כיסוף - Yearning

דורית ג'אן, משוררת, פרופ׳ איתן מדיני, מתרגם

יעקב ורחל ליד הבאר

לרחל

(השיר מתכתב עם רחל האם ועם רחל המשוררת.)

רָצִיתִי

לִזְעֹק זְעָקָה
לִלְחֹשׁ לְחִישָׁה
לָגֹל אֶבֶן מִפִּי,

בְּאֵר הַמִּלִּים.
אַךְ נִמְלֵאתִי

שְׁתִיקָה
הִתְיַתְּמוּ מִלּוֹתַי.

מערת המכפלה במות שרה

פרופ׳ עדנה אפק

בְּאוֹר חֶבְרוֹן הַחִוֵּר,
הָאַחֵר,
בָּכוּ הַצִּפֳּרִים.
בְּנוֹת חֵת קוֹנְנוּ עַל 
קֵץ הַבָּשָׂר.
עַכְשָׁיו
עָמַד,
בְּלֹא-
פִּילַגְשׁוֹ
בְּלֹא-
אִשְׁתּוֹ
בְּלֹא בְּנוֹ הָאֶחָד שֶשִּלַּח,
וְכִמְעַט בְּלֹא יִצְחָק.

לאה: יעקב לבשת את הסודר?

יוסף עוזר

Dante's Vision of Rachel and Leah

אֲנִי הוֹרָה וּבוֹדֵדָה

גּוּפִי עָיֵף וּשְׁמִי עָיֵף

הָרֶחֶם שֶׁלִּי כְּבָר תַּעֲשִׂיָּה כְּבֵדָה

וְיַעֲקֹב אוֹהֵב אוֹתָהּ

רְחֵלָה אֲחוֹתִי לִי וְחִידָה.

עושר גדול בתיבה קטנה: וינייטה לפרשת לך לך

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

גוסטב דורה, מסע אברהם לכנען

מהלך לו אדם בשבילי הלשון ופוגע במבנה לשוני כגון "אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים" (שיר השירים א',ח') ואומר כי המשורר שיכול היה לומר בפשטות "אִם־לֹ֤א תֵדְעִי֙ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן" הוסיף תיבות "לָ֔ךְ" כי דרך השיר בתוכנה דורשת דרך השיר בלשונה, ו"תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ" הוא פואטי יותר מ"תֵדְעִי֙" וזה כל עניינו. הוא יודע עם זאת כי הפואטי אינו סגנון בלבד. מי שצעק נוכח חולייה של אחותו האהובה, "אֵ֕ל נָ֛א רְפָ֥א נָ֖א לָֽהּ" (במדבר י"ב,י"ג) אכן הוסיף פעמיים תיבת "נָ֛א" הפואטית ל "אֵ֕ל רְפָ֥א לָֽהּ", התפילה הפרוזאית העניינית, אבל לאמת שינו התוספות הפואטיות הקטנות האלה את התפילה עצמה, את עומקה, את עוצמתה, את כוח תחינתה. השירה אינה מיפה את האמור אלא אומרת משלה מה שרק היא יודעת לומר. ועדיין, תוהה ההולך בשבילי הלשון מה אומר "תֵדְעִי֙ לָ֔ךְ" מה ש "תֵדְעִי֙" לבדה לא יודעת לומר? 

לך לך? אל תלך אברהם!

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

אפרים משה ליליין: אברהם, תחריט עץ

שֶׁלֶג הַמִּדְבָּר בְּעֵינָיו.
שֶׁמֶשׁ אִלְמָה.
לִבְנַת אֶמְצַע הַיֵּרַח עוֹלָה.
דֻבּוֹת קְטַנּוֹת וּגְדוֹלוֹת.
קוֹלוֹת.
רְאֵה,שְׁמַע.
לך לְךָ.
מֵאַרְצְךָ.
סַרֵב!
אַל תֵּלֵך!

אל-אהל יעל

ד"ר דן אלבו, משורר, היסטוריון וחוקר תרבות 

יעל וסיסרא
Artemisia Gentileschi 

אוֹתוֹ יוֹם

הִיא שָׁבָה מִן הַמַּעְיָן הַזּוֹלֵף 

מִן הַמִּרְעֶה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים,

נוֹד הֶחָלָב עַל-כֶּתֶף יָמִין וְנוֹד מַיִם עַל-כֶּתֶף שְׂמֹאל, 

וְהִתְיַשְּׁבָה לָנוּחַ בְּפֶתַח הָאֹהֶל, 

בְּצֵל עֵץ הַדֹּלֶב, זִמְרַת הָרוּחַ וְשִׁירַת הַחוֹחִיּוֹת, 

מִמְּקוֹמָהּ רָאֲתָה מִישֶׁהוּ קָרֵב, 

הָיָה זֶה סִיסְרָא

סיפור המבול בספר ישעיה

The Deluge, by John Martin, 1834. Oil on canvas

בנבואה מראשית ימי שיבת ציון, המופיעה בחלקו האחרון של ספר ישעיה, מבטיח הנביא בשם ה‘: ’ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך, בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך, אמר גואלך ה‘’ (ישעיה נד, ז-ח). כחיזוק להבטחה זו מובאת מיד לאחר מכך שבועתו של ה‘: ’כי מֵי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבר מֵי נח עוד על הארץ - כן נשבעתי מקצוף עליך ומגעור בך. כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה‘’ (פסוקים ט-י). פסוקים אלו הם כמעט היחידים מחוץ לספר בראשית המזכירים במפורש את אירועי המבול (ביחזקאל יד, יד-כ יש אזכור נוסף של נח כצדיק שניצל, אך המבול אינו נזכר שם, ובתהלים כט, י נזכר המבול כדוגמא לתקופה עתיקה מאוד: ‘ה‘ למבול ישב‘). אין להתפלא אפוא על שפסוקים אלה נבחרו לשמש כהפטרה לפרשת נח (ישעיה נד, י-יא בקהילות הספרדים, ישעיה נד, א-נה, ה בקהילות האשכנזים). אגב: באורח יוצא דופן משמשים ישעיה נד, א-י גם כהפטרה נוספת, הפטרת פרשת ’כי תצא‘, כחלק משבע הפטרות מתוך נבואות הנחמה הנאמרות בין תשעה באב לראש השנה.

ארבע הבריתות

פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

לקראת תום נדודיהם, בדרכם ארצה כנען, מתפתים בלי ישראל לבנות מדין, שוהים איתן ועובדים את אלוהיהן, בעל פעור (במדבר כה, א-ג). אורגיה פולחנית זו מעוררת את חמתו של ה' והוא מביא על ישראל מגפה המאיימת לכלות את העם (פסוקים ח-ט). פינחס בן אלעזר הכהן מקנא לה', פוגע לעיני משה וישראל ברומח שבידו ב"זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני" ובאישה המדיינית שהיתה עמו, "כזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדין", ומביא לעצירת המגיפה (פסוקים ז-ח, יד-טו). על קנאתו לה' ועל פעולתו שנבעה מצו לבו ולא מצו אלהיו גומל לו ה' ב"ברית כהונת עולם", "לו ולזרעו אחריו" (פסוק יג).

אררט

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות 

Noah's Ark on Mount Ararat by Simon de Myle

נחַ אֵינֶנּוּ

וְאֵין אֲרָרָט.
וַאֲנִי בַּתֵּבָה.

הַמַּיִם לֹא קַלּוּ,
ונחַ כְּבָר מֵת.
אֵין יַבָּשָׁה.

איגרת של תקווה אחר המבול: וינייטה לפרשת נח

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף

איגרת שלחה הארץ לנח שבתיבה, עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף. היה כתוב בה שלא כל העולם כולו חרב. 

למן היום בו פסקו מי המבול לרדת מן השמים ולהיעלות מתהומות רבה, ועד ליום בו שבה היונה אל נוח שבתיבה, לא יכול היה להיות סיפק לארץ לגדל עץ פרי שעלהו רענן. בתוך התיבה, כלוא באופקיו, אין אדם יודע עד היכן רקועים שמי אסונו על הארץ. מה שמקיף אותו דומה עליו כמה שמקיף תבל ומלואה. אפילו יש לה לתיבה שלו צוהר וחלון, הוא אינו רואה בעדם אלא את המערבולות המטורפות הניתכות עליהן, ואפילו הלכו אחר ימים ארוכים המים "... הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר", ועם שלרווחת ליבו  "...נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים" (בראשית ח',ה'), עדיין הוא מפחד לפתוח אותם שמא אסון בוגדני הוא גם בקיצו, ורגיעה אינה אלא אתנחתא לשם תחבולה של כוחות אפלים שאין להם אלוהים עד שאם אך ייפתח חלון - תזנק הרעה שאינה יודעת לסלוח לספינה שניצלה, ותציף אותה בתועפות נקם. 

נח, זיאוסודרה, אתרח'סיס ואותנפשתים

The Deluge by Francis Danby. 1837-1839. Tate Gallery, London

סיפור המבול (בראשית ו-ט) תופס מקום מרכזי באחד עשר פרקיו הראשונים של ספר בראשית, העוסקים בתולדות העולם עד לימי אברהם. הסיפור בקוויו הכלליים הוא פשוט וידוע: ה' מחליט להכרית את כל החי מעל פני האדמה בגלל חטאיהם, והוא מגלה זאת לנח הצדיק. זה בונה תיבה בהוראת האל, ונכנס לתוכה עם בני ביתו ועם זוגות מכל בעלי החיים. המבול בא על העולם ולא נותרו בחיים אלא באי התיבה. אחרי שהתיבה נחה על הרי אררט, שולח נח עופות מן התיבה, כמנהגם של ימאים בימי קדם. לאחר ששלח עורב (פעם אחת) ויונה (שלוש פעמים) הבין שהמים יבשו מעל האדמה, והריהו יוצא מן התיבה, בונה מזבח ומקריב קורבנות. ה' הריח את ריח הניחוח, בירך את נח ואת בניו, נתן להם מצוות והבטיחם ששוב לא יבוא מבול לעולם. מעתה צריך האדם לצפות שמן השמים ירדו רק טל ומטר אשר יביאו ברכה ואנושות.

נח ואברהם

יוסף עוזר

Noah's Ark, oil on canvas painting by Edward Hicks, 1846

עָשִׂיתִי אֶת הַצֹּהַר קָטָן- אַמָּה אָרְכּוֹ.

אַמָּה. הַקֹּטֶן הַרְבֵּה קוֹבֵעַ.

אֲבָל הַתֵּבָה, אַלְפֵי עֵצִים – 

עָשִׂיתִי 150 עַל 300!

לָמָּה לְהִתְאַמֵּץ? רַק עֵץ אֶחָד.

וְהַצֵּל נוֹפֵל מִבְּלִי לִטְרֹחַ.

סעודה אחרונה בהחלט

ד״ר ערן ויזל, אוניברסיטת בן גוריון

ליאונרדו דה-וינצ׳י, הסעודה האחרונה

הַתִּכְנוּן הָיָה מֻקְפָּד. הוּא יַעֲמֹד בֵּינֵיהֶם וְיַכְרִיז: 

אֲנִי הוּא! יַפְשִׁיל אֶת שׁוּלֵי כֻּתֹּנְתוֹ וּקְהַל הַנּוֹכַחִים יַבִּיט

בְּחֹרֵי צְלִיבָה שְׁחֹרִים הַמְּפָלְּחִים אֶת פַּסֵּי יָדָיו וְרַגְלָיו.

הנסיבות ההיסטוריות של הולדת הדת המונותיאיסטית – המסורות על משה ויתרו לאור עדויות חוץ

פרופ׳ משה ויינפלד, האוניברסיטה העברית

המסורת רואה באברהם את ראשון המאמינים באלהי ישראל,

פרופ׳ משה ויינפלד

במלים אחרות מייסד המונותיאיזם הישראלי, אך כפי שכבר ראה י. קויפמן [1]  אין לכך יסוד. ההשקפה על המונותיאיזם של אברהם קשורה ברעיון הכללי של "מייחדים" שהיו קיימים בראשית ההיסטוריה. גם אדם, קין והבל, אנוש, נח ובניו יודעים את האל האחד והוא מדבר אתם ואין לראות בכך מונותיאיזם ריאלי-הסטורי, כפי שאנו מוצאים אותו בתקופה שלאחר משה. בתקופה שלפני משה לא מצאנו מאבק עם האלילות שתמיד ליווה את אמונת ישראל. יתרה מזו לפי המסורת המקראית לא היה שם הויה ידוע לאבות (שמות ג, יג ואילך; ו, ב-ג) ולפיכך איננו מוצאים בין השמות העברים מתקופת האבות את המרכיב התיאופורי יהוה.

לזכרו של שמואל אפרים ליונשטם: מקבץ

 כ"ח תשרי תרס"ח - ג' אדר תשמ"ז 23.10.1907 - 4.3.1987

פרופ׳ שלום פאול, לדמותו
פרופ׳ יהושע בלאו, שמואל אפרים ליונשטם ידיד ועמית
פרופ׳ שרה יפת, שמואל אפרים ליונשטם - מורי
פרופ׳ משה ויינפלד, הספד

לדמותו של פרופ׳ ש.א. ליונשטם

פרופ׳ שלום פאול, האוניברסיטה העברית

בראשית דברי ברצוני לאמר שבגלל בעיות שהזמן גרמן לא הצלחנו לערוך מעמד הזכרון לפרופ' ליונשטם אלא בערב זה. ידוע לכול הנוכחים שאין מספידים בחודש ניסן (על אף ש״אין מועד בפני חכם״, מ"ק כז,עמ ב), אולם אין המדברים הערב נושאים דברי הספד אלא דברי הערכה לפרופ' ליונשטם המנוח, ומעלים את זכרו של האיש, העמית, המורה, החוקר והידיד - על מנת לשתף את כולנו בשפע תרומותיו העשירות והמגוונות ותכונותיו ומדותיו הנעלות.

ליונשטם המורה

פרופ׳ שרה יפת, האוניברסיטה העברית

פרופ' ליונשטם

מורי, פרופ' ליונשטם    

אפשר לומר שההיכרות ביני ובין פרופ' ליונשטם היתה היכרות מאוחרת. כידוע הוא התחיל ללמד באוניברסיטה רק לאחר שסיים את עבודת הדוקטור שלו, בשנת 1962, ואני התחלתי בלימודים מסודרים מאוחר יותר מרוב חבריי. כשהתחיל פרופ' ליונשטם ללמד הייתי כבר בעיצומם של לימודי המ.א. ומאותה עת ואילך לא היתה שנה שבה לא השתתפתי לפחות בקורס אחד שלו, ופעמים בכל הקורסים כולם. אבל, למרות ההיכרות המאוחרת ליונשטם היה בין המורים שאני רואה כמוריי, אלו שלא רק לימדוני והשכילוני מחכמתם אלא שהיתה להם השפעה מעצבת על דמותי כחוקרת וכמורה.

שמואל אפרים ליונשטם – ידיד ועמית

פרופ׳ יהושע בלאו, האוניברסיטה העברית

ש"א ליונשטם

למוד סבל וייסורין היה ידידנו ש"א ליונשטם, צרות הכלל וצרות הפרט חברו בו יחדיו. האסון שפגע ביהדות גרמניה פגע בו במלואו: אמו נרצחה, הוא עצמו נעקר מסביבתו הטבעית, יהדות ברלין המתבוללת, יהדות, אשר גרשון שלום, אחד ממוריו הנערצים, כה הטיב לתארה באוטוביאוגרפיה שלו. הוא ניתק מעולמו הרוחני, מן התרבות הגרמנית, בעלת השורשים העמוקים בתרבות האירופית בכלל ובתרבות הקלאסית בפרט. את מידת השבר משקפת העובדה, שעד ימיו האחרונים ממש, קרוב ליובל שנים אחרי שעזב את גרמניה וכמעט חמשים וחמש שנים אחר עלייתו של היטלר, עדיין הרבה לצטט יוונית, רומית, גרמנית וצרפתית, ולא וויתר על כך גם כששכב על ערש דווי, כשכה קשה היה להבינו בגלל הפגיעה בכלי דיבורו, שלקה בה. מובן שרב לשוניות זו לא עשתה את הבנת דבריו העמומים בלאו הכי לקלה יותר. אצטט דוגמה אחת: כשבועיים-שלושה לפני הסתלקותו אמר משהו שנשמע כמו המלה הגרמנית Ozean 'אוקיאנוס'.  מאחר והאוקיאנוס כלל לא התאים להקשר, שהיינו נתונים בו, חשבתי שאינני מבינו כהלכה. ביקשתי ממנו לחזור. חזר, ושוב לא יכולתי להבחין אלא במילה Ozean, אולם הוא הוסיף "שילר", והבינותי שמדובר בציטטה מדברי שילר.

דברי הספד על שמואל לוינשטם

פרופ' משה ויינפלד, האוניברסיטה העברית

שמואל  לוינשטם

שמואל  לוינשטם היה איש תם וישר, עובד את קונו באמונה ונוח לבריות. בעיסוקו בתורה היה שוחר אמת לאמיתה וחידש חידושין, אך הגדיל לעשות יותר מכל במפעל האנציקלופדיה המקראית. אפילו בתחומים שמבחינה פיזית היה מוגבל לגביהם, ידע בכח שקידתו וכשרונו להתגבר על מכשולים. לא היה ביכולתו לסייר את הארץ כדי להכיר את תיליה, אך ידע להשלים את המלאכה המדעית בעזרת עיון בספרים, ומומחים מעידים עליו כי עשה מלאכה מושלמת על אף המגבלות. 

בראשית היה המות

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

וְהָאוֹר ילד אֶת הַתִּקְוָה

בְּרֵאשִׁית הָיָה הַמָּוֶת
וְהוּא בָּרָא אֶת הַחשֶׁך
וְהַחשֶׁך בָּרָא אֶת הַפַּחַד
וְהַפַּחַד יָלַד אֶת הַחֲרָדָה
והחרדה יָלְדָה אֶת הָאֵימָה
וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה

פרשת בראשית: האדם בורא את עולמו מחדש

בלפור חקק, משורר

מיכאלאנג׳לו, בריאת האדם

כל אדם היוצא למסע אל זהותו מתחיל בבדידות גדולה, הוא מתחיל בפרשת בראשית הפרטית שלו. עליו לברוא את עצמו מחדש כדי לגלות את עצמו. 

כתוב בפסוק הראשון "בראשית ברא אלוהים" ואחד מחכמי החסידות אמר: אלוהים ברא רק את הבראשית, האדם צריך לברוא את שאר העולם. אכן, אחריות גדולה יש לו לאדם, לכל אדם בכל דור, וגם לכל אחד מאיתנו.

בְּרֵאשִׁ֖ית לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל: וינייטה לפרשת בראשית

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

אי אפשר היה להתחיל את חמשת חומשי תורת משה במילה טבעית יותר לכאורה  מאשר "בְּרֵאשִׁ֖ית" ומסתורית לכל דבר כמוה. "טבעית לכאורה" הוא צמד מילים מובן כל כך מאליו וככזה אינו צריך פרשנות מחוץ לעצמו. לכאורה. אבל מסתורית מדוע? ראשית, דקדוקית "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ" (בראשית א'.א'), אינו דומה ל בָּ֭רֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים בב' קמוצה, כמו "בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי..." (תהלים ל',ו'), ב' הזמן הקמוצה. בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א בב' שוואית לעולם היא סמוכה, כמו " בְּרֵאשִׁית֙ מַמְלֶ֙כֶת֙ צִדְקִיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֔ה..." (ירמיה כ"ח' א') וכבר העירו על כך כל הפרשנים והאירו את התיבה ועדיין לא נתבהרה כל צרכה, ועדיין היא מסתורית. 

הרי את: שיר מקראי

 דורית ג'אן, משוררת

הֲרֵי אַתְּ מְזֻכֶּכֶת לִי

דורית ז׳אן
הצילום באדיבות המשוררת

בִּתְכֹל שָׁמַיִם

תַּחַת עֵץ תַּפּוּחַ.

הֲרֵי אַתְּ מְזֻכֶּכֶת 

בְּמַשַּׁב הָרוּחַ עַל פָּנַיִךְ

חֶלְקַת אֱלֹהִים לְמַרְגְּלוֹתַיִךְ.

הֲרֵי אַתְּ

בְּצִיּוּץ צִפּוֹר הַשִּׁיר

עֵת תַּנְעִימִי אֱמוּנִים.

הֲרֵי אַתְּ נִבְרֵאת לִי.

כמו רחל

רות  נצר

רות נצר: דיו על עתון וקרטון

כְּמוֹ רָחֵל

אֶת יַעֲקֹב

אֲנִי רוֹצָה

שֶׁבַע שָׁנִים 

וְעוֹד שֶׁבַע

עָבְרוּ בִּי

בִּמְרוּצָה

*

כְּמוֹ יַעֲקֹב אֶצְלַע

אֶבְרַח אֵלֶיךָ

וְאַף כִּי לֹא

תִּשְׁאַל לִשְׁמִי

תִּגַּע בִּירֵכִי ---

בין הבל להבלים - גישתו של קהלת למוסר האנושי

חגי ויגודה, האוניברסיטה העברית

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכּול הָבֶל - קהלת א, ב

zeevveez: צוייר באדים (הבל) שעל חלון חדר הרחצה לאחר מקלחת חמה

'ספר משלי הוא ספר האופטימיזמוס המוסרי, ספר השלוה המוסרית. ספר איוב כולו סערה ותלונה וחיפוש. ספר קהלת כולו נקרנות נואשת ושלילת ערכים'.[1] במילים קשות אלו מתאר יחזקאל קויפמן את ספר קהלת אך אני מתקשה להסכים לתיאור זה. מדוע נחשוב שקהלת שונה מכל ספרי המקרא שיש בהם מימד מנחה לאדם בכדי שיוכל להיטיב את חייו. לדעתי, לא ייתכן שמטרת הספר ללמד אותנו ששום דבר אינו כדאי או שספר מקראי ישלול ערכים. קהלת מתאר את האדם כמי שלא מסוגל לתפוס את הערכים האלוהיים בהיותו יצור סופי, 'אשר לא ימצא את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף' (קהלת ג 11). מסקנתו של קהלת היא שעל האדם 'לשמוח ולעשות טוב בחייו' (ג 12). ניתן לפרש את עשיית הטוב בשני מובנים: פירוש אחד מכוון את עשיית הטוב כלפי האדם עצמו. כיוון שהאדם לא מסוגל לתפוס את הסדר האלוהי כל שנותר לו הוא להיות שמח. פירוש נוסף מכוון את המעשה הטוב כלפי הזולת היינו, לעשיית מעשים טובים כלפי אחרים.[2]

בשעת קריאה בתנ"ך

בלפור חקק

ספר הספרים, צילום: תפארת חקק

בִּשְׁעַת קְרִיאָה בַּתַּנָּ"ךְ

בְּקַוֵי הָאֹרֶךְ וְהָרֹחַב שֶׁל זֶהוּתִי

הַסְּנֶה בוֹעֵר בִּי מֵאָז פָּרָשַׁת שְׁמוֹת עַד נְבוֹ

גַּם בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹבוֹת.

וּבִשְׁעַת צָהֳרַיִם עֲדַיִּן מְשַׁכְּרִים בְּפִי

דּוּדָאֵי הָאִמָּהוֹת וְהָאָבוֹת.

לפני ה' בעד החלון: וינייטה -פנטזיה- לשבת חול המועד סוכות

 יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

מארק שאגאל, דוד מעלה את הארון לירושלים, קטע מהגובלן שבכנסת ישראל

 גדול ההמון המגיע ירושלימה. דוד, המלך שה' לקחו  "...מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־עַמִּ֖י עַל־יִשְׂרָאֵֽל" (שמואל ב',ז',ח'), לא יורשו של שאול המלך, לא יוצא חלציו, איש הנווה, הרועה, מעלה את ארון ה' "מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה" (שם,ו',י"ב-כ"ג). הכתוב אינו חוסך בתיאורי השמחה. אחרי כל שישה צעדים שנושאי הארון צעדו אל משכן ה', עצרו הכל, שהו, ובעסק גדול "וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא",  הקריבו קרבנות הודיה.  כל בית ישראל, מקטון ועד גדול, היו שותפים בהעלאת הארון "בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר", בריקודים לקול צלילי התופים והמצלתיים והכינורות והחלילים והחצוצרות. ובראש, לבוש אפוד בד, כאחד מהמוני החוגגים, לא לבוש מלכות, לא בגדי הדר המרוממים אדם  מעם, " ...דָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה' "! הוא מרגיש בעצמו שהוא כל כולו "לִפְנֵ֣י ה'". היא. מיכל בת שאול, ה"נִשְׁקְפָ֣ה בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן", לא רק משקיפה, אלאִ נִשְׁקְפָ֣ה עד שכל העם רואה אותה עוקבת מארמון המלכות בלי להסתיר רתיעתה העמוקה, אחר המחזה שבליבו עומד המלך, הרועה, בן הנווה, שאינו זוכר כי נקרא למלכות, כי האצילות מחייבת, כי פעם מלך-תמיד מלך. היא אינה מפנה את ליבה לחשוב מחשבות נעלות כביכול על "לִפְנֵ֣י ה'". היא, בת המלך, פגועה. נעלבת. "... וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה..." ?, (קהלת ב', ב') היא אומרת בליבה בקולו של הספקן הגדול שלמה שיירש  לימים את אביו. היא רואה בתדהמה רק מלך מכרכר, " וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ".

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ