ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
הלחם כראי העולם; הוראת המילה; מצבי נפש; לחם ואחווה; לחם ומגדר; לחם ומעמד; לחם במסע הגדול אל ארץ הלחם; לחם מוסר ואמונה.
הלחם היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במרוצת הזמן נתלו במגוון אופני הכנתו וצריכתו משמעויות עמוקות שחרגו בהרבה מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. מי אפה את הלחם? באיזו צורה הכינו אותו? מה היו הרכבו ואיכותו? מתי אכלו אותו ומתי נמנעו מאכילתו? היכן אכלו אותו? מי הוכל ומי הודר מאכילת הלחם המשותפת? התשובות לכל השאלות הללו מראות שבישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, ושהיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. באמצעות שליטה על הגוף וצרכיו: עינויו מזה (באמצעות צומות למשל) ועינוגו מזה (באמצעות איכות וכמות של הלחם) הביע האדם מישראל את נאמנותו לאלוהיו, לחוקי מועדיו ולזיכרונות מעברו. הלחם הפך לצומת של גבולות: לסמן המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין היגון. הלחם היה עשוי להיות גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם, כפי שיבואר להלן, נעשה לאספקלריה שבה משתקפים סדרי עולם כולו על היבטיהם האישיים, הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים, הלאומיים, ההיסטוריים, המוסריים והאמוניים.
