יום ראשון, 28 ביוני 2020

זיהויה של ציקלג לאור המקרא, הגיאוגרפיה, המסורת הלוקאלית והארכיאולוגיה

פרופ' משה גרסיאל וד"ר בת-שבע גרסיאל, אוניברסיטת בר-אילן


הערה: מאמר זה עומד להתפרסם בעוד כשנה וחצי באנגלית ובנוסח שונה במסגרת:

The JPS Bible Commentary: 1 Samuel, Jewish Publication Society, Philadelphia [forthcoming

מילות מפתח: ספר יהושע, ספר שמואל, ספר דברי-הימים, דוד, אכיש, צקלג, נחל הבשור, קוראן, מוחמד, ואדי א-שריעה, תל שרע, תל ח'ליף, תל א ראי, גאוגראפיה-היסטורית, ארכיאולוגיה, טופונומיה.

תקציר עברי:
העיר צקלג נזכרת במקרא 15 פעמים, מקצת ההזכרות נוגעות לצקלג כיישוב ישראלי בנחלות שמעון ויהודה, כמפורט בתיאורי חלוקת הארץ בספר יהושע והשיבה מהגלות בספר נחמיה; ורובן נוגעות לדוד בהיותו שר גדוד של "עברים" בשירות אכיש מלך גת שהעניק לו את צקלג. בצקלג עיצב דוד את גדודו במטרה להשתלט על ממלכת ישראל. בבוא היום. וכך הייתה צקלג לנכס ממלכתי השייך למלכי יהודה. פרשני המקרא וחוקריו התלבטו רבות באיתורה של צקלג והציעו לפחות 13 אתרים כזיהוי. באחרונה הציעו יוסף גרפינקל וסער גנור את חורבת א-רא[ע]י, בה חפרו מספר שנים, כזיהוי מתאים יותר. כנגדם, מחברי המאמר מצאו, שהזיהוי בתל שרע מתאים דווקא לסיפורי המקרא הנוגעים לעיר זו ולמסורות הלוקאליות שבסביבה.
ספר שמואל מתאר את מעבר דוד וגדודו לצקלג כהתרחקות מעיר הממלכה גת, בחירה שנדרשה כנגד שני המלכים שאול ואכיש. לפיכך יש לחפש את צקלג הרחק מגת ומגבעת שאול. בשוב דוד וגדודו מאפק לצקלג במסע של שלושה ימים, לאחר שגורשו ביוזמת סרני פלשתים מהצטרפותם למלחמת עמק יזרעאל והגלבוע, הם מצאו את עירם צקלג שרופה ובזוזה על ידי העמלקים ומשפחותיהם נלקחו בשבי. דוד וגדודו יצאו למרדף אחרי השוסים. בעוברם את נחל הבשור השאירו אחריהם לוחמים שפיגרו. בחוזרם כמנצחים לצקלג, סירבו הלוחמים לחלוק שלל עם הנשארים מאחור. דוד פסק הלכה משפטית לדורות על חלוקה שווה בין הלוחמים ובין שומרי הכלים. נראה שהסיפור מצא את דרכו לעורכי הקוראן ופרשניו, ששאבו חומרים רבים ממסורות קדומות מהמקרא והמדרש של יהודי ערב לצורכי עיצוב דת האסלאם. מהמסורות המוסלמיות עולה שמוחמד העריך את דוד כנביא וקבע אף הוא הלכה של חלוקת שלל צודקת בין לוחמיו. תושבי הסביבה המוסלמים באזור תל א-שריעה וואדי א-שריעה, ששמעו מסורות מיהודי האזור, שינו אפוא את שמו של הערוץ הנשפך לנחל הבשור ל'ואדי א-שריעה' ואת שם תל צקלג ל'תל א-שריעה' או תל שרע, שמשמעותם הלכה ומשפט לזכר החוק שקבע דוד לדורות במקום זה. בחינה מדוקדת מזוויות ראייה נוספות הביאו את מחברי המאמר לתמוך בזיהוי של תל א-שרע עם צקלג המקראית; ואילו לתל א-רא]ע[י הציעו אפשרות זיהוי אחרת: בית בראי בנחלת שבט שמעון (דה"א ד, לא).

(א) ההיסטוריה של עיר השדה צקלג לפי המקרא
העיר צקלג נזכרת בספרי המקרא השונים חמש עשרה פעמים. מקצת הזכרות אלה מצויות בספר יהושע, בו מנויה צקלג ברשימת הערים למטה יהודה בנגב (טו, לא); ואילו בחלוקה בגורל עלתה העיר בגורלו של שבט שמעון ונרשמה בין הערים שעלו בגורלו בתוך נחלת בני יהודה (יט, ה). בדברי-הימים א (ד, ל-לא) עיר זו כלולה ברשימת הערים של בני שמעון "עד מלוך דוד". מכאן משתמע לדעת המפרשים, ששבט שמעון נטמע בתוך נחלת שבט יהודה. לדעת אהרוני (1971: 764), העיר סופחה בימי דוד ליהודה כקניין בית המלוכה, ולכן נמנתה ברשימת הערים של שמעון ויהודה גם יחד. אם כי לפי פשוטם של כתובים ביהושע יט, א-ט, משתמע שהייתה מובלעת של כמה ערים של שבט שמעון בתוך נחלת שבט יהודה.[1] אולם פ' נאמן סבור (1966, ד: 1318), כי "לפי דבה"א, ישבו בני שמעון בצקלג עד מלוך דוד, אבל לאחר שמלך דוד גרשום בני יהודה מנחלתם (ד, ל-לא ובפירושי רש"י ורד"ק שם)". פירוש זה רחוק מלהתקבל על הדעת לאור היחסים הטובים בין שבטי יהודה ושמעון המשתקפים בתיאור המקראי (שופ' א, א-כ), לפיו עזרו שני השבטים באופן הדדי זה לזה בכיבושי נחלותיהם, ולא הייתה בעיה לקיומה של מובלעת ערי שמעון בתוך נחלת יהודה; ובוודאי בתקופת שלטון דוד המלך אין הסתברות לקונפליקט פנימי בתוך שבטי הדרום ומשפחותיו. מובלעות מעין אלה מצויות גם בתיאורי נחלותיהם של שבטים אחרים. עם זאת נכון יהיה לציין שצקלג איננה מנויה בשטחי גרעונות הירושה, ולא נמצאו בה ובסביבתה כנענים (קויפמן 1968: 12). ברשימת נחלות יהודה ושמעון נצמדה צקלג אחרי חרמה (יהושע טו, ל-לא; יט, ד-ה; דה"א ד, ל). נדב נאמן (1980: 137, 142 – 143) נוטה לזהות את חרמה עם תל ח'ליף, ולפיכך את צקלג בתל שרע הקרוב אליו גיאוגראפית מצד מערב ושניהם ממוקמים על גדת נחל גרר לפי מפות ישראל (והוא זהה עם ואדי א-שריעה לפי מפות המנדט הבריטי). כנגד זאת, עודד בורובסקי (1988) מזהה את תל ח'ליף עם העיר רמון הנזכרת גם היא ברשימות נחלת שמעון. 
לפי התיאור המקראי משתמע, שהפלשתים הקדימו והשתלטו על צקלג ועל האזור הדרומי של "ארץ פלשת", שעל כן נקרא גם "שדה פלשתים" (שמ"א כז, ז, יא) או "נגב הכרתי" (שם, ל, יד), אולם המקרא איננו מוסר פרטים, האם העיר הייתה מיושבת בעבר במשפחות משבט שמעון, שהעיר נפלה בגורלו. מה שברור מהמקראות הוא, שבתקופת שאול ואכיש, צקלג נחשבה לעיר שדה בשדה פלשת ותחת שלטון של אכיש מלך גת ובבעלותו (כז, ה-יב), עוד משתמע מהכתובים, שהייתה זו עיר גבול דרומית מבוצרת ("מצד") שתיפקדה כנראה כמגן מפני שוסי המדבר ובמיוחד העמלקים שפשטו תדירות על אזורי הדרום, חבלי הנגב, המיושבים על ידי ישראלים, פלשתים ואחרים בתקופת שאול ואכיש. 
בשלב מאוחר יותר נמסרה צקלג על-ידי אכיש מלך גת להתמקמות דוד, גדודו ומשפחותיהם. לפיכך הפכה העיר לקניין ולנכס של מלכי יהודה (שמ"א כז; ו) ולפי יוספוס (קדמוניות ו, יג, 322), היא ניתנה כנכס פרטי. עיקר חשיבותה של צקלג והזכרתה במקראות נובעות מכך שדוד, גדודו ומשפחותהם התמקמו בעיר זו בהתאם להסכם של דוד ואכיש מלך גת; והם שהו בה ופעלו ממנה ביציאה לפשיטותיהם במשך שישה עשר חודשים (שם, פס' ז). לקורות דוד וגדודו בארץ פלשת ובעיר השדה צקלג נשוב ביתר עמקות בהמשך הדיון. 
בדה"א פרק יב מתאר הכתוב רשימות של גיבורים המצטרפים אל דוד וגדודו בעודו עצור בצקלג (שם, פס' א, כא). פעמיים הוגדר מקומו של דוד בעת הצטרפות גיבורים אל דוד גם בלשון "מצד" (שם, פס' ט, יז), שמשמעותו בספר דה"א (השוו שם, פס' יז) מצודה מבוצרת בראש גבעה או הר.[2] 
מתיאור המקום ומתיפקודם של דוד וגדודו בתקופה זו מסתבר, שהמצודה שימשה כמגן על אזור דרום פלשת, אולם בעוד אכיש ביקש שדוד יתקוף משם מזרחה את אזור הדרום של ממלכת שאול, דוד תקף את העמלקים ושוסי המדבר שמדרום ודרום-מערב, ודיווח באופן מטעה לאכיש שפשט על אזורי דרום יהודה. יש להניח שגם אם הוטעה אכיש על-ידי הדיווח השקרי בתחילה, במשך הזמן הבין, שדוד וגדודו מטיבים לעשות לו שירות מועיל גם בתקיפת שוסי המדבר והעמלקים, מצד אחד; וגם בהתססת שבטי הדרום ומשפחותיו, שהעריצו את דוד והחלישו בכך את שליטתו של המלך שאול ברחבי דרום ממלכתו, מצד שני. לפי התיאור של ספר דה"א (פרקים יא, יב), נוספו לדוד לוחמים משבטי עבר-הירדן המזרחי והמרכז (ובכלל זה שבט בנימין) שהעריצוהו והצטרפו אליו בסוף תקופת מלכות שאול (עיינו ש' ורגון 2015: 161 - 165). אולם אפשר שספר מקראי זה, המרבה בשבחו של דוד, מגזים בתמיכה שקיבל. 
הפרשה של הקרב האחרון ותבוסת שאול המלך ומותו ברכס הגלבוע כוללת סצנות הנוגעות גם לצקלג. לפי התיאור בספר שמואל, אכיש דרש הפעם מדוד וגדודו להתייצב למערכה לצד הפלשתים. השיחות בין דוד לאכיש מכילות רמזים ודו-משמעויות, המכוונים את הקורא להבין שהיה בדעתו של דוד לבגוד בפלשתים תוך מהלך הקרב נגד שאול וצבאו (שמש 2007; גרוסמן 2015: 234 - 235). קטעים אלה נחשבים בחקר המקרא כמשולבים במגמת האפולוגיה להצדקת דוד, המאפיינת כמה חלקים בספר שמואל. בכל אופן הסרנים חששו מבגידת דוד ואילצו את אכיש להורות לדוד וגדודו לחזור לצקלג. עם שחר השכימו דוד וגדודו ושבו מאפק שבשרון (תל אנטיפטרוס), מקום כינוס צבאות הפלשתים (קלאי 1970: 141), בדרכם ל"ארץ פלשתים" והגיעו ביום השלישי לצקלג ומצאו אותה שרופה באש ומשפחותיהם נלקחו בשבי (שמ"א כט, א – ל, ו). 
מכאן נפתחת אפיזודה חדשה (ל, ו-לא), שעניינה דוד נועץ בה' באמצעות האפוד ויוצא למרדף הצלה אחרי העמלקים השוסים. כבר בשלב תחילת המרדף הגיעו דוד וגדודו לנחל הבשור; ארבע מאות מאנשי דוד עברו את הנחל, ומאתיים פגרו ולא עברו את המכשול. יש להניח שהם חזרו לצקלג הקרובה, פינו הריסות ועמלו בשיקום העיר. המחבר מתאר בהרחבה דווקא את המרדף המוצלח של דוד אחר העמלקים ששללו שלל רב "מארץ פלשתים ומארץ יהודה". דוד ואנשיו היכו את העמלקים ודוד השיב את המשפחות ואת כל השלל אשר לקחו העמלקים. בחוזרם ובהתקרבם לנחל הבשור יצאו לקראתם מאתיים האיש שפגרו ונשארו מאחור. בשלב זה התגלעה המחלוקת בין הלוחמים שרדפו ובין אלה שנשארו מאחור. לוחמים רעים ובני בליעל, לפי הגדרת המספר, סירבו לחלוק את השלל הרב עם הנשארים מאחור. דוד הרגיע את המתלהמים וקבע הלכה: "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו!" והמספר המתערב קובע: "ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה!" וכאן המספר מסיים את האפיזודה בתיאור שובו של דוד לצקלג ומשלוח שלל לזקני יהודה ולרעיו בכל המקומות שהתהלכו בעבר דוד ואנשיו. 

(ב) בעיית שמה של העיר צקלג
שם העיר "צקלג" מצוי כאמור 15 פעמים במקראות, ב-12 היקרויות בכתיב חסר --"צקלג", ו-3 פעמים בדברי-הימים בכתיב מלא בתוספת יו"ד--"ציקלג". בתקופת התלמוד נזכרה צקלג במדרש שמות הערים: צקלג, מדמנה וסנסנה (גיטין ז, ע"א). שינויי גרסה קלים בתרגומי המקרא הקדומים אינם מוליכים לפתרון כלשהו. בינתיים אין שם המקום נזכר בתעודות חיצוניות הידועות לנו. לדעת העוסקים בחקר שמות המקומות—בטופונומיה, השם איננו משקף שם עברי. לפיכך הוצע הגזרון של ת'כל-ת' כר, שהוא היגוי מצרי ככינוי לכמה מגויי הים שפלשו למצרים, וקצתם התישבו מצפון לארץ פלשת, ויתכן שכמה מישוביהם התקיימו גם בפלשת (אורן 1982: 156; ריי 1986: 355 - 356). שי (2009: 17) רואה בהצעה זו אפשרות, אולם בינתיים ללא תימוכין. כנגד זאת, הצעה זו נדחתה על-ידי צומורה (2007: 612).
נראה לנו להציע אפשרות אחרת. שם העצם הקרוב ביותר לשם העיר צקלג נמצא במילה יחידאית (hapax legomenon) במקרא: "צקלון" (מל"ב ד, מב). במילונים המקראיים ובפרשנות הספר התלבטו המומחים בפירוש שם עצם זה; ולפי ההקשר פירשו שהוא שק (כך נתפרש בוולגטה) או מעין ילקוט גב מאורך לסחוב בו את ככרות הלחם הרבים שהביא האיש ב"צקלונו" לאלישע הנביא. יתכן אפוא שצורת התל עליו בנויה העיר דומה לאותו שק או ילקוט ארוכים ונפוחים, ומדימוי זה נוצר שם המצודה הנידונה בשינוי קל. יתירה מזו, אם נקבל את זיהויה של צקלג בתל שרע, שנתמך על ידי מנהל החפירה במקום, אליעזר אורן, נוכל להחליף את התיאור שהציע לתל כאתר "המעוצב בדומה לפרסת סוס מאורכת"[3] בדימוי של "צקלון" כשק או כילקוט גב ארוכים ונפוחים, ומכאן אולי נובע שמה של העיר.

מפת אתרי דרום ממלכת שאול וארץ פלשת 


(ג) ריבוי ההצעות לאיתור מקומה של העיר צקלג וחולשותיהן 
הצעות רבות הועלו במהלך שנים רבות לזיהויה של צקלג על-ידי נוסעים, פרשנים וארכיאולוגים. הצעות רבות נסקרו באחרונה במאמריהם של בלקלי (2007); האריס (b2011); רשימה מסכמת של שנים עשר זיהוים מצויה אצל גרפינקל וגנור (2019) . ובאחרונה הציע יואל בן נון בסיוריו את תל בית מרסים כזיהוי אחר לצקלג[4]; ובכך העלה ל-13 את מספר האתרים השונים המזוהים כצקלג המקראית. רוב ההצעות המוקדמות היו תלויות בעיקר על סקירות דיווח נוסעים (למשל בלקלי 2007; האריס a2011), נסיונות למצוא סדר ברשימות הערים ונחלות השבטים במקראות (למשל, נ' נאמן 1980); בדיקת שמות המקומות במפות קדומות או אצל ערביי הסביבה; נסיונות למצוא אסמכתות בתעודות חיצוניות, ובשלב מאוחר יותר בחינת ממצאים ארכיאולוגים בחפירות של רבים מאתרי הנגב. שאלת המפתח שהכבידה מאוד על זיהוי האתרים במרחב ובכללם צקלג הייתה מיקומה וזיהויה של עיר הממלכה גת. בעיה זו הוכרעה כבר לפני כמה עשורי שנים בניתוח הנתונים (רייני 1976, ובפרסומיו האחרים); וחזרה ואומתה בעיקר בחפירות הארכיאולוגיות בתל צפית, הנמשכות מזה זמן רב בהנהלת אהרן מאיר, ובמהלכן נחשפה לצד העיר העליונה עיר תחתונה . היקפה של עיר הממלכה עלה ליותר מ500 דונם; והוא מלמד על עיר בירה מרשימה שאין כמותה בתקופה זו (מאיר 2013). קביעת מקומה של גת והחפירות הנמשכות בה מסייעות לייצב ולמקד את הדיון גם בשאלות זיהויה של צקלג ומערכת היחסים שבין שאול, דוד ואכיש. 
לעומת זאת אם נבחן למשל את הצעתו הקדומה של ריטר (1866: 247 ואילך) לזהות את ציקלג עם תל חסי, יתברר לנו מייד כי האתר, כמו גם אתרים אחרים, למשל תל ערני, קרובים מדיי הן לתל צפית והן ללכיש ולערי יהודה שבשפלה. כל זאת בתקופה שהאינטרס החיוני של דוד היה לשמור מרחק הן מגבול ישראל ומהתקפת פתע של שאול והן למנוע מאכיש היושב בגת ידיעות על פעילות דוד. נוסף לכך, לא נמצאו הוכחות תומכות בזיהוי, עובדות אלה ונוספות אילצו אפוא שני חוקרים שהשתתפו חלקית בחפירות תל חסי לדחות את הזיהוי, ולתמוך בתל שרע או בתל ח'ליף כזיהוי לצקלג (בלקלי והורטון 2001: 31). כיוצא בזה, אין לזהות את צקלג עם חורבת זוחיליקה על יסוד דמיון השמות, גם אם חוקרים קדומים ונכבדים נתפסו לכך (למשל, נאור 1954: 47). חורבה זו לא אותרה, לא נחקרה וספק רב אם היא מכילה איזו הפתעה בנידון (האריס 2011: 122 - 123). גם כמה אתרים אחרים אינם עומדים בקריטריון הגיאוגרפי היסטורי שקובע את מיקומה של צקלג – מרחק ראוי מעיר הממלכה גת שמצפון לשדה פלשת הדרומי, מצד אחד; ומרחק ראוי, אך לא מוגזם, משפלת יהודה ונגב יהודה ושמעון שבמזרח, מהצד השני. מפאת מגבלות מסגרת המאמר נתייחס בקצרה אך למספר מועט של הצעות הזיהוי של צקלג, שעדיין יש להן תומכים עם תימוכין לצידן. הדיון יתרכז אפוא בשלוש ההצעות העיקריות שעל הפרק ולבחינת מעלותיהן וחסרונותיהן. במסגרת זו נציג טיעונים מכיוון חדש שיש בו כדי להכריע בזיהוי האתר מבין ההצעות הנבחרות והצעות אחרות ולהעשיר את המשמעות ההיסטורית של ימי צקלג בתקופה שקדמה לעליית דוד ותומכיו לערי יהודה ומכאן לחברון ולמשיחת דוד למלך על ארץ יהודה.

(ד) דיון בהצעות המובילות לאיתור מקומה של העיר צקלג
עם התפתחות המחקר וריבוי הפרסומים בנושא, מסתבר ששלושה אתרים נותרו ראויים לדיון נוסף ולהכרעה, ואלו הם:
(1) תל שרע (תל א-שריעה) שעל גדת ואדי א-שריעה (במפות ישראל – נחל גרר).
(2) תל ח'ליף (ח'ירבת א-חוליפה), שעל גדת הואדי הנ"ל וממזרח לתל שרע.
(3) ח'ירבת א-רא]ע[י שבשמורת יער המלאכים ליד לכיש. 
נכון לעת הזאת, בקרב החוקרים ופרשני ספר שמואל שעסקו בסוגיה זו קיים רוב גדול הסבור לזהות את צקלג בתל שרע.[5] מהן הראיות מהתחומים השונים שיש בהן לסייע לזיהוי צקלג עם תל שרע. אנו נשלב את ראיות החוקרים עם תוספות משלנו המוצעות בהמשך. אליעזר אורן, שניהל את החפירות באתר תל שרע (1972 – 1978) מטעם אוניברסיטת הנגב בבאר-שבע, חשף באתר 8 שכבות; וכמה מהן חשובות להמשך דיוננו. אורן פרסם את עיקר ממצאיו ומסקנותיו במאמר (1982) ובשתי אנציקלופדיות (1978; 1993). לענייננו חשובה השכבה העליונה (I), הכוללת את התקופות: מוסלמית קדומה וממלוכית, מאלה נלמד על מסורות לוקאליות, המשמרות סיפורים קדומים ביותר מתולדות המרחב. כמו כן מעניינות השכבות של ברזל קדום, ובהדגשה של סוף המאה ה-11 לפנה"ס, שהוא זמן שהותם של דוד וגדודו באזור. החפירות מספקות נתונים מעניינים, אולם הפרעות של בית קברות מוסלמי ופעילויות אחרות בשכבה העליונה ובחדירה עמוקה של חפירות למטה במשך תקופות אלה גרמו נזק רב גם לשכבות קדומות. מאידך, שטחי החפירות הארכיאולוגיות המצומצמים רומזים שהתל עדיין מצפין בקרבו ממצאים רבים. אופיו של התל ומורדותיו לרבות הנחל שלמרגלותיו (נחל גרר, הוא ואדי א-שריעה) ויובלים קטנים בסביבתו יוצרים עיר בעלת פוטנציה צבאית. הממצאים והקרמיקה. מלמדים על השפעה פלשתית רחבה (הדומה לתרבות החומרית של אשדוד), תופעה המתאימה לתיאור של חיל מצב של ה"עברים" בשירות ממלכת גת הפלשתית. מיקום המצודה וכפי שנראה להלן כמה יישובים בודדים אחרים לאורך הנחלים יוצרים קו הגנה אסטראטגי בדרום ארץ פלשת מפני פשיטות של שוסי המדבר ובמיוחד העמלקים. 
כנגד זאת, כמה חוקרים העדיפו לזהות את צקלג עם תל ח'ליף, השוכן כ16 ק"מ מזרחה לתל שרע. החפירות במקום סוכמו בקיצור באנציקלופדיה (סיגר 1993; ג'ייקובס 2008) ואילו דעתו של סיגר בוויכוח על העדפת זיהויה של צקלג בתל ח'ליף על זה שבתל שרע הובע במאמר מסכם (סיגר 1984). לפי התיאור המקראי בספר שמואל, דוד וגדודו נדדו מקודם לכן במשך תקופות ארוכות ברחבי הדרום. בדרך כלל תושבי הדרום הושיטו סיוע לדוד ולגדודו. אולם היו גם גישות אחרות, כגון אנשי מצודת קעילה, אנשי זיף ונבל הכרמלי שהעדיפו, כנראה, את שלטון המלך שאול. דוד שינה באופן מתמיד את מקומות שהייתו והכביד על יכולתו המבצעית של המלך שאול ששאף להמיתו ולהשמיד את גדודו שנחשבו כמורדים. דוד נאלץ לעתים לשהות מחוץ לארץ יהודה. הוא שהה במדבר פארן, והוא שהה עם גדודו במצודה מואבית עד שגד הנביא הורה לו לחזור לארץ יהודה (ראו דיון בנדודי דוד אצל ורגון 2015: 145 – 165) . תקופה זו עיצבה עוד יותר את דמותו של דוד כמצביא של גדוד חיצוני מעין הח'בירו, שידועים מתעודות אל-עמרנא ותעודות אחרות במרחב. כאשר דוד השתכנע שיקשה עליו להתחמק מרדיפותיו האובססיביות והפרנואידיות של שאול, עברו דוד וגדודו לארץ פלשת בהסכם עם אכיש מלך גת. תחילה שכנו בעיר הממלכה גת. שאול לא יכול היה להסתכן בפלישה לגת. אין המקרא מוסר כמה חודשים שהו בגת. אכיש כמו מלכים רבים בהיסטוריה הארוכה נתן מחסה לדוד ולגדודו מתוך מגמה להחליש את אויבו שאול וממלכתו. במשך השהות בגת סביר שנוצר חיכוך בין תושבי המקום ובין הגדוד ה"עברי". ממקראות אחרים מסתבר, שהפלשתים לא שכחו לדוד ולגיבוריו את הרג הפלשתים ובמיוחד גיבורם גלית. 
אכיש ודוד הגיעו אפוא להסכם על העברת דוד וגדודו לצקלג. דוד אמור היה לפעול נגד אזורי דרום יהודה, אולם הוא הטעה את אכיש ופעל נגד שוסי המדבר שאיתם התעמתו, כנראה, דוד וגיבוריו עוד בעבר, בעת שהותם במדבר פארן ובעת פעולתם במצודת הגבול במואב. יש להניח שבמשך הזמן אכיש קיבל מידע על פעולותיו של דוד, אולם הניח לו לפעול נגד שוסי המדבר ולקשור קשרים עם מנהיגי ארץ יהודה ולקנות את אהדתם במשלוחי השלל. אכיש העריך נכונה שגם לא בדרכי מלחמה, עדיין דוד מערער את שלטונו של שאול ברחבי ארץ יהודה. תמונה אסטראטיגית זו מחייבת לאתר את צקלג הרחק מעיר הממלכה גת ובמרחק של זהירות מגבול יהודה. לפיכך מקומה של צקלג אמור להיות יותר מ30 ק"מ מדרום לגת ולפחות 20 ק"מ מרחק ממערב לחבלי ארץ יהודה. מקום ששאול לא יוכל לפלוש אליו מבלי להסתכן בהסתבכות צבאית ופוליטית עם הפלשתים. מתווה זה פוסל תלים רבים שהוצעו, וכנגדם תל שרע עונה על מתווה גיאוגראפי זה, התל מרוחק כ36 ק"מ מתל צפית—גת; וכעשרים ק"מ מתל בית מרסים (על תל ח'ליף שבמרחק 16 ק"מ מזרחה מתל שרע נדון להלן). כאמור לעיל, היתרונות הטופוגראפיים של התל הנישא ולמרגלותיו הנחל ואדי א שריעה (במפות ישראל: "נחל גרר") המתחבר לנחל הבשור, המשתפך לים התיכון במרחק קצר מדרום לעזה; וחלק זה קרוי במפות: "נחל עזה"). מערכת הוואדיות והיובלים הקטנים יוצרים "מצד" מצויין לדוד ולגדודו ומרחב שליטה ויציאה לפעילות המתאימים לאופי המבצעים שיזמו נגד שוסי המדבר. 
אך עדיין נותרה הבעיה של המסורת המקומית: מהי משמעות שמות התלים: חויליפה וא-שריעה ונחל א-שריעה, ומהי ההכרעה במחלוקת מנהלי החפירות בשני האתרים (השוו סיגר 1984, 1993; מול אורן 1982). על אלה מוסיפה תעלומת מסעו של האב פליקס פברי ושהייתו הקצרה בהר הנישא והאם שמע מסורת אמינה של שם מקום הקרוב בהגייתו לשם המקראי צקלג והיא יצרה מחלוקת נוספת לאיזה הר נישא הגיע באמת הנוסע בסיורו (ראו בקלי 2007 וכנגדו האריס a2011).

(ה) מסורות האסלאם הקדום ומסורות ערביות לוקאליות בנגב המערבי בהכרעת הזיהוי
בערך "שם, שמות מקומות" (רייני, 1982: 20), כתב המחבר בדיונו על שמות המקומות בערבית: "מה שהפתיע ביותר את החוקרים והסיירים המערביים הרי זו המידה המפליאה של השתמרות שמות המקומות המקראיים בשמות המקומות הערביים שבארץ ישראל" (ראו גם רייני ונוטלי 2006: 18). אכן כל חוקר בתחום הטופונומיה המקראית יודע זאת ומנסה לדלות ראיות מתופעה זו לצורך מחקרו. כאמור למעלה, נחקר סיפור מסעו של האב פליקס פרבי שיצא לבדוק שמועות על הימצאו של כפר ערבי בעל שם הדומה לצקלג, אולם הן המסע והן הדיווח לוקים בחסר ושנויים במחלוקת חוקרים, ונדמה היה שהמסורת הערבית איננה מסייעת הפעם להדריך את החוקרים.
ובכל זאת מבקשים אנו לשוב ולבדוק מה היה ידוע לתושבי האזור הערביים כשהתיישבו בחבל ארץ זה, ובמיוחד הללו שבאזור ואדי א-שריעה ותל א-שרע. כפי שסקרנו בקצרה את הדיווחים של אורן בתל שרע, התברר שהשכבה העליונה ((I היא התיישבות ערבית בתקופת האסלאם הקדום ועד התקופה הממלוכית. מה היה הרקע התרבותי-מוסלמי שהביאו אתם המתיישבים הערביים ומה קלטו משכניהם או מעוברי אורח היהודים? בחינה זו תסייע רבות לפיתרון השאלות והמחלוקות התלויות ועומדות במחקר האזור. כמו במקומות רבים בערב ובישראל ובאזורים אחרים, המפגש האתני והתרבותי מביא לקליטת מסורות דו-צדדית בשני העמים.
משכניהם הותיקים, יהודי האזור, או אולי אפילו מנוצרים הבקיאים בברית הישנה קלטו המתיישבים הערבים החדשים את תולדות האזור ואת סיפורי התנ"ך והמדרש על דוד המלך. הערבים היו מודעים במקצת לסיפורי היהודים, שכן חומרים רבים מהמקרא והמדרש זלגו תוך שינוים לתוך הקוראן ומפרשיו הקדומים עוד קודם לכן בערב (ראו ב' גרסיאל 2006), ובכלל זה על דוד המלך. ואכן בדיקת המסורות זו כנגד זו מעלה קווי דמיון מעניינים בין מוחמד, נביא האסלאם ומנהיגו הנערץ, ובין דוד המלך שנחשב בעיני רוב היהודים כגדול המלכים של ממלכת ישראל המאוחדת. נעבור עתה לסקור כמה מהמוטיבים המקבילים שקשה לתאר ששני העמים יכלו להתעלם מהם והם חשובים לנושא הדיון. 
כך למשל דוד נתפס כמנהיג גיבור גם אצל הערבים. הם העניקו לו כינוי מכובד מאוד: ח'ליף ! – "דוד, שמנוך ח'ליף בארץ, שפוט בצדק בין האנשים" (סורה ל"ח 26). פירוש המילה ח'ליף בערבית: ממלא מקום, משנה, מחליף, כלומר אללה מינה את דוד כמשנה לאללה, ובדומה למקרא התיפקוד החשוב של המלך הוא שפיטה בצדק.[6]
ובתחום נוסף נוצרה האנאלוגיה: דוד ואנשיו ברחו לגת ולצקלג וכמוהם נהגו גם מוחמד ומאמיניו כאשר נאלצו לברוח מרודפיהם למדינה. נכבדי הדת הערביים חיפשו קווי דמיון בין דוד ובין נביאם מוחמד. שאול המלך רצה להרוג את דוד והוא ברח. מוחמד גם הוא נרדף על ידי תושבי מכה הכופרים שרצו להורגו והוא ברח ממכה. הבריחה הזו הייתה לנושא חשוב ביותר באסלאם והיא זכתה לכינוי: "היג'רה".
ביהדות מובא הסיפור המדרשי: דוד התחבא במערה מפני שאול, ה' שלח עכביש הוא ארג את קוריו בפתח המערה שאול חשב, אם יש קורי עכביש בפתח המערה, אין שם איש, וכך ניצל דוד (אלפא ביתא דבן סירא, עמ' ט"ז. בקוראן מופיע הסיפור הבא על מוחמד: "אם לא תעזרו לו, אללה יהיה בעזרו. כמו שהצילו, כאשר גירשו אותו הכופרים והוא שני מהשניים. שניהם היו במערה והוא אמר לרעהו, אל תתעצב אללה עמנו" (סורה ט' 40).
פרשני הקוראן מסבירים, אנשי קורייש תושבי מכה רצו להרוג את מוחמד, ואללה הורה לו לעזוב את מכה; הוא ברח יחד עם אבו בכר, אנשי קורייש רדפו אחריהם והם התחבאו במערה. אללה שלח עכביש והוא טווה קורים על פתח המערה והרודפים חשבו שאין אף אחד במערה והסתלקו. (סמרקנדי, 1993; ת'עאלבי, 1996).
הקשר בין דוד ומוחמד בא לידי ביטוי בפסוקים רבים בקוראן. באחד מהם אללה אומר למוחמד: 
"מוחמד, שא בעוז את דבריהם וזכור את עבדנו דוד" (סורה ל"ח 17). 
כופרי מכה הכחישו את דברי מוחמד, ואללה אומר למוחמד הייה סבלני אל תקשיב להם זכור את התנהגות דוד והתנהג כמוהו. ( סורה ל"ח 17, מקאתל אבן סלימאן, 2015).
מעניינת במיוחד היא שאלת חלוקת שלל המלחמה: "ישאלוך על השלל אמור: השלל הוא לאללה ולשליחו, יראו את אללה והשלימו ביניכם ושמעו בקול אללה ושליחו" (סורה ח' 1). 
בשנת 624 נלחם צבאו של מוחמד בבדר (בחצי האי ערב כ-130 ק"מ דרומית מזרחית לעיר מדינה) מול צבא מכה, זה היה הניצחון הראשון של המוסלמים. אחרי המלחמה היה סכסוך בין אלו שיצאו לקרב ואלו שישבו על הכלים. הלוחמים טענו שכל השלל הוא שלהם, והיושבים על הכלים טענו כי חלק היושבים על הכלים כחלק היוצאים למלחמה. אללה גילה למוחמד שעליו לחלק בין אלו שיצאו לקרב ואלו שנשארו לשמור על הכלים חלק כחלק אחרי שהפרישו חמישית לצרכי האומה. והחוק נקבע לדורות. (אבן השאם 1923: ב' 33; טברסי 1992: ח' 1). 
לאור הדמיון המסוים אך המפתיע בין שני המנהיגים וזיהוי האזור כמקום פעולתו של דוד, קראו הערבים לנחל שמדרום לתל ח'ליף ולתל שרע: ואדי א-שריעה, מפני שכאן קבע דוד את ההלכה והחוק (שריעה בערבית), לדורות (כלשון הכתוב בשמ"א ל, כה: "ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה"), בדבר חלוקת שלל צודקת בין הלוחמים שיצאו לקרב ובין אלה שנשארו מאחור. לוחמים אלה נשארו לשמור על הכלים ועל שרידי העיר צקלג שהיא תל שרע (במפות המנדט משנת 1924: Tall ash sharia). 
ולגבי שינוי השם של תל רמון, השוכן כשישה עשר ק"מ מזרחה וגם הוא על גדתו הצפונית של אותו נחל קראו ערביי הסביבה תל ח'ליף, גם כן כדי לכבד במקום זה את דוד הח'ליף, היינו את דוד שאמור להחליף את שאול המלך שגרם לדוד, ולאנשיו ולמשפחות לברוח לארץ פלשת לתקופה די ארוכה. עם זאת, מסתתרת כאן כנראה עובדה היסטורית חשובה. סיגר (1984) שחפר בתל ח'ליף דבק בדעתו שיש לזהות בתל שחפר את העיר המקראית צקלג. בוויכוח המקצועי בין שני מנהלי החפירות, אורן וסיגר, מסתבר שיש פשרה ההולמת את תולדות האזור וגם את ממצאי החפירות: צקלג ללא ספק מזוהה בתל שרע, ולכן הערבים קראו לאתר זה בשם המלא תל א-שריעה, שמשמעו בערבית "חוק ומשפט". השם האחר "תל שרע" הוא קיצורו של השם המלא, וגם כך משמעו: "חוק".[7]
תל זה מתאים יותר להיקרא "מצד", כמוגדר בתנ"ך בכמה מקראות, אולם בשלב מתקדם של שהותם באזור, דוד ואנשיו לא יכלו לסבול את הצפיפות בעיר ששטחה הוא 16 דונם. המקראות בספר דברי-הימים מוסרים על הצטרפות לוחמים נוספים לדוד בתקופת צקלג. גם אם נניח שיש הגזמות בספר דברי הימים, הצטרפות לוחמים מממלכת שאול לדוד היא סבירה ביותר. יש להניח שדוד הוסיף עיר שנייה, היינו את העיר רמון לפיקודו ולשליטתו ובהסכם עם אכיש. אפשרות זו עולה בקנה אחד הן עם הממצאים הארכיאולוגיים שהעלה סיגר והן עם שם העיר שבפי הערבים שמשמעו: תל ח'ליף, היינו דוד הח'ליף. יתכן שדוד הוסיף גם ערים אחרות באזור לתחום שליטתו, כדי לשמור על הגבול הדרומי של "שדה פלשת" או "נגב כרתי". גבול זה חופף את ואדי א-שריעה (נחל גרר במפות) שבהמשכו נשפך לנחל הבשור ובהמשכו המערבי נקרא – נחל עזה. מערכת נחלים זו שבדרום ארץ פלשת יוצרת קו הגנה טבעי מפני שוכני המדבר הבוזזים, ודוד וגדודו היו מופקדים על הגנת האזור ועל תקיפות המאהלים של שוסי המדבר. הערכה זו עולה בקנה אחד עם תפיסתו של יוחנן אהרוני שכתב: "פעולותיו של דוד בצקלג מעידות, כי למעשה לא משל על עיר זו בלבד, אלא הטיל את מרותו על חבל נרחב למדי בנגב".[8]

(ו) דיון מחודש בזיהוי אתר א-רא[ע]י שבשמורת יער המלאכים
נעבור עתה לאתר המכונה א-רא[ע]י שבאזור יער המלאכים, שבין לכיש לקרית גת. נקדים ונציין שמהמפות המנדטוריות מסתבר ששם המקום לפי המסורת הערבית הוא A-rai . ולפיכך ייתכנו שתי אפשרויות לשם: א-ראי או א-רעאי. גרפינקל וגנור חפרו במקום וגילו אתר ישראלי. וקרמיקה פלשתית, המתאימים למאות האחת עשרה והעשירית לפנה"ס. הם הציעו שתי הצעות לזיהוי האתר: הראשונה לזהותו עם היישוב המקראי צנן או צאנן.הצעה שנייה לזהותו עם צקלג המקראית (גרפינקל וגנור 2019). בעוד ההצעה הראשונה מנומקת באופי המרחב הגיאוגרפי המתאים לצאן, והיא אפשרית, אם כי לא מוכחת דיה; הרי ההצעה השנייה בעייתית. האתר נמצא כשנים עשר ק"מ מדרום לעיר הממלכה גת, המזוהה כאמור עם תל צפית שליד כפר מנחם. אין זה מתקבל על הדעת שדוד וגדודו ומשפחותיהם יבחרו במקום הקרוב כל כך לבירה גת. גם אכיש לא היה מעוניין בקרבה יתירה זו, ואין צריך לומר שאנשי גת בוודאי היו מן המעוניינים בהרחקת ה"עברים" הללו בהנהגת דוד, שלפי הידוע נשות ישראל שרו למפקדם דוד שירי תהילה על שהעצים את חללי הפלשתים. זאת ועוד, האתר נמצא קרוב ביותר ליישובים ישראלים ולדרכים ולצמתים. בחירת אתר מעין זה על-ידי דוד ואכיש מסכנת מאוד את דוד, גדודו ומשפחותיהם מפני התקפת פתע של שאול והיחידה המובחרת של שלושת האלפים הלוחמים שסרו לפקודת המלך וביצעו בפיקודו את המרדפים בעבר, שדוד ואנשיו נחלצו מהם בקושי. דוד ואכיש היו חייבים אפוא לבחור אתר מרוחק יחסית הן מעיר הממלכה גת (רייני ונוטלי 2006: 149), והן משפלת יהודה ונגב יהודה (ושמעון). לפיכך יש לבטל מראש את הנסיונות לזיהויה של צקלג באתרים, כגון תל חסי (כנאמר למעלה), תל נג'ילה, תל ערני, וחורבת א-רא[ע]י, שאינם עומדים במבחן הקטגוריה הגיאוגראפית והאסטראטגית. יתירה מזו, הרחקת הזיהוי צפונה לאתרים הסמוכים לגת נתקלת בקושי שבחירת עיר צפונית מכבידה מאוד על דוד וגדודו לצאת לפשיטות מרוחקות נגד שוסי המדבר והעמלקים שהיו נודדים וחונים מדרום לנחל הבשור ונחל עזה והתפרשו במדבר סיני מערבה לעתים עד לנוכח מצרים. 
מאחר שעוסקים אנו גם בזיהוי אתר החפירות שבחורבת א-רא]ע[י, אנו מבקשים להציע ולשקול זיהוי חדש. השם הוא "בית בראי", האתר נזכר ברשימת יישובי בני שמעון המוצגת בדה"א ד, לא: ובציטוט מורחב: "בני שמעון - - - ובבתואל ובחרמה ובצקלג ובבית מרכבות ובחצר סוסים ובבית בראי ובשערים, אלה עריהם עד מלך דוד". הבעיה היא שביהושע יט, ו-ז, נכתב אחרת: "חצר סוסה ובית לבאות ושרוחן...". מרשימות השמות מסתבר, שהאזור כולו היה משופע בסוסים, כאשר בעבר הקדם-ישראלי נשלט כנראה על ידי חיל המרכבות המצרי. וגם השם "לכיש" שבאזור זה הפך כנראה על ידי המצרים ל"רכיש", ומכאן משחק המלים במיכה בקטע הרווי משחקי מילים על שמות המקומות: "רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש" (מיכה א, יג), ומשמעו: רתום המרכבה לסוס. משחק מילים זה מבוסס על כך שהמצרים לא השתמשו בעיצור למ"ד והשתמשו במקומו בעיצור רי"ש; ומכאן השם לכיש הפך ל"רכיש" ומכאן משחק המילים במיכה: "לכיש—רכש". 
לפיכך גם השם "לבאות" אפשר שהפך בלשון המצרים ל"רבאות", ומכאן בשיכול אותיות הפך ל"בראי", שיכול להתפרש אצל התושבים הישראלים כלשון "ברא" היינו שם מקוצר שהאל ברא את בעל הבית.
אפשרות אחרת היא שהאות ב' איננה שורשית והיא קיצור של "בן", וכך יש לקרוא את שם המשפחה שהוא האפונים של העיר: "בית ב(ן) ראי". ומשמעו שהאל ראה (כמו בשם: ראובן, ובשם המקום: באר לחי ראי), אם כי האלמנט התיאופורי הושמט כאן. ואפשר מאוד שהשם "ראי" בשיכול אותיות הפך ל"ארי" (אריה), ומכאן השם המקביל "לבאות" בספר שופטים , שמורה על לביא או לביאה. וכך נפתרה הבעיה: איך הפך "בית בראי" ל"בית לבאות". ההנחה שהשם הערבי משמר את השם העברי, בין אם מבוסס על שורש רא"ה או רע"ה, היא אפשרית. כאמור למעלה, שם המקום שהשתמר במפות המנדט (A-rai) איננו מאפשר לקבוע אם המסורת הערבית הייתה בנויה על שורש רא"ה או רע"ה. כך או כך, אם אכן שם האתר הנידון הוא אכן "בית בראי", הרי הוצמד בכתוב המקראי על נחלת שבט שמעון אתר החפירות החדש של גרפינקל וגנור עם אתר החפירות הקודם שלהם – שעריים! המזוהה על-ידי החופרים וחוקרים אחרים בחורבת קיאפה.

הערות
[1] השוו ר"י קרא, מקראות גדולות—הכתר ליהושע יט, א. 
[2] השוו המילונים המקראיים: בד"ב 1968: 844; אבן שושן 1982, כרך ב: 1299; ק"ב 2001, כרך ראשון: 621.
[3] ראו אורן 1993: 1329; והשוו צילום אוויר בתחתית העמוד.
[4] תודת המחברים נתונה ליואל בן נון על שהתיר לנו להתייחס לזיהוי המוצע על-ידו שטרם פורסם.
[5] לשם השוואה נציג כאן את רשימת התומכים בזיהוי תל שרע כצקלג המקראית או הנוטים לאמצו, אם כי לעתים מבלי להתחייב בוודאותו: פרס (1946, ד: 806 - 807); ב' מזר (1975: 144, הע' 12); אורן (1978: 1059; 1982; 1993: 1329); מקרטר (1980: 414 – 415); נ' נאמן (1980: 137, 142 - 143); קלאי (1986: 354 – 356); אהרוני (1987: 336), הנ"ל הצמיד סימן שאלה לצד הזיהוי; השוו גם (1971: 765); בורובסקי 1988; רייני ונוטלי (2006: 148 – 150); בלקלי (2007); צומורה נוטה להעדיף את הזיהוי (2007: 611 – 612); מ' גרסיאל 2018: 196, 239).
[6] על דמותו של דוד כשופט צדק לכל עמו מעיד הסיכום בספר שמ"ב ח, טו: "וימלך דוד על כל ישראל, ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו". הפונקציה של דוד כמלך שופט מתבטאת גם בשני משפטים מבוימים שהוצגו לדוד (שם, פרקים יב ו-יד). אם כי שם קיימת בהתאמה גם ביקורת קשה או סמויה נגד דוד. 
[7] הפרוש העיקרי של שרע הוא חוק ובדרך כלל אצל המוסלמים הוא החוק המוסלמי (סונה). גם תיבת שריעה במשמעות זו. אולם יש גם משמעויות משניות "רחוב", אולם במשמעות זו נכנס העיצור אל"ף (אליף) ולכן משמעות זו מתבטלת. גם משמעות משנית שלישית "דרך למקור מים" (לדוגמה הירדן) איננה באה בחשבון, שכן תיבת ואדי כבר מצביעה על נחל מוביל מים ולא על דרך למקור מים. ברור אפוא ששמות אלה מורים על החוק שקבע דוד לחלוקת השלל ונשמר לדורות.
[8] ראו י' אהרוני, 1987: 224; השוו גם אורן 1982: 156 – 157; רייני ונוטלי 2006: 149.

ביבליוגרפיה
אבן שושן 1982
אבן שושן, א’, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים, 3 כרכים (מהדורה שלישית), ירושלים.

אהרוני 1971
אהרוני, י', "צקלג, ציקלג", בתוך אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, ירושלים, עמ' 764 – 765. 

אהרוני 1987
הנ"ל, ארץ-ישראל בתקופת המקרא: גיאוגראפיה היסטורית (מהדורה חדשה ומתוקנת בעריכת ישראל אפעל), ירושלים.

אורן 1879
Oren, E.D., “Esh-sharica, Tell (Tel Serac)", in Avi-Yonah, M. & Stern E. (eds.), Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, Vol. IV, Jerusalem, pp. 1059-1069

אורן, 1982
Idem, “Ziklag:A Biblical City on the Edge of the Negev”, The Biblical Archaeologist 45, pp. 155-165

אורן 1993
Idem, “Sherac, Tel”, in Stern E. (ed.), The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, Vol. 4, Jerusalem, pp. 1329-1335

בד"ב 1968
Brown, F., Driver, S.R. & Briggs, C.A., Hebrew and English Lexicon of the Old Testament, Oxford

בורובסקי 1988
Borowski, O., “The Biblical Identity of Tel Halif”, Biblical Archaeologist 51, pp. 21-27.

בלקלי 2007
Blakely, J.A., “The Location of Medieval/Pre-Modern and Biblical Ziklag”, Palestine Exploration Quarterly 139, pp. 21-26

בלקלי והורטון 2001
Blakely, J.A. & Horton, Jr., F.L., “On Site Identifications Old and New: The Example of Tell el-Hesi”, NEA 64, pp. 24-36 

בן סירא תרפ"ז
בן סירא, אלפא ביתא דבן סירא, ורשה

ג'ייקובס 2008
Jacobs, P.E., “ֲִִHalif, Tel” (An update to vol. 2) in E. Stern et al (eds.), The New Encyclopedia of Archaeological Excavation in the Holy Land , Vol. 5, Supplementary Volume, Jerusalem & Washington, pp. 1761-1762

גרוסמן 2015
גרוסמן, י', גלוי ומוצפן: על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי, ירושלים.

גרסיאל, ב' 2006
גרסיאל ב', מקרא, מדרש וקוראן: עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים, תל-אביב.

גרסיאל, מ' 2018
Garsiel, M., The Book of Samuel: Studies in History, Historiography, Theology and Poetics Combined, Part One: The Story and History of David and His Kingdom, Jerusalem

גרפינקל וגנור 2019
Garfinkel, Y. & Ganor, S., “Was Khirbet al-Raci Ancient Ziklag?”, Strata 37, pp. 51-59. 

האריס a2011
Harris, H., “The Location of Ziklag: Its Identification by Felix Farbi”, PEQ 143, pp. 19-30 

האריס b2011
Idem, “The Location of Ziklag: A Review of the Candidate Sites, Based on Biblical Topographical, and Archaeological Evidence”, PEQ 143, pp. 119-133

ורגון 2015
ורגון, ש', בארצות המקרא: מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, רמת-גן.

יוספוס, קדמוניות
יוסף בן מתתיהו [פלביוס יוספוס], קדמוניות היהודים, תרגום וביאור, א' שליט, ירושלים – תל-אביב.

מאיר 2013
Maeir, A. “Gath”, in Master, D.M. (ed.), The Oxford Encyclopedia of the Bible and Archaeology, Oxford, pp. 443-451

מזר, ב' 1975
מזר, ב', ערים וגלילות בארץ-ישראל: מחקרים טופוגראפיים-היסטוריים, ירושלים .

מקקרטר 1980
McCarter, P.K., I Samuel: A New Translation with Introduction and Commentary, New Haven & London

מקראות גדולות—הכתר
מקראות גדולות—הכתר: ספרי יהושע ושופטים (בעריכת מ' כהן), ירושלים 1992.

נאור 1954
נאור, מ', המקרא והארץ: ביאור גיאוגרפי לתנ"ך, חלק שני, נביאים ראשונים, תל-אביב.

נאמן, פ' 1966
נאמן, פ', אנציקלופדיה לגיאוגרפיה מקראית, כרך ד, תל-אביב.

נאמן, נ' 1980 
Naɔaman, N., "The Inheritance of the Sons of Simeon", ZDPV 96, pp. 136-152

סיגר 1984
Seger, J.D., "The Location of Biblical Ziklag", Biblical Archaeologist 47, pp. 47-53

סיגר 1993
Idem, “ֲִִHalif, Tel”, in Stern E. (ed.), The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, Vol. 4, Jerusalem, pp. 553-560 

פרס 1946
פרס, י', ארץ-ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית, א-ד, ירושלים.

צומורה 2007
Tsumurah, D.T, The First Book of Samuel, Grand Rapids & Cambridge

צפריר 1968
צפריר, י', 1968, נחל הבשור, בתוך אנציקלופדיה מקראית, כרך ה, ירושלים, עמ' 809. 

ק"ב 2001
Koehler, L., & Baumgartner, W., The Hebrew and Aramaic Lexicon of the Old Testament, 2 vols, Leiden, Boston and Köln

קויפמן 1968
קויפמן, י', ספר שופטים, ירושלים.

קלאי 1970
קלאי, ז', "מלחמותיו של שאול", בתוך י' ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ-ישראל בימי המקרא, תל-אביב, עמ' 132 – 145.

קלאי 1986
Kallai, Z., Historical Geography of the Bible: The Tribal Territorial of Israel,
Jerusalem--Leiden

ריטר 1866
Ritter, K., The Comparative Geography of Palestine and the Sinaitic Peninsula, vol.3, Edinburgh 

ריי 1986
Ray, J.D., “Two Etymologies: Ziklag and Phicol”, VT 36, pp. 355-361.

רייני 1976
רייני, א', פ', "לאיתורה של גת פלשתים המקראית", בתוך עזרא המנחם (עורך), הגות במקרא, כרך שני, גבעתיים, עמ' 245 – 251.

רייני, 1982
הנ"ל, "שם, שמות מקומות", בתוך: אנציקלופדיה מקראית, כרך ח, ירושלים, עמ' 11 – 29. 

רייני ונוטלי 2006
Rainey, A.F. & Notley, R.S., The Sacred Bridge: Carta’s Atlas of the Biblical World, Jerusalem

שי 2009
Shai, I., "Understanding Philistine Migration: City Names and Their Implications, BASOR 354 , pp. 15-27

שמש 2007
Shemesh, Y., "David in the Service of King Achish of Gath: Renegade to His People or a Fifth Column in the Philistine Army?", VT 57, pp. 73-90

מקורות לאסלאם
אל-קוראן אל-כרים
אל-קוראן אל-כרים, אל-אזהר, גרמניה המערבית.
אבן השאם 1932
אבן השאם מ', חיי מוחמד, ב', (עיבוד ספרו של אבן אסחאק), י' י' ריבלין (תרגם) תל-אביב.
טברסי 1992
טברסי פדל, מג'מע אל-ביאן פי תפסיר אל-קוראן, ביירות.
מקאתל אבן סלימאן 2015
מקאתל אבן סלימאן אל-אזדי, תפסיר מקאתל אבן סלימאן, ביירות.
סמרקנדי 1993
סמרקנדי נצר, תפסיר בחר אל-עלום, ביירות.
ת'עאלבי 1996
ת'עאלבי עבד אל-רחמן, אל-כשף ואל-ביאן, ביירות.

2 comments:

  1. יש רק בעיה עם פירוש המלה בצקלון פה, שכבר מזמן נתבררה על-פי האוגריתית כ"שיבולת" ולא "תיק" או "ילקוט":

    https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=95669121&nTocEntryID=95680163

    השבמחק
    תשובות
    1. פרופ׳ משה גרסיאל משיב:

      אכן ההסבר לצקלון על פי האוגריתית ידוע לי, אולם הוא לא מתאים להיקרות היחידה שלו בספר מלכי ז. מב-מג. האיש הביא עשרים לחמים, כנראה מעין לחמניות או פיתות, וכרמל בצקלונו=בשבלתו אינו נראה מתאים. לכן בתרגןם הלטיני הוולגטה פרשו בשקו, כלומר האיש הביא אותם בילקוט או בשק. בכל מקרה פרוש שם המקום לא רק שאינו מפרע לזיהוי המקום, אלא יכול להוסיף. החופר במקום פרופ' אורן תיאר את אופי האזור כשדה תבואה גם לפי המקרא. תודה על ההערה. משה גרסיאל.

      מחק