יום שני, 31 בינואר 2011

הפולמוס אודות האמינות ההיסטורית של המקרא: מקומה של הארכיאולוגיה במחקר ההיסטורי של המקרא

הילה בר-נר
הילה בר-נר, האוניברסיטה העברית, תכנית 'אמירים'

בליבו של חקר המקרא בעשורים האחרונים מתנהל קרב בין חוקרי המקרא ה'מסורתיים', הרואים במקרא יצירה מורכבת שנוצרה לאורך זמן, ובין הזרם הרביזיוניסטי-מינימליסטי, המערער על הנרטיב המתואר בטקסטים המקראיים אודות מקורותיו ואירועיו של עם ישראל ורואה במקרא תעודה היסטורית שנויה במחלוקת. להלן אציג כמה מהמחלוקות הנוגעות למחקר הארכיאולוגי בידי הזרמים השונים. לשם הצגת הנושא איעזר בכתביהם של קית' ווייטלם (Keith W. Whitelam) וזאב הרצוג, כמו-גם בתגובתו של אמנון בן-תור, ואציע את דעתי אודות השימוש בטקסטים המקראיים ככלי עזר בפרשנות הממצאים הארכיאולוגיים.


בראשית היה החקר הארכיאולוגי בארץ ישראל רובו ככולו 'ארכיאולוגיה מקראית'. [1] כלומר, המחקר הארכיאולוגי הוקם וגויס במטרה מוצהרת לאישוש ומציאת ממצאים שתוארו בטקסטים המקראיים. אולם, ממצאים רבים שנחשפו סתרו או לא התיישבו לגמרי עם המתואר בטקסטים המקראיים. הניסיון להסביר מקרים כאלה בתוך המסגרת התנ"כית נראה מאולץ, וחלק מהארכיאולוגים החלו למרוד בכפיה של פרשנות הממצאים הארכיאולוגיים בתוך מסגרת הטקסטים המקראיים וקראו לשחרור הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית ממסגרת הנרטיב התנ"כי. בעשורים האחרונים, עם עליית הזרם המינימליסטי, גויס מאמץ ארכיאולוגי דומה בהיקפו לארכיאולוגיה המקראית, לא רק על מנת לפרש מחדש ממצאים קודמים, אלא כדי לשחזר את התהליך ההיסטורי 'בדרך שונה מזו המתוארת במקרא'. [2] 'למרבה האירוניה,' מתמצת את המצב עמיחי מזר, 'כל שלושת הזרמים ההיסטוריים – הפונדמנטליסטים, הרביזיוניסטים והעומדים באמצע הדרך – משתמשים בארכיאולוגיה לצורכיהם כראות עיניהם'. [3]
ככלל, נהוג ליחס את הזרם המינימליסטי לחלק מהגישה הפוסט-מודרנית אשר התפתחה בפילוסופיה והשפיעה על חקר ההיסטוריה ככלל וחקר ההיסטוריה המקראית בפרט. [4] הגישה הפוסט-מודרנית שמה לעצמה מטרה לבחון מחדש את המושגים המוחלטים שנקבעו, ומעמידה במקומם רעיונות כגון 'העבר לא נגלה לפנינו אלא נוצר מחדש'. [5] העבר הפוסט-מודרני , אם כן, אינו זה של ממצא היסטורי מוחלט. הוא מועבר תמיד דרך מסננת ההווה, וממצאיו מותאמים דרך הפרספקטיבה והידע המצויים בידי המתבונן.. [6]
במאמרו 'Recreating the History of Israel' ווייטלם מקשר בין הגישה הפוסט-מודרנית לגישה ההיסטורית של אסכולת 'אנאל' ומציע לשלב בין השניים על מנת להעמיק במחקר ההיסטורי אחר מקורותיו של עם ישראל המקראי. [7] אסכולת 'אנאל', אשר הוקמה בשנת 1929 על ידי ההיסטוריונים מרק בלוך ולוסיין פבר בצרפת, יצאה כנגד הגישה שהיחידים היוצאים מן הכלל (מלכים, גנרלים, פוליטיקאים, או במקרה הנדון: שופטים, נביאים ומלכים) הם המניעים את ההיסטוריה. במקום זאת, הם ראו בקבוצה את הכוח המניע אירועים היסטוריים, ובכך שמו דגש על מחקר המרקם החברתי, הכלכלי והחומרי של קבוצות רחבות על מנת להגיע להבנה מלאה יותר, לגישתם, של תהליכים היסטוריים. [8]
במובן זה, נראה שהשאלה המינימליסטית הידועה 'האם הטקסט המקראי הוא מקור היסטורי' העולה גם על ידי ווייטלם, אינה תופסת את מרבית משנתו. לגישתו, גם אם המקרא הינו תעודה היסטורית בעלת אמינות (דבר שהוא מעמיד בספק), [9] הרי שאין בכך לפגום בטענתו כי לא ניתן ללמוד על ההיסטוריה של עם ישראל מתוך ההתמקדות באינדיבידואלים ויוצאי הדופן של החברה, ומתוך סיפורה של ההיסטוריה על פי האליטות. לצורך הבנת מקורותיו של עם ישראל ווייטלם קורא להצגת שאלות על אוכלוסייה, דפוסי התיישבות, שינוי אקלים ומחקר השוואתי-עולמי הלוקח בחשבון מערכות יחסים עם תרבויות מקבילות בעולם העתיק. כיצד יוכלו להעיד על כך טקסטים רווי-אידיאולוגיה בהם מככבים מלכים ונביאים? מובן שלא יוכלו.
אולם, ווייטלם מתרץ את הפניה לחקר הרב-תחומי בכך ששיטות אחרות יצרו בעיות מתודולוגיות שעלו מתוך היעזרות בטקסטים המקראיים בבחינת ממצאים ארכיאולוגיים; 'ארכיאולוגים נכשלו בחקר משמעותם של ממצאים ארכיאולוגים הקשורים לאספקטים אידיאולוגיים של החברה'. [10] כלומר, לא רק ההיסטוריוגרפיה מדאיגה את ווייטלם, אלא גם ההישענות על התנ"ך ככלי עזר לפרשנות של ממצאים ארכיאולוגים.
ווייטלם מוצא את עיקר הפגם בהישענות על הטקסטים המקראיים בבעיית התיארוך והסובייקטיביות של הטקסטים המקראיים. במאמרו הוא טוען כי המחקר הספרותי-ביקורתי של המקרא אשר מאתר קשרים סבוכים בין החלקים השונים, הוביל למצב בו נעשה בלתי-אפשרי לזקק את המקור ההיסטורי של הכתבים. יתרה מכך, הנטייה של המחקר הספרותי לנתק את הטקסט מהקשרו גזלה ממנו את האלמנט השמיש היחיד שהטקסט המוטה אידיאולוגית יכול להעניק לחוקר – מה הטקסט מעיד על הכותב (בניגוד למה הטקסט מעיד על המציאות). [11] 
במאמרו 'ארכיאולוגיה-מקרא-היסטוריה' מגיב אמנון בן-תור על טענות הקשורות בתיארוך הבעייתי ובסובייקטיביות של הטקסטים המקראיים. בן-תור מציע שתי טענות-נגד מעניינות: הראשונה היא כי אין עדות לכך שטקסטים שנכתבו זמן רב לאחר המאורעות עצמם (כפי שטוענים המינימליסטים נגד הטקסטים המקראיים) משקפים את המציאות במידה פחותה מאלו שנכתבו בזמן התרחשות האירועים, [12] והשנייה טוענת כי כל כתיבה היסטורית היא כתיבה מגמתית שיש להתייחס אליה בחשדנות, ואם כך – מדוע הכתבים המצריים, שהם מגמתיים באותה מידה, מתקבלים ללא ערעור, ואילו הטקסטים המקראיים נשללים?
בעוד טענותיו של בן-תור נותרות ללא מענה, נראה כי טענתו העיקרית של זאב הרצוג נגד השימוש בתנ"ך ככלי עזר לפירוש ממצאים ארכיאולוגיים היא כי 'במהפכה מדעית אין מקום לפשרה'. [13] כלומר, מאחר והגישה המקורית של הארכיאולוגיה המקראית נכשלה, ואילו הארכיאולוגיה החדשה עונה על שאלות כגון שיטת ההתיישבות בארץ, מעמדה של הממלכה הישראלית ושאלות נוספות [14] לשביעות רצונם של הארכיאולוגים החדשים, אין לשוב ולהיעזר באותו מקור היסטורי שהכשיל חוקרים בעבר. אין מקומה של הארכיאולוגיה 'לעשות את מה שאין היא אמורה ואין היא יכולה לעשות – להוכיח דבר שאינו ניתן להוכחה, דהיינו – אמונה' [15] מצטט הרצוג את בן-תור והקורא המודרני מהנהן בהסכמה.
אולם, האם אין ממקומה של הארכיאולוגיה להיעזר בטקסטים המקראיים מרצונה ולא מכפייתה? במאמריהם של ווייטלם והרצוג מוצגים ממצאים ארכיאולוגים ככאלו המאירים באור שונה את האמת ההסטורית מאשר הצורה בה מתארים אותה הטקסטים. אולם, האומנם פרשנויות אלו, המשמשות הוכחה נגד הלגיטימיות של הטקסטים המקראיים, אכן סותרות את הטקסט המקראי? לדעתי חלקן דווקא יובהרו באמצעות הפניה לטקסטים המקראיים. שכן, כפי שטוענת שרה יפת, ישנו 'גיוון עצום של הספרות המקראית מכל היבט שנבחן אותה – לשון, סגנון, צורות ספרותיות, תוכן והשקפות עולם'. [16] בתוך מורכבות התנ"ך, אפשר להכיל ממצאים רבים. 
שתי דוגמאות עיקריות לכך הנו הדגם המונותיאיסטי ה'חדש' והסיבות לעליית משטר המלוכה. בסעיף 'מתי הפך המונותיאיזם לדת ממלכתית' [17] מתאר הרצוג ממצאים ארכיאולוגיים הנושאים את שמו של 'יהוה ואשרתו' ככאלו אשר מאששים את הטענה כי המונותיאיזם היה חידוש שנעשה לאחר חורבן ממלכת ישראל. [18] אולם, האומנם ממצאים אלו סותרים את התיאור התנ"כי של מסורת מונותיאיסטית ארוכת-ימים? הרי פולחן זר נזכר לאורך כל ספר התנ"ך. גם בתקופות מאוחרות יותר כאלו המתוארות בספר מלכים, נכתב: 'ויהי כי חטאו בני ישראל ליהוה אלוהיהם המעלה אותם מארץ מצרים [...] וייראו אלוהים אחרים' (מל"ב י"ז 7). נראה כי גם בהסתמך על הטקסט המקראי ממצאים של מקדשי עבודת אלילים אינם מעוררים סתירה או פרדוקס מתמיה.
באופן דומה מתאר ווייטלם כיצד תגליות של המחקר הרב-תחומי העלו עדויות סותרות על התפתחות המלוכה שלא כפי שתוארה בטקסטים המקראיים. המלוכה, טוען ווייטלם, הייתה התפתחות סוציו-גיאוגרפית, שנבעה הן מצורך חברתי-כלכלי לריכוזיות והן מתוך תחרות עם חברות מקבילות. ווייטלם טוען כי תיאוריה זו רחוקה מהתיאוריות שמציעים הטקסטים בעד ונגד המלוכה, כאילו היה משטר המלוכה מנגנון זר שאין לו קשר לתהליכים קודמים. [19] האומנם כך טוען המקרא? בפסוק 'שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים' (שמ"א ח' 5) מבקש העם שלטון חזק וריכוזי כפי שיש לעמים סביבם. [20] אמנם, הסיבות המנומקות הן ביטחוניות בעיקרן, אך האם יש בכך בהכרח סתירה להסבר שמציע ווייטלם? לדעתי, ההתייחסות למלוכה כ'מנגנון זר' שמציין ווייטלם נובעת מביקורת על ערכיות מוסד המלוכה, בין אם על ידי הסופר המקראי ובין אם על ידי הדמויות המתוארות. עם זאת, אין בביקורת עצמה לבטל את הצורך בהקמת משטר שכזה. העדויות כי משטר מלוכני נוצר כצורך של ההתיישבות הישראלית ביחס להתיישבויות אחרות אין בהן כדי לסתור את הכתובים, אלא להעניק להם נופך נוסף ומעניין החורג מן ההסבר הביטחוני בעיקרו שמציע המקרא.
אם כן, אפשר שהמצב אינו כה דיכוטומי כפי שמתאר הרצוג. על אף שמגמה מוחלטת בה הארכיאולוגיה נרתמת להוכחת הטקסטים המקראיים כפי שהייתה בעבר אינה יכולה להיות מקובלת, הקריאה ההכרחית לא לאפשר את 'אונס הארכיאולוגיה' [21] צריכה להבדל מהינתקות מלאה מהטקסט התנ"כי אשר ככל שאר הטקסטים ההיסטוריים, יש לכבדו ולחשדו. התעלמות מוחלטת מן הטקסט התנ"כי הולידה מקרים כמו חקר חורבנה של חצור שמתאר בן-תור במאמרו: 'לא מעטים הם החוקרים, ארכיאולוגיים והיסטוריונים כאחד, המייחסים את חורבנה של חצור למצרים, לגויי הים או לעיר כנענית יריבה, כולם 'כשרים' זולת היחידים להם יוחס מעשה החורבן במפורש'. [22]
כפי שמציין בן-תור במאמרו, 'העימות מקרא-היסטוריה-ארכיאולוגיה מלווה את המחקר כבר קרוב ל-100 שנה'. [23] על אף שלא נתקשה לקבל את עמדתו של הרצוג כי מחקר מדעי אינו צריך להיות כפוף לאידיאולוגיה דתית או פוליטית, נוכל לשאול שמא הדרת התנ"ך מהמחקר המדעי אינה בגדר שפיכת התינוק עם המים – האם טעויות העבר אינן משחקות תפקיד גדול מדי במידורו של המקרא מהמחקר הארכיאולוגי-היסטורי? 
השינוי בחקר ההיסטורי של התקופה המקראית אותו מתארים ווייטלם והרצוג כ'תפנית כוללת של המדע לעבר הפרדיגמה החברתית' אינו פסול מעיקרו. כפי שהצעתי, יש בו בכדי לחשוף נתונים מעניינים הן על מניעים שונים בתהליכים ההיסטוריים והן להעניק מימדים ריאליסטיים יותר לדפוסי התיישבות ולאירועים המתוארים. ערכה של אסכולת 'אנאל' הינו רב-השפעה גם בחקר ההיסטוריה המודרנית וכבודה במקומו מונח. עם זאת, אפשר שאין צורך לטרוק דלת אחת על מנת לפתוח דלת אחרת. מעבר לכך שחובת המבטל להוכיח שינוי החורג משינוי פרשנות (דהיינו, ממצאים סותרים של ממש, לא מחסור בממצאים ולא שינוי משמעותם של ממצאים שנמצאו) [24] אפשר שדרך האמצע אינה דווקא ביטוי לחוסר יכולת לבטא אומץ לב אינטלקטואלי [25] אלא יכולת יוצאת דופן ואמיצה בזכות עצמה. אפשר שהאומץ לא טמון בפסילתם של מקורות אשר 'הובילו למדע הקופא על שמריו' [26] אך לא הוכחו כשגויים, אלא בשכלול הפרשנות בנתונים ממגוון תחומים, גם מתחום חקר הטקסט המקראי, על מנת להביא לפריחה מחודשת ולהבנה רחבה.


[1] זאב הרצוג, 'המהפכה המדעית בארכאולוגיה של ארץ ישראל', ישראל ל' לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההסטורית במקרא, ירושלים תשס"א, עמ' 53.

[2] הרצוג, שם, עמ' 62.

[3] עמיחי מזר, 'דברים על הזיקה בין הארכיאולוגיה של ארץ ישראל לחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא', אתר מט"ח, נדלה ביום 30.12.2010.

[4] ראה התייחסותה של שרה יפת בתוך: שרה יפת, 'האם הומצאו תולדות עם ישראל בתקופה הפרסית?', קתדרה 100 (תשס"א), עמ' 110; התייחסותו של בן-תור בתוך: אמנון בן-תור, 'ארכיאולוגיה-מקרא-היסטוריה', ישראל ל' לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, ירושלים תשס"א, עמ' 17.

[5] Keit W. Whitelam, 'Recreating the History of Israel', JSOT 35 (1986), p. 64

[6] וויטלם, שם, שם.

[7] וויטלם, שם, שם.

[8] Lyn Hunt, 'French History in the Last Twenty Years: The Rise and Fall of the Annals' Paradigm', Journal of Contemporary History, Vol. 21 No. 2 (1986), p. 209 

[9] על כך אפרט בהמשך.

[10] וויטלם (לעיל הערה 5), עמ' 58.

[11] וויטלם, שם, עמ' 52. 

[12] בן-תור מציג בתור דוגמא הן את תיאורו המאוחר של הומרוס את התנחלות היוונים והן כתבים מצריים אשר מנו בדיוק רב את שמות מלכיהם לאחר פרק זמן ממושך. בן-תור (לעיל הערה 4), עמ' 19, 24. 

[13] הרצוג (לעיל הערה 1), עמ' 63.

[14] הרצוג, שם, עמ' 56-63.

[15] הרצוג, שם, עמ' 64. 

[16] יפת (לעיל הערה 4), עמ' 119. 

[17] הרצוג (לעיל הערה 1), עמ' 61.

[18] הרצוג, שם, שם. 

[19] וויטלם (לעיל הערה 5), עמ' 61-62. 

[20] ראה דיון בנושא בתוך: שמעון בר אפרת, 'על ייסוד המלוכה בישראל וראשיתה של ביקורת המדינה', על הפרק: כתב עת למורים לתנ"ך בבתי הספר הכלליים 7 (תשנ"ד). מתוך אתר מט"ח, 30.12.2010.

[21] הרצוג (לעיל הערה 1), עמ' 24.

[22] בן-תור (לעיל הערה 4), עמ' 19.

[23] בן-תור, שם, עמ' 25.

[24] בן-תור, שם, שם. 

[25] הרצוג (לעיל הערה 1), עמ' 63.

[26] הרצוג, שם, שם; וויטלם (לעיל הערה 5), עמ' 46.

ראו עוד:
דברי אמת

אין תגובות:

פרסום תגובה