אמיתי מור, האוניברסיטה העברית
מה בסך הכול ביקשתי, תגידו לי, מה? כולה רציתי אישה. מה לא מגיע לי? אני לא גבר? אני לא בנאדם? אני לא סובל מנדודי שינה? אין לי צרבת אחרי משתה של שבעה ימים ולילות? ומילא הצרות האלו, אבל אחרי שגירשתי את ושתי, כל-כך פחדתי שיהיה לי משעמם. השעמום הורג אותי, באמת. אני קורא, מעשן, שותה, מוציא להורג, וכלום לא עוזר. כשמשעמם לי- זה הכי גרוע.
מצד שני, נשבע לכם שאם הייתי יודע שיהיה כזה בלאגן, לא הייתי טורח. מאה עשרים ושבע מדינות יש לי לנהל, לא פחות. מאות שרים, אלף יועצים, אולי איזה מיליון עוזרים פרלמנטרים. אבל אני, לא! לא מספיק לי הכאב ראש. רציתי גם מלכה. לא טוב היות האדם לבדו עלאק. טוב מאד היות האדם לבדו, נשבע לכם. והמלך? פי כמה.
הכול התחיל במשתה ההוא. ואם לדייק, בכוס יין ההיא, מספר שלוש מאות חמישים ושניים באותו משתה. אל תתפלאו שאני זוכר את המספר כי אני אובססיבי למספרים. מספר בשבילי זה כמו מכה בשביל איוב וכמו אישה בשביל שלמה המלך. אני מכור לזה. אני זוכר שבתור ילד אבא שלי שאל מה אני רוצה ליום הולדת שמונה ואמרתי לו "חשבונית" הוא רצה להתעלף. הוא בטח ציפה שאני אגיד לו שאני רוצה לפחות איזו מדינה קטנה מערבית להודו, או מינימום שאני אבקש שייתלו איזה יועץ בשביל השעשוע, אבל לא. אני רציתי חשבונית. אוהב לספור, מה אני יכול לעשות? בקיצור הוא, אבא שלי, נתן לי בסוף חשבונית, אבל שלא תהה פאדיחה, כי בכול זאת הייתי בן של מלך, אז זו הייתה חשבונית אנושית. כלומר היא הייתה עשויה משבויים שמחזיקים מוטות ברזל גדולים. מצריים כמובן, הם הכי טובים בחשבון הרי.
מפה לשם, שתיתי את הכוס יין מספר שלוש מאות חמישים ושניים ואז השתכרתי. מה שקוראים, עלה לי האלכוהול. מאותו הרגע אני זוכר הכול קצת במעורפל. אני זוכר שרציתי לראות את ושתי המתוקה שלי. איך אהבתי אותה. רק רציתי לראות אותה, את החיוך שלה, את הגומות חן האלו שאחת מהן, הימנית, טיפה יותר עמוקה מהשנייה. איזו יפה היא. אבל משום מה היא לא באה. ואז, הדברים התחילו לקרות מהר ולקרוס עוד יותר מהר, כמו בנפילת האימפריה האשורית. פתאום ממוכן, הסריס הממורמר הזה (למה הם כאלו ממורמרים הסריסים האלו?) מתחיל ללחוש לי באוזן ואני, כמו אידיוט, גירשתי אותה. בבוקר שאחרי זה קמתי, וחשבתי שהכול היה פשוט חלום רע. אבל לא, זה היה באמת, ופתאום קלטתי שאני לבד. ופחדתי מהשעמום.
אז הורדתי פקודה להגא והוא התחיל להריץ בחורות בחצר, ולפני שהספקת לומר בלטשאצר, כול הממלכה הסריחה ממור ולבונה וכל מיני תמרוקים, וקיבלתי סחרחורת חזקה כזו, יותר מזו שהיין עשה לי, והכול התחיל לקרות ולקרות, ולקרות.
עד שהספקתי להתאושש מהסחרחורת הזו, כבר הייתה לי מלכה. אסתר קראו לה. לא זוכר למה בחרתי אותה, בסך הכול נראתה כמו כול השאר, אפילו קצת פחות טוב, ירקרוקת כזו. מה שכן, היא הריחה מצוין אני מודה. אפשר היה להריח בוודאות שהיא השתמשה בתמרוקים אורגינאל מהחנויות בשדרה החמישית של שושן, לא כמו כול מיני אחרות שהשתמשו בחיקויים מדרום הודו שאפשר היה מקסימום לנקות איתם את השירותים. כלומר, אני יודע שזה יקר, אבל ראבאק, את באה לפגוש את המלך לא? אז תוציאי כמה מטבעות ולכי על הדבר האמיתי. הנה, עובדה שלאסתר זה עבד. בקיצור, היא נהייתה המלכה. ביג דיל. שכבה לה בארמון שלה וזהו. למה יש לי כוח עכשיו לעניינים? אני עייף, אני שמן, אני מזדקן. העיקר שיש מלכה בארמון. שההורים לא ילחצו אותי שאני לבד. לזה, בטח שאין לי כוח.
אבל מה העניין? לא היה לי מושג איזה בלאגן היא תעשה לי פה. חפרה לי בראש כמו בת שבע לדוד לפני שהוא מת. נכנסה לתקלים עם כול היועצים, פיטרה לי אנשים, דיברה לא יפה לעוזרות בית. איך היא סיבכה אותי עם התקשורת חבל על הזמן. התחילו להגיד שהיא קובעת לי את ההחלטות, שהיא מחזיקה אותי קצר. עשו ממנה שרה נתניהו לפחות. הגזימו לגמרי, נשבע לכם. והכי גרוע, המקרה עם היהודים. זה כבר היה באמת מוגזם. אני מזכיר לכם שוב, אני שולט על מאה עשרים ושבע מדינות, כן? כלומר יש תחתיי אנשים כחול אשר על שפת הים כמו שאומרים אצלכם, ודבר כזה כמו שקרה עם אסתר, דוד שלה מרדכי, המן והיהודים, זה לא אני, ואף מלך בהיסטוריה, לא ראה בחיים שלו.
אבל כול זה היסטוריה וכתוב בספר ההוא ובמגילה ההיא. מה שחשוב לי להגיד לכם, זה שלפעמים, גם כשאתם חושבים שמשעמם לכם, תחשבו טוב-טוב לפני שאתם עושים משהו. יש איזה עם, סינים נראה לי קוראים להם, שהמדינה שלהם נמצאת בגבול המזרחי להודו. פעם, לפני שהייתי מלך גדול, יצאתי לשם ליישב איזה סכסוך ונכנסתי לשיחה עם אחד מהם. ואיך הוא אמר לי? "אצלנו, שבאמת רוצים לקלל מישהו, אז פשוט מייחלים לו 'הלוואי ויהיו לך חיים מעניינים'".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.