אלון שועה-חיים (מחזור ח)
חלק ב: כף יואב ולב אבשלום
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה: (שמואל ב; יח; 14)
התמונה הבאה בנויה כל כולה על ניגודים. הניגוד הראשון הוא בין הדמויות שכן מלכתחילה נתון היה אבשלום במעין משולש דרמטי עם דוד ועם יואב. ואולי אין הדימוי ממצה את המציאות הטקסטואלית שכן, כפי שקבע אשלבאך ברוב טעם, ברצף של סיפורי אבשלום מתגלה יואב כמשלים את דמותו של דוד. אם דוד פסיבי ביחסו אל אבשלום אז יואב הוא אקטיבי; רץ, מגשר, מתווך ומתוך קירבתו ויחסו לדוד מהווה אנטיתזה לאבשלום. בתמונה המתוארת, בהיעדר דוד משתנה התמונה, וכעת אין זה משולש, אלא מפגש של 'פנים מול פנים' בעל אופי אינטימי.
הניגוד השני הוא של אקטיביות מול פאסביות, בפסוק קצר זה יואב מתואר לנו בשלוש פעולות שונות שלו הוא משוחח עם האיש, לוקח שלושה שבטים ותוקע אותם בלב אבשלום. הפעולות הן קצרות, החלטיות ומובילות אחת אל השניה באופן ישיר. פעולות אלו רק מועצמות נוכח הפאסביות\חוסר האונים של אבשלום התלוי, אשר למן הרגע שחובר אל האלה הופקע ממנו כל קיום עצמאי. הניגוד השלישי הנגזר מהניגוד השני הוא בין הדינמיות והסטאטיות.
ניגוד נוסף אשר קיים בטקסט בנוי על האיברים המייצגים את כל אחת מהדמויות. אבשלום, שמשך\קנה\גנב לבבות במהלך הסיפור כעת מזוהה עם הלב באופן מוחלט, וליבו של אבשלום מוכפל בתמונה נפלאה זו כשהוא חובר אל 'לב' האלה ובכך משלים וחותם באופן סופי את זיהויו של אבשלום עם הלב, ועם האלה הגדולה. שניים, שכעת הם אחד. את יואב, איש המעש, מייצג איבר אחר, גלוי ופעיל, הוא היד. כף ידו אוחזת בשבטים ותוקעת אותם בלב אבשלום אותה כף יד שבעתיד הלא רחוק תאחז בקרנות המזבח ולא יעלה בידה להינצל. היד, ידו של יואב, מכניעה את הלב ומכוננת בפעם הראשונה בסיפור דגם פעולה אחר, לא עוד הלב שנמשך אחרי העין, והמעשים שנמשכים אחרי הלב- לא. כעת הפעולה, במעין תמונת תקריב ספרותית, היא היחידה שקיימת, ומשני הגברים הללו לא קיים דבר מלבד האיבר שמזוהה איתם יותר מכל;
הלב וכף היד, שני איברים זהים בגודל ומנוגדים בתכלית.
חלק ב: כף יואב ולב אבשלום
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה: (שמואל ב; יח; 14)הניגוד השני הוא של אקטיביות מול פאסביות, בפסוק קצר זה יואב מתואר לנו בשלוש פעולות שונות שלו הוא משוחח עם האיש, לוקח שלושה שבטים ותוקע אותם בלב אבשלום. הפעולות הן קצרות, החלטיות ומובילות אחת אל השניה באופן ישיר. פעולות אלו רק מועצמות נוכח הפאסביות\חוסר האונים של אבשלום התלוי, אשר למן הרגע שחובר אל האלה הופקע ממנו כל קיום עצמאי. הניגוד השלישי הנגזר מהניגוד השני הוא בין הדינמיות והסטאטיות.
ניגוד נוסף אשר קיים בטקסט בנוי על האיברים המייצגים את כל אחת מהדמויות. אבשלום, שמשך\קנה\גנב לבבות במהלך הסיפור כעת מזוהה עם הלב באופן מוחלט, וליבו של אבשלום מוכפל בתמונה נפלאה זו כשהוא חובר אל 'לב' האלה ובכך משלים וחותם באופן סופי את זיהויו של אבשלום עם הלב, ועם האלה הגדולה. שניים, שכעת הם אחד. את יואב, איש המעש, מייצג איבר אחר, גלוי ופעיל, הוא היד. כף ידו אוחזת בשבטים ותוקעת אותם בלב אבשלום אותה כף יד שבעתיד הלא רחוק תאחז בקרנות המזבח ולא יעלה בידה להינצל. היד, ידו של יואב, מכניעה את הלב ומכוננת בפעם הראשונה בסיפור דגם פעולה אחר, לא עוד הלב שנמשך אחרי העין, והמעשים שנמשכים אחרי הלב- לא. כעת הפעולה, במעין תמונת תקריב ספרותית, היא היחידה שקיימת, ומשני הגברים הללו לא קיים דבר מלבד האיבר שמזוהה איתם יותר מכל;
הלב וכף היד, שני איברים זהים בגודל ומנוגדים בתכלית.
אלון גאון!
השבמחקכתוב יפהפה ומציג רעיון מרתק.