מילים שיש להן שיעור/על הספר המורה של פרנק מק'קורט

אלעד אנלן, מחנך

לפעמים כשאני יושב בין מורים אני נבהל כאילו שוב הייתי תלמיד שנדחף בצעקות לראות מה כתוב על הלוח. למורים יש הרבה מה לומר אך מעט מדי זמן לומר זאת. באין זמן, או יותר נכון, בחילונו של הזמן, נעשה הלוח לארון הקודש של הכיתה. כל תלמיד מצוי מכיר בעובדה המתוקננת שרק הלוח מעיד נאמנה על 'החומר' שיהיה במבחן. ומה כתוב בלוח? תאריך, כותרת, שאלה ולפיכך מעין דימוי לתשובה – שהרי כל תשובה היא בדיה. אולם הבדיה, כל עוד היא שלך, אוחזת בעל כורחך במילים שלא ידעת ונאמרות מעצמן בזמן שלא קבעת, וכל שנותר לך זה להיות.

אני מחפש בזיכרוני אהבה למורים שהיו לי ואיני מוצא. החסר הוא תמיד כאב ואין סיבה טובה לראות בו מרחב של יצירה. חייהם היו בשבילי וחלפו. חותמם לא ניכר בי. הוא שקע תחת הסדר וההיגיון של הלוח ונעלם בתום השיעור. כאילו לא היו שם, בכיתה, למולי, עימי, בני אדם, אלא בני תמותה שזמנם קצר. כמה מרה היא ידיעת הקץ לילד הלומד.

עד שהכרתי מורים שפגעו בי לא ידעתי שיש תורת בני אדם. מורה אינו קיים אלא לטובת תלמידיו, ועם זאת, הוראתו היא נפשו. צורתה המיתולוגית של ההוראה מתחילה עם מותו של סוקרטס. "הוא" כותב מרטין בובר, "האני של שיחת אין קץ, ואוויר השיחה מלפף אני זה בכל דרכיו, ואפילו כשסוקרטס עומד בפני דייניו ואפילו בשעת אסורים שלו האחרונה. אני זה חי בזיקה אל האדם, שהשיחה מגלמת אותה, אותו אני היה מאמין במציאות של בני אדם ויצא לקראתם. כך עמד האני הזה יחד אתם במציאות, ואין היא עוזבת אותו לעולם" (בסוד שיח, 51). המציאות של ההוראה אם כך היא האדם; והאדם, כפי שחוזר ומלמד סוקרטס, הוא תמיד חסר ניסיון.

לכן הפחד.

"פחד? זהו זה, פרנסיס. בן שכונות העוני עדיין חושש לאבד את מקום עבודתו. פוחד שיגורש אל החושך החיצון ושם יחרישו אוזניו היללה וחירוק השיניים. מורה אמיץ ויצרתי מעודד בני נוער לשיר מתכונים [מספרי בישול בשיעור כתיבה יוצרת] אבל שואל את עצמו מתי יעיפו אותו, מתי אורחים יפנים ינענעו בראשיהם וידווחו עליו בוושינגטון. אורחים יפנים יגלו בכיתתי מיד אותות להתנוונותה של אמריקה ויתמהו כיצד נחלו תבוסה במלחמה. ואם יעיפו אותי? שיעיפו. מצפצף עליהם" (המורה, 238).

צפצופו המתגרה של מק'קורט מעודד אותי להזדהות עמו, שכן הוא מוכיח שאין לי אלא ללמוד לחיות עם הפחד – בפני דרישות בית הספר, בפני רצון תלמידיי , ובין אלו ואלו – בפניי. בהוראתו היצירתית מק'קורט אינו מורד המתלהב להפוך את מערכת החינוכית על פיה, אלא דווקא אחד המתעקש על כבודה על אף נפקדותה ממציאות הכיתה. כראי לשני פניו של הפחד – ההרס והיצירה – הוא בוחר להביט בעצמו כנציגה לפני שהוא מביט הלאה אל תלמידיו. זהו הספר הנכון והטוב בשביל המורה הצעיר והישראלי שאני. הפרופסור הגבוה לחינוך, נמרוד אלוני, אולי אפילו היה קורא לו "כל שצריך להיות אדם".

לפחות כל אדם שנכנס לכיתה ואמור לדעת "שאפשר לשטות בחלק מן הילדים חלק מהזמן, אבל הם יודעים מתי אתה עוטה את המסכה, ואתה יודע שהם יודעים. הם כופים עליך את האמת. אם תסתור את עצמך הם יתפרצו, היי, בשבוע שעבר אמרת משהו אחר. אתה עומד נוכח שנים של ניסיון ונוכח האמת הקולקטיבית שלהם, ואם תתעקש להתחבא מאחרי מסכת המורה תאבד אותם. גם אם הם משקרים לעצמם ולעולם, מן המורה הם מצפים ליושר" (שם, 228).

'יושר' נתפס אמנם כסימן במרחב, אבל נדמה לי שהצפייה לקראתו מתבטאת דווקא בזמן. זהו הזמן של הקול ולא המרחב של הכתיבה שצריך לעמוד במרכז הכיתה. בהקדמה לספרו מק'קורט טוען כי הצלחתו הספרותית אחרה (את ספרו הראשון סיים כשהיה בן 66) מפני שהמולת ההוראה השתלטה על חייו. אולם בזאת אפשר גם למצוא את כוחו של הספר – ההמולה התפתחה בקול ייחודי שנשא כל שיעור כסיפור ומתח את הזמן על פני המרחב. בהקשר זה אני נזכר בדברים שכתבה אתי הילסום מעט לפני שנרצחה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943: "לכל דבר יש קצב פנימי משלו והאדם צריך ללמוד להקשיב לקצב הזה, זה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד בחיים" (השמיים שבתוכי, 159. הדגשה שלי).