הרבה מאתנו יאמרו כי מאז ומתמיד ציירו להם בני האדם את מלאכי השמיים כבעלי כנפיים, שהרי כך אנו רגילים לראות אותם ברוב יצירות האמנות: תמונות, פסלים, פסיפסים ועוד. כיוון שתפקידם העיקרי של המלאכים הוא לתווך בין אדם ואלהים, ברור לכאורה שהם זקוקים לכנפיים כדי לנוע במהירות בין הארץ שניתנה לבני האדם ובין השמים שהם לה' בלבד.
והנה, במקרא מתוארים מלאכים רבים מבלי להזכיר את כנפיהם, כגון המלאכים שבאו להודיע לאברהם על הולדת יצחק (בראשית יח, ב) והמשיכו את דרכם כדי להציל את לוט מהפיכת סדום ועמורה (שם יט, א). הוא הדין גם באשר למלאכים שרואה יעקב בחלומו, שהם "עולים ויורדים" מסולם ולא מתעופפים סביבו, או המלאך המשוחח עם הנביא זכריה (זכריה ד, א). יצורים בעלי כנפיים במקרא הם הכרובים המתוארים כ"פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת" (שמות כה, כ) או השרפים ("שש כנפיים לאחד" [ישעיה ו, ב]). וחוץ מהזכרת "האיש גבריאל ... מועף ביעף נוגע אלי" (דניאל ט, כא) – שממנה נרמז כי לגבריאל ישנה היכולת להתעופף – לא נמצא הזכרה ברורה של מלאך בעל כנפיים, לא במקרא, לא בספרים החיצוניים (שבהם מופיעים מלאכים רבים בחזיונותיהם של מחברי הספרים) ואף לא בברית החדשה. מניין לנו אפוא תמונת המלאך המכונף? אפשר לשער כי עם הזמן לא הבחינו האמנים בין מלאכים, שרפים או כרובים, ואת כולם ציירו כבעלי כנפיים, אך סביר יותר לומר שהכנפיים הפכו להיות לסימן המזהה את המלאך, והמבחין אותו מבשר ודם, בהשפעת העולם הקלאסי היווני-רומי בתקופת הנצרות הקדומה. בתרבות הקלאסית היו יצורים מכונפים רבים, ולהם תפקידים שונים, ואלה יכלו להשפיע על דמיונם של האומנים הנוצרים במאות הרביעית-חמישית. כך, למשל, אלת הניצחון היוונית, ניקה (או בשמה הרומי: ויקטוריה) שתיווכה בין האלים לבין בני האנוש. היא מתוארת באמנות היוונית-רומית כשבצידה מהויות מכונפות המסמלות את ארבע עונות השנה או את ארבע רוחות השמיים. לפי ההשערה החלו אמנים נוצרים לצייר בהשפעת תיאורים אלה את מלאכי השמים, בתנוחות של ברכה או כשהם נושאים צלב, כאשר זוג כנפיים יוצא מגופם. כך נמצא, למשל, בארונות קבורה נוצריים מן המאה הרביעית.
