אלי יונה, משורר
אֱלֹהִים מַעֲנִיק הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה לְכֻלָּם, אֲפִלּוּ לִנְחָשִׁים
כַּעֲבֹר 2500 שָׁנָה בְּקֵרוּב, כְּשֶׁהֶחֱזִיר ה' לַחַיִּים אֶת הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹן לְ'תִקּוּן' עַל חֶטְאוֹ הַקַּדְמוֹן, נִדְמֶה הָיָה לוֹ אַגַּב תְּנוּעָה שֶׁקִּבֵּל גַּם אֶת רַגְלָיו בַּחֲזָרָה, וּבְרֹב שִׂמְחָתוֹ הוּא רִפֵּא מִיָּד כָּל נְשׁוּךְ שָׂרַף שֶׁרָאָה. רַק לְאַחַר כִּבְרַת דֶּרֶךְ לֹא קְטַנָּה הֵבִין שֶׁהוּא נִשָּׂא בִּידֵי אָדָם בַּעַל עוֹר זוֹהֵר וְקוֹרֵן כְּשֶׁלּוֹ. מֻכֵּה תַּדְהֵמָה אָבְדוּ לוֹ חוּשָׁיו לְמֶשֶׁךְ כַּמָּה יָמִים. כְּשֶׁהֵקִיץ גִּלָּה שֶׁקַּשְׂקַשָּׂיו מִנְּחֹשֶׁת קָלָל וְהוּא שָׁתוּל כְּעֵץ בָּאֲדָמָה, מֻקָּף יְרִיעוֹת מְתוּחוֹת שֶׁל עוֹרוֹת אֵילִים וּתְחָשִׁים. בְּנֵי אָדָם הִשְׁתַּחְוּווּ לוֹ וְהִתְפַּלְּלוּ אֵלָיו לִרְפוּאָה וְחַיִּים. "סוֹף כָּל סוֹף זָכִיתִי בַּכָּבוֹד הַמַּגִּיעַ לִי!" עָלַץ בְּלִבּוֹ הַקְּטַנְטַן. כַּעֲבֹר כַּמָּה שָׁנִים טוֹבוֹת הֶעֱבִירוּ אוֹתוֹ לְמִשְׁכַּן שֶׁל אֶבֶן וְכַעֲבֹר כַּמָּה שָׁנִים עוֹד יוֹתֵר טוֹבוֹת הֶעֱבִירוּ אוֹתוֹ לְמִשְׁכַּן שֶׁל זָהָב. אַךְ לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן. עִם הַשָּׁנִים חָלְפוּ וְהִתְחַלְּפוּ גַּם הַמְּלָכִים וּמֻכְתָּר חָדָשׁ אֶחָד בְּשֵׁם חִזְקִיָּהוּ קִנֵּא מִדַּי לֶאֱלֹהָיו וְגָמַר אֹמֶר לְנַתֵּץ אוֹתוֹ לִרְסִיסִים. אוּלָם מִבְּעוֹד לַיְלָה הֵגִיחַ מִתּוֹךְ נִשְׁלוֹ הַמַּתַּכְתִּי וּבָרַח לְיָוָן דֶּרֶךְ הַיָּם. שָׁם אִמֵּץ אוֹתוֹ רוֹפֵא אֱלִיל בְּשֵׁם אַסְקְלֶפְּיוֹס, וְכָרַךְ אוֹתוֹ סְבִיב מַטֶּה קְסָמָיו, שֶׁהָיָה עָשׂוּי מֵעֲנַף אַלּוֹן. "בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּתְלֵיתִי מֵעֵץ, עָשִׂיתִי רַע. מֵעַכְשָׁו", הִבְטִיחַ לֶאֱלֹהִים, "אֶעֱשֶׂה רַק טוֹב!"
