יום שני, 22 ביוני 2020

״על העיוורון״ מאת ז'וזה סאראמאגו

ד"ר רות קנאי, המחלקה לרפואת המשפחה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב ותוכנית "אדם ורפואה״, בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית

הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה

ז'וזה סאראמאגו, על העיוורון (תרגום: מרים טבעון), הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, בני ברק תשס״א 2001, 259 עמודים

על כריכת הספר "על העיוורון" מופיע קטע מציורו של פיטר ברויגל האב (1568) "משל העיוורים". נושא הציור מבוסס על הפסוק המכונה "משל העיוורים" בברית החדשה,  (הבשורה על פי לוקאס, פרק ו' 39): "היוכל עיוור להדריך עיוור? הלא שניהם אל תוך הבור יִפָּלוּ..." והוא מהווה, אולי, ביקורת על  הכסילות האנושית, על ההולכים בתלם מבלי לשאול את עצמם שאלות. ברקע המלא של ציורו של ברויגל, שאינו מופיע על כריכת הספר, מתוארת גם כנסייה וביקורת מרומזת על מוסדות הדת שאין להם עניין בדרמה האנושית המתרחשת אל מול חלונותיה.
בחרנו לחזור אל "על העיוורון" במועדון קריאה לרופאי משפחה שהתקיים, בצו השעה ומגיפת הקורונה, ב"זום". אחד המשתתפים מחה באוזניי על הבחירה: ספר אפל, כך אמר, מעורר גועל וחלחלה. הפסקתי לקרוא כי לא יכולתי לשאת את הזוועה. הצעתי לקרוא שנית: לחפש את החמלה, את האנושי ואת המחילה על חולשות האדם.
הספר מתאר מגיפת עיוורון משונה, מדבקת במבט, שפוגעת בתושבי המדינה. החולים הראשונים הם חבורה של אנשים שישבו בחדר ההמתנה של רופא העיניים, יחד עם העיוור הראשון, רופא העיניים עצמו ואשתו, שנשלחים על ידי המדינה לבידוד בבית משוגעים נטוש. בית המשוגעים מתמלא עד מהרה בעיוורים רבים ומלחמת ההישרדות, הרעב, האלימות וחוסר הסדר מתחילים לאתגר את הקהילה הקטנה של העיוורים שמנסה לשמור על צלם אנוש.
הספר נקרא בנשימה אחת. לאנשים אין שמות: "אשת הרופא", "הבחורה במשקפים הכהים", "הילד הפוזל". גם הזמן אינו מצוין במהלך הספר. אשת הרופא מנסה לכוונן את השעון, ופורצת בבכי כששכחה לעשות זאת ואיבדה, כמו כולם, את תחושת הזמן. גם לקורא לא ברור כמה זמן היו בבית המשוגעים וגם כמה זמן נמשכה המחלה/העלילה כולה. אין שיום ומספור לפרקי הספר - כך משאירים גם את הקורא ב"עיוורונו". לא תמיד מובן מי הוא הדובר. אין סימני פיסוק פרט לפסיקים ונקודות ולכן נראה כי העלילה מתוארת בשוויון נפש. 
המספר של "על העיוורון" הוא מספר כל יודע, והוא מדבר איתנו בגוף ראשון רבים. כאילו הוא (ואנחנו) חלק מקהילת העיוורים. אך למעשה, הוא ה"רואה" הבלתי נראה בסיפור: זה שיודע את נפש גיבוריו ואת מעשיהם שנעשים בצל העיוורון ומבקר באירוניה דקה את החברה, הפוליטיקה, הצבא והמדינה שנוקטים בצעדים של ייאוש ופועלים מתוך פחד ולא מתוך אנושיות או רגישות לאותם אומללים שהתעוורו. 
אשת הרופא מסתירה מהשלטונות ומהעיוורים האחרים את העובדה כי היא לא התעוורה משום מה, והופכת למנהיגה פקוחת העיניים של החבורה. היא זו שמוליכה אותם, משיגה עבורם את המזון ומנסה לשמור על הציפוי הדק של הציוויליזציה שנותר בעולמם: פינוי שפכים, היגיינת הגוף, קבורת המתים, הגנה על חסרי ישע, חלוקה הוגנת של המזון, האזנה למוזיקה ולבסוף גם קריאה של ספר באוזני חבורתה.
אשת הרופא מייצגת את התרבות בעולם כאוטי: "לא התעייפה מלומר לנו, שגם אם לא נהיה מסוגלים לחיות לגמרי כמו בני אדם, שלפחות נעשה הכל כדי לא לחיות לגמרי כמו חיות” (עמ' 96). היא מבינה את "האחריות שמוטלת עליי כי יש לי עיניים כשהאחרים איבדו אותן." (עמ' 200).
למרבה הזוועה, משתלטת על בית המשוגעים חבורה של "עיוורים רשעים", שלאחד מחבריה יש אקדח והוא עיוור מלידה, המנצלת את חוסר האונים של שאר הדיירים בבית המשוגעים לשוד של המזון ולחלוקה שלו מחדש תמורת טובות הנאה: בהתחלה אלה חפצי ערך, ובהמשך - אונס קבוצתי אכזרי של הנשים. אשת הרופא בתבונתה, מצליחה לרצוח את העיוור הרשע ולהציל את חברותיה מהמשך ההתעללות, תוך שהיא מודעת ל"כתם" במוסריותה שלה, לאחר שהרגה אדם.
נראה כי הנשים בספר הן הגיבורות האמיתיות: בתוך חברה מנוונת, שורדת, אכזרית וחסרת חמלה מתבלטות הנשים באלטרואיזם ובערבות הדדית. ייתכן שסאראמאגו סבור כי הנהגה "נשית" היא תקווה לעתיד טוב יותר של האנושות, מתחשב, רך ומלא חמלה.
הגיבורה הנשית השנייה, "הבחורה במשקפיים הכהים”, היא צעירה יפה העוסקת בזנות. המספר אינו מבקר אותה על אורח חייה ובמהלך הספר היא מתגלה כאישה רגישה וטובת לב: היא "מאמצת" ומגינה על הילד הפוזל, היא מגינה על עצמה מפני "גנב המכוניות" (וגם היא חשה אשמה לאחר שפצעה אותו מתוך הגנה עצמית לאחר שניסה להטריד אותה מינית) והיא היחידה ש"רואה" את אשת הרופא, האישה היחידה שלא התעוורה ועדה לזוועות,  בצערה ובבדידותה. היא מראה נאמנות גם להוריה הזקנים ול"זקן בעל הרטייה השחורה". 
לעומת הנשים האמיצות, הממסד הפוליטי, הביורוקראטי, מצויר במלוא עליבותו: הוא מציג תפיסה של הבידוד כענישה מוצדקת מוסרית, ואולי אפילו רחמנית: "הכי טוב היה לתת להם למות מרעב, ככה במות השרץ יחוסל הארס" (עמ' 72) "בעיית העיוורים תיפתר רק בחיסול פיזי של כולם... בלי הרהורים הומניטאריים מזויפים... כמו שכורתים אבר נגוע בנמק כדי להציל את שאר הגוף.. (עמ' 86). "השלטונות גילו חזון כשהחליטו לקבץ עיוורים עם עיוורים.. כי זה הכלל הנכון לשכנות, כמו אצל המצורעים...לקבוע כללים מוסכמים לחיים משותפים.." (עמ' 90). מעשי הזוועות של השלטון מצוירים בציניות כפילוסופיה צדקנית, מושחתת ואלימה.
מי שנעדר ללא ספק מהסיפור, בדומה ל"משל העיוורים" של ברויגל הוא הא-לוהים: הוא עיוור לאי הצדק, לזוהמה ולחטאי האנושות. המטאפורה של עיוורון הא-ל מוצגת באופן בוטה בכנסייה אליה נכנסת אשת הרופא לנוח, שם כל הדיוקנות, הפסלים והאיקונות מכוסי עיניים (מעשה מחאה כלפי הא-ל של הכומר לפני שהתעוור?) "כל יום אהיה עיוורת יותר ויותר, כי לא יהיה מי שיראה אותי", אומרת אשת הרופא בכנסיה (עמ' 252). היא מאמינה כי היא הרואה היחידה, "השמים מכוסים". הקיום הוא אבסורד, אין משמעות למאבק של האדם מול עולם חסר מובן וחוויה של בדידות קיומית מזומנת לאותם האנשים שמנסים לשמר בליבם מוסר אנושי.
בכך מתכתב ז'וזה סאראמאגו חתן פרס נובל (1998) עם סופר ענק אקזיסטנציאליסט אחר: אלבר קאמי, מחבר "הדבר" שזכה בפרס נובל לספרות כ-40 שנה קודם לכן (1957). בשני הספרים מגיפה אכזרית ולא מובנת פוגעת בעיר שלווה וקבוצה קטנה של אנשים פועלת למען השבת התרבות, הבריאות והמוסר לעולם כאוטי. בשני הספרים הא-ל נעדר ומושמעת כלפיו ביקורת קשה ובשניהם בדידותו של הגיבור (רייה, הרופא, ב"דבר" ואשת הרופא אצלנו) מודגשת לאורך כל הספר.
"והחמלה, היכן היא?" שאל חברי, רופא המשפחה שביקשתי ממנו לקרוא את הספר בקריאה שנייה: באחוות הנשים וגבורתן, בקהילה שמנסה לשרוד תוך מודעות מוסרית לפגיעה הכרחית בקהילות המתחרות האחרות, בתכונות נאצלות של "הבחורה במשקפיים הכהים" שכזונה, הקהילה (והקוראים)  לא מצפים ממנה לתכונות כאלה, בתמונות מרגשות של רחצה והיטהרות בגשם על המרפסת בבית הרופא ואשתו, שתיית מים זכים בכוסות זכוכית.., במבטה החומל והסולח של אשת הרופא בקהילתה הקטנה לאורך כל הספר ובריפוי - המתרחש בסיומו. 
שורדי מגיפת העיוורון אינם רק פיכחים, אלא גם מפוקחים אחרי הזוועות שחוו, אך אנו מאמינים כי ההתארגנויות בכיכרות, הבושה והתקווה יאפשרו, בזהירות, שיקום של קהילה בריאה ומחוסנת יותר בעמוד-שאחרי-האחרון.
"אם יהיו לי שוב עיניים" אומר הרופא, "אביט באמת בעיניים של האחרים כאילו אני רואה את הנשמה שלהם". (עמ' 217) והוא גם מבטיח לעצמו, לקיים משימה מוסרית ראשונה שתגשים את  ייעודו כרופא: "מיד כשהחיים יחזרו למסלולם, כשהכל יתחיל לפעול, אנתח אותו". (את האיש עם הרטייה השחורה, שסובל מקטרקט). 
בניגוד ל"דבר" של קאמי המסתיים בהרהורו של הרופא, רייה: .."שחיידק הדבר לא מת לעולם.. שמחכה הוא בסבלנות.. ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו ויישלח אותן למות בעיר מאושרת". מאפשר לנו סיומו של "על העיוורון" להאמין שהמגיפה כבר מאחרינו ולא תחזור יותר לעולם, אלא בזיכרונם של ניצוליה.


אין תגובות:

פרסום תגובה