יום ראשון, 20 בפברואר 2011

מסורות הבריאה (בראשית א-ג) בהגותו של קהלת

חמוטל סדן, האוניברסיטה העברית, תכנית ’אמירים‘

קהלת מתכתב עם מסורות הבריאה הידועות לנו מבראשית א-ג ותוהה על משמעותן. בחיבור זה אסקור את גילויי התופעה ואנסה לעמוד על משמעותה. 
הצטברות הכתובים הבאים מראה שקהלת מצייר את עצמו בניסוי שערך להשגת האושר (ב 1-11), כבוראו של מעין גן עדן כשהוא משמש בתפקיד האלוהים[1]. הוא יצר סביבה מושלמת, דמויית גן עדן, השופעת מים: ’ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים‘ (פסוק 6), צמחיה: כרמים, גנות ופרדסים, עץ כל פרי, יער צומח עצים (פסוקים 4-6) ובעלי חיים: ‏מקנה, בקר וצאן (פסוק 7). ‘נטעתי לי כרמים’ (קהלת ב 4) חוזר אל ‘ויטע ה’ אלהים גן בעדן’ (בראשית ב 8);  ‘עשיתי לי גנות ופרדסים’ (קהלת ב 5) חוזר אל  ’גן בעדן‘ (בראשית ב 8 וראו גם ב 9, 10, 15, 16); ‘ונטעתי בהם עץ כל פרי’ (קהלת ב 5) חוזר אל ’עץ פרי עשה פרי‘ (בראשית א 11. וראו גם א 12, 29) ואל ’ויצמח ה’ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל’ (ב 9 ); ‘עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים’ (קהלת ב 6) חוזר אל ‘ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה‘ (בראשית ב 6,  וראו גם 5), ואל ’ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן‘ (פסוק 10). השורש ’עשה‘ הוא מילת מפתח בתיאור: ‘הגדלתי מעשי’ (קהלת ב 4. וראו גם פסוקים 5, 6, 8, 11) כמו גם בבראשית א-ג (א 7, 16, 25, 26, 31; ב  2, 3, 4, 18; ג 1, 2). דמיון זה מתחזק בהשוואת דברי הסיכום של קהלת לניסוי שעשה: ‘ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח‘  (קהלת ב 11) לדברי הסיכום לתיאור הבריאה בבראשית א: ‘וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד’ (פסוק 31) ובפרק ב ‘כי בו שבת מכל מלאכת אשר ברא אלהים לעשות’ (פסוק 3). השימוש בפועל ‘עשה’, הבא בבראשית א-ג לתיאור יצירת עולם בידי האל חוזר אפוא אצל קהלת.

הדמיונות מבליטים את השוני בהערכה. בתום תיאור ששת ימי המעשה נאמר ‘וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד’ (בראשית א 31) ואילו קהלת מעריך את מעשיו במילים: ‘והנה הכל הבל ורעות רוח’ (ב 11). 
קהלת מביט על העולם והאנשים שמסביבו ותוהה על שעיניו רואות: ‘את כל זה ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש’ (ח 9). הוא שואל שאלות על משמעות הקיום של האנושות והעולם הזה. לשם כך הוא חוזר לראשית הקיום ולבריאת העולם, ושואל לשם מה נבראו העולם והאנושות. הוא שם את עצמו כביכול בתפקיד הבורא ואומר כי הכל הבל. אולם, באפילוג של הספר ישנה עמדה סותרת, המצביעה על משמעות לקיומו של האדם: ‘סוף דבר הכל נשמע, את האלהים יראה ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם’ (יב 13). תפקידו של האדם הוא לקיים את דבר אלוהים. 
בנוסף לרמיזות לשוניות-סגנוניות אלו, ישנן גם תפיסות בקהלת החוזרות למסורות הבריאה בבראשית א-ג. קהלת שמתייחס לסיפור גן העדן, מזכיר את האישה בזיקה לדבר חטא: ‘ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה - אסורים ידיה; טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (ז 21). בבראשית ג, מסופר שהאדם נלכד ברשתה של האשה, שפיתתה אותו לאכול מפרי עץ הדעת, ועל כך הוא נענש על ידי האלהים. אבל בקהלת נשמע גם יחס אחר לאשה: ’ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך, אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך‘ (קהלת ט, 9). החיים עם האישה אשר אדם אוהב הם חלקו בחיים. 
להשלמת המאפיינים המובהקים של תמונת גן העדן, ראוי לציין את הזכרת הנחש בדברי קהלת: ‘אם ישוך הנחש, בלוא לחש. ואין יתרון לבעל הלשון’ (י 11). נשיכת הנחש מצויה בסיפור גן העדן: ‘הוא (=הנחש) ישופך ראש...‘ (בראשית ג 15). בשני הכתובים נשמעת כביכול לחישתו של הנחש, במצלול שיוצרת השי”ן החוזרת. בבראשית: ’הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב’ ובקהלת: ‘אם ישוך הנחש, בלוא לחש. ואין יתרון לבעל הלשון’ 
בסיפור גן העדן מוטל על האדם העונש ‘בזעת אפיך תאכל לחם’ (בראשית ג 19), דהיינו, יהיה עליו לעמול קשה על מנת להשיג את מזונו. קהלת מציג עמדה שמתריסה נגד העמל בחיים בכלל ועבור השגת מאכל ושתייה בפרט: ‘מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש’ (א 3) ’אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו‘ (ב 24). הוא מיעץ לאדם: ’לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך‘ (ט 7). 
רעיון נוסף המועלה במסורות הבריאה ונבחן על ידי קהלת הוא רעיון הראשית והאחרית.
'דור הלך ודור בא'. פארק טדי, ירושלים
בספרו, בוחן אנדרסון[2] את מושג הראשית בבריאת העולם לעומת מושג אחרית הימים. הוא טוען כי הראשית שווה לאחרית  (Urzeit gleich Endzeit), כלומר, בריאת העולם מקבילה במהותה לאחרית הימים. קהלת טוען טענה הפוכה, ואומר כי האחרית עדיפה על הראשית: ‘טוב אחרית דבר מראשיתו’ (ז 8) וגם: ‘אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה‘ (פסוק 10). ניתן לקשר את טענתו גם להסתכלותו על החיים בעולם הזה ועל המוות. מחד גיסא הוא טוען כי ’טוב... יום המות מיום היולדו’ (פסוק 1) וכן ‘ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה’ ( (ד 2), כלומר, האחרית עדיפה על הראשית, אך הוא סותר טענה זו בדבריו ‘כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת’ (ט 4). כלומר, עדיף להיות חי, אפילו עלוב כמו כלב, מאשר להיות מת, אפילו מרשים כמו אריה. 
סוגיה מהותית הנידונה בקהלת עוסקת בחכמה. האם החכמה טובה, מועילה ונכונה לאדם או לא. בסיפור גן העדן מתוארת נטיעתו של עץ הדעת בגן העדן: ‘ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם... כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל... ועץ הדעת טוב ורע’ (בראשית ב 8-9). העץ אשר יכול להעניק דעת מתואר כמכיל בתוכו טוב ורע. כלומר, יש בכוחה של הדעת להיטיב וגם להרע. כפי האמור לעיל, קהלת מזכיר בדבריו נטיעת עצים בגנו: ‘עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי’ (ב 5). כמו כן, הוא מזכיר פעמים רבות את המושגים ‘טוב’ ו’רע’ בכלל וביחס למושג החכמה בפרט. כך לעיתים הוא מציג את החכמה כדבר רע: ‘ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים, הוא עניין רע...’ (א 13), ‘כי ברוב חכמה רוב כנס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב’ (פסוק 18), ‘החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך. וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם. ואמרתי אני בלבי, מקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר. ודברתי בלבי שגם זה הבל (ב 14-15 וראו גם פסוק 19). לעיתים הוא מזכיר את החכמה כדבר טוב ואת הסכלות כדבר רע: ‘וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הכסלות כיתרון האור מן החושך’ (ב 13) ן‘ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה (ז 12). ייתכן כי הפסוק ’ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים, על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה‘ (פסוק 14) מתמצת את השקפתו של קהלת ועונה לסוגיות אותן העליתי לעיל. 
בחיבור זה עמדתי על הזיקות בין דברי קהלת לבין ביטויים ורעיונות המועלים במסרות הבריאה שבבראשית א-ג. קהלת ביקש לגעת בשאלות המהותיות של הקיום, ויצא לשם כך מתוך ממסורות בריאת העולם, מפני שהרגע שבו אלוהים ברא את העולם הוא הרגע שבו נוצקה לעולם משמעות. קהלת התכתב עם האמונות והדעות שמסורות הבריאה הללו. לעיתים הוא התפלמס איתן, לעיתים הסכים ופעמים רבות עמדתו אינה ברורה. קהלת סתר את דבריו והציג עמדות מנוגדות ואמביוולנטיות. אם כן, מה הוא ביקש למסור לנו הקוראים? על פי הפסוק המובא לעיל, ייתכן כי קהלת ביקש להעביר את המסר כי הפתרון לקיום משמעות העולם נמצא בידי האל. האדם, אפילו אם חכמתו תהיה רבה, לעולם לא יוכל לדעת את התשובות לשאלות אלו. 
אך האם צריך להפסיק לשאול? אני סבורה שלא. פרשנותי האישית לטיעון אותו קהלת מבקש להעביר היא, כי קהלת רוצה לטלטל את הקוראים, ולעורר אותנו למחשבה. הוא מציג עמדות קוטביות המחלקות את העולם ל'טוב' ו'רע' דווקא על מנת להראות את המורכבות של הדברים. הוא מותיר אותנו, הקוראים, מרוטי עצבים, זועמים ומתוסכלים על שנותרנו ללא שורה תחתונה ומסר קל לעיכול. עם זאת, הוא הותיר אותנו עם הסתכלות עמוקה יותר על העולם. הוא קילף מאיתנו מעט מן המקובעות הנמצאת בכולנו. נותרנו עם שאלות רבות בידינו, וזוהי הדרך הנכונה. זוהי הדרך היחידה להתקרב עד כמה שאפשר לאמת – לשאול, לברר, לחקור, ללמוד ולהסתקרן.

הפניות:
[1]  Arian Verheij, 'Paradise Retried: on Qohelet 2. 4-6', JSOT 50, (1991), pp. 114.
[2] Bernhard W. Anderson, 'Creation Versus Chaos: The reinterpretation of mythical symbolism in the Bible',  Philadelphia 1987, pp. 110-119.
[3] מ' זר-כבוד, קהלת (דעת מקרא), ירושלים 1973, עמודים כו-כז

צילום:
Photo : Bruno Monginoux /www.Landscape-Photo.net
(cc-by-nc-nd)

אין תגובות:

פרסום תגובה