יום חמישי, 20 באפריל 2017

מהטלאי הצהוב אל הדגל: מסעה האמנותי של סבינה סעד בין כוכבים וסמלים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

לזכר האומנים שניספו בשואה
סמלים מבטאים באופן תמציתי את עולמם האמוני והרגשי של הדבקים בהם. סמלים רבי עוצמה בהוויה היהודית והישראלית הם סמלי הטלאי הצהוב והמגן-דוד. הזיקות המורכבות ביניהם נחקרות במפעלה האמנותי היחודי של הציירת והפסלת סבינה סעד, ולכך תוקדשנה השורות הבאות
הטלאי הצהוב היה אות קלון שנצטוו היהודים מבני שש ומעלה לשאת על בגדיהם בפקודת הנאצים לצורך זיהויים, השפלתם והדרתם המתדרדרת מזכויות האדם. גודלו היה כאגרוף, צורתו מגן-דוד: כי המגן-דוד זוהה עם היהדות כבר מימי הביניים, צבעיו צהוב עם שחור, כי הצבעים הללו מסמלים במסורת הנוצרית בגידה ומוות (שימוש בצבע הצהוב לסימון יהודים לצורך ביזויים היה קיים לפני כן בארצות האיסלאם) ובמרכזו כתובה מילת ״יהודי״ (Jude) בגופן שנראה כשאול מספרים קדומים, לאותת שלסימון היהודים שורשים עתיקי יומין. עיצוב הטלאי הצהוב לא היה אחיד ובארצות שונות בזמנים שונים הוא הופיע בגיוונים שונים. סימון היהודים בעת החדשה ביוזמת הנאצים, היה חלק מאלומת תהליכים, שהובילה בשלב מאוחר יותר לפתרון הסופי - גירוש היהודים למחנות הריכוז והשמדתם
סבינה סעד, בת לניצולי שואה, מנהלת במשך שנים דיאלוג נוקב עם סמל הטלאי הצהוב, שהפך לאחד מסמליה המובהקים של השואה. מעקב אחר יצירתה השופעת חושף נרטיב היסטורי-אישי שמתחיל באירופה של טרום-השואה ומגיע לתקומת ישראל בארצו. לקישור האומנותי-אידאולוגי שהיא יוצרת בין סמל הכוכב שבטלאי הצהוב לבין סמל המגן-דוד שבדגל ישראל תרם בוודאי גם שמו הגרמני של הטלאי הצהוב, ״כוכב היהודים״ (Judenstern). כי זאת לדעת, סעד מתבטאת לא רק דרך הכלים הקלאסיים של הדימויים החזותיים: צבעים, קומפוזיציות, טקסטורות וחומרים, אלא גם באמצעות זיקות ללשון. חלקן גלויות, ומתבטאות בשיבוץ טקסטים ביצירותיה, וחלקן סמויות, ומתבטאות בזיקות מפתיעות בין הדימויים החזותיים למילים בשפה. תהא זו האיטלקית, שהיא שפת האם שלה, או העברית, שהיא השפה שרכשה לה בארץ. בסגנון מופשט, תמציתי וחד היא מתייחסת לזוועות, באה חשבון עם אומות העולם ששתקו או שיתפו פעולה עם הנאצים, מזהירה מפני האנטישמיות המרימה ראש בימינו, ומצביעה על הטלאי הצהוב הרוחש מתחת לפני השטח בהוויה הישראלית העכשווית

ההזמנה - ששים ושמונה שנה לשחרור אושוויץ

יפה לורנצי, משוררת ©


המשוררת, יפה לורנצי, היא אלמנתו של מנשה לורנצי ז״ל, שהיה מתאומי מנגלה.  הנה דבריה:
 מנשה ואחותו התאומה ליא שוחררו באושוויץ - בירקנאו על ידי הצבא הרוסי ביום 27 בינואר 1945. הם שהו בבלוק התאומים לצורך ניסויים מידיו של דר' מנגלה הידוע לשימצה ימח שמו וזכרו. הם היו תאומים בני עשר כשהגיעו לרמפה לאחר מסע מפרך ברכבות המוות, היה זה ערב שבועות הם נולדו בחג השבועות. איתם בקרון היו סבא, סבתא, דודות ובני דודים לרוב, כולם בני משפחת אביהם. תאומים החוצה קרא מנגלה, משפחתם דחפה אותם לעברו. כי חשבו שאמם הגיעה מעיר הולדתם קלויזנבורג שבטרנסילבניה - הונגריה. והיא מחפשת אותם, איזו תמימות! את משפחתם כולה על ילדיהם וטפם שילחו ישירות לקרמטוריום. הם היו משפחות דתיות מנשה וליא לא איבדו את אמונתם בבורא עולם עד יום מותם. מנשה בן 62 בנר שישי של חנוכה 1996 ליא בת 63. 

הַהַזְמָנָה!
וְשׁוּב כְּמִדֵּי שָׁנָה עוֹשָׂה אֶת הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה
מִפּוֹלִין הַקָּרָה וְהַמּוּשְׁלֶגֶּת מְאַוֹושְׁוִיץ-בִּירְקְנָאוּ הַקָּרָה
תַּרְתֵּי מַשְׁמָע – 
לְאֶזְרָחֵיהָ הַיְּהוּדִים מִזֶּה מֵאוֹת בַּשָּׁנִים.
הַהַזְמָנָה לְאֵרוּעֵי יוֹם הַשִּׁחְרוּר 27-בְּיָנוּאָר 1945 
וְהֵם מַשְׁקִיעִים מִזְּמַנָּם, מִמִּרְצָם, וּמִכַּסְפָּם 
כְּדֵי לְפַיֵּס אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם בַּאֲשֶׁר הוּא
וּמְפַרְסְמִים מִכְרָז לְעִצּוּב הַהַזְמָנָה שֶׁתְּבַטֵּא
כְּכָל הָאֶפְשָׁר אֶת הַזְּוָעָה
וְהַשָּׁנָה הִרְחִיקוּ לֶכֶת עַד אֵימָה.

יום רביעי, 19 באפריל 2017

התחרט קין בלבו?

שולה ברנע, משוררת ולשונאית


קַיִן עַל הֶבֶל

בֵּין רַגְלָיו שְׂרוּעָה גּוּפַת אָחִיו,
הַהֶבֶל  הִתְנַדֵּף  כְּמִשְׁאַלְתּוֹ,
הַדָּם נִגַּר כְּמַיִם רַבִּים,
טֶרֶם חָלְפָה קִנְאָתוֹ,
טֶרֶם פָּגָה שִׂנְאָתוֹ, אַךְ
"לוּ הָיָה שָׁב לַחַיִּים,
אוֹר  רַב הָיָה מֵפִיץ!"
הִתְחָרֵט קַיִן בְּלִבּוֹ.

יום שבת, 15 באפריל 2017

כנגד חמש בנות דברה תורה


עדי אביטל-רוזין
כְּנֶגֶד חָמֵשׁ בָּנוֹת דִּבְּרָה תּוֹרָה
אַחַת שֶׁגָּאֲלָה אֶת עַמָּהּ, אַחַת שֶׁהִצִּילָה אֶת עִירָהּ, שְׁתַּיִם שֶׁגָּבְרוּ עַל אוֹיְבָן, וְאַחַת שֶׁעָמְדָה עַל אַהֲבָתָהּ.
חֵרוּת. בִּמְקוֹם לְהִתְמַקֵּד בְּלֵיל הַסֵּדֶר בְּאַרְבָּעָה בָּנִים שֶׁתָּהוּ עַל מַשְׁמָעוּתָהּ, מַצִּיעָה כּוֹתֶבֶת הַמַּאֲמָר לְהִתְרַכֵּז בְּחָמֵשׁ נָשִׁים שֶׁיָּצְרוּ אוֹתָהּ.

אַחַת שֶׁגָּאֲלָה אֶת עַמָּהּ, יְהוּדִית:
כמה מביך לחשוב כי המקרא אינו מזכיר, ולו במילה אחת את מעשיה, אבל, נחמה פורתא, על מהלכיה של אישה יוצאת דופן זו ניתן ללמוד באחד מן הספרים החיצוניים, [1] וליתר דיוק בספר יהודית, [2] המותח קווים לדמותה של אישה אמיצה ונטולת פחד, הרואה לנגד עיניה את גאולת עמה בלבד. יתר על כן, על רקע הפער שבין התעלמותו המוחלטת של המקרא לבין התמקדותם המפורטת של הספרים החיצוניים,  בולטת יהודית כאחת הגיבורות היותר חשובות [3] בסיפורי הנשים.

שביעי של פסח, המעבר משעבוד לגאולה ושאלת ההנהגה בעבר ובהווה

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית 

מיכאלאנג׳לו, משה  San Pietro In Vincoli Rome                

"ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא מ[לאך הוא...] בהקדשו
 וכמלאך ידבר מפיהו כיא מי מבש[ר ]כמוכ[] איש חסדים ויוצ[ר מעשי]ם אשר לוא נבראו מעולם"

שביעי של פסח, כידוע, הוא היום השביעי והאחרון של חג הפסח, חג החירות, אשר חל ב- כ"א בניסן. ביום זה, על פי המסורת, חלה קריעת ים סוף ואומרים בו את שירת הים (שמות טו), העל-היסטורית המתארת בחלקה הראשון את גדולת האל הגואל ומודה לו על הנס שנעשה לעם ישראל בקריעת ים סוף וביציאת מצרים, וממשיכה בסיפור העתיד לקרות בעת הכניסה לארץ ישראל עם בניית המשכן ובית המקדש. במועד זה, לפני אלפי שנים, הנהיג הנביא המשורר, הגואל והמשחרר, הזקן הענו הבא בימים, משה בן עמרם, בן קהת בן לוי, שאמו הייתה דודת אביו, יוכבד בת לוי, את עם ישראל משעבוד לחירות ומבית עבדים מוכר לעולם חדש ולא נודע של בני חורין. קרוב לוודאי שלא היה מעולם מנהיג גדול ממשה בן שבט לוי, שיצר עולם מושגים חדש לגמרי, המצרף בכוחה של השראה אלוהית ודעת מלאכים, את הנעלם לנגלה ואת העתיד לעבר ולהווה. משה שאמר לאחיו בני לוי: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" הפך למנהיג יחיד סגולה, בשעה שהנחיל את רעיון החירות המקודש, הקשור בשביתה שביעונית מחזורית או בקדושת הזמן, בשבועה ובברית, הקושרים בין העבר לעתיד, לבני עמו המשועבדים, בשמו של קול אלוהי בלתי נראה, שבהשראתו כתב חוק, משפט, שירה, סיפור, ברית והיסטוריה, בהם נזכרים לראשונה כמה מהרעיונות הגדולים ביותר בתולדות רוח האדם. בתום שבעה שבועות, מיום א' כ"ו בניסן, הנהיג משה את עמו אל מרגלות הר סיני. היה זה ראשיתו של הרגע שבו הפך עם ישראל מעם עבדים לעדת ה', הקשורה בברית עולם המכונה 'יחד שבטי ישראל', הבוחרת בדעת, בחירות, בחוק ובצדק, בשעה שהיא מקבלת את החוק האלוהי שהביא משה משמים.

יום חמישי, 13 באפריל 2017

מרד העבדים

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוךמרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

הַרְבֶּה לִפְנֵי סְפַּרְטָקוּס
מָרְדוּ הָעֲבָדִים.
טוֹבְעִים בְּטִיט הַלְּבֵנִים
שָרִים:
שִירַת הָעֲבָדִים.

יום ראשון, 9 באפריל 2017

פסח וליל הסדר של עין חרוד

סמדר כרמי-גיברמן, מוסיקאית: נגנית פסנתר ועוגב, מורה ומרצה, מנצחת מקהלה

סמדר כרמי-גיברמן מנגנת בליל הסדר בעין-חרוד כבר למעלה מ-60 שנה!

ליל הסדר בקיבוץ עין חרוד הוא גולת הכותרת של כל החגים, עם מסורת ארוכת שנים, שהתגבשה לאיטה במשך למעלה מתשעים שנותיה בעמק.

יום שישי, 7 באפריל 2017

עדי וגדי גדי ועדי: סיפור חדש-עתיק

יצחק מאיר

אמי הטובה קנתה לי עדי,
ואבי האוהב קנה לי גדי,
העדי המופלא עודני עלי
אך הגדי האומלל נטרף, אללי.

סוללות תקווה: על משמע הפסח בימיי

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

Ibscha Relief Chnumhotep II 

מתוך שאדם מסב בליל הסדר- הוא זוכר את יציאת מצרים. לא מפני שהוא זוכר הוא מספר, אלא מפני שהוא מספר הוא זוכר. מתוך שהוא מבער את החמץ ושומר על 'בל יימצא' ועל 'בל ייראה', הוא נזכר כי בחיפזון יצאנו ממצרים ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ והלחם לא עיכב את הגאולה אלא הגאולה האיצה כל כך עד שלא היה סיפק להשלים את מלאכת הלחם. מצוות זכירת מצרים היא כל יום ויום, ככתוב " ....תִּזְכֹּ֗ר אֶת י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" (דברים ט"ז,ג') אבל זכירתו ביום אחד, הלכה למעשה, מצה, מרור, חרוסת וזרוע, כוסות ארבע, הלל, אחד מי יודע, ועל הכל הסיפור שכולה תשובה על תמיהת הבנים "מה נשתנה" -   מטעינים את הלב בסוללה המפעילה את הזיכרון של כל יום ויום בשנה כל  ימי חיינו. 

יום חמישי, 6 באפריל 2017

מסורת יציאת מצרים כמוצאם האלוכטוני של בני ישראל

 ד״ר יגאל בן-נון,  המכון ללימודים גבוהים, פריס Ecole Pratique des Hautes Etudes  

ציור קיר מקבר בני חסן. מזכיר את תיאור ירידת בית יעקב למצרים
Ibscha Relief Chnumhotep II. 6th Year of Sesostris II

הערה: אלוכטוני הוא ההיפך מאוטוכטוני. כלומר לדוגמא: בני ישראל הם לא אוטוכטינים כמו בסיפורי האבות והשופטים אלא אלוכטונים כמו במסורת יציאת מצרים, כלומר באו ממקום אחר, הם לא מקומיים. תופעה דומה קיימת לגבי הפלישתים, הארמים והיוונים. 

סיפור יציאת מצרים הוא הנרטיב הדומיננטי בחומש והוא מבצבץ גם בשאר ספרי המקרא. מרכיביו יכולים להאיר את עינינו לגבי המסורות הסותרות שרווחו בישראל וביהודה. נרטיב זה בולט במיוחד בספר דברים הרפורמי שמוצא מחברו משילה הישראלית. אך הוא לא נעדר מסורות שקשורות לבית-אל ולירושלים. דעותיהם של מחברי הטקסטים המקראיים לא היו אחידות והם נחלקו בתחומים רבים ובמיוחד בנושא מוצאם של הישראלים. אחדים ביקשו להאמין שמוצאם ממצרים משם גורשו כזרים, ואחרים ידעו שאבותיהם חיו מאז ומתמיד בין כנען לארם. 

יום רביעי, 5 באפריל 2017

"ארמי אובד אבי" מיהו הארמי ומיהו האב ב"מקרא ביכורים"?

פרופ’ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית



בדברים כו, א-יא מתואר בפירוט טקס הבאת הביכורים אל המקדש: על כל חקלאי לקחת "מראשית פרי האדמה", להניחו בטנא ולהביא אותו "אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם". את הטנא עליו להניח לפני המזבח ולומר קטע קצר המכונה במסורת בשם "מקרא ביכורים" (משנה סוטה ז, ג), קטע הידוע ומוכר גם מציטוט ארבעת פסוקיו הראשונים (פסוקים ה-ח) בהגדה של פסח. בקטע זה מספר מביא הביכורים בקיצור ובדילוגין את תולדות עם ישראל החל מן הירידה למצרים, המשך ביציאה ממנה והכניסה לארץ ישראל, וכלה בהצהרה "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי, ה'". 

יום שני, 3 באפריל 2017

שפתי תפתח

 אמיר מנשהוף, משורר


וַיִּתְּנוּ־לוֹ פֶלַח*
שמואל א ל' 12

אַנָּסִי אַנָּסִי שֶׁאוֹתִי לֹא עָזַבתָּ
גַּם בַּלַּילָה הַהוּא יְהֹוָה
וּמִנִּיתָ עוֹרֵב אֶל בֵּיתִי אֵין שׁנָתִי בוֹ
בָּא בְפֶלַח דּבֵלָה וְצִמּוּק שֶׁל חַיַּי 

לפעמים נקשר פסוק עתיק לרגע של חיים, לפעמים נקשר פסוק לפסוק ונוצר שיר. בשמואל א פרק ל מסופר על נער מצרי, שנזדמן לאנשי דוד במלחמתם עם עמלק על נחל הבשור. שלושה ימים ושלושה לילות לא אכל הנער ולא שתה. נותנים לו פלח דבלה ושני צימוקים למאכל, ושבה רוחו אליו. והנה דבלה, שאכלתי ברגע יקר מציאות, נקשרה אצלי עם הדבלה ההיא. ונקשרו הדבלים של מטה עם העורבים הבאים ממעלה, שכלכלו את אליהו במלכים א פרק יז. והנה כבר בא והופיע עורב אל בית השיר הקצר הזה, ופלח דבלה של הצלה והשגחה בפיו. והנה שיר.

איך שואל שאיננו יודע לשאול

   יצחק מאיר, משורר, סופר והוגה דעות

הגדת ראשי הציפורים (1300 בערך)
הבנים שואלים, הבנות שואלות
וכל התשובות שאנחנו עונים
אינן מועילות, אינן מועילות,
כלות כמו העננים.

יום ראשון, 2 באפריל 2017

ובכל זאת, יציאת מצרים

Wilhelm Kotarbińsk בני ישראל על ים סוף
מבין המשפטים הראשונים שמצווה משה לשים לפני העם, מייד לאחר עשרת הדברות, בולט במיוחד משפט העבד הנרצע. נאמר בו שהעבד המסרב לצאת לחופשי, המנמק את סירובו באהבתו לאדוניו ולאשתו ולילדיו, יש להגישו אל הדלת או אל המזוזה ולרצוע את אוזנו במרצע, ולעשותו עבד לעולם. למקרא המשפט הזה מתעוררת השאלה על מה ולמה חייב האיש לעבור טקס כה משפיל ולשאת את אות ההשפלה לעולם. לטעמי, במקומה של השאלה נמצאת גם התשובה. החוק הזה יש בו אמירה משמעותית. האדם המסרב לצאת לחופשי, ואפילו מתוך נימוק נעלה ובגלל ערך עליון כמו האהבה – מן הדין שיהיה מושפל לנצח. על אחת כמה וכמה אילו היה נימוקו חומרי, היינו אילו סרב לצאת לחופשי מפני שהעבדות מבטיחה לו קורת גג ומזון. מסתבר אפוא שהאמירה שמאחורי החוק הזה היא, שהחירות היא ערך ראשון במעלה, העולה אפילו על ערך האהבה. תפיסה כזאת מלמדת שמערכת החוקים והמשפטים היא בראש וראשונה מערכת של אמונה בערכו של החופש. הדת שניתנת לבני ישראל היא מעל לכל דת של חירות וגאולה, והעבדות היא המצב המנוגד, שממנו יש לצאת כדי לקבל את הדת הזאת. 

יום שבת, 1 באפריל 2017

כנגד ארבע בנות

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

  צילה נכט, פסל ארבע אמהות, פתח תקוה 
במקום לכתוב על ארבעה בנים אני כותבת על ארבע בנות. הן אינן מחולקות לקטגוריות המסורתיות - של חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול - אלא מושתקות, נשכחות ומודרות. ב"ספר תולדות אדם" מתוארים עשרת אבות העולם מאדם ועד נח (בראשית ה), אבל על אמהות העולם, בנות זוגם, עברו הכותבים בשתיקה גמורה. גם בהגדה מדברים על ארבעה בנים בלא להזכיר את הבנות. ואין אלה הדוגמאות היחידות: הזיכרון היהודי מתמקד בדרך כלל בקורותיהם של גברים, ואילו על ניסיונן של נשים נגזר להיעלם בתהום הנשייה.

יום חמישי, 30 במרץ 2017

וינייטת החירות שלא תיגמר לעולם: מוטת כנפי העבדות השחורות

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

Egyptian harvest

גזירת השם 'עבד' משורש ע.ב.ד נושאת באחריות לעובדה החותכת כי בעיני הבריות 'עבדות' היא קודם לכל עבודה ללא שכר. השעבוד- הפיכת אדם לעבד- הוא כפיית עבודת חינם, אבל  הכפייה, בייסורים, בשלשלות ממש, בהגבלת זכויות אלה או אחרות, היא אמצעי, לא תכלית. היווצרות המושג 'עבד' מן השורש ע.ב.ד מקבעת בתודעה את ההבנה הזאת אפילו במודעות המשעבד עצמו. ישראל כבר הולכים שלושה ימים במדבר אל גדות ים סוף לחצות את התהום המפרידה בין עבדות לחירות, והנה אומר המספר המקראי " וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי  שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ" (שמות ד', ה֠). בלשון ימינו משמע הדברים הוא כי לבריחת העם יש תוצאה 'מצערת' אחת, אובדן משאב. לא היה לו לפרעה לנהל משא ומתן עם נביאם של העבדים על זכות עבודת אלוהיהם במדבר. למשאב אין אלוהים. פרעה טעה, אך עתה הפך ליבו, הודה בטעותו והבין כי משאב הוא משאב, לא יותר, והוא יצא רכוב על סוסי הממלכה הגזולה להשיב לה את אוצרה. 

כמה שנים נמשך שעבוד מצרים על פי האמונות והדעות שבמקרא?

פרעה
כמה שנים נמשך שעבוד מצרים? לכאורה התשובה על שאלה זו נאמרה מפורשות בדברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום עינו אותם ארבע מאות שנה" (טו, יג). עם זאת מוסרת התורה, בעת סיפור יציאת בני ישראל ממצרים, נתון שונה במקצת: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות יב, מ). אפשר היה לכאורה לפשר בין שני נתונים אלה מתוך הנחה כי לפי מסורת זו ישבו בני ישראל במצרים שלושים שנה קודם שהחל שעבודם שם, שעבוד שהתמיד במשך ארבע מאות שנים נוספות.

יום שלישי, 28 במרץ 2017

המאבק על החירות ושבועת השביעיות של מועדי דרור

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

פרפרי דרור פורשים כנפיים מדפי הספר
עם ישראל נולד בסימן חוויית העבדות וכיסופי החירות: המעבר ממשפחה בת חורין שקורותיה מתוארות בספר בראשית, לעם עבדים, שראשית התגבשותו הציבורית הכרוכה בסבל משותף, מתוארת בספר שמות, הוא המעבר מחירות לעבדות ומעבדות לחירות. ראשיתו של עם ישראל בבית עבדים במצרים (שמות א: ט-יד) והגדרתו כעם ראשיתה בקריאת החירות "שלח את עמי ויעבדוני", הנשנית שבע פעמים בסיפור יציאת מצרים ומחליפה את השעבוד הכפוי לאדם בשעבוד מרצון לאל. זכר השעבוד המר והיציאה לחירות הנכספת חוזר ונשנה לאורך המקרא ומכונן את יחסי-הגומלין בין העם לאלוהיו כיחס בין משועבד חסר אונים הנאבק תחת שרירות לב המשעבד, לבין משחרר רב חסד ועוצמה המבקש להשתית חוק של צדק, חירות וקדושה. זיכרון סבל השעבוד הכפוי לעריצות אנושית וקדושת החירות המותנית בשעבוד מרצון לאל, מצויים ביסודו של לוח השביעיות העתיק הבא להנציח את מקצב הקדושה, החירות והצדק במחזור שביעוני קבוע הקושר בין חוקות שמים וארץ.