יום שבת, 12 במאי 2018

המקום שבו מתחילה האדמה מאת חגי קמרט

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת פיוטית

חגי קמרט,  המקום שבו מתחילה האדמה. ירושלים בטעם של פעם: סיפורים
עריכה: שושנה ויג. ציור הכריכה וציורים בספר: חגי קמרט, הוצאת פיוטית, תשע״ח 2018, 174 עמודים

ספרו של חגי קמרט הוא עבודת פסיפס משובצת אבנים צבעוניות קטנות. סיפורים הוא קרא להן. 

סיפורים על ירושלים של ראשית המדינה. ועל הפסיפס זורח אור יופיה הקדוש של העיר:
׳במקום שבו מתחילה האדמה נמצא מקווה מים גדול וכולו עטוף בהילה של זהב, שקט רוגע. אליו זלגו דמעות התמרורים מהריה של ירושלים ונאספו אל קרקע רכה, דמעות שנספגו אל נקבוביותיה. לפעמים אני רואה את אלוהים עולה בסערה השמיימה מבין החומות ומשליך אחריו זיקוקים של כוכבים המאירים את אותו מקווה מים באור נגוהות, כמו אור שבעת הימים׳ (עמ׳ 12).

סימטאות בירושלים. ציור: חגי קמרט
 ירושלים של קמרט היא עיר שקדושה ועליבות חוברות בה יחדיו. עיר של מלאכי מרום ושל פשוטי העם. עיר של תכלת עזה, אוורירית ומסתורית ועיר של אבן, פלדה, וברזל של שעוני המים בבית. עיר של ה׳מעבר׳ ועיר של הכאן. עיר של העכשיו ועיר של פעם. עיר אבודה שהמשורר הבוגר מנסה להחיות דרך עיניו של הילד שהוא היה פעם. ׳המשורר׳? כן, כן, כי הפרוזה שלו היא פרוזה פיוטית עזת ביטוי ורבת השראה. 
הסיפורים קורצו מגעגוע. ל׳אנשים הפשוטים שהולכים כל כך ישר על מדרכות פגומות מאבן שבורה׳ (עמ׳ 15), שהיו חלק בלתי נפרד מנוף שהלך ונעלם לו לבלתי שוב: סאלח בעל המכולת שקראו לו ערבי אף שהיה יהודי שנימול כדת משה וישראל, אברהם הקומוניסט, דוד המשוגע, ההיא שקראו לה ׳מכשפה׳, והסנדלר ההוא מרחוב המדרגות. וזה עולה מן האוב בכובע טמבל ומכנסי חאקי קצרות, ואלה בשמלות הקלוש האדומות, והנה הילדים של ימות הגשמים המכוסים במעילי הגשם האפורים מגומי עם החריצי הכיסים להוצאת ידיים, ואיך אפשר בלי החולצה הכחולה עם השרוך האדום שהיא ׳עולה על כל העדיים!׳.
ואנו מהלכים עם קמרט בנחלת אחים, ברחוב עזה ברחביה, ברחוב טבריה שבנחלאות, בשוק מחנה יהודה ׳שאנו הירושלמים קוראים לו מחניודה׳, ושואלים בעגה ירושלמית שטרם זכתה לייצוג הראוי לה בספרות העברית: ׳למה קוראים אותו החמאם הטורקי אם כל השכונה - בוכרים?׳ 
במקומות הללו חיו, נולדו ומתו אנשים קשי יום, שחלקם התנדנדו בין הכאן הישראלי לשם הארופאי בימיו הארורים של הרייך השלישי. בסימטאות הללו שיחקו ילדים בגולות ובל״ג בעומר הכינו מדורה ׳שתשרוף את השמים׳ (עמ׳ 156). 
וממעבה הזמן עולה קולו של אבו סמיר ההולך ודופק בחלונות הבתים וקורא: ׳סליחות! סליחות!׳ והאנשים מגיעים לבית הכנסת של הספרדים מנשקים לרב את גב כף היד, ושירת ׳אדון הסליחות׳ מתנגנת שוב בלב. ׳ואני האשכנזי היחידי בבית הכנסת של הספרדים  מגביה קולי ומסלסל בסלסולי המזרח׳, אומר קמרט, ׳וכולם מתפלאים מיפי קולי׳. ׳חוזליטו!׳ אמרו. ׳אכן יפים הם ימי הסליחות אני חושב, לא רק לתפילה אלא גם לעסקים. ואם לא לעסקים אז בוודאי למבטים, כמו המבט שלי מעלה אל עזרת הנשים, בדיוק אל עינה המפספסת של רוחמה, בתה של רחל העוזרת׳ (עמ׳ 122).  
וגעגועים גדולים צובטים את הילד שבגר להוריו, שלהם הקדיש את ספרו. 
׳אמא קוראת לאכול. ״כבר שבע!״ ושושנה שרה ״לכבוד הפלמ״ח: בת שבע״. ואני זמזמתי לי את השיר וראיתי האת האיש הגבוה מופיע מעבר לעיקול: שיער לבן, תיק חום מרופט תחת בית השחי, והוא יורד בצעדים מהירים מטה בירידה. ״אבא בא!״ הייתי קורא בשמחה ורץ פנימה לדירה. כשנכנס קפצתי עליו, כמו לא ראיתיו שנים. עברו כבר ארבעים וחמש שנים, ואין לי אל מי לקפוץ׳ (עמ׳ 166). 
 ירושלים בשביל קמרט היא ׳מין אמא כזאת ענקית וגדולה׳ (עמ׳ 14). אשה אהובה, שהוא מדבר עליה ואליה. ׳היא תמיד התבוננה בי בכחול קטיפתי עמוק, כזה שזרח כמו נורות הניאון בעד דוק ערפל סמטאות העיר בחצות הליל. היא שברה, הרסה, ורוצצה בי הכול. הנה אני, לפנייך. בבגדיי הישנים […] ראי, בת ירושלים כחולה לבנה ושותקת, הנני כאן׳ (עמוד 9).


חגי קמרט
חגי קמרט הוא סופר ומשורר פורה עד מאד. כתב רומנים, סיפורים ושירים למבוגרים ולילדים, מאמרים וספרי עיון ופירוש. הנה מעט מיבול השנים האחרונות: עמק התקוות הטובות (2015), הספסל הירוק בגן האוהבים (2015), כולנו בני איש אחד נחנו (2014), קובץ מאמרים קודש וחול (2014), פירוש למגילת רות (2013), פירוש למגילת אסתר (2013), ספורי חגי ישראל וימי זיכרון (2013), הגר וישמעאל, רומן מקראי (2013). 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה