מכירים את התופעה שאשה בהריון שולחת את בעלה בליל שלג וסופה להביא לה גלידה עם מלפפון חמוץ? מה שארע לי יום אחרי הלידה היה מוזר עוד יותר.
באותו יום החלפתי בחשאי את החלוק המגעיל של בית החולים בבגדי ׳לא מאושפזים׳ והחלקתי חרש החוצה דרך שער בית החולים אל חנות ׳משכית׳, גוררת עימי את בעלי. והיא חיכתה לי שם - השמלה של הברית! שכיית חמדה: שרוולים מתנפנפים, ריקמה תימנית צבעונית בחזית עבודת יד מעשה אומן, תואמת בדיוק למידותי ובמחיר שערורייתי. שמעתי את בעלי אהובי מחמל נפשי ממלמל ביאוש משהו כמו ׳הורמונים... זה מתאים יותר לשושנה דמארי להופעה בקרנגי הול׳, אבל אני הייתי נחרצת. זו האחת ואין בלתה.
שמעתם בוודאי שהיקום שולח לנו לפעמים אותות מסתוריים, אז זה בדיוק היה המקרה!
לבשתי את מלאכת המחשבת הזאת פעם אחת בלבד בחיי, בברית של הינוקא.
זהו. הימים נקפו, ויום אחד פגשתי בה שנית (כלומר בתאומתה). מוצבת בגאווה בתערוכת אופנה ישראלית במוזיאון ישראל!
הינוקא גדל בינתיים ויום אחד בישר לנו על סטודנטית שלמדה איתו, ׳זאת האחת׳! פגשנו אותה. שכיית חמדה... תימניה!
עתה התפענחו האותות. כשילדתי את בני היתה נבואה מי תהיה אם נכדיי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.