יותם מיכאל בן משה, האוניברסיטה העברית
מבוא
כראוי ליצירה העוסקת באהבה, חלקו הגדול של שיר השירים עוסק במושג היופי, ובאופן ציורי וחושני. האוהבים מתארים זה את מראהו של זה בפירוט: הכלה את החתן (ה 9-16), והחתן את הכלה (ד 1-7; ו 4-10; ז 1-6), אבל תיאור האוהבים אינו מוגבל לשירים אלה, ואינו מוגבל למראה בלבד, אלא פונה אל כל החושים. מקום בולט תופס הריח (למשל ד 12-16), ישנן התייחסויות לקול ("השמיעִני את קולך כי קולך ערב", ב 15), לטעם ("כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים… ופריו מתוק לחכי", ב 3) ולמגע (בעיקר מגע בין האוהבים כגון: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", ב 7[1]). ישנם תיאורים ציוריים מרהיבים גם מחוץ לעיסוק באוהבים עצמם, בפרט תיאור האביב (ב 10-13) ותיאור מיטת שלמה (ג 7-11).
מן התיאורים הרבים הללו משתקפת תפישת יופי כוללת, ואתמקד בפן אחד שלה - הצבעים. אסקור את הצבעים המופיעים בתיאורי האוהבים, מפורשות או בדימוי, ואעמוד ככל הניתן על טבעם מבחינה לשונית. הדבר הכרחי כי יש הבדל בין הבעת הצבע בעברית המקראית לזו שבעברית בת ימינו. מונחי צבע רבים שמשמשים אותנו כיום, כגון כתום, ורוד, כחול וסגול הם חידושים שנטבעו בתקופת החייאת השפה. במקרא שימש מספר קטן יותר של מונחי צבע ולציון טווח רחב יותר של צבעים.
אפתח בבדיקה של צבע העור באופן כללי. לאחר מכן אציין את צבעם של חלקים בפנים, בצבעי התכשיטים, ולבסוף, מתוך הבנה כוללת של צבעי האוהבים, אנסה לנתח את תפקידם כאמצעי עיצוב ספרותיים, ואקשר אותם לצבעים נוספים המופיעים בשיר השירים מחוץ לתיאורי האוהבים[2].
צבעי גוף האוהבים
צבע העור הוא הצבע הראשון שמוזכר בשיר השירים, כשהכלה מתארת את עצמה: "שחורה אני ונאוה בנות ירושלם כאהלי קדר כיריעות שלמה: אל תראֻני שאני שחרחרת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שָׂמֻני נֹטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי" (א 5-6). מדובר כאן בצבע עור שחום מחשיפה לשמש. נראה שאין הבדל משמעותי בין "שחורה" לבין "שחרחורת". שינוי המילה בא לצורך גיוון[3].
בשיה“ש ניתן לזהות אזכורים בשבח צבע עור בהיר. כך תיאור החתן: "ידיו גלילי זהב ממֻלאים בתרשיש מעיו עשת שן מעֻלפת ספירים: שוקיו עמודי שש מיֻסדים על אדני פז" (ה 14-16). בהנחה שמתואר כאן גוף החתן ולא בגדיו, הרי ששן (שנהב) וכן שש (שיש) הם חומרים בהירים, לבנים-צהבהבים, המרמזים על צבע עור בהיר. גם גוף הכלה מדומה לאותו חומר, בתיאור "צוארך כמגדל השן" (ז 5. השוו ד 4). תיאור אחרון מן הסוג הזה הוא "בטנך ערמת חטים" (ז 3), הרומז כנראה לצורה - אגן רחב בתחתיתו וצר למעלה - אך גם לצבעה הזהוב הבהיר של החיטה[5].
קושי בנוגע לצבע העור מתעורר בתיאור החתן, "דודי צח ואדום דגול מרבבה: ראשו כתם פז קוֻצותיו תלתלים שחֹרות כעורב" (ה 11-12)[6]. על בסיס צירופים כדוגמת "צחו מחלב" (איכה ד 7), ייתכן שיש להבין את "צח" כ"לבן", אם כך מה פירוש שהחתן הוא לבן ואדום בעת ובעונה אחת? האם השימוש בשני הצבעים גם יחד בא לציין צבע מורכב, כלומר ורוד? אפשרות אחרת היא להבין את "צח" כמתייחס לא לצבע הלבן אלא לברק ולבוהק. אשר לצבע האדום, במקרא היה לו טווח רחב יותר מזה שבעברית החדשה, והוא כלל גוונים של חום-אדום או ורוד, שעולים בקנה אחד עם צבע עור בהיר יחסית. בשפה שמית אחרת, אתיופית, אף איבד השורש אד"מ את משמעו הצבעוני הכללי והתייחד לציון צבע עור טוב ובריא, וייתכן שגם בעברית המקראית כך. הבנה זו עולה בקנה אחד עם הפסוק הבא, שם ללא ספק הכוונה לשיער שחור, ואין מנוס מלהבין את ההשוואה לזהב כנוגעת לברק של השיער, ולא צבע כתום כלשהו. ייתכן שיש להבין גם את הדימוי "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך" (ד 3, ו 7) כנוגע לצבע ורוד; אבל אפשר שזה דימוי לצורה עגולה[7].
בשיר השירים נפוצים תיאורים שמרמזים ליופי מבריק וקורן. כך ביחס לכלה, המדומה למאורות: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה ברה כחמה אימה כנדגלות" (ו 10, וראו גם ז 3). בתיאורי השן והשש דלעיל גלום גם ברק העור הדומה לאותם חומרים יקרים. ייתכן שהחתן רומז לברק כאשר הוא משווה את הכלה לתכשיט: "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" (ז 2), וייתכן שכך עושה גם הכלה: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (א 13).
צבע השיער המועדף בשיר השירים, בניגוד לצבע העור, הוא כאמור שחור: "קוֻצותיו תלתלים שחֹרות כעורב" (ה 12), וכבר עמדנו על הברק הנלווה לו. לאור התיאור החד-משמעי של שיער החתן, ובהתאם לשויון בין האיש והאישה בהעדפת צבע העור, מתבקש להבין באופן דומה את תיאור הכלה: "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (ד 1; ו 5), כמרמז לעדר עזים שחורות. פסוק נוסף העוסק בשיער הוא "ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים" (ז 6). ארגמן הוא צבע בד מלכותי, אדום כהה או סגול. על סיווגו תחת התחום של הצבע האדום ניתן לעמוד, למשל, מתוך השוואה לאכדית, שם אחד הסימנים המשמשים לציון הצבע, המילה argammanu, הוא זה שמציין את המילה sāmu, "אדום". ייתכן שגם בתחילת הפסוק יש לקרוא "כרמיל", ולהבין זאת כצורת משנה של "כרמין" שהוא שם נרדף לשני[8], עוד בד יקר ואדום. ניתן לחשוב שהדימוי מתייחס לשיער אדום, אך לאור תיאורי השיער השחור לעיל נראה סביר יותר שהרמז הוא להוד שבבדים הללו ולערכם הרב. לשם השוואה, באוגרית התרחבה המילה ארגמן לציון דבר יקר ערך באופן כללי[9].
חלק נוסף בגוף שזוכה לתשומת לב רבה בשיר השירים הוא העיניים. גם כאן נמצא תואם בין המינים - עיני הכלה מדומות מספר פעמים ליונים (א 15; ד א) וכך גם עיני החתן: "עיניו כיונים על אפיקי מים רֹחצות בחלב ישבות על מלאת" (ה 12). כמו בתיאור הגוף, גם פה יש דימוי דו-משמעי, ללובן או לברק או לשניהם גם יחד, כאשר היונים הן ספק חלק מלובן העין ספק סמל לאישונים השחורים הרוחצים בחלב. פסוק אחר על עיני הכלה מתייחס בבירור לברק בלבד: "עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים" (ז 5). גם לשיניים מיוחסים ברק ולובן: "שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכלה אין בהם" (ו 6, והשוו ד 3). צבע שפתי הכלה הוא אדום עז, כצבע המופק מתולעת השני הנזכרת לעיל: "כחוט השני שפתותיך" (ד 3)[10].
רכיב אחרון שזוכה להתייחסות משמעותית הוא התכשיטים, שנזכרים כחלק מתיאורי האוהבים גם אם אינם חלק מן הגוף. החתן משבח את הזהב והכסף של תכשיטי הכלה (א 10-11; ד 9, ואולי א 6, כמוסבר לעיל). בתיאור החתן, שצוטט לעיל בהקשר של צבע העור, האיברים מתוארים כצבועים זהב, ונזכרים שני סוגים של אבני חן, הספירים והתרשיש (ה 13-14). צבען של האבנים היקרות הללו שנוי במחלוקת, אם הוא כחול או לבן. על כל פנים, קשה לדמיין כיצד אבנים יקרות או זהב משתבצים בידיו, במעיו ובשוקיו של החתן. נראה לי סביר ביותר שמדובר בתכשיטים[11].
לסיכום המידע עד כה: הגוף היפה בשיר השירים הוא בצבע ורדרד בהיר וקורן. כנגד הרקע הזה, צבע השער שחור וחזק, גם הוא מבריק; העיניים לבנות ובורקות, וגם בהן יש לשער שיש ניגוד לשחור האישונים; השפתיים אדומות; השיניים לבנות ובורקות, ללא רבב; והגוף עדוי תכשיטים של זהב (אדום כמו השפתים), כסף ואבנים טובות. צבעים ככחול, צהוב וירוק נעדרים או נדחקים לשוליים.
הצבעים - הבטים ספרותיים
מגוון הצבעים המשמש לתיאור האוהבים מתמקד בשלושה צבעים עיקריים: לבן, שחור ואדום[12]. כמו בציור יפני, הצבעים משמשים ליצירת ניגודים חזקים, שמקנים לתיאורים עוז וחיות. לבן הוא הגוף העירום; אדומות הן השפתיים, סמל לתשוקה; שחור הוא השיער שמכסה על הגוף ונגלה בעדו; כל הצבעים בוהקים וחדים.
זיהוי צבעים מחוץ לתיאורי האוהבים פתוח לפרשנות רחבה: האם תיאור הכרם (למשל ב 15-17) רומז לירק העלים ולחום האדמה? או לאודם הענבים? או שהוא רקע שאינו אמור להעלות אסוציאציות חדות של צבע?
ההצעה להשליך מצבעי הגוף לשאר הצבעים בספר נובעת מתחושה כללית של הרמוניה ותואם בתפישת היופי בספר. ראשית, כבר הובחן לעיל כי יש דמיון גדול בעקרונות הצבע בין מופת היופי הנשי לבין מופת היופי הגברי: דימויים מסוימים עוברים בין האוהבים, כגון דימוי היונים בעיניים ודימוי האוהב לתכשיט. זאת כחלק מתחושה כללית יותר של שיויון בין המינים בספר, בבחינת "אני לדודי ודודי לי" (ו 3). התואם בדימויים מתבטא גם מחוץ לעולם הצבע: הדוד והכלה מדומים שניהם לבשמים (ד 13-14; ד 6; ח 14) וליין (א 2, 4; ה 1; ז 10)[13]. גם בתוך התיאורים של כל אחד מהאוהבים בנפרד, ישנן הדגשות של תואם ואחידות, כגון בתיאור השיניים, "שכלם מתאימות ושכלה אין בהם" (ו 6), ובתיאור השיויון בין שדי הכלה: "שני שדיך כשני עופרים תאמי צביה" (ז 4).
מעבר לתואם בין הגבר לאישה, יש תואם גם בין יפי האוהבים ליפי סביבתם. הדבר בולט במיוחד בתיאור פאר האפריון של המלך שלמה (ג 6-11), שם משמשים אותם רכיבים שראינו בתיאורי האוהבים: כסף, זהב, ארגמן ועצי לבנון (השוו ה 15; ח 9). נופי העיר מצויים בתיאור החתן כבניין (ה 12-15), בדימוי הכלה לחומה ולדלת (ח 8-11), ובתיאורים של גוף הכלה (ד 4; ז 5). הכלה נמצאת בכרמים ובמרעה (א 6, 8) וגם מדומה אליהם (ד 12-13; ו 4-5). התואם לא מצומצם לנופי תרבות אלא גם לחיות בר כגון עופרים, צבאים (ב 17; ח 14) ושועלים (ב 15). כך נוצרת תמונה של הרמוניה בין האוהבים לכל הסובב אותם, וכל חלק משקף את כל החלקים האחרים.
חשוב לציין כי הרקע ההרמוני הזה נשבר או משובש לעיתים, כגון כמו "שחורה אני ונאוה" שפורע את מופת היופי שתואר כאן באריכות, וכגון חוט השני של שפתי הכלה, ואבני החן של גוף החתן שעומדים בניגוד לצבע העור. אך השבירות הללו לא רק שאינן מחלישות את האפקט אלא מעצימות אותו, כמדגישות את מה שבלעדיהן היה בנאלי ומשעמם.
לאור התפישה הכללית הזאת, ישנם מספר אלמנטים בשיר בשירים שיש לראות בהם, לדעתי, גם הדהוד לשימושי הצבע המשתקפים בדימויי הגוף. למניין האדומים, סמלי תשוקה שמשמשים לשבירת המצע הלבן של הגוף העירום, אני סבור שיש להוסיף את אש האהבה (ח 6-7), את התפוחים (ב 3; ח 5) ואת היין. זוהי גם הסיבה שמניתי את הזהב תחת הצבע האדום. הלילה שהאוהבים תועים ונפגשים בו (ב 17; ה 1-9) מתקשר ישירות לדעתי לרעיון השיער המכסה ומגלה את הגוף.
מקורות
Athalya Brenner, Colour Terms in the Old Testament, Sheffield 1982
The Assyrian Dictionary of the Oriental Institute of the University of Chicago (CAD), Chicago 1956-
אברהם אבן שושן, המלון החדש, ירושלים 2003
עתליה ברנר, "דודי צח ואדום", בית מקרא 27 ב-ג (תשמ"ב), עמ' 168-173
ש"ל גרדון, חמש מגלות עם באור ומבואות, תל-אביב 1969
יאיר זקוביץ, מקרא לישראל: שיר השירים, ירושלים 2009
שרה יפת, "תיאורי הגוף ודימויי היופי בפרשנות הפשט לשיר השירים בימי הביניים", דבר דבור על אופניו (2007), עמ' 133-162
הערות
[1] ניתן גם לפרש חלק מהתיאורים כמתייחסים למרקם: "שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד" (ד 1), "שפתותיו שושנים" (ה 13) ואף ח 10: "אני חומה ושדי כמגדלות", ועל כך ראו יפת, עמ' 156-157.
[2] ישנן גישות שרואות בשיר השירים לקט של שירים נפרדים, שיכולים אולי להציג מספר תפישות שונות. לצורך הניתוח אתייחס לספר כמקשה אחת. אם אין זו יצירתו של משורר אחד, יהיה זה ניתוח מנקודת מבטו של העורך או המלקט.
[3] מפרשים שונים סברו שהמשקל המוכפל, כמו "ירקרק" ו"אדמדם" המופיעים במקומות אחרים במקרא, מביע הקטנה, חיזוק, או כתמים של צבע. ראו ברנר, Colour Terms, עמ' 98, וכן זקוביץ, עמ' 50. על כל פנים אין לכך חשיבות רבה לענייננו, כי הצבע הכללי ברור.
[4] ראו יפת, עמ' 149-150, וגם עמ' 154. ישנה אפשרות שהניקוד מטעה, ולמעשה הכוונה לשבט נוודים אחר שנזכר במקורות חיצוניים למקרא בשם שלמאה או שלמה, מה שנותן לנו תקבולת יותר אחידה, וראו זקוביץ, עמ' 50.
[5] התייחסות אפשרית נוספת לצבע עור בהיר היא דימוי הכלה לחבצלת ולשושנה (ב 1-2) שיש המזהים את השניים עם פרחים לבנים: החבצלת מזוהה עם הנרקיס, והשושנה עם הלוטוס או השושן של ימינו. משערים שהמילה שושנה נגזרת מאותו השורש של "שש", ששאול ממצרית: šssn או šsn. ראו הרחבה בתוך דיון כללי בצבע השש והשן בברנר, Colour Terms, עמ' 167. היות שמעבר לכך ישנה אפשרות שאין כאן בכלל דימוי לצבע אלא לריח או תכונה אחרת, אני מעדיף שלא לכלול את הדימוי הזה במניין. ראו גם הערה 10.
[6] ראו ברנר, "דודי צח ואדום" - המאמר עוסק כולו בפסוק זה. הנושא נדון גם בברנר, Colour Terms, עמ' 116-120.
[7] ברנר פוסלת את ההבנה של הרימון כדימוי לצבע. ברנר, Colour Terms, עמ' 167.
[8] הסימן הלוגוגרמי למילה argamannu הוא ZA.GÌN.SA5, כאשר SA5 מציין את המילה sāmu, שפירושה "אדום". ראו CAD A2 p. 253 ו- CAD S p. 126.
[9] ראו ברנר, Colour Terms, עמ' 145-147 וגם 23-25.
[10] על החתן נכתב כי "שפתותיו שושנים" (ה 13). כפי שצוין בהערה 5, ייתכן כי השושנה היא פרח לבן, ומכאן אפשר שהכוונה לשפתיים חיוורות, אך נראה לי שעדיף לשמור על התואם בין היופי הגברי והנשי, ולהבין זאת כרמז למרקם ולריח של הפרח, במיוחד לאור ההקשר של בושם ומור באותו פסוק.
[11] אפשר שהכוונה לבגדים מעוטרים, אך אין צידוק של ממש בטקסט לטובת הבנה כזאת, והרי שיר השירים אינו נמנע מתיאור עירום (למשל הכלה במיטתה, ה 3). בדבר צבע הספיר והתרשיש ראו ברנר, Colour Terms, עמ' 166-167. ראו סברה נוספת שמדובר בשער הערווה אצל יפת, עמ' 153.
[12] ניגוד הצבעים אדום-לבן ממלא תפקיד סמלי מרכזי בתפישת הקדושה במקרא, אך שם נעדר הצבע השחור. מעניין לשקול את הקשר בין הדברים. ראו Athalya Brenner, "On color and the sacred in the hebrew bible", Alexander Borg (ed.), The language of color in the Mediterranean, Stockholm 1999, pp. 200-207.
[13] ראו טיעונים נוספים אצל זקוביץ, עמ' 11-14.
ראו גם תרגומו של יותם מיכאל בן משה לשירו של המשורר האמריקאי עזרא פאונד, "דמות במחול", שנכתב בהשראת שיר-השירים.
ראו גם תרגומו של יותם מיכאל בן משה לשירו של המשורר האמריקאי עזרא פאונד, "דמות במחול", שנכתב בהשראת שיר-השירים.
בשירים מסויימים אני מכיר המון צבעים בגלל כל היופי שיש בשירים אז אפשר לראות את הצבעים שיוצאים מהם,יש בהם יופי ושנה בצבעים יש צבעים שאפשר להריח להרגיש יש כאלה שיגידו אפילו לגעת.
השבמחק