יום שבת, 27 ביוני 2020

דיונים רטוריים בנאומי מנהיגים במקרא בספרה של שולה אברמסקי

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית


שולה אברמסקי, נאומי מנהיגים באוזני מנהיגים: רטוריקה ומנהיגות במקרא, הוצאת כרמל, ירושלים תש״ף 2019, 542 עמודים

ד״ר שולה אברמסקי היא חוקרת רב תחומית. מחקריה משלבים מקרא, לשון, ספרות, פילוסופיה וחינוך. בשנת 2017 הופיע בהוצאת כרמל ספרה: גיבורות הצללים ביצירה פסיכולוגיסטית מקראית - סיפורן של מילים בעלילות יוסף ואנשי ביתו, ועתה, שנתיים אחר כך, מופיע באותה הוצאה ספרה: נאומי מנהיגים באוזני מנהיגים: רטוריקה ומנהיגות במקרא. 
מטרת הספר להצביע על הזיקה הדו-כיוונית בין מנהיגות לבין יכולת רטורית. מנהיג צריך יכולת רטורית ויכולת הרטורית היא מסגולותיו של מנהיג. הריטוריקה של המנהיג היא ראי לאישיותו ולהשקפת עולמו. 
בספר נחקרים מהפן הרטורי ארבעה נאומים מקראיים, והם נושאים את הכותרות הבאות:
עצת יתרו למשה (שמות יח, יד-כג);
עתירת כלב אל יהושע (יהושע יד, ו-יב); 
תוכחת נתן את דוד (שמ״ב יב, א-יב [יג-יד]);
ותחינת יהודה אל יוסף (בראשית מד, [טז], יח-לד). 
בכל ארבעת הנאומים הנואם הוא מנהיג שיוזם פניה בלתי פורמלית למנהיג אחר (לא לעם) כדי להניע את המנהיג לפעולה.
יתרו פונה למשה - מנהיג מדייני למנהיגם של ישראל;
כלב ליהושע - מנהיג שבטי למנהיגם של כל השבטים; 
נתן לדוד - מנהיג רוחני (נביא) למנהיג מדיני-צבאי (מלך);
ויהודה ליוסף - מנהיג מכנען למשנה לפרעה מלך מצרים. 
ומדוע נבחרו דווקא נאומים אלה? כי הם ׳שונים מן הנאומים שמרבים לסקור בספרים, לפי שהאחרונים הם נאומים של מנהיג לפני העם, היינו מעמד הנואם רם ממעמד קהל היעד, ואילו בנאומים שדנו בהם, ההפך הוא הנכון: מעמד קהל היעד רם ממעמד הנואם. מן הטעם הזה על הנואם להשמיע את דבריו ביראה׳ (עמ׳ 476). 
בחינת הנאומים נעשית בספר על פי אמות מידה קלאסיות (עם דגש על תפיסתו של אריסטו) ומודרניות. ההתמקדות היא באיסטרטגיות הרטוריות- בפן הסטרוקטוראלי, הלשוני, הספרותי, הלוגי והאידאולוגי. תשומת לב מרובה ניתנת למבנה הנאומים, למבנים התחביריים, למילים המנחות, לחזרות לסוגיהן, לסמנטיקה ולצלילים. כאן כוחו ויופיו של המחקר. 
פתח הדבר של הספר הוא מבוא תאורטי לתורת הנאום, תוך התייחסות קצרה יחסית לנאום במקרא. אין בו סקירה של שיטות שונות שהוצעו למיון הנאומים במקרא ולהבחנות ביניהם, וממילא לא תמצא בביבליוגרפיה העשירה המזינה את הספר, הפניה לספרים כמו ספרו של זאב ויסמן, ׳הנאומים ותכונותיהם׳, בתוך: א׳ זילצר (עורך), מבוא למקרא, כרך ב, רמת אביב 1988, עמ׳ 375-338 או לספרו של משה ויינפלד, מיהושע ועד יאשיהו: תקופות מפנה בתולדות ישראל מההתנחלות ועד חורבן בית ראשון, ירושלים תשנ״ב, שבו יש פרק על הנאומים השונים ביצירה הדבטרונומיסטית: נאום הפרדה, הנאום הנבואי, הנאום הליטורגי והנאום הצבאי. 
אברמסקי מראה שלכל אחד ארבעת הנאומים יש ׳מבנה מתהפך׳, כלומר, לאורך הפניה נדמה כי המסר שמבקש הנואם להעביר הוא אחד, ואולם בשלב כלשהו בפנייה מתברר כי המסר שהוא מבקש להעבירו הוא אחר, הפוך מזה שסבר המאזין תחילה׳ (עמ׳ 489).
בעצת יתרו למשה (שמות יח, יד-כג) בקריאה ראשונה דומה שהסיבה לנאום היא רחמי יתרו על משה שהעם ניצב עליו ׳מן בקר עד ערב׳), אך בהמשך מתברר שיתרו מלא רחמים גם על העם ומוכיח את משה.
גם עתירת כלב אל יהושע (יהושע יד, ו-יב) היא ׳נאום מתהפך׳. משמגיע הנאום לסופו מתברר כי הסיבה לבקשתו של כלב מיהושע שונה לחלוטין מזו המוצגת בראשית דבריו. מראשית דבריו מתעורר הרושם כי מטרת בקשתו היא תועלתו האישית: הוא מבקש דבר שמגיע לו, וזאת בזכות התנהגותו הראויה באותו מאורע ובזכות הבטחת ה׳ לו. אך כשמגיעים דבריו אל סופם מתברר כי מטרת בקשתו שונה לחלוטין, זו בקשה עבור העם, עבור יהושע, ועבור האדרת שם ה׳. (עמ׳ 127). 
גם בתוכחת נתן את דוד (שמ״ב יב, א-יב [יג-יד]) יש מהפך ונקודת המפנה הן המילים ׳אתה האיש׳. כאן הופך דוד משופט לנשפט. מטרת הנאום לגרום לדוד להודות שחטא ולהביע חרטה על חטאו. 
הנאום, המכונה בספר ׳תחינת יהודה אל יוסף׳ (בראשית מד, [טז], יח-לד) שונה משלושת הקודמים בכך שיש לו שני מאזינים: האחד גלוי - המשנה לפרעה מלך מצרים, ואחד סמוי - יוסף. ולא אחד כמו בקודמים, אבל גם הוא ׳נאום מתהפך׳. תחילה נדמה שכוונת הנאום לשחרר את בנימין כדי שיחזור אל אביו שעלול למות בלעדיו. אחר כך מתברר שיהודה מציע תמורה. הוא יהודה יישאר כעבד תחת בנימין. 
׳ארבעת הנאומים בנויים לתלפיות, מלאכת מחשבת׳, משום שהנואמים ׳הם אנשי דברים שתפקידיהם נעשים בדיבורים׳ (עמ׳ 521).
כל ארבעת הנאומים ניתנו במצבי לחץ ומטרת הנואמים היתה להפעיל את המנהיגים כדי שילכו בדרך שמתווה הנואם. ׳קצר ביותר גם הזמן העומד לרשותם לשאת את נאומיהם. הזמן קצר קודם כל מתוקף העובדה שכל אחד מן הנאומים אמור להינשא באוזני מנהיג העם בלא שהוזמן אליו הנואם לשם קבלת עצה או חוות דעת ממנו, ולא יעלה על הדעת לגזול מזמנו׳ (עמ׳ 478). 
לא מצאתי בספר הבחנה בין המציאות בעולם המדומיין שבתוך הסיפורים לבין המציאות ההיסטורית החוץ-ספרותית. בספר שלפנינו, ההחזקה באמינות ההיסטורית של המסופר היא ללא עוררין, והגישה הספרותית-היסטורית לחקר המקרא היא לגמרי מחוץ לאופק שלו. הדבר בולט במיוחד בדיונים בנאום כלב שבספר יהושע ובהקשריו העלילתיים. הגישה הסנכרונית לכתובים אינה מאפשרת להבחין בין מקורות ספרותיים שונים (דוגמא בעמ׳ 480). אבל דווקא משום כך יש לשאול, הייתכן שנאומים שנישאו, על פי הרצף הנרטיבי המקראי, על ידי אישים שונים, בנסיבות שונות ובמרחק עשרות ומאות שנים זה מזה יתנסחו על פי אותו דגם? בחצי העמוד שמסיים את הספר נאמר שהדמיון בין הנאומים נובע מכך שהיו תורות רטוריות שקדמו לנואמים במאות ואף אלפי שנים. אמנם אין לנו ידיעות על כך שהייתה בתרבות העברית הקדומה שיטה רטורית פרוזאית ושהיו מוסדות שנועדו להנחלתה. ׳על כן סביר יותר להניח שהנאומים האלה, יצירותיהם של אנשי דברים מובהקים שדיבורם אומנותם… הם שעמדו לפני מחברי ספרי הרטוריקה בתור יצירות שמהן יש להפיק את הכללים׳ (עמ׳ 522). לא ברור מהניסוח הזה מהם אותם ספרי רטוריקה ומי הם מחבריהם המשוערים והדברים דורשים עיון נוסף. 
בסוף הספר יש ׳מקורות ופירושים׳, עשרה וחצי עמודים של ביבליוגרפיה עשירה, מפתח שמות ומפתח נושאים. 

לסיכום, ספר מושקע ויסודי עם תובנות מעניינות שפותח חלונות לשאלות מעניינות לא פחות. 

































אין תגובות:

פרסום תגובה