירושלים כדי להיות ראש גשר שיביא אליה את הוריו ואחיו.

בספר יש ירושלים של כמיהה וגעגועים, יש ירושלים העכשווית שנורי פוגש בה לראשונה, ויש ירושלים הפוקחת את עיניה של אם שטופת דמעות, שלא כך ראתה בדמיונה את העיר. וישנה הסצנה מרגשת של האם המאוכזבת והבן המופתע, השואל את נפשו אם כל שהקריב למען הגשמת משאת לבם של הוריו היה לשוא.

כבר בפגישה הראשונה של הכניסה לעיר מרגישים בסחף הרגשי העולה מבין השורות כאשר הסופר מתאר את הנסיעה מהכניסה לעיר ועד לתחנה המרכזית ולאחר מכן ההליכה למזרחה של העיר.

כך מתוארת הכניסה לעיר: " מימינו בית קברות של גבעת שאול משמאלו רחוב נביא החורבן ירמיהו ושם בית היתומים של דיסקין.” ההתחלה היא מאפס,  מהשקט הדומם של הקברות וההמשך - ההיסטוריה. ירמיהו של ספר הספרים שהיה גם נביא החורבן.  ולא סתם הוא העמיד בתווך את בית היתומים של דיסקין. ילדים בלא הורים. שם חורבן, שם קברות, וכאן עצבות חיי היתומים. משם עולה הסיפור בקרשנדו עד לקריאות של האיש המוזר: ״לופקה לופקה״ בתחנה המרכזית הסואנת עם הנאום של גאולה כהן.

דרך שכנו של נורי, המכיר את ירושלים, מעביר הסופר את מראה בתי ושכונות ירושלים ומשרטט שני מישורים מקבילים זה לזה. באחד תיאור הבתים ובמשנהו הזיכרונות האורבניים התואמים או האסוציאטיביים  מבגדד. כך הוא עובר דרך רוממה, התחנה המרכזית, משרד החוץ, בית החולים שערי צדק, שוק מחנה יהודה, ושכונת בית יעקב. לכל תחנת הסתכלות מצרף הסופר, כאמור, אסוציאציה או זיכרון כל שהוא או מימי בגדד הרחוקים או ממנהגים קיימים כמו סירי חמין של שבת לתנור של עבאד בשכונות בית יעקב. מכאן ואילך נורי מתהלך בעיר " כמרגל בעיר זרה.”  תוהה ומסתקרן, מתרשם ונושם את העיר אל קרבו. כך מכיכר ציון הלאה עד בניין פאלאס, קינג דיויד, ובנין ימק"א שממנו ניתן להשקיף על העיר העתיקה. כל זה רק קמצוץ ממה שניתן לחוות מעקבותיו של נורי על המדרכות והכבישים שדרכם חרש את העיר לאורכה ולרוחבה באופניו וברגליו.

מבחינה ספרותית הוא כאילו מושך  את הקורא במעין קלידוסקופ המסובב אותו  בצבעוניות מופלאה בתיאורי בתי העיר. מקום שבעתיד הלא רחוק יסוב שם עם אופניו.   

מתיקותו של רומן 

אלי עמיר הוא צייר של מילים. יש בספר תיאורים פרטניים נפלאים של הפרטים הפיסיים והנפשיים עד דקויות שבחיים. הוא לא עושה שום הנחה בתיאורים האורבניים, במנהגים וכד’. הדיוק יוצא מן הכלל והקורא ( לפחות אני) רואה את התמונה חיה לנגד עיניו. 

כך דרך משל מתחיל רומן בין נורי, הבחור הנכבש, למיכל הכובשת. נורי יושב ליד מיכל: " בוא נתחיל מהתחלה. שלוווווווווום אמרה בקול מתמשך עליז, מתחה את החצאית על ברכיה, חיבקה את שוקיה, הסתכלה עליו בעיני השקד... וגו'."

תאור כל כך יפה  של ישיבה שכיחה אצל הבנות מתיחת החצאית חיבוק השוקים  ומסתכלת מצדדיותה. הוא לא צריך לומר שהצמידה רגליה, זה ברור מחיבוק השוקיים. הוא גם לא צריך לומר שהסתכלה מהפרופיל שלה, כי עצם הישיבה שלו לצדה מלמדת על כך. תיאורים כאלו מינימליסטים שהם מעין טון מוביל לכח הדמיון המתעורר של הקורא, הם רבים בספר.  מחיים את המילים ומכניסים בהן מעין נשמה יתירה.

הרומן בין נורי למיכל, בין הביישן משהו לליברלית, לנלהב מבפנים לנלהבת מבפנים ומבחוץ, הוא רומן בין נער השליחויות המהגר, המופנם, מחלק העיתונים, לבת הטובים מהגימנסיה. האלמנטים של הקיטוב יוצרים את המתח הדרמטי ומלבים את סקרנות הקורא. האהבה תמימה ומאוד נערית. טהורה ויפה. 

משרדי הממשלה

שלח אופניך על פני העיר וראה פקידיה, עסקניה, ראשיה, ונבואת ישעיהפרק א כתמרור דרכים לפניך.

הנער התמים שרצה להיות בגדדי בביתו ואיש הישראליות החדשה בחוץ, חורש בתוקף תפקידו  כמחלק עיתונים או לימים כשליח במשרד ראש הממשלה, את בירת ישראל. כאן הוא פוגש בשרי ממשלה ופקידים הן בביתם והן במקום עבודתם, ועיניו התמהות נפקחות לראות אמת צרופה.  

" הכל אצלם בלוף, אפילו לנשיא מבלפים" הוא מוטו שעולה לא אחת בספר מן השורות ובין השורות. האכזבה - ניפוץ אגדת דב יוסף, טדי קולק חסר הרגש, אבל גם הפשטות של האנשים הגדולים בן גוריון הולך בחקי אין לו קדילק אך יש לו ווקסהול קטנה. גם כאן מנסים פקידים קנאיים להכפיש את בן גוריון ולהגיד: הוא כך משום שהוא רוצה להיות יוצא דופן ולא משום ענווה. או הסופר הדגול ש"י עגנון שמצטייר כאוהב עצמו שלא רוצה לראות שהתמונה של האחרים נמצאת בחלון הראווה ושלו חסרה, ולכן הולך במדרכה שמנגד. עגנון אחר משהצטייר בעינינו. יצחק נבון המסתכל בגובה העיניים אל נער המשלוחים. קיטוב בין המצוי הריאלי לאגדות העם יוצר גם הוא מתח ספרותי דרמתי. במיוחד אצל ראשי היישוב.

כדי לייפות את העצב והדלות הם קוראים לו "כפר אוריאל" אך בעצם הוא "כפר העיוורים". רימו אותם פשוט כך! להילחם בטחנות רוח – אמא שלו כתבה בתום לבה הפשוט לבן גוריון . "והוא ענה? מה פתאום! " למה מי אנחנו שבן גוריון יענה לנו."

לשר הקיצוב והצנע, מר דב יוסף, יש וילה ערבית מפוארת, לבוש מהודר והוא "קונה לו כל מיני מעדנים ומטעמים אסורים" והשאלה המתמיהה את נורי: " איך מנהיגים מורמים מעם יאכלו כתושבי המעברות?"

הספר מציף את פער המעמדות, ההכפשות ומאבקי כח. ”הביורוקרטיה המחורבנת שמתפתחת כאן… מסתירים, משקרים, כל ממזר מלך, ואצלנו במשרד, חרא בריבוע". ובלעג לביורוקטיה הארגונית הוא אומר: " ויבוא יום שלא נדע אפילו לקשור רגלי תרנגולות בעצמנו. נמסור הכל לקבלנים ומתווכים ונביא פועלים מחוץ לארץ והמיסים יעלו עוד יותר..." והאמירה של השורה התחתונה שנאמרת עד היום: " " תאמין לי אם נזרוק מהחלון חצי מהפקידים, אף אחד לא ירגיש בחסרונם". 

מבנה הספר

 הספר מתחיל במעין מבוא המכיל בתוכו את העיקר. הוא מובא על ידי הפטריארך (לא אומר מיהו) הדורך על אדמת ארץ ישראל בפסיעות בגדדיות. בגדיו הם מטפורה לתרבות בת דורות שדבקה בו והולכת אתו לכל מקום.  יש קיטוב בין הפטריארך לבין אדמת הארץ האחרת, ובינו לבין  בנו שספג מהתרבות הצברית הסוציאליסטית בקיבוץ. הקיטוב הזה יוצר כבר מהתחלת הספר את המתח הדרמטי ואת ריתוק הקורא לקראת הבאות.

ברגע שהנער מגיע לירושלים אנו עדים למעין סימטריה במקרו ובמיקרו של הספר. במקרו   יש סיפור אהבה של הפרט. הוא והיא. ההתפתחות מאהבה ילדותית מופנמת, ביישנית משהו, אל אהבה בוגרת מתירנית משהו, שכנער הדבק במסורות הבגדדיות של הבית, לא היה מייחל או מאמין שכך תהייה. גיבור הספר, נער האופניים, רואה במסתורין של ירושלים. הוא מתחיל כטירון ירוק, ולאט לאט לומד את מוצאות החיים הקשים: פרובוקציות, תככים,  מוניפולטורים למיניהם, אנשים קטנים, וגם השתלבות נאה בעבודה וקבלת הקביעות.  שני מישורים המתפתחים זה בצד זה האהבה והעבודה.

במיקרו, במישור האהבה, הוא  - נורי, מול שתי הבנות, והיא – מיכל, מול שני הבנים. הוא  מתבייש בפני הבת הראשונה, מיכל, בעוד השניה מלמדת אותו את רזי האהבה ופתיחות מינית מה היא. והמעגל נסגר כשהוא מגיע בשל לאהבתו הראשונה.

היא – הנמשכת לשוֹנה, ליוצא דופן, ומעדיפה אותו על הפלייבוי רמי המצוחצח והמלוקק שכמותו ישנם רבים, אך מתאכזבת מהביישנות, האיפוק וההצמדות למסורת המוקפדת הקשיחה של נורי, וחוזרת בלית ברירה לאהבתה הראשונה, רמי. אך גם היא מקבלת את השיעור ולומדת מה פירוש מין בתוספת ריקנות תרבותית לעומת  נורי הנותן לה גם תרבות (לרבות תרבות הספר ומוסיקה קלאסית) וגם היום הוא משוחרר מינית. ולכן מתפקחת וחוזרת אליו.

הוא - הבגדדי הביישן, המופנם, האדוק, הקשור למוסכמות, למנהגים ולמסורת העיראקית,  מול האשכנזיה, מיכל, הפורחת, המלבלבת, המשוחררת והמורגלת למין וגיפופים. הוא חושב שהיא מרקע תרבותי אחר, ממעמד חברתי אחר וממנטליות שונה, ולכן  הזוגיות הזו לא תחזיק מעמד לאורך זמן. זה פשוט לא ילך. הוא נעזב על ידה כי לא למד דרך גבר באישה. אך את קורס המ״כים הוא מקבל מרוזיטה. אצלה הוא מבשיל והופך לידען. אבל הוא מגלה כאן ריקנות תרבותית מול וונוס יפיפייה ומבין בעומק לב, אולי בתת הכרתו, שלא רוזיטה היא המיועדת לו. והוא נענה לחיזוריה המחודשים של מיכל.

כל הניואנסים האלו של הבדלי מנטליות והתנהגויות שונות הם מאוד דרמטיים ומרתקים. גם תיאורי האהבה, שנאמרים לפעמים בלשון דוגרית ישירה, עדיין שומרים על עדינות מסויימת, רכות וחום תמים שנובע מן הלב.

הצגת הדמויות

אלי עמיר מפליא בדרך בה הוא בונה את דמויותיו. נדבך אחר נדבך. כל פעם לומדים עוד דבר מה על הדמות, ואולי גם על דרך התפתחותה. האֵם למשל, שכולה בגדדית מכף רגל ועד ראש, כמהה לירושלים. היא ואישה לא מבינים איך זה שהבן לא מצליח להביאם אליה! הם לא מודעים לכל מה שעובר עליו, נער שבא לבדו לעיר זרה שצריך להילחם את מלחמת הקיום שלו בלא כל תמיכה או עזרה, ולהילחם ב"מסך הברזל" של הבירוקרטיה כדי להשיג אישור להביא את משפחתו לירושלים. ההתמודדות הזאת מכריחה אותו להתבגר אולי טרם זמנו. אחיו נשארו עם ההורים בכפר אוריאל וצריכים לדאוג למשפחה כחקלאים. איך הם רואים את אחיהם ואיך הוא רואה אותם? הם שואלים למה הוא נהנה לו בבירה עם החתיכות, המסעדות ובית המלון כשהם מבוססים בבוץ של תפוחי האדמה ומטע העצים! 

הדמויות בספר מדברות במבטא שלהן. למשל החלפת צ׳ באות סמך: הרסל במקום הרצל,  רוסֶה במקום רוצה.

נורי הבין שכדי להשתלב בארץ עליו לשנות את היגוי האותיות הגרוניות שבפיו. והוא מקבל הערה על כך (כמדומני מיצחק נבון) מדוע הוא מנסה לשנות מהאני שלו במקום להיות גאה במה שהוא. האסימון נופל לו מאוחר יותר והוא מבין יפה שיש לבנות את העתיד החדש בארץ החדשה על בסיס המסורת מבית אבא ואמא. אסור לאבד טיפה מהתרבות שגדל עליה כי היא לא נופלת מהאחרות. יש לה את היופי שלה.

גם בעלת המלון האשכנזיה מדברת בסגנון משלה: " מה רוצה? / חצי?/ אין משפחה?/.

כשמיכל החופשית אומרת את המילה "מחזור" נורי מקבל שוק! הוא לא מאמין למשמע אוזניו. אך מאוחר יותר כאשר רוזיטה מדברת בגלוי בכל המילים התואמים לאברי מין ולעיסוקי מין הוא נבוך ומעיר לה על כך, אך היא אומרת: זו האמת. אלו הדברים שאנו עושים למה להתבייש לומר אותם? הוא לומד מזה משהו.

גם  כשהנוטר הרומני מדבר הוא מדבר בשפתו. וזה מחייה את הדמות. למשל הביקורת שלו על הפקידות:

אנשים פה לא מתנהג טוב / אין כבוד. פקידה בסנדלים, אוכל על שולחן, / אבא שלך אייזן רוצה אתה גומר לומד.

כאשר אנשים מנבלים פיהם בקללות. אז הוא מביא את קללותיהם כמות שהן בלי ליפות מילה. כי זה הם.

 ישן וחדש

ההתפקחות וקבלת ההחלטה של גיבור הספר, נורי, באה לו, ולא במקרה, במקום בו שורה השכינה התרבותית שאליה שאף ואותה ינק כל חייו. שם בין הספרים, תחת גג הספריה הלאומית, הוא החליט בהתאם לאמירה של יל"ג "היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" להיות  "בגדאדי בביתו ובן המערב בצאתו”. המוטיבציה והדחף להישגיות ומצוינות כמו של מרטין בובר, יעקב טלמון, הוגו ברגמן ואחרים פעמה בו. האסימון נפל סופית!!

עם זאת, קיים בו הרצון לשמר את העבר, לא לשכוח אותו לרגע, ועם זאת להיות פתוח לקבלת החדש. המודרניזציה ונתיבי התרבות החדשים על כל גווניהם וצורותיהם הם הדרך שבחר. 

כמו שכתבתי בפתיחה, גם  משוררינו שעלו מארצות המזרח מקפידים על שימור העבר כקודש קודשים יחד עם פתיחות לתרבות הישראלית המתפתחת בארץ קיבוץ הגלויות. לדעתי האישית, הסינתזה בין המוצא, חיי דחק, מלחמת הישרדות, צניעות יתירה, דרך ארץ וכבוד לזולת ובין התרבות המערבית המתרנית והשובבה (המיוצגת בין היתר על ידי מיכל) והפתיחות החדשה הארצישראלית, יצרה את הצבר המזרחי הענו הצנוע המכבד את הבריות ועם זאת היודע להיאבק על מקומו ולהגיע להישגיות בדרכים המוצעות לפניו.

סיכום

עד שאתה בא אל  יריעתו הרחבה של ספר זה ועד שאתה מלקט פנינים מבין שורותיו אי אתה יכול להתחיל שלא לומר כמה מילים על יוצרו. אלי עמיר מייצג לדעתי את " העמך " הישראלי הצברי. זה המדבר בגובה העיניים, הזוכר מניין הוא בא, יודע לכבד כל אדם, כל משרה, כל עבודה, אשר תהיה. זו גדולת נפש לא לחסות באצטלה של ענווה או צדיקות, אלא להיות אתה ורק אתה במלוא שס"ה גידך ורמ"ח אבריך. וכזה הוא אלי עמיר וזו גדולתו. "עמך ישראל!" ומעשיו  וכתביו אכן מקרבים אותו ללב העם בו הוא יושב.

היצירה שלפנינו היא נפלאה הן מבחינה ערכית-היסטורית הן מבחינת התיאורים, בניית הדמויות, הקונפליקטים, המתח מהקיטוב בין הדמויות, ההקבלה בין התפתחות  הנער המתבגר בארץ לבין אנשי הצווארון הלבן והמשרד הממשלתי. 

שני נושאים חשובים בספר נותרו פתוחים בלא פתרון. מה היה סופם של היחסים של נורי עם מיכל? האם נישאו בסופו של דבר? ואיך האם הסתגלה בסופו של דבר  לירושלים של המציאות בהבדל מירושלים של הדמיון והגעגוע.

סביר להניח שאלי היקר השאיר את הנושאים האלו פתוחים כרמז לכך שאולי נזכה לקרוא עליהם בספר חדש. שהרי החיים המשיכו ולא נעצרו. ועוד ימשיכו לפחות עד מאה ועשרים בבריאות ואיכות חיים טובה. 

=================================

* ראו גם: שוקי לבנון, הרהורים נוסטלגיים בעקבות ׳נער האופניים׳ של אלי עמיר

** על ספריו של חגי קמרט ראו בבלוג:

לאה מזור על: המקום שבו מתחילה האדמה

הרצל חקק על: אהבת דינה