ארד זק (מחזור ט)
מהן בעיות רטרוגרדיות? על פי רוב אנו רגילים לחשוב על בעיה כמצב נתון שממנו אנו צריכים להתקדם לעבר פתרון. אנו מורגלים בחשיבה שמצריכה עשיית מספר צעדים קדימה לעבר תשובה מזוקקת ככל הניתן. לדוגמא: מלה קשה או פסוק קשה במקרא, שמצריך אותנו לבדוק במילונים וקונקורדנציות כדי לברר את פשרו של הפסוק או הוראתה של המלה. ברם, לעיתים אנחנו נדרשים להתחקות אחר מוצאה או גלגולה של המלה כדי להטיב ולהעמיק את הבנתנו. החקר הפילולוגי-אטימולוגי נותן מענה לכך. ובאופן כללי יותר, נשאלת השאלה עד כמה אנו נותנים את דעתנו ובוחנים את הבעיה מכיוונים שונים. במאמר זה, אנסה להראות כיצד ניתן להפוך את כיוון הזרימה הטבעי של החשיבה ולהתמקד בגורמים שיצרו את המימרה הנתונה. על ידי כך, תשתפר הבנתנו את הכתוב כפי שהוא מוצג לפנינו.
המונח בעיות רטרוגרדיות לקוח מעולם השחמט. אלו בעיות בהן עמדה כלשהי כבר נתונה. על הפותר מוטל האתגר לשחזר את המהלכים שהובילו לעמדה כפי שהיא מוצגת לפניו. כלומר, המשימה היא לפענח כיצד נוצר מערך הכלים שלפניו באמצעות חקירה לאחור; מה קדם לעמדה המוגמרת. תהליך זה של פענוח 'מן הסוף להתחלה' אינו טבעי לנו, והוא מצריך את מוחנו להתרגל לדפוס חשיבה שונה. ברצוני להראות כיצד רעיון זה יכול לשרת אותנו בחקירתם של מימרות חז"ליות. להלן אביא שתי דוגמאות להמחשת הדברים, שהן בבחינת הצעה לפירוש.
1. מדרש שמות רבה פר' א סי' כג
וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת. אמר רבי יוחנן אין הליכה האמורה כאן אלא לשון מיתה וכן הוא אומר (בר' כה 32) 'הנה אנכי הולך למות' אמרו לה גברתנו מנהגו של עולם מלך גוזר גזרה וכל העולם אינן מקימין אותה ובניו ובני ביתו מקימין אותה ואת עוברת על מצות אביך מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע.
במדרש לעיל דורש רבי יוחנן את חלקו של הפסוק 'וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת' (שמ' ב 5: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר
וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ) ר' יוחנן אומר שההליכה של הנערות היא לשון מיתה. הוא מסמיך זאת לדבריו של עשו: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה (בר' כה 32), כאשר הוא בז לבכורה, ומוכרה ליעקב בעבור נזיד העדשים בפסוק העוקב. עשו אומר במפורש 'הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת'. אולם נערותיה של בת-פרעה ודאי לא הולכות למות ע"פ פשט המקרא. מדוע אם כן מקשר ר' יוחנן את הליכתן התמימה של הנערות, שהיא בגדר ליווי לבת-פרעה, לאמירתו של עשו ? את סיומה של הדרשה, בה המלאך גבריאל הורג את הנערות, ניתן להבין לאור הפער שמצוי בפסוקי המקרא. בת פרעה יורדת עם כל נערותיה לרחוץ ביאור; לאחר מכן היא מצווה רק על אמתה להביא את התבה. לאן נעלמו שאר הנערות ? ר' יוחנן שם אמירה אכזרית בפיהן ועל כך נענשו מיד בידי שמיים. כאן הנערות הרשעות שמנסות להדיח את בת פרעה להרוג את משה בדברי הסתה; שם עשיו (שמכונה לעיתים עשיו הרשע בלשון חז"ל) שאומר: "הנה אנכי הולך למות".
נקודה נוספת למחשבה, היא מהו היחס שבין בת-פרעה לעשו. הוא והיא הם למעשה ה'אחר', הזר. ודווקא הם פורצים וחורגים ממנהג העולם. בת פרעה מפירה את צו אביה. עשו מוכר את הבכורה בניגוד לסדרי החברה מקדמת דנא. וגם ההיפוך ביניהם: גבר לעומת אשה; עשו שצופה את המוות, בעוד הסצינה של בת-פרעה ונערותיה כולה אומרת חיים (היאור, הצלת הילד וכו'). המדרש מנגיד את מעשיי הדמויות אף יותר. הוא שם בפי עשו את אמירתו כתלויה באוויר, ובפי הנערות אמירה שמבליטה את החלטתה של בת-פרעה. החלטה שלא מובנית מאליה, להציל את הילד.
אולם, מעניין לנסות ולהתחקות אחר המהלך המחשבתי שיתכן וחלף בתודעתו של ר' יוחנן כאשר הגה את דרשתו זו.
מדוע קישר ר' יוחנן את הליכתן של הנערות דווקא להליכתו של עשיו? וכי השורש ה.ל.ך מופיע פעם אחת במקרא?! אנסה להראות מדוע בחר ר' יוחנן בפסוק זה. אם נלך שני פסוקים לאחור בשמ' ב 3 נראה שכתוב " וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת
וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" ושני פסוקים קודם לכן בברא' ל 30 עשיו אומר: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה". שלא כדוברי העברית, לביטוי 'תחמרה חמר' יש מצלול מיוחד עבור ר' יוחנן דובר הארמית. הביטוי מהדהד באוזניו משהו בדומה ל 'תצבענה באדום'. שהרי בארמית 'חמרא' פירושו יין שהוא בעל צבע מובהק; והצבע האדום והיין שייכים לאותו שדה סמנטי. ולכן, כאשר קרא ר' יוחנן את הפסוק ונערותיה הולכות, כבר התנגן בתודעתו הצבע האדום, והוא קישר אותו לדבריו של עשיו. ומכאן החיבור האסוציאטיבי שמכליב את הליכת הנערות להליכתו של עשו.
2. דוגמא נוספת: בתלמוד הבבלי מובאת אמירה משמו של ריש לקיש (בבלי ע"ז ג' ע"ב, חגיגה יב ע"ב).
אמר ריש לקיש - כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי (תה' מב 9). ומה טעם 'יומם יצוה ה' חסדו' ? משום 'דבלילה שירו עמי'.
איכא דאמרי: אמר ריש לקיש - כל העוסק בתורה בעולם הזה הדומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא הדומה ליום. שנאמר: יוֹמָם יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שׁירה עִמִּי.
ישנן שתי אמירות לעיל שמובאות בשמו של ריש לקיש. הראשונה, מציגה קשר של סיבה ותוצאה. הקב"ה פורש את חסדו ביום על האדם שלומד תורה בלילה. אפשרות שניה להבין זאת: כשם שהלומד תורה בלילה שורה (שירה) עם דבר אלוהים או שר לאל, כך חסד האלוהים שורה עליו ביום.
האמירה השניה מפרשת את ה'יום' ו'הלילה' כמטאפורות לעולם הזה ולעולם הבא. האדם שלומד תורה בעולם הזה, שמשול ללילה; יקבל את שכרו בעולם הבא, שמשול ליום.
מדוע דווקא חוט של חסד? הפסוק עליו מוסבת המימרה הוא מתה' מב 9: יוֹמָם יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שׁירה [קרי שִׁירוֹ] עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי. יתכן שריש לקיש משתמש כאן בכפל שבין הקרי והכתיב בפסוק. הקריא הוא שירו (בחולם). יש מקום לטעון שהכתיב 'שירה' הזכיר אולי לר"ל את צורת היחיד של שיראים או שיראין – שירא (בבלי שבת כ ב, סוטה מח ב), שהוא אחד ממיני המשי המשובח. כלומר, משהו מעין: חוט של חסד שמעביר הקב"ה בלילה על הלומד, שנמתח לתוך היום. ואף כאן, הקשר בין חוט המשי המובחר לבין חוט של חסד עשוי לסייע לנו להבין כיצד דרש ר"ל את שדרש או מה אולי חלף במוחו רגע לפני שהטביע את מימרתו.
הצעה נוספת, מעט מרחיקת לכת, היא הקרבה בין 'יצוה' ה' חסדו ל -'יטוה' ה' חסדו. אף כאן, יתכן שהדמיון הצורני-מצלולי בין שתי המילים עורר את תשומת לבו ודימיונו של ריש לקיש. ויכול לכוון אותנו לעבר קו מחשבתו.
אני מקווה שהדוגמאות שראינו לעיל הנהירו במעט, כיצד ניתן לעיתים באמצעות הניסיון להתחקות אחר ביטוי בודד בלבד, לשפוך אור על אמירה כלשהי. בין אם אנו מנסים לשחזר מה ששמע והדהד בתודעת הדרשן או מה ראו עיניו רגע לפני שהבזיק רעיון כלשהו במחשבתו.
המונח בעיות רטרוגרדיות לקוח מעולם השחמט. אלו בעיות בהן עמדה כלשהי כבר נתונה. על הפותר מוטל האתגר לשחזר את המהלכים שהובילו לעמדה כפי שהיא מוצגת לפניו. כלומר, המשימה היא לפענח כיצד נוצר מערך הכלים שלפניו באמצעות חקירה לאחור; מה קדם לעמדה המוגמרת. תהליך זה של פענוח 'מן הסוף להתחלה' אינו טבעי לנו, והוא מצריך את מוחנו להתרגל לדפוס חשיבה שונה. ברצוני להראות כיצד רעיון זה יכול לשרת אותנו בחקירתם של מימרות חז"ליות. להלן אביא שתי דוגמאות להמחשת הדברים, שהן בבחינת הצעה לפירוש.
1. מדרש שמות רבה פר' א סי' כג
וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת. אמר רבי יוחנן אין הליכה האמורה כאן אלא לשון מיתה וכן הוא אומר (בר' כה 32) 'הנה אנכי הולך למות' אמרו לה גברתנו מנהגו של עולם מלך גוזר גזרה וכל העולם אינן מקימין אותה ובניו ובני ביתו מקימין אותה ואת עוברת על מצות אביך מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע.
במדרש לעיל דורש רבי יוחנן את חלקו של הפסוק 'וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת' (שמ' ב 5: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר
וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ) ר' יוחנן אומר שההליכה של הנערות היא לשון מיתה. הוא מסמיך זאת לדבריו של עשו: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה (בר' כה 32), כאשר הוא בז לבכורה, ומוכרה ליעקב בעבור נזיד העדשים בפסוק העוקב. עשו אומר במפורש 'הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת'. אולם נערותיה של בת-פרעה ודאי לא הולכות למות ע"פ פשט המקרא. מדוע אם כן מקשר ר' יוחנן את הליכתן התמימה של הנערות, שהיא בגדר ליווי לבת-פרעה, לאמירתו של עשו ? את סיומה של הדרשה, בה המלאך גבריאל הורג את הנערות, ניתן להבין לאור הפער שמצוי בפסוקי המקרא. בת פרעה יורדת עם כל נערותיה לרחוץ ביאור; לאחר מכן היא מצווה רק על אמתה להביא את התבה. לאן נעלמו שאר הנערות ? ר' יוחנן שם אמירה אכזרית בפיהן ועל כך נענשו מיד בידי שמיים. כאן הנערות הרשעות שמנסות להדיח את בת פרעה להרוג את משה בדברי הסתה; שם עשיו (שמכונה לעיתים עשיו הרשע בלשון חז"ל) שאומר: "הנה אנכי הולך למות".
נקודה נוספת למחשבה, היא מהו היחס שבין בת-פרעה לעשו. הוא והיא הם למעשה ה'אחר', הזר. ודווקא הם פורצים וחורגים ממנהג העולם. בת פרעה מפירה את צו אביה. עשו מוכר את הבכורה בניגוד לסדרי החברה מקדמת דנא. וגם ההיפוך ביניהם: גבר לעומת אשה; עשו שצופה את המוות, בעוד הסצינה של בת-פרעה ונערותיה כולה אומרת חיים (היאור, הצלת הילד וכו'). המדרש מנגיד את מעשיי הדמויות אף יותר. הוא שם בפי עשו את אמירתו כתלויה באוויר, ובפי הנערות אמירה שמבליטה את החלטתה של בת-פרעה. החלטה שלא מובנית מאליה, להציל את הילד.
אולם, מעניין לנסות ולהתחקות אחר המהלך המחשבתי שיתכן וחלף בתודעתו של ר' יוחנן כאשר הגה את דרשתו זו.
מדוע קישר ר' יוחנן את הליכתן של הנערות דווקא להליכתו של עשיו? וכי השורש ה.ל.ך מופיע פעם אחת במקרא?! אנסה להראות מדוע בחר ר' יוחנן בפסוק זה. אם נלך שני פסוקים לאחור בשמ' ב 3 נראה שכתוב " וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת
וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" ושני פסוקים קודם לכן בברא' ל 30 עשיו אומר: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה". שלא כדוברי העברית, לביטוי 'תחמרה חמר' יש מצלול מיוחד עבור ר' יוחנן דובר הארמית. הביטוי מהדהד באוזניו משהו בדומה ל 'תצבענה באדום'. שהרי בארמית 'חמרא' פירושו יין שהוא בעל צבע מובהק; והצבע האדום והיין שייכים לאותו שדה סמנטי. ולכן, כאשר קרא ר' יוחנן את הפסוק ונערותיה הולכות, כבר התנגן בתודעתו הצבע האדום, והוא קישר אותו לדבריו של עשיו. ומכאן החיבור האסוציאטיבי שמכליב את הליכת הנערות להליכתו של עשו.
2. דוגמא נוספת: בתלמוד הבבלי מובאת אמירה משמו של ריש לקיש (בבלי ע"ז ג' ע"ב, חגיגה יב ע"ב).
אמר ריש לקיש - כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי (תה' מב 9). ומה טעם 'יומם יצוה ה' חסדו' ? משום 'דבלילה שירו עמי'.
איכא דאמרי: אמר ריש לקיש - כל העוסק בתורה בעולם הזה הדומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא הדומה ליום. שנאמר: יוֹמָם יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שׁירה עִמִּי.
ישנן שתי אמירות לעיל שמובאות בשמו של ריש לקיש. הראשונה, מציגה קשר של סיבה ותוצאה. הקב"ה פורש את חסדו ביום על האדם שלומד תורה בלילה. אפשרות שניה להבין זאת: כשם שהלומד תורה בלילה שורה (שירה) עם דבר אלוהים או שר לאל, כך חסד האלוהים שורה עליו ביום.
האמירה השניה מפרשת את ה'יום' ו'הלילה' כמטאפורות לעולם הזה ולעולם הבא. האדם שלומד תורה בעולם הזה, שמשול ללילה; יקבל את שכרו בעולם הבא, שמשול ליום.
מדוע דווקא חוט של חסד? הפסוק עליו מוסבת המימרה הוא מתה' מב 9: יוֹמָם יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שׁירה [קרי שִׁירוֹ] עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי. יתכן שריש לקיש משתמש כאן בכפל שבין הקרי והכתיב בפסוק. הקריא הוא שירו (בחולם). יש מקום לטעון שהכתיב 'שירה' הזכיר אולי לר"ל את צורת היחיד של שיראים או שיראין – שירא (בבלי שבת כ ב, סוטה מח ב), שהוא אחד ממיני המשי המשובח. כלומר, משהו מעין: חוט של חסד שמעביר הקב"ה בלילה על הלומד, שנמתח לתוך היום. ואף כאן, הקשר בין חוט המשי המובחר לבין חוט של חסד עשוי לסייע לנו להבין כיצד דרש ר"ל את שדרש או מה אולי חלף במוחו רגע לפני שהטביע את מימרתו.
הצעה נוספת, מעט מרחיקת לכת, היא הקרבה בין 'יצוה' ה' חסדו ל -'יטוה' ה' חסדו. אף כאן, יתכן שהדמיון הצורני-מצלולי בין שתי המילים עורר את תשומת לבו ודימיונו של ריש לקיש. ויכול לכוון אותנו לעבר קו מחשבתו.
אני מקווה שהדוגמאות שראינו לעיל הנהירו במעט, כיצד ניתן לעיתים באמצעות הניסיון להתחקות אחר ביטוי בודד בלבד, לשפוך אור על אמירה כלשהי. בין אם אנו מנסים לשחזר מה ששמע והדהד בתודעת הדרשן או מה ראו עיניו רגע לפני שהבזיק רעיון כלשהו במחשבתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.