אין אחד שלא מכיר את הסיפור על תמי בוזגלו בתו היפה של מסעוד

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל.

ציור ChatGPT

הַסִּפּוּר עַל תָּמִי הַיָּפָה

מוקדש לך, אווה אבגי-טוטאי, על כל הטוב שאת מביאה לעולם.

אין אחד שלא מכיר את הסיפור על תמי בוזגלו, בתו היפה של מסעוד, איש תמים וירא שמיים, שכבר בְּשִׁבְתּוֹ במרוקו נטרד מחיקו של המזל, שכן, תמיד חיפש עבודה וחי בדוחק רב, אלא שלמרבה הפלא, באישון לילה בחורף 1958, תְּבָּארְכְּאַלְלָה (ברוך השם) התהפך מזלו בארץ הקודש והוא הרוויח ליריבו במשחק קלפים את החנות הערבית הפינתית בשוק הישן שבשכונת מגדל באשקלון, לא רחוק מהמפעל הגדול לייצור קרח, שמאז שהוקם, אלפי יונים בָּנוּ באין מפריע את קִנָּן בֵּינוֹת לרעפי גגותיו המדורגים. 

היות וממילא היה מובטל ושום מקום עבודה לא חיכה לו שיבוא ויפקוד אותו, וגם משום שהיה סקרן עד מאד לעמוד על טיבה ומַרְאָהּ, עם שחר, עת סיים תפילתו, נַשָּׁק  מסעוד ביראת כבוד על גב כף ידו של רְבִּי אבגי, גבאי בית-הכנסת אשר עוד אז היה בא בימים, ושם פעמיו לחנותו. 

תיכף שיצא מבית-הכנסת לכיוון מגדל, אספה השמש ידיה ורגליה מן הארץ ונחבאה אל בין העננים. קדרו השמיים והחל הרוח מנשב בחוזקה. הידק מסעוד כנפי המעיל שעטף את גופו, התכנס בתוך עצמו והמשיך לצעוד על השביל הראשי המוביל לשוק. הִגְבִּיר הרוח את עוצמתו וטיפות גשם גדולות החלו יורדות מכַּרְסֵי העבים השחורים. אחז מסעוד בשתי ידיו מכל צד בכובע הלֶבֶד השחור והמרופט שלראשו ומשך קְצוֹתָן כלפי מטה בתנועת יד נחושה, לבל יירטב שיערו. 

כשטיפס במעלה שדרת האקליפטוסים הארוכה בואכה בית מועצת הפועלים החדש שנבנה זה לא מכבר, הפכה עליו ההליכה תחת מְגוֹפֵי השמיים הפעורים לבלתי נסבלת ממש, אך הוא המשיך ללכת. בחלפו על פני דיונות החול ושדות הסביונים שלשמאלו ובתי הרכבת בני הקומה האחת של "השיכונים" ליְמִינוֹ, כמעט וחכך בדעתו לעצור בצד הדרך, אבל אז התחוור לו כי כבר עשה יותר ממחציתה, ומכאן כי, היה נחוש להשלימה עד שיגיע למחוז חפצו. 

פנה מסעוד שמאלה ממועצת הפועלים. במורד הרחוב המוביל למגדל, על דרך הכורכר, מרחק מאות מטרים ספורים מן השוק, נִקְווּ שלוליות ענק ודומה היה כי הבתים הערביים צפים בהן כאיים אבודים. התחבט מסעוד בינו לבין עצמו אם לעקוף אותן, שמא לעבור דרכן. זמן מה עוד עמד וניסה לחשב במוחו כיצד לעקפן, אולי מימין, אולי משמאל, אך משהגביר הגשם תכיפות טיפותיו, מצא כי לא נותרה בידו ברירה, אלא לחצות את הבריכות בגופו. חתרו נעלי הַבַּבּוּצָ'ה הישנות של מסעוד בתוכן כשתי גונדולות צרות וארוכות המפלסות את דרכן בתעלות ונציה. כשהגיע לפתח החנות, היה רטוב מכף רגל ועד ראש.

עמד מסעוד אל מול שערי הברזל האפורים והגדולים של החנות, שהיו באותה העת סגורים ומסוגרים, וטיפות רבות שזלגו ממעילו ונזלו ממכנסיו התכנסו סביב עקביו. פָּתַח את בריחי החנות, הסיט דלתותיה הכבדות ונכנס פנימה. 

מפויחים וקודרים היו כתליה של החנות העתיקה, אשר הופקעה מהטורקים בסוף מלחמת העולם הראשונה ושימשה את קציני הצבא הבריטי כמקום למפגשים חברתיים, אלא שמאז 1948, עמדה כאבן שאין לה הופכין, ונכון לרגע שבו זיכתה את מסעוד בתואר "בְּעָלֶיהָ", היה שוויה הכספי של החנות נמוך לאין שיעור, אך תקרתה הגבוהה שיוותה לה מַרְאֶה של היכל, וכשנעמד בטבורה הריק והשתעל, שמע מסעוד את עצמו מהדהד מכמה כיוונים. 

רבות מחשבות בלב איש. התחבט מסעוד בינו לבין עצמו מה יעשה עם החנות שנפלה לידיו, שהרי כישורים רבים לא היו באמתחתו. וכי מה כבר ידע לעשות, חוץ מלהתפלל? 

אולי אמכור נעליים כמו רְבִּי חיים אביטבול, מכובדי ושותפי לתפילה בבית-הכנסת, שתיכף שעלה מרַבַּאט והתיישב באשקלון פתח חנות נעליים, שכל דיירי הרחוב נוהרים אליה לקראת חג הפסח לקנות סנדלים חדשים לילדים. נזכר מסעוד שכדי להתחיל למכור, קודם עליו לקנות מלאי של נעליים. מיד ביטל את המחשבה, שהרי לא היה לו גרוש. 

אולי אמכור פֵּרְפוּמִים (בְּשָׂמִים) כמו רְבִּי רפאל מלכה, חברי שעלה איתי ממרוקו ואיך שהגיע לאשקלון פתח חנות קטנה, שהגבירות הצעירות וגם המבוגרות צובאות עליה כדי להתיז על עצמן ריחות יפים וקונות בקבוקים בהקפה. נזכר מסעוד שכדי לשרת את הבריות, ובפרט את הנשים, עליו לשוחח עמן בשפתן. מיד ביטל את המחשבה, שהרי כמספר הכוכבים המבשרים על צאתה של השבת, כך מספר המילים שידע בעברית. 

רוצה אדם לתכנן משהו, חושב בכל מיני אוֹפַנִּים כיצד לבצע את הדבר ואיך להוציאו לפועל, אבל בסופו של דבר מחשבתו של בורא עולם היא זו שתקום ותצא לפועל, לעיתים גם באופן ובדרך שמעולם האדם לא חשב לבצע זאת.

בכל זאת מקום טוב, גמל מסעוד בליבו, אקח אותו. כבר שנתיים מאז שעלו ממרוקו הוא, אשת חיקו ושמונה בנותיו: עזיזה, חסיבה, מזל, עישה, פרחה, מרים, אסתר ורחל, והתיישבו במעברה ג', ועדיין היה חסר פרנסה, ואולי זו הסיבה שנזדרז לממש זכייתו, כל שכן, משום שלא נדרש לשלם עבורה, ולו פרוטה אחת, שהרי ממילא לא היתה זו מצויה בכיסו. 

יצא מסעוד מן החנות. הרים עיניו לשמיים שהתבהרו בינתיים, הסיר כובעו מעל פדחתו ואמר: יבוא בן, יביא את המזל. נפתח פה בית-קפה, יבואו אנשים, ישחקו בְּלוּט וקָארטָה (מִשְׂחֲקֵי קלפים) ישתו קצת מָאחִיה (עראק) תהיה עבודה, תבוא גם פרנסה. בשביל בית-קפה לא צריך לדעת עברית.

רק צרות תביא עלינו החנות, לך תמצא עבודה, אמרה לו רג'ינה אשתו, אשר לרוב המעיטה במילים וכל מה שהעסיק אותה היו הילדים, אבל מסעוד כבר החליט ולא שעה למילותיה. מֶשֶׁךְ שמונה ימים הכשיר, קרצף, מירק וצבע את החנות, עד אשר עמדה זו זוהרת ככלה בחופתה, יפה כלובן הסהר ומנצנצת כזריחה חדשה. 

בתחילה, כפי שסיכם עם עצמו, רק עמד מול על האש, הכין קפה והגיש ליושבים, שבאו בחבורות, אבל, ככל שנקפו הימים החל המקום להתמלא יותר ויותר, הפרנסה זרמה ואנשים נכנסו ויצאו ללא הרף. זיהה מסעוד את הפוטנציאל העסקי הגדול, ואמר לעצמו, גם ככה אנשים באים, גם ככה אנשים יושבים, גם ככה האש לוחשת, נזרוק עליה כמה בשרים, יָרִיחוּ את העשן, יבוא להם התיאבון, יזמינו לאכל, תגדל הפרנסה. 

מהר מאד הפכה החנות של מסעוד, שאפילו שֵׁם או שֶׁלֶט לא היו לה, למקום עלייה לרגל ויש האומרים שבימיה הטובים לקראת שתיים-עשרה בצהריים כה היתה הומה אדם עד כי אי אפשר היה לזרוק בה אפילו סיכה. נכנס אחד, התיישב, הזמין טחולים ממולאים, והנה נכנס השני, התיישב והזמין מרגזים עסיסיים. עוד זה מְדַבֵּר וזה בא, נכנס השלישי, ואחריו הרביעי והחמישי, השישי והשביעי, וכולם ישבו וכולם סעדו את ליבם בבשרים המשובחים, שאֵדֵי ריחם המשגע עלו מתוכם והתפתלו כרקדנית המניעה ירכיה בחפלה מזרחית. ורק מסעוד עמד מול האש. עמד, שתק ונפנף. 

יום ולילה עמד מסעוד מול האש, לראשו כובעו דרך קבע, נפנף ומעולם לא התלונן. בוקר וערב, חורף וקיץ, שנה אחר שנה, עבד לבד, הוא ועצמו, אך, משנחלש גופו וכתפיו עייפו, הצטרפה אליו, רק כדי לעזור, רג'ינה אשתו, שהיתה מַשְׁרָה את הירקות וחותכת לסלט קטן קטן, רוחצת ומייבשת את הכלים, ממרקת ומבריקה את אריחי הקירות, מקרצפת ומצחצחת את המרצפות, ממיינת ומסדרת את הסחורה, ממלאת ומהדקת את הטחולים, מכינה וקושרת את קצות את המרגזים, ממליחה ומכשירה את כבדי העופות, שוטפת ומקלפת את האשכים, משפדת ומתבלת את השקדים, שוטחת ופורסת את לב הבקר, טוחנת ומקבבת את הכְּפִיתוֹת (הקציצות) החריפות, מרסקת ומערבבת את הפלפלים הסודניים עם שום לאָריסה, כובשת ומצנצנת את הזיתים והמלפפונים, מסדרת ומארגנת את השולחנות והכיסאות ומקדמת בחיוך את פני הבאים. 

שקטה ונחבאת אל הכלים היתה רג'ינה אשתו, וגם אם דומה היה שברגעים מסוימים נעלמה מן החנות, זה רק משום שנהגה לסעוד את פיתה הרחק מעיני הבריות, יְשׁוּבָה לבדה בקצה השולחן, מתחת למדפי המטבח. משֶׁשָּׂבְעָה, ניגבה קצות פיה, אמרה ברכת המזון ושבה אל מלאכותיה. 

כל מי שחצה את הכביש כדי להגיע מהשוק הישן אל שוק הפירות והירקות אשר שָׁכַן אל מול תחנת האוטובוסים הסופית, עצר בחנות אפופת העשן הסמיך של מסעוד רק להגיד שלום ואָשְׁחְבַּרקְ (מה שלומך) ובְּלַאבָּשְׁ (הכל בסדר) ומה נשמע ומה שלום הילדים. 

תיכף שהגיע הבן אדם אצלו, היה מזדרז מסעוד להחליק מתחת לישבנו של האורח שרפרף עץ נמוך שרגליו עטורות נצרים, כדי לפתוח לו שולחן. בלי הרבה דיבורים, מזג מיץ אשכוליות קר, פתח בקבוק בירה לְבָנָה, הניח על השולחן מגש אוֹבָלִי עמוס בשרים צלויים, פיתות שרופות, צלוחית עם אָריסה חריפה, חמוצים תוצרת בית וסלט קצוץ משלל ירקות העונה עם עלי כוסברה, שגרידת הלימון הטרי שהכניסה לתוכו רג'ינה אשתו, התערבב עם גרגרי המלח המדויקים שפיזרה ועם כמות השמן הנדיבה ששפכה עליו מג'ריקן פח גדול, ונסכו בו טעם שמימי.  

גם אחרי תשע בנות לא הפסיק מסעוד לחלום על בן זכר שייקרא "שלום", על שם אביו הצדיק, רְבִּי שלום בוזגלו בן רְבִּי חנניה בוזגלו, שנולד בעיר תִּיזְנִית במרוקו, לחופי האוקיינוס האטלנטי, והיה לשליח ציבור ומקובל גדול עוד בחייו. 

בניגוד לשמונה קודמותיה, תמי בוזגלו, בתו התשיעית של מסעוד נולדה בארץ החדשה, בימיה הראשונים של 1960, ונקראה על שם אמו הצדיקה תמוּ, ששמה הטוב הלך לפניה כי תמיד היו פניה שלוחים כלפי מטה, שהרי, מעולם לא הישירה מבט באיש או באישה מחמת ענוותה הגדולה. תמוּ בת רְבִּי רפאל אוחיון גדלה בעיר אבותיה כבת למשפחת צורפים אמידה, שאחזה בנכסים רבים. אביה היה נצר לרְבִּי יוסף אוחיון, מראשי קהילת תִּיזְנִית, שנפטר ונקבר שם, ולימים הועלו עצמותיו לצפת. ביום שנולדה תמוּ, הובטחה להינתן למשפחת בוזגלו. משהגיע לפרקו ותמוּ פגשה את וִסְתָּהּ הראשון, ניתנה לשלום לאישה והיא כבת 12 שנים. 

תשעים ושבע שנים חיו יחד תמוּ ושלום בוזגלו במרוקו, מתוכן לפחות שמונים כזוג יונים, ומרגע שבאו בברית נישואין, מעולם לא נפרדו, אלא רק במותם. שבעה בנים נולדו להם, ומסעוד היה בן הזקונים. הָלַם עד מאד בעיני מסעוד שמה של אמו על התינוקת היפה שנולדה לו. חשב בליבו, כשם שהיה אבי כרוך אחרי אמי ותמיד הלך אחריה, כך תביא זו הבת בן בעקבותיה. 

יודעים זקני אשקלון לספר כי ביום שהגיחה תמי היפה לעולם, ירדו בעיר גשמי ברכה שלא ירדו מזה שנים ושטפו את האבק מכל הסדקים של בתי הרכבת ברחוב שפינוזה והחיד"א, אשר ימי החמסין רבצו על כתליהם מצאת החמה עד צאת הנשמה, ועשו בהם שַׁמּוֹת. אחרי תמי בא בן זכר והשמחה היתה גדולה. "שלום" קרא לו אביו, ואחריו הגיעו עוד שלושה: אברם, דוד וז'אקי. סך הכל, נולדו למסעוד שלושה עשר ילדים, תְּבָּארְכְּאַלְלָה (ברכת האל) עליהם, היה אומר ומחייך בגאווה. 

מְדוּרָעָלִיק יָא בִּינְתִּי (מת עלייך, בתי) היה לוחש מסעוד באזנה, עת ערסל בחיקו עוֹלַלְתוֹ, אשר באורח פלאי נולדה צחה כשלג כמו זה שנערם בחורף על שיפולי הרי האטלס, לפי מה ששמע מסיפורי חבריו בחצר ילדותם. נָחוּבַּשְׁק, יָא בִּינְתִּי (אוהב אותך, בתי) תמוּ, היה ממלמל מסעוד בתלתלי שיערה, שהיו שחורים כעורב וכאפילת הליל קָדְרוּ, שתגדלי ותהיי לתפארת. 

ותגדל הילדה ויגדל עמה יופייה, וככל שגדלה, גדל יופייה יותר ויותר. ובזמן שֶׁכַּלּוֹת טריות היו מתפללות לבת יפה כמו שלה, היתה רג'ינה מתפללת על ילדתה, שה' יתברך ירעיף מטובו עלייך. עוד, הייתה הוֹרָתָהּ מחליקה מַעֲדַנּוֹת אצבעה המורה על פני הילדה ואומרת, שני דברים אישה צריכה שיהיו לה: פֶּה מתוק מדבש וּמֹחַ חריף כמו פלפל סודנייה. 

ותגדל הילדה ותהייה לנערה טובת מראה. מחשש פן הבריות יתאוו לה או יקנאו בה, כשמלאו לה שתים-עשרה שנים, תְּבָּארְכְּאַלְלָה (תודה לאל) שלח מסעוד את בתו היפה לפנימייה טובה של ילדים טובים בלי עַיִנהָרַע, ומיום שנשקו כפות רגליה לשדותיה המוריקים של "כַּנּוֹת", זרחה הילדה כמו עלמה בליל כלותיה, והפיצה מאורה ומחכמתה, שכן, המורים לא חדלו מלשבח את הישגיה, שהיו מן הגבוהים בכיתה, אפילו למעלה מהמצופה. 

ותגדל הנערה וגדל עמה חִנָּה, וככל שהתעצמה, התעצם גם הוא יותר ויותר. בחופשת הקיץ הראשונה של הפנימייה, חזרה הביתה וכדי שלא תסתובב בחוץ, היו לוקחים אותה איתם הוריה לחנות. הייתה משתרכת אחריהם תמי היפה בבקרים הבהירים, ובשעה שהלכה לאיטה בצידי הכביש, על דרך העפר המובילה אל השוק הישן, היו תלתלי שיערה גולשים על עורפה ונראים כנחשים ארוכים ומפותלים, שלשונותיהם רשפו אש על הגברים היוצאים מן החנויות כדי להציץ עליה ולחמוד בעיניהם את גופה הצעיר. 

מה שכן? בעבודה היא היתה שֵׁד. זריזת ידיים וקלת רגליים, ותמיד היה גווה מזדקף ומיתמר כדקל גבה-צמרת כשתמרנה את גופה בין השולחנות העמוסים, כששפשפה את ברכיה ברגלי כסאות היושבים, כשאספה מגשים מלוכלכים ופיזרה נקיים, כשהורידה צלחות עמוסות והרימה אותן ריקות, כשפתחה בקבוקים מלאים ופינתה את הריקים, כששטפה במים צלולים את בוץ הקפה שהתגבש בקרקעיתם של מאות ספלי החרסינה הקטנים וכשמילאה את פחי הזבל הגדולים בשאריות מזון לעוסות, קרעי פיתות, עצמות של בעלי-חיים ונתחי בשר מדממים.

מהר מאד החלו מְדַבְּרִים עליה הבאים אל החנות והיוצאים ממנה, הקרואים והלא-קרואים, הקבועים והלא-קבועים, הצעירים והלא-צעירים, והיו מגלגלים את שמה של תמי היפה על שפתותיהם כבדרך קבע. זאת ועוד, החלו פונים אליה בשמה ומבקשים דברים בצורה ישירה, אבל, באוֹפַנִּים שונים. החל, מזה שֶׁלָּפַת אצבעותיו העבות סביב פרק ידה כי הזמין בשר ועדיין לא קיבל, דרך ההוא, שקם מישיבתו וחסם בגופו את דרכה כי החשבון התעכב, וְכָלֶה בזה שהניח ידו על כתפה כי בדק שמא פָּרַח מזיכרונה את שביקש ממנה קודם.

הולך אדם על שביל חייו, אומר לעצמו, מה שיהיה יהיה. הכל קבוע וידוע מראש, וכי יוכל להסתתר מפניו של הגורל? ככל שנחקור יותר, נגלה פחות. והנה כי, ביום בהיר אחד, בתחילתו של חודש יולי, הופיעו בחנות של מסעוד שתי כתפיים לא מוכרות. התיישבו הכתפיים והאיש הצעיר שהיה מחובר אליהן על אחד הכיסאות הפנויים ופתחו לעצמם שולחן. כל הבשרים שבתפריט הוזמנו, ואיתם גם בקבוק יין, מן המשובחים ביותר, כזה שמסעוד שמר רק לעצמו והחביא מעיני הלקוחות. הביט סביבו האיש בהיר-העיניים, שנראה אז כבן שלושים, ונתן עינו בתמי היפה, גרר לאחור כיסא אחד פנוי שהיה מצוי בסמוך אליו, פרש ידו לעבר מושבו וסימן למסעוד להצטרף. 

שב, בַּעַלהבַּיִת, שב עמי קצת. שמעתי על אודותיך רבות. 

מיד התרצה מסעוד ונענה לבקשת האורח. התיישב בסמוך אליו, שלח ידו לבקבוק המָאחִיה (עראק) סובב את הפקק, מזג בנדיבות לשתי הכוסות הארוכות והשקופות שעמדו על השולחן, הניף כוס אחת באוויר ואמר, תרים, תרים את שלך, יָא אַבְּנִי (בני) כדי שנעשה לְחַיִּים, תרים את הכוס גבוה וְאַבְרֵכְךָ: ברוך הבא בצל קורתי. 

ברוך הנמצא, השיב האיש והרכין סנטרו בפני מסעוד כמחווה של יראת כבוד. 

שמונה ימים פקד האיש את החנות, כל יום הגיע ובא באותה השעה, כל יום הזמין את כל הבשרים שבתפריט, כל יום ביקש בקבוק יין, מן המשובחים ביותר, כל יום הביט סביבו, כל יום נתן עינו בתמי היפה, כל יום גרר לאחור כיסא אחד שעמד פנוי בסמוך אליו, כל יום פרש כף ידו לעבר מושבו וכל יום סימן למסעוד להצטרף. שב, בַּעַלהבַּיִת, שב איתי. 

מקץ שמונה ימים, בעודו יושב כתף אל כתף עם מסעוד, פנה האיש לחברו ואמר בקול רציני: חבל על הילדה. תוך שנאנח מעמקי ריאותיו, המשיך וחזר ואמר חבל עליה, יש לה שכל, לא מתאים לה לעבוד פה. 

פתח מסעוד על האיש זוג עיניים תמהות, רצה להגיב, אך לא ירדו המילים מקצה מוחו ולא התיישבו על לשונו, או לחילופין, לא עלו המילים מעומק ליבו ולא התייצבו על שפתיו, כך או כך, עמד, או ליתר דיוק, ישב מסעוד בשתיקתו התמוהה.

שלח האיש ידו לבקבוק המָאחִיה (עראק) סובב את הפקק, מזג בנדיבות לשתי הכוסות הארוכות והשקופות שעמדו על השולחן, הניף כוס אחת באוויר ואמר, תרים, תרים את שלך, מסעוד, כדי שנעשה לְחַיִּים, תרים את הכוס גבוה, כדי שאוכל לבקש ממך את בתך תמי, שהיא לא רק יפה, אלא גם חכמה. אם תרשה לה שתבוא ותעבוד אצלי בחנות הספרים שבבעלותי, לא רק שהיא תרוויח פי שבע ממה שהיא מרוויחה עכשיו, אלא גם הידיים שלה יישארו נקיות, והיא תתמלא בידע בחנות של ספרים, שהרי, אנשים חכמים פוקדים אותה, כל שכן, מלומדים ובעלי השכלה.

נזהר אדם במעשיו בפני בורא עולם ישתבח שמו, אבל, על כתפיו מונחים יצרים מנוגדים. על כתף ימין יושב היצר הטוב, ואילו על כתף שמאל יושב היצר הרע. ומתקוטטים ביניהם שני אלה, היצרים, כשני יריבים. פעם, ינצח זה ויפסיד ההוא, ובפעם אחרת, יפסיד זה וינצח ההוא. התקוטט מסעוד עם עצמו והפסיד. הנה, אני נותן לך את בתי תמי, שתעבוד אצלך בחנות של הספרים. מחר בבוקר בְּזָאדאַלְלָה (בעזרת השם) היא תתחיל, הכריז מסעוד בגאווה והרכין סנטרו בפני האיש במחווה של כבוד.

עם שחר העיר מסעוד את תמי בתו היפה ושלח אותה לחנות הספרים הגדולה ביותר בעיר, שהיו בה גם מגזינים מכל העולם, מודפסים בצבע וגם בשחור-לבן, כתובים בכל השפות וגם בעברית, וגלויות מצולמות של התבל, וספרי עיון וספרי מתח ומחברות ופנקסים, מכונות וכלי כתיבה מתקדמים. ומיום שדרכו נעליה של תמי היפה על מרצפות השיש הצחות של חנות הספרים, חזרה הילדה בערוב כל יום כמו שמש בשיא זריחתה וקרנה מאושר, על שפתיה בת-שחוק ובלשונה שבחים רבים על מכובדי העיר, כמו, רופא הנשים הבינלאומי ששמו הולך לפניו, אשר הכירה זה לא מכבר ומכרה לו ספר באנגלית, או קצין המשטרה הגבוה שצלצלה אליו כדי להודיע שהעיתון שהזמין הגיע. בא סוף הקיץ וגדע את עבודתה של תמי היפה בחנות הספרים. שבה היא אל שדותיה המוריקים של הפנימייה וחבשה מחדש את ספסל הלימודים, אלא שמקץ ארבעה ירחים, בחודש דצמבר, הגיע ובא הדוור עד לחנות הערבית הפינתית בשוק הישן שבשכונת מגדל באשקלון ומסר לרג'ינה מכתב במעטפה חומה וגדולה. 

שעות ארוכות ישבה וחיכתה רג'ינה עד אשר בא אחד הילדים והקריא עבורה את מה שכתב באותיות של קידוש לבנה המנהל הגדול של הפנימייה: "מזה זמן מה שתמי מלינה על כאבים ומיחושים עזים, מן הראוי שתחלים בביתה". שלח מסעוד את עזיזה וחסיבה אחיותיה הגדולות בשלושה אוטובוסים לפנימייה, כדי שיחזירו את הקטנה הביתה, אבל רק במונית. המנהל אמר שהיא חולה, מסרו הגדולות לאביהן, אבל, הוא לא יודע מה יש לה. 

בדיקות הדם של תמי היפה חזרו ואיתן גם הבשורות. מתחת לבגדי הַפָאלַחִים שלבשה בפנימייה הסתתר הריון בן שמונה חודשים. ואפילו היא, תמי היפה, בכבודה ובעצמה לא הבינה את פשרם של כאבי הבטן, שרק הלכה וגדלה מיום שחזרה ללימודים. 

פוגש אדם את צרתו, אומר אויה לי, איזו צרה גדולה פגשה אותי. לוּ רק היה יודע כי צרה זו היא כחוליה בשרשרת של צרות אחרות, גדולות ממנה, הרי שהיה אומר הנה כי צרה קטנה נפלה עליי. התחבט מסעוד בינו לבין עצמו, ולאחר שבדק וחקר, ומצא את האמת הקשה, הלך ולבש את בגדי השבת, והלך והגיע עד לחנות הספרים הגדולה. תיכף שנכנס בפתח החנות, הרים והפך את השולחן על האיש עם הכתפיים ודרש הֵימֶנּוּ לשאת את הילדה לאישה, והיו האיש וכתפיו בשמחה נושאים את הילדה לאישה, לוּ רק יכולים היו, ולא יכולים היו, שכן, כבר היו נשואים לאישה אחרת ולהם שתי בנות. 

אחרי חודש נולד אמיר לאמו היפה, שעברה לדור בכפיפה אחת עם האיש וכתפיו שאמנם, עזב את אשת חיקו ובנותיו, אך, מאחר ולא גירש מעל פניו את האחת, הרי שלא יכול היה את האחרת, על פניה, לשאת. 

וִוילְד אִילחְרָאם (ממזר) מלמל מסעוד בבושת פנים ולא ידע אנה יסתיר חרפתו בשעה שהניח עצמו על כיסאו של אברהם אבינו, עת הומלך להיות סנדקו של הפעוט. וִוילְד אִילחְרָאם (ממזר) אמר לעצמו. 

גדל אמיר לצד אמו היפה שחיה בחטא גדול לצידו של איש נשוי לאחרת ואב לאחרים, כי לא יכול היה לוותר עליהם, או משום שנתקף בהלה פן יִגָּזְלוּ ממנו חסכונותיו הגדולים שבאו מרווחי חנות הספרים. ואמנם, פירנסה תמי היפה בכבוד את בנה, תוך שנתמכה במולידו, אלא שלא תמיד היתה פְּנִיּוֹתוֹ של האב גדולה או מַסְפֶּקֶת, שכן, חָלַק הוא את ימיו בין בנו לבין בנותיו, יום פה ויום שם, ובימים שנעדר, היה נוטל מסעוד על עצמו את התפקיד וממלא את מקומו.   

פוגש אדם את חייו בתחנות השונות, שואל את עצמו מה עשיתי והיכן טעיתי. לוּ רק היה יודע מראש כמה כח טמון בידיו ובהבל פיו עד כדי לְהַטּוֹת גורלות, והרי שהיה אומר בחכמה, עושה בתבונה, חושב בהגיון ופועל מתוך שיקול הדעת לִפְנֵי ולא אַחֲרֵי שאירעו הדברים. 

כבן שתיים-עשרה שנים היה אמיר כְּשֶׁרִכְבָּהּ של אמו התנגש חזיתית במשאית של תנובה על הכביש הצר בדרך ליבנה. ולא רק שמצא הבן בתאונה את מותו שלו, כי אם גם מצא את מותה של אמו, שטרם מלאו לה שלושים שנים. ואביו? הרי שזה המשיך לחיות את חייו בחברת אשתו ובנותיו, שגדלו והתעצמו והפכוהו לסב, ובן 92 היה עת הִכְנִיעָה אותו שֵׂיבָתוֹ ונאסף אחר כבוד אל בית עולמו. מאז עברו מים רבים בים של אשקלון, והחנות הערבית הפינתית בשוק הישן שבשכונת מגדל נמכרה ועברה מיד ליד. לבסוף, נהרסה לטובת הקמת מרכז מסחרי. 

יודעים זקני העיר לספר כי מאז שהלכה הילדה, מסעוד השתגע ואבדה לו שפיותו. יש הטוענים כי בלעה אותו האדמה והוא נעלם כלא היה, ויש האומרים שעד עצם היום הזה שׁוֹרָה רוחו על המרכז המסחרי החדש, ומפעם לפעם נראה הוא עומד מול האש. עומד, שותק ומנפנף.