האחזותו של קהלת בחיים: עיון ספרותי-רעיוני

יעל אברבוך

יעל אברבוך, האוניברסיטה העברית, תכנית ’אמירים‘

"'איפה קראתי פעם [1]', – חשב  רסקולניקוב כשהמשיך בדרכו, – 'איפה קראתי איך איש אחד שנידון למוות אומר, או חושב, שאם היה מוכרח לחיות איפה שהוא בגובה רב, על איזה צוק, על-פני משטח צר כל-כך שאפשר להציב בו רק שתי כפות-רגליים (ומסביב תהומות, אוקיאנוס, חושך נצחי, התבודדות נצחית וסערה נצחית), – וכך, בעמידה על גבי אמה אחת בלבד מתוך כל המרחב כולו, להישאר ולעמוד כל החיים, אלף שנים, נצח, – כי אז הוא מעדיף לחיות בתנאים אלה מאשר למות בו ברגע! רק לחיות, לחיות ולחיות! יהיו התנאים אשר יהיו – אבל לחיות!... כמה שזאת אמת! אלי הטוב, ועוד איזה אמת היא זאת! האדם הוא נבל! ונבל הוא גם מי שמכנה אותו נבל בגלל זה', – הוסיף כעבור דקה" [2]. 

עברו מספר שנים מאז קראתי את "החטא ועונשו" לפיודור דוסטויבסקי, וכשאני נדרשת לדלות את עלילת הספר מזיכרוני אני נזכרת במובאה זו, שנשתמרה במוחי בבהירות. לעיתים אני מדמה שלנקודה זו, שבה רסקולניקוב מכיר בנואשות היאחזותו בחיים, מתנקזת עלילת הספר כולו, כמו לתוך תעלת ניקוז שלתוכה גם הקורא נשאב, מטה, מטה, עד לתהומות ההכרה האנושית העגומה. "רק לחיות, לחיות ולחיות!" חושב לעצמו רסקולניקוב, בקריאה פנימית שיש בה משום פיקחון וכאב. אכן הכרה עגומה, כיצד האדם דוגל בחיים לא משום שאלה מטיבים עמו, אלא מתוך איזשהו דחף פנימי חייתי, ויש שיאמרו אנושי.

כשאני מעיינת בספר קהלת, נדמה לי שרוח המובאה הזו מרחפת במידה מסוימת גם מעליו. מסיבה זו אני מציבה אותה דווקא בפתיחת דברי, ומקווה שרוחה כמו תשרה על-פני יתר החיבור. בחיבור זה אבקש להתמודד עם מה שנדמה כסתירות בתפיסת עולמו של קהלת, ביחסו לחיים ולמוות. ניתוח הסתירות ייעשה מתוך ראייה שהיא יותר ספרותית רעיונית, מאשר מקראית תיאולוגית. בסופו של דבר, יהיה זה ניתוח אישי מתוך שאיפה שנגיע לידי תובנות מעודדות באשר לחיים, בהם לא נבקש עוד לדבוק באופן שהוא עיוור וחייתי, אלא מתוך כך שנמצא בהם טעם ממש.

בסקירה ראשונית של ספר קהלת נדמה כי הוא רווי סתירות, למשל בין תפיסות לגבי הקיים לעומת החולף והשמחה לעומת האבל. תפיסתו הלכאורה סותרת באשר לחיים והמוות, התגלתה כבעייתית במיוחד עבור הפרשנים הקדומים. מחד גיסא, ישנה השתאות על חוסר התוחלת שבחיים, תוך שלילת טעמם ושיווי העדפה למתים [3]: "ושבח אני את המתים, שכבר מתו - מן החיים, אשר המה חיים עדנה. וטוב, משניהם - את אשר עדן, לא היה. אשר לא ראה את המעשה הרע, אשר נעשה תחת השמש” (ד 3-2). ומאידך גיסא, ישנה העדפה ברורה לחיים, אפילו היו הם חיי כלב [4]: "כי לכלב חי הוא טוב, מן האריה המת’ (ט 4).

בעיית הסתירות הטרידה את הפרשנים הקדומים עד כדי כך שנאמר כי "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה" [5]. לצורך יישוב הסתירות מוצאים אנו פירושים ודרושים באגדת חז"ל, בתלמוד ובמדרשים. בפירוש הכתובים היו שביקשו להבליע את הסתירות, והיו שדווקא הבליטו אותן כנושא בפני עצמו [6]. חז"ל, למשל, ביקשו להבחין בין מאמר למאמר בספר קהלת, ומצאו כי תחת תנאים מסוימים כל משפט בקהלת הינו נכון והגיוני בפני עצמו [7]. ראב"ע, לעומת זאת, ביקש לפרש את משפטיו הסותרים לכאורה של קהלת, בתור משפטי עימות. כך למשל, ראב"ע התייחס לפסוק "כי לכלב חי הוא טוב, מן האריה המת” (ט 4) בתור אמירה המתעמתת עם דעת בני האדם ההוללים, אשר צוינו פסוק קודם לכן בהקשר שלילי. לפי ראב"ע, קהלת ביקש לצאת נגד דעת הרוב שהאמינו כי חיי כלב עדיפים על המוות, משום שבעיני קהלת חיים אלה, שיש בהם משום שפלות ומצוקה, אינם טובים. על-פי ראב"ע, אפשר שבעצם העמדת הניגודים זה כנגד זה, היה כדי לחדד את סגנון החכמה, בהצבת אתגר שנועד לעמוד על פתרון הסתירה [8].

אך בטרם נצלול גם אנחנו לתוך הסתירות בניסיון לעמוד על פתרונות אפשריים, ננסה להבין מה היה בסתירות אלה מלכתחילה, שצרם לפרשנים הקדומים עד כי ביקשו לגנוז את ספר קהלת. לצורך כך יהא עלינו להשתדל למחוק מתודעתנו, לרגעים מספר, את עכבות החשיבה החילונית-מודרנית. כקוראים מודרניים, הורגלנו כבר בספרים כגון "החטא ועונשו" הנופלים תחת "זרם התודעה". בספרים מזרם התודעה אנו מתוודעים, דרך מערכת של דיאלוגים פנימיים, לנפשו הסבוכה של הגיבור. לבטיו של הגיבור מהדהדים עם אלה שלנו, ומלכתחילה אין אנו מבקשים לעמוד על פתרון הסתירות, אלא נהנים, או נהנים לסבול, מאופן הצגת הדברים לפנינו. 

לא כך היה המצב עבור מפרשי המקרא הקדומים, שלא יכלו לראות במקרא אלא אמת אחת, בלתי ניתנת לערעור, שלא ייתכנו בה סתירות. לא בכדי אמר ראב"ע: "וידוע כי הקל שבחכמים לא יחבר ספר ויסתור את דבריו בספרו". ראב"ע לא יכול היה להעלות על הדעת כי סופר שיש בו מידה מסוימת של חכמה, יחבר ספר שיש בו סתירות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בספר הספרים. ראב"ע הוסיף ואמר כי: "ואחר שהעיר הכתוב על שלמה, שאחריו לא קם חכם כמוהו, ידענו שאין בדבריו הפך, רק הם כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת" [9]. הרעיון כי יימצאו סתירות בספר קהלת אשר מיוחס, על-פי דעת רבים, לשלמה המלך, נראה אם כן מופרך. בעיניו של ראב"ע סביר יותר כי סתירות אלה יימצאו אצל הקורא עצמו, מאשר בטקסט המקראי.

כעת, משעמדנו על נקודה זו, נשוב ונמלא את תודעתנו באותן מחשבות "הבל" מודרניות. ניזכר מחדש בזרם התודעה, ברסקולניקוב המתייסר ובצוק התלול והצר שבו נאחזנו תחילה. בתור קוראים מודרניים, אל לנו לתור בדבריו של קהלת אחר הוכחה לוגית שיטתית, אלא להתייחס אליהם כאל ספרות הגותית ואל קהלת עצמו כאל סופר. מעיקרו היה קהלת הוגה ומשוחח, לעיני כל אבל בעיקר לעצמו. הוא היה מתבונן ומתעד את רשמיו, שהיו מלאי התחבטויות, תמיהות, חזרות וחילופי דגשים, כיאה לנפשו ההפכפכה של האדם [10]. במובן זה, אין לראות בקהלת פילוסוף בעל שיטה עקבית או אידיאולוג המטיף לקהל שומעיו, אלא הוגה תמה המשתף את קוראיו במועקת לבו [11]. 

לאור הבנה זו, ומתוך ניתוח ספרותי לספר קהלת, ניתן לשאול האם בכלל היו סתירות בדבריו של קהלת, או שמא הוא כמו אותו אדם אומלל הנאחז בחייו מתוך איזשהו כורח פנימי, ומסביבו רק חושך ותהום אינסופיים. היאחזות כזו ניתן אמנם לפרש בתור דבקות עיוורת בחיי ההבל, אך אל לנו לטעות ולראות בקהלת אדם בעל נטייה אובדנית: "ושבח אני את המתים, שכבר מתו - מן החיים, אשר המה חיים עדנה. וטוב משניהם - את אשר עדן, לא היה: אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש“ (ד 3-2). קהלת אינו משבח את המתים מתוך איזושהי כמיהה ליום המוות, אלא מתוך סלידתו מהמעשים הרעים שאליהם נחשף בהיותו אדם חי. מאיסתו את החיים מקורה, אם כן, לא במוות האורב להם אלא באפיונם של החיים עצמם [12].

אך כיצד להבין אמירה זו ביחס לפסוק "כי לכלב חי הוא טוב, מן האריה המת" (ט 4)? אפשר כי פסוק זה מציג את המפנה שחל אצל קהלת, לאחר חיבוטי מחשבה רבים, לחיוב החיים. חיוב החיים לא נובע אצלו מחמת השתוקקות לתענוגות הגוף ולא מפאת הישגים, על-אף שגם את כל אלה הוא מעריך, אלא בעיקר משום הדעת הבסיסית, המתגלה בשעת עצבות נוכח המוות. רק אדם ההוגה במוות יידע ללמוד להעריך את החיים. ההכרה במוות יש בה אפוא, כדי לעודד את האדם שיחיה כראוי ולהביאו לידי המסקנה כי טוב להיות הנחות בבריות שהוא חי, מאשר המרומם שבהם, שהוא מת [13]. 

לאור ההכרה בנזילותם של החיים, שהם ביסודם "הבל", נותר לאדם להיאחז באותה שאיפה הטבועה בו בהיותו אדם, קרי השאיפה להגיע לידי אושר. מאחר ובתפיסת העולם המקראית אלוהים הוא שברא את האדם, המסקנה המתבקשת היא שהאושר הוא בגדר תכלית האל עבור האדם [14]. קהלת מעודד את האדם ליהנות ולשמוח כל עוד הוא חי, וזאת על-אף שחיי ההנאה כשלעצמם הינם חיי הבל, קצרים וחולפים. אם בכל זאת אפשר לחלץ מספרו של קהלת מסר כלשהו הרי הוא זה: "לא להיות דשן מתענוגות, מהישגים, אף לא מחכמה ומחן, אלא להשקיף על אלה בעיניים פקוחות ולהבין, שבכל עת עלולים הם להיגמר ולהיות כלא היו" [15].

"החטא ועונשו" יכול היה להסתיים בהודאתו של רסקולניקוב ברצח, אלא שדוסטויבסקי בחר להוסיף אפילוג. באפילוג זה מתואר מקצת מזמן שהותו של רסקולניקוב בבית הסוהר ומסופר בו אודות הקשיים הפיזיים והנפשיים שעמם הוא נאלץ להתמודד. סיום הספר מותיר תחושה מסוימת של תקווה, העולה מתוך הציפייה ליום בו רסקולניקוב עתיד להשתחרר מבית הסוהר: "אבל כאן מתחיל כבר סיפור אחר, סיפור התחדשותו ההדרגתית של האדם, סיפור לידתו ההדרגתית מחדש, מעברו ההדרגתי מעולם אחד למשנהו, היכרותו עם מציאות חדשה שהיתה לו לפנים כספר החתום. זה יכול היה להיות נושא לסיפור חדש, ואילו סיפרנו זה תם ונשלם" [16]. דוסטויבסקי לא מותיר אותנו, אם כן, באותו צוק תלול וצר, אלא שם בפינו טעם של תקווה.

עם טעם זה גם אני מסיימת את חיבורי זה. את היאחזותו של קהלת בחיים אני בוחרת לראות לא בתור פעולה שנבעה מכורח אנושיותו, אלא בתור פעולה שכלתנית של אדם חכם אשר בחן את סביבתו ומצא את החיים ראויים, על-אף יסוד ההבל שבהם. אפשר כי ה"סתירה" הגדולה ביותר בספר קהלת היא בין הצורה לתוכן, שכן לו באמת היו החיים סרי כל טעם, לא הייתה משמעות גם לכתיבה, לא כל שכן לכתיבה שהיא מוקפדת, מעמיקה ומופתית. קהלת, בתור איש הגות וספר, יצק משמעות לחייו באמצעות הכתיבה. כקוראים עלינו לשאוב מעצם פעולת הכתיבה של קהלת השראה, וליצוק בכוחות עצמנו תכלית לחיים, רווי הבל ככל שיהיו.

איפה קראתי איך איש אחד שנידון למאסר בכלא גופו, בחר להיאחז בחייו למרות הכל, ולא מתוך דבקות של אדם עיוור, אלא אחרי שזיהה את תכלית חייו בפעולת היצירה?

[1] "רסקולניקוב קרא על אותו משטח צר ב'Notre Dame de Paris' (1831) של ויקטור הוגו (ספר שני, פרק 2), שתרגומו הרוסי ראש אור לראשונה ב'הזמן', עיתונו של דוסטויבסקי שהופיע במשך תקופה קצרה ב-1862" פיודור דוסטויבסקי, החטא ועונשו, בתוך: הערות והסברים ל"החטא ועונשו", פטר קריקסונוב (מתרגם), תל אביב תשס"ה, עמ' 616.

[2] שם, עמ' 185.

[3] שמואל אברמסקי, קהלת המלך, החכם והמשוחח ירא האלהים, באר שבע תשמ"ט, עמ' 103.

[4] שם, עמ' 103.

[5] גמרא שבת ל ע"ב.

[6] מרדכי זר-כבוד, קהלת, בתוך: דעת מקרא: חמש מגילות, ירושלים תשל"ג, עמ' 24.

[7] שם, עמ' 26.

[8] שם, עמ‘ 29-26.

[9] שם, עמ' 26.

[10] אברמסקי, שם, עמ' 19.

[11] שם, עמ' 103.

[12] שם, עמ' 103.

[13] שם, עמ' 109-108.

[14] Gordis, Robert, Koheleth - The Man and His World. A Study of Ecclesiastes. New York 1968, p. 123. 

[15] אברמסקי, שם, עמ' 115.

[16] דוסטויבסקי, שם, עמ' 608.

עוד על קהלת בבלוג:
מסורות הבריאה (בראשית א-ג) בהגותו של קהלת
 בין הבל להבלים - גישתו של קהלת למוסר האנושי
יהודה עמיחי וקהלת - רגע של שיר