רבקה - מבט אישי נועז

עבי קלדרון, בית ספר רנה קאסין  

        

  "עיקר עונשו של השקרן איננו שאין אחרים מסוגלים להאמין לו, אלא שאין הוא מסוגל להאמין לאחרים".

                 ג'ורג' ברנרד שו

Bartolomé Esteban Perez Murillo

רבקה נזכרת לראשונה במקרא במרכז הרשימה הגנאלוגית שלאחר סיפור העקידה (בר‘ כב 24-20), בין בני מלכה לבני ראומה. לכאורה זוהי רשימה יבשה של שמות, אולם כפי שכבר גילה רש"י בפרושו לכב 23: "כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה". לאחר סיפור העקידה, שהוא סיפור על מוות, אברהם מקבל "פקס" ממקום הולדתו על הולדת צאצאים במשפחתו. יש אור בקצה המנהרה וההבטחה האלוהית לגבי זרעו מתחילה להתגשם. הרי נשואי יצחק עם רבקה והולדת ילדים חדשים מסמלת חיים חדשים. הבטחת מלאך ה' לאברהם: "ירש זרעך את שער אויביו" (פס‘ 17) מהדהדת בברכה שרבקה מקבלת ממשפחתה: "ירש זרעך את שער שונאיו" (כד 60).

בהיקרות השניה אנו פוגשים את רבקה בסצנת הבאר. העבד ממציא אות שבאמצעותו יוכל לדעת אם הבחורה שיפגוש, היא אכן הכלה המתאימה ליצחק. האות תפור על פי מידותיו של אדונו אברהם, אות לחכמתו של העבד. מנקודת מבטו של העבד התכונה החשובה ביותר של אברם היא הכנסת האורחים כפי שבאה לידי ביטוי בבראשית יח. וכשם שמבחן הכנסת האורחים היה אחד הגורמים לבשורה על הולדת הבן, כך יכול אותו מבחן לשמש למציאת שידוך לאותו בן. 

אלוהים פועל מאחורי הקלעים ומיד בסיום תפילת העבד לאלוהים מופיעה רבקה, שהיא בעלת יחוס משפחתי מתאים - בת בתואל - ובונוס נוסף: הנערה "טובת מראה מאד, בתולה ואיש לא ידעה" (פס‘ 16). הדבר היחיד שנותר לברר הוא את אופייה של הנערה, ורבקה עוברת את הבוחן הרבה מעבר למצופה. 

רבקה לא נותנת לעבד לחכות זמן ממושך, והמילים המנחות בפעולותיה הן: "מהר" ו"רוץ" (פס‘ 20, 28). בדיוק אותן מילים שהופיעו בתיאור הכנסת האורחים של אברהם (יח 2, 6, 7). 

בשלב זה אם נרצה להיות פורמלים יהיה עלינו להודות שרבקה נכשלה במבחן משום שהמבחן דרש שהנערה תציע מים לעבד ולגמלים בעת ובעונה אחת, ואילו היא מציעה מים לעבד בלבד. אולם מתברר שזוהי הזעקת שווא והמספר מותח אותנו קצת. רבקה היא בוגרת מצטיינת של הקורס לדיפלומטיה של העיר נחור, והיא יודעת פרק בנימוסים והליכות. אין מערבים יחד בני אדם ובעלי חיים. קודם היא מאפשרת לעבד לשתות עד שירווה את צימאונו, ורק אז היא פונה אליו בדברים "פן יקדים קנה לוושט" (ספורנו), ומציעה מים גם לגמלים "עד עם כלו לשתות", "ותשאב לכל גמליו" (כד 20-19). אנחנו מדברים על עשרה גמלים צמאים שעשו את הדרך המדברית הארוכה מכנען לארם נהרים. רבקה חייבת לרדת אל העין עם כד ריק ולעלות עם כד מלא (פס‘ 16) עשרות אם לא מאות פעמים כדי להרוות את צימאונן הבלתי נדלה של ספינות המדבר (יש רק כד אחד). זוהי דוגמא ראשונה לגבורה "הומרית" ורמז מטרים לבנה יעקב שיגול את האבן הגדולה מעל הבאר. רבקה מרוויחה בזיעת אפיה את הנזם והצמידים שהעבד נותן לה. 

אחד המרכיבים החשובים של סצנת הדפוס של פגישה ליד הבאר הוא שהחתן עושה מעשה גבורה שנועד להרשים את הסובבים: משה מגרש את הרועים (שמ‘ ב 7), ויעקב מגולל את האבן (בר‘ כט 19). מה שמייחד את הסיפור שלנו הוא היעדרותו של החתן המיועד והיפוך תפקידים. מי שעושה את מעשה הגבורה היא דווקא הכלה המיועדת. זהו רמז למה שיתרחש בעתיד על פי פרק כז.

נסכם את דמותה של רבקה לפי פרק כד: רבקה היא דמות חיובית בעלת תכונות נפלאות של הכנסת אורחים, חריצות ונימוס מופלג. העובדה שהיא נשאלת אם היא מוכנה ללכת עם האיש מרמזת שמדובר בבחורה חזקה, עצמאית ודעתנית. רבקה מסכימה ללא היסוס, וזה עוד הבט המקשר אותה לאברהם משום שתשובתה הקצרה "אלך" (”התלכי עם האיש הזה? ותאמר: אלך“, כד 58) יכולה לשמש תשובה לצו ה' לאברהם: "לך לך מארצך וממולדך ומבית אביך" (יב 1). הסכמתה של רבקה ללכת לארץ חדשה מזכירה את רות, ושתיהן מגיעות למעלתו של אברהם. אברהם ורבקה מקבלים ברכה לפני העזיבה (בראשית יב 3-2; כד 60) ורות לאחר הגעתה לארץ (רות ב 12).

אולם ניתן לפרש את פרק כד בצורה שונה לחלוטין. מנחם פרי מעלה תיאוריה מעניינת לפיה רבקה מתאהבת בעבד והוא מתאהב בה. כלומר הכנסת האורחים שלה נעשית מתוך אינטרס. פרי מתבסס על כך שמנקודת המבט של רבקה הוא "האיש" ואילו מנקודת המבט של אברהם ואנשי הבית הוא "העבד". פרי מזהה סימני פלרטוט וחיזור הדדי בכך שהעבד מבקש "הגמיעיני", מה שמחייב שרבקה תהיה בקרבה אינטימית אליו. ואכן היא נענית לבקשתו ומורידה את כדה ויוצקת מים לתוך פיו. לדעת פרי רבקה מגלה את האמת על החתן האמיתי רק בפגישה עם יצחק, והיא נוקמת ביצחק ומרמה אותו באחרית ימיו, כנקמה על כך. נפילתה מהגמל (כד 64) נבעה מהפער בין ציפיותיה לבין המציאות. 

הצעתו של פרי היא פיקנטית ומקסימה אבל לדעתי הוא מותח את החבל קצת יותר מדי:  

1) בכד 2 נאמר על העבד שהוא זקן ביתו של אברהם (אם כי כבר היו דברים מעולם של התאהבות שבה הפרש הגילים הוא גדול).

2) הסיפור מסופר מנקודת מבטו של העבד, ומה שמעניין את הסופר הוא הצלחת השליחות ותו לא.

3) פרי מטיל עומס גדול מדי על המילים "הגמיעיני" "ותורד כדה על ידה", וכי איך אחרת היא אמורה לתת לו מים?

4) כדי להמשיך את אי ההבנה, פרי ממציא בית אב שבו מתנהל המשא ומתן על השידוך בין העבד בתואל ולבן, לאחר מכן העבד הולך לבית האם שבו נמצאים רבקה ואמה כדי לתת מתנות לרבקה, ללבן ולאם, לאחר מכן חוזר העבד לבית האב כדי לישון, ובבוקר כשהוא מבקש לקחת את רבקה הוא חוזר לבית האם. אולם אין לכך לא רמז ולא בן רמז בכתובים. הרושם שמתקבל מקריאת פסוקים 58-51 הוא שכל הפעולות נעשות ברצף במקום אחד. אולם אפילו אם נקבל הנחה זו קשה להניח שדבר לא גונב לאוזני רבקה לגבי החתן המיועד, ובמיוחד כשהיא נשאלת: התלכי עם האיש הזה? 

ניתן לתת הסבר נוסף שמשחיר את פניה של רבקה ולומר שמיד כשהיא רואה אדם זר עם שיירה של עשרה גמלים עמוסים כל טוב עם עוד אנשים שעומדים לפקודתו, היא מנחשת מתוך אינטואיציה שהוא מחפש שידוך. וכשהיא מקבלת את הנזם והצמידים, חשדותיה מקבלים חיזוק נוסף. כל האירוח המופלא איננו לשמה אלא מניפולציה כדי לזכות בבעל העשיר. כשהיא נפגשת עם יצחק נאמר "ויאהבה" (פסוק 67), אולם לא נאמר שהיא אוהבת אותו, ומעשיה בפרק כז מוכיחים שאהבה גדולה לא שררה ביניהם.  
לדעתי פשוטו של מקרא הוא שרבקה מוצגת בפרק כד כדמות חיובית, והעובדה שהיא מוכנה לעזוב הכול ולהתחתן עם אדם שלא ראתה אף פעם, היא אולי כדי להיחלץ משליטתו של אחיה המניפולטיבי ורודף  הבצע לבן. 

רבקה מופיעה שוב בפרק כו כחלק ממעשה הרמאות של יצחק. בפרק זה היא דמות משנית משום שהיא חלק נפרד מיצחק. המלה "אשתו" מופיעה בפרק כו שש פעמים. יוזם התרמית הוא יצחק (פסוק 7). נאמר שאבימלך רואה את יצחק ולא ההפך, והדו שיח מתנהל בין אבימלך ליצחק, ואולי על התרמית הזאת היא נוקמת בפרק כז. 

בראשית כה 28-19 הוא המצג ליחסים בין יעקב ועשיו. פסוקים אלה מהווים רמז מקדים למה שיתרחש בהמשך. בתנ"ך אין משפחות שמחות. עקרותה של רבקה וקשיי הריונה מדגישים את הפרוד והניגוד בין ההורים (שיעבור גם לדור הבנים). כל אחד פועל בנפרד, ולא מתקיים ביניהם שום שתוף פעולה או דו שיח. יצחק מתפלל לה' כדי לפתור את בעיית העקרות (בניגוד לאברהם שמעולם לא התפלל עבור עקרות שרה), ורבקה איננה מספרת לבעלה על הנבואה שקבלה: "רב יעבוד צעיר" (פסוק 23). אלו הייתה עושה זאת אולי חלק מהבעיות שיצוצו בהמשך היו נפתרות. שני ההורים נותנים שם לעשיו, אולם כשנולד יעקב רק יצחק נותן לו שם. (יתכן שהיו חלוקי דעות בין ההורים? משום שהשם יעקב יש בו גוון שלילי: עקבה-ערמה).

המשפחה מתחלקת לשתי קבוצות: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית כה28). אהבתו של יצחק היא "אהבה התלויה בדבר", ואלו אהבתה של רבקה היא אהבה אמיתית "שאיננה תלויה בדבר". אם כי ניתן לראות בין השורות מדוע רבקה אוהבת דווקא את יעקב:

1)יעקב יושב אוהלים והוא קרוב אליה, ויוכל לדאוג לה לעת זקנתה. הקרבה הזאת היא בעייתית והיה רצוי פרוד כדי שיעקב יגלה את עצמו ואת גבריותו.

2) עשיו הוא גבר שבגברים, הוא יוצא לצוד ציד ומתחתן עם שתי נשים, ואלו יעקב מבשל נזיד עדשים שזהו סטריאוטיפ נשי.

3) עשיו חושב לטווח קצר ומוכן למכור את בכורתו עבור נזיד עדשים, ואלו יעקב (כמו רבקה בהמשך) חושב ומתכנן לטווח ארוך. 

4) עשיו יתחתן בהמשך עם נשים נוכריות, שהן מורת רוח לרבקה וליצחק (בראשית כו34-35).

לרבקה יש מבט פסימי על המציאות והיא אישה קצרת רוח. כשהבנים מתרוצצים בבטנה היא אומרת: "אם כן למה זה אנוכי?" (כה22). כשהיא מנסה לשכנע את יעקב לברוח היא בוחרת בתסריט הגרוע ביותר: "למה זה אשכל גם שניכם יום אחד" (כז46), ולבסוף היא אומרת: "קצתי בחיי מפני בנות חת" (כז46). (את שני הציטוטים האחרונים ניתן לפרש גם כאמצעי רטורי כדי לשכנע את בנה ואת בעלה). 

את רבקה אנו זוכרים מפרק כד כנערה מלאת שמחת חיים, והשינוי באופייה מתחולל כשהיא מגיעה לביתו של יצחק. סיבה אפשרית לשינוי זה ואולי גם לחוסר התקשורת עם בעלה היא סיפור העקידה. עקידת יצחק איננו עוד סיפור בשרשרת סיפורי אברהם, אלא זהו "המפץ הגדול" שגלי ההדף שלו מגיעים אפילו לדור השני והשלישי. לאחר העקידה המשפחה מתפרקת. ניתק הקשר בין אברהם לאלוהים, בין אברהם ליצחק ובין אברהם לשרה. ומיד לאחר סיפור העקידה מסופר ששרה מתה. יצחק הופך לדמות פסיבית שאפילו אישה צריך לשדך לו. הוא בניגוד לשאר האבות לא נוסע אף פעם לחו"ל, ובפרק כז כשמו כן הוא, רבקה ויעקוב עושים ממנו צחוק. (הבעיה של יצחק היא שהוא "ילד סנדביץ" שנמחץ בין שתי דמויות גדולות: אברהם ויעקב. זוהי גם הבעיה של שאול שנמחץ בין שמואל לדוד). בתחילת פרק כז יצחק אומר: "הנה נא זקנתי ולא ידעתי יום מותי", למרות שהוא ימות שמונה פרקים מאוחר יותר ועשרים שנה לאחר מכן. גם עשיו בוחר במקצוע הצייד שפירושו הרג בלתי פוסק. היחיד שלכאורה נמלט מהאווירה המורבידית במשפחה הוא יעקב, אבל לו מזמן הגורל עקידה פרטית משלו (אונס בתו לא כל כך מעניין אותו) בהעלמות בנו האהוב יוסף הוא ממאן להינחם ואומר: "כי ארד אל בני אבל שאולה" (לז 35), והוא אומר לפרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז9).   

בפרק כז דמות של רבקה באה לידי ביטוי בצורה בולטת כמו בפרק כד. בשני הפרקים היא מפעילה יוזמה ואנרגיה (פעם לכוון חיובי ופעם לכוון שלילי). רבקה שומעת את הוראותיו של יצחק לעשיו. זה מזכיר את שרה (בראשית יח10). שתי האמהות הראשונות דומיננטיות מאד בעיצוב גורל בניהן. ההשוואה פועלת לרעת רבקה, משום שאם את מניעי שרה להפליה עוד ניתן בצורה מסוימת לעכל, כי הרי מדובר בבנה הביולוגי, הרי שאצל רבקה מדובר בשני בניה שהם אחים תאומים. המניפולציות של רבקה על בעלה העיוור הם רמז מקדים למניפולציות של בת שבע על בעלה הזקן כדי לקדם את האינטרס של שלמה על חשבון אדוניה.

רבקה היא טיפוס דומיננטי מאד שממלאת את תפקיד הבמאי והכוריאוגרף מאחורי הקלעים, ומפעילה את בנה ובעלה כמריונטות על חוט. רבקה משתמשת בכל סמכותה האימהית כדי להעביר את הברכה מעשיו ליעקב. רבקה (כמו יעקב) יודעת לנצל היטב את נקודות התורפה של היריב, ולכן היא פועלת במגרש הביתי שלה: הבית. הטריטוריה של יצחק ועשיו היא מחוץ לבית בשדה (כה 28-27 כז 3, 27). רבקה איננה פונה אל יעקב בלשון בקשה (כמו יצחק לעשיו) אלא בלשון צווי, ללא שום הסברים או התנצלויות. המלה המנחה בקטע היא ש. מ.ע והביטוי החוזר בדבריה הוא "שמע בקולי", ויעקב מציית ושומע בקול אמו. בספר בראשית מי ששומע בקול אישה ולא בקול אלוהים נענש: אלוהים אומר לאדם  "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ..." (בראשית ג 17). אברהם ששומע בקול אשתו לקחת את הגר (בראשית טז 2), נענש במידה כנגד מידה, כשאלוהים אומר לו לשמוע לקול אשתו ולגרש את הגר ואת בנה. כשרבקה פונה ליעקב היא משנה את דברי בעלה ומוסיפה את המילים: "לפני ה", כדי להדגיש את חשיבות הברכה. היא מקלה על יעקב בכך שהיא מדלגת על דברי יצחק בענייני הצייד והכנת המטעמים כאשר אהב. היא מבקשת ממנו לעשות את המינימום הנדרש (הבאת שני גדיי עזים), והיא עושה את המקסימום. רבקה איננה מניחה שום פרט ליד המקרה. היא לוקחת על עצמה את הכנת המטעמים, ודואגת להלביש את יעקב בבגדי עשיו (יעקב מוצג כתינוק שאפילו צריך להלביש אותו, והוא נקרא בקטע בנה הקטן. הפסיביות שלו מרמזת שבתוך תוכו הוא מתנגד לתכנית אמו). היא מתכננת לטווח רחוק ומכסה אפילו את חלקת צווארו (זה יבוא לידי ביטוי בפסוק 27). ולבסוף היא מוסיפה למטעמים גם יין ולחם (כשם שיעקב במכירת הבכורה הוסיף לחם ושתייה). וכשיעקב מעלה הסתייגות שמא הוא עלול להביא על ראשו קללה ולא ברכה (התפוח לא נפל רחוק מהעץ והעניין המוסרי של הגניבה עצמה כלל לא מטריד אותו). היא מוכנה ליטול על עצמה את האחריות ואומרת: "עלי קללתך בני". (זה כמובן לא פועל כך, כשם שיצחק למרות רצונו לא מסוגל להעביר את הברכה מאדם לאדם, כך גם אי אפשר להעביר קללה מאדם לאדם). ישנה הרגשה שאלו הייתה יכולה היא הייתה נכנסת לחדרו של יצחק במקומו של בנה. המספר מנסה להקל מחטאו של יעקב ולהעביר את האשמה אליה. 

לאחר גניבת הברכה נאלצת רבקה להתמודד עם תוצאות מעשיה. מגיעים אליה שמועות על רצונו של עשיו להרוג את יעקב, והיא מנסה לשכנע את יעקב לברוח ללבן אחיה בחרן  "לימים אחדים" (מילים אלה יקבלו משמעות אירונית בכט 20), שהופכים לעשרים שנה של עבדות קשה של יעקב בגלות, והיא לא זוכה יותר לראות את בנה עד יום מותה. אירוניה נוספת היא בכך שהיא שולחת את בנה אל לבן אחיה שהוא רמאי בסדר הגודל שלה. היא מסתירה מיעקב את העובדה שהרצח אמור להתבצע רק לאחר מות יצחק. היא מסירה מעליה את האחריות למעשה שעשתה ומטילה את כל האשמה על יעקב: "אשר עשית לו" (כז 45). העובדה שהפעם יעקב לא מגיב לדבריה מאלצת אותה להמציא שקר נוסף (עבירה גוררת עבירה), כדי לשכנע את בעלה לשלוח את יעקב לחרן. היא מביעה מורת רוח מבנות חת ששנואות על שניהם במידה שווה (כו35). (בכך היא מטילה דופי בעשיו, מבלי לציין במפורש את שמו). היא מסתירה מיצחק את הסיבה האמיתית לשלוח יעקב לגלות, כי אז האמת עלולה להתגלות. בכך היא תופסת שתי ציפורים במכה אחת: יעקב יברח מעשיו, ויתחתן עם משפחתה בחרן. רבקה ויעקב מנצחים את יצחק ועשיו, אולם מבחינה מוסרית הם המפסידים הגדולים.

כשרבקה מחליטה לרמות את בעלה ובנה היא עוברת על שורה ארוכה של חוקים (שחלקם נכתבו בתקופה מאוחרת יותר). רוב החוקים קשורים לחוקי היסוד: עשרת הדברות (השווה שופטים יז 6-1). היא עוברת על הדיברות "לא תגנוב" ו"לא תחמוד".  כשם שהיא מחליטה לעשות בחירה בין תפקיד האם לתפקיד הרעיה כך היא מאלצת את בנה לבחור בין "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ 12; דברים ה 16; וגם משלי א 8). כשהיא מוסיפה לדברי בעלה את המילים: "לפני ה" (פסוק 7), היא עוברת על הדיבר: "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשוא". (גם יעקב עושה זאת כשהוא מאלץ את עשיו להישבע בקניית הבכורה כה 33). כשרבקה מרמה את בעלה העיוור היא עוברת על החוק: "ולפני עיור לא תתן מכשול ויראת מאלוהיך אני ה" (ויקרא יט 14 וגם דברים כז 18). האם המטרה מקדשת את האמצעים?

האם רבקה פועלת ממניע אישי או ממניע לאומי תיאולוגי? אם נקבל את פירושו של רופא שפרק כד הוא תוספת מאוחרת מתקופת עזרא ונחמיה, ואת פירושו של זקוביץ שנבואת ה' בפרק כז פסוקים 24-23 היא תוספת מאוחרת, הרי שנותר רק המניע האישי, ורבקה הופכת לדמות שלילית. 

הפרשנות המסורתית מנסה להקל בחטאה של רבקה משתי סיבות: 

• • רבקה בוחרת בבן הנכון לקבלת הברכה. עשיו הוא אדם שמונע על ידי היצר וחושב מהיום למחר. הוא מוכן למכור את הדבר החשוב ביותר - הבכורה תמורת נזיד עדשים (ואין דומה מי שבז לבכורה לפני האכילה למי שבז לה אחריה כה 34), והוא מתחתן עם נשים נכריות (כו 35-34), ואלו יעקב הוא אדם שקול וזהיר שמתכנן את עתידו לטווח רחוק.
• • רבקה מקדמת את נבואת ה': "ורב יעבוד צעיר".

אולם זאת בדיוק הטעות שלה: היא סובלת מסף תסכול נמוך. אין לה סבלנות לחכות להתגשמות דבר האל, והיא איננה סומכת על אלוהים שיבצע את נבואתו. זאת אותה בעיה שהייתה בדור הקודם לאברהם ושרה. בבראשית פרק יב אלוהים הבטיח לאברהם הבטחות מכאן ועד להודעה חדשה, ובקושי הראשון שאברהם נתקל: רעב בארץ, במקום לפנות לאלוהים בתפילה ובבקשה, הוא מחליט לפתור את הקושי בכוחות עצמו, יורד מהארץ המובטחת ומסתבך. אשתו שרה חוזרת על אותה טעות כשהיא איננה סומכת על הבטחת אלוהים לזרע. היא מחליטה לקרב את הקץ "ולהנדס" את אלוהים על ידי נתינת שפחתה לאברהם. דבר זה רק מסבך ומעכב את ביצוע הבטחת אלוהים לזרע. היא איננה מבינה "שכשאלוהים רוצה אפילו מטאטא יורה."

רבקה עושה טעות נוספת, משום שהיא איננה מכירה היטב את אופיו של בעלה. יצחק ידע היטב את ההבדל בין שני בניו, והוא הכין ברכה נפרדת לכל אחד מהם בהתאם לאופיו וגורלו. בברכה שנועדה לעשיו ונלקחה במרמה על ידי יעקב (כז 28-29), הוא הבטיח דברים חומריים: עושר ושליטה, ולא הזכיר את ייעודו של אברהם: זרע וארץ. רבקה ויעקב לא היו צריכם לטרוח לגנוב את הברכה שניתנה ליעקב (ברכת אברהם), משום שיצחק נתן אותה ממילא בכח 4-3. למרות שיצחק עיוור יכולתו השכלית לא נחלשה, והוא יודע היטב מי צריך להיות השלישי בשרשרת האבות.

בציור של לורנצו ליפי, "יצחק מברך את יעקב", יצחק איננו עיוור. כאן ישנה החלפה של היוצרות. העיוורון האמיתי הוא של רבקה ויעקב (ושל עוד כמה פרשנים של סיפור זה).

האם יצחק יודע שיעקב מרמה אותו לפני שהוא נותן לו את הברכה? האם ניתן למצוא בבראשית פרק כז רמזים לכך שאולי יש כאן "משחק כפול" בבחינת "הפוך על הפוך" שבו יצחק יודע שיעקב מרמה אותו?

1) זה מוזר שיצחק אומר לעשיו להביא לו ציד לפני שיברך אותו כשרבקה נמצאת בסביבה ושומעת את דבריו (כז 5-1). במיוחד כשהם חיים ביחד כל כך הרבה שנים והוא יודע את אופייה המניפולטיבי, ואת העובדה שהיא מעדיפה את עשיו על יעקב.

2) האם יצחק הוא עד כדי כך חסר חוש טעם שהוא איננו מסוגל להבחין בין בשר ציד לבין בשר גדיי עזים (שהוא רך ובעל ריח אופייני)?

3) יצחק הוא בעל חושים חדים מאד. הוא מצליח לזהות את עשיו מהמלה הראשונה שעשיו אומר: "הנני" (כז 1), וחשדו עולה מיד במלה הראשונה שיעקב אומר: "אבי" (כז 18). לכן הוא מפעיל את כל החושים כדי לגלות מיהו הבן שעומד לפניו. 

4) נאמר בצורה מפורשת שרבקה הלבישה את עורות גדיי העיזים על ידיו של יעקב. מדוע אם כך אומר יצחק "הידים ידי עשו" (כז 22) כשהוא ממשש עור חיה?

5) ליצחק עצמו יש ניסיון מעשי ברמאות שאותו ירש מאביו.

אם יצחק חושב שיעקב רימה אותו וחרד חרדה גדולה עד מאד, כפי שאומר המספר בפסוק 33, מדוע בכל זאת הוא נותן ליעקב לא רק את הברכה שהייתה מיועדת לעשיו, אלא גם את ברכת אברהם (כח 4-3)?

יתכן שיצחק מעמיד את שני בניו למבחן כדי לדעת מי ראוי באמת לברכה. כיוון שיעקב עמד בכל המבחנים שיצחק מעמיד לפניו הוא מחליט לתת לו גם את ברכת עשיו וגם את ברכת אברהם, והחרדה הגדולה שיצחק מפגין לפני עשיו מזויפת, ונועדה לחפות על העובדה שהוא החליט לא לתת לעשיו את הברכה המקורית שתכנן לתת לו.

המספר נותן לקורא להבין שהרמאות של רבקה לא הייתה נחוצה, והאנרגיה והכישרון שהשקיעה במעשה זה רק סיבכו את חייה ואת חיי כל הסובבים אותה. היא קורעת את משפחתה לגזרים. מעשה רמאות אחד מוביל למעשי רמאויות נוספים (עבירה גוררת עבירה), ומוטיב הרמאות מאחד את כל סיפורי יעקב עד מותו. אלו הייתה יודעת מראש את תוצאות מעשיה האם הייתה חוזרת עליהם? מי יודע.

ניתן בכל זאת לציין נקודת זכות אחת לטובתה של רבקה. היא איננה פועלת למען עצמה אלא למען בנה, שאותו היא אוהבת יותר מעשיו. (אף הורה לא יעיז להודות שהוא מעדיף ילד אחד יותר מהשני, אולם האם באמת זה אף פעם לא מתרחש במציאות?).  רבקה איננה יכולה ליזום ברכה משלה, משום שברית אלוהים ניתנת לגברים ולא לנשים. היא איננה היוזמת של ההפליה אלא מגיבה למעשי בעלה שמפלה בין האחים ולא מזמין את שניהם יחדיו לקבלת ברכות (כמו שיעשה יעקב בבראשית מט). 

קשה לדעת מה גרם לשינוי באופייה של רבקה מפרק כד לפרק כז, ומהי הסיבה האמיתית לעובדה שרבקה מרמה, האם זו תורשה או סביבה? מצד אחד רבקה גדלה עם לבן אחיה שמתגלה בהמשך כרמאי מדופלם, ומצד שני משפחת אברהם שאליה היא מגיעה גם כן נגועה בחולשה זו. פעמיים אברהם מנסה לרמות מלך זר, ויצחק נותן שיעור פרטי לאשתו בהלכות רמאות, כשהוא מנסה לרמות את אבימלך (בראשית כו). אולם בסופו של דבר שתי המשפחות מקורן באותה משפחה.

מיד לאחר שרבקה דואגת להבריח את בנה לחרן איננו שומעים עליה יותר, והיא נעלמת מהסיפור, מלבד פסוק אחד המספר בדרך מקרית ובצורה עקיפה על מותה וקבורתה של רבקה. יעקב אומר ליוסף היכן ברצונו להיקבר.

"שמה קברו את אברהם ושרה אשתו

שמה קברו את יצחק ורבקה אשתו

ושמה קברתי את לאה"  

(בראשית מט 31).

האירוניה היא שאפילו מקברה, מעשיה של רבקה ממשיכים להשפיע על בנה. אפילו אם נצמיד אקדח לרקתו של יעקב הוא ימשיך להפלות את לאה ולא יהיה מסוגל לקרא לה אשתי (למרות שהיא ילדה לו ששה ילדים) משום שלבן ולאה רימו אותו.

לאחר שאנו מכירים את אופייה של רבקה בפרק כז, נשאלת השאלה מדוע בעצם אלוהים פועל מאחורי הקלעים ומחליט לשדך ליצחק את רבקה, ומדוע אלוהים בוחר ברבקה ולאחר מכן ביעקב?  "ואהבתי את יעקב ואת עשיו שנאתי" (מלאכי א 3-2). מי בכלל מסוגל לאהוב טיפוס כמו יעקב? ישנן כמה אפשרויות:

1) נסתרות דרכי האל: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי נאום ה" (ישעיהו נה 8).

2) אלוהים פועל בצורה שרירותית לחלוטין. כשמשה מבקש מאלוהים  להתגלות בפניו, אלוהים באופן מפתיע חושף את אופיו האמיתי: "וחנתי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג 19).

3) תשובה מעניינת ניתנת על ידי גרילי: אלוהים מצייר קו ישר על ידי קווים עקומים.

 נספח 

התמונה "עשיו מוכר את הבכורה" מאת האמן ההולנדי [Hendrrick ter Brugghen  [1588-1629

צייר זה נסע לרומא והושפע מקרווג'יו. השפעה זו באה לידי ביטוי בשני אופנים: הסגנון הריאליסטי שבא לידי ביטוי בבחירת הרגע הדרמטי ביותר בסיפור, וטכניקת האור וצל ((chiaroscuro.

תחילה עלינו לזהות את שני גיבורי הסיפור: יעקב ועשיו. עשיו הוא הדמות הימנית. הוא איש ציד וזה בא לידי ביטוי בתמונה באמצעות המקל ושני הכלבים הקשורים לידו. אולם הקושי בזיהוי זה הוא שהדמות השמאלית לבושה בגד בצבע אדום, ואדום הוא "סמלו המסחרי" של עשיו: "אדמוני כלו" (בראשית כה 25), "האדום האדום הזה" (כה 30). 

ההסבר האפשרי לכך הוא שצייר זה כמו כל אמן טוב איננו בעל מלאכה (אומן), שמעתיק את הסיפור המקראי באופן מילולי אחת לאחת לבד הציור, אלא משנה ומארגן אותו מחדש לצרכיו, ונותן פירוש משלו לסיפור המקראי. הוא בכוונה מערבב ומבלבל בין יעקב ועשיו. יעקב ועשיו הם תאומים, והם שני הפכים של אישיות אחת שלמה: טבע פראי מול תרבות עירונית, חומר מול רוח, יצר מול שכל, חשיבה טקטית לטווח קצר מול תכנון אסטרטגי לטווח ארוך. מה שיעקב באמת רוצה לקחת כשהוא לוקח את הבכורה והברכה של עשיו, זה להשלים את החצי השני של אישיותו, ולהפוך לאדם שלם-תם (בראשית כה 27, לג 18). ואמנם יתכן שיעקב באמת הצליח לעשות זאת. לאחר הרמאות והגניבה יעקב עובר מטמורפוזה, ומתגלה אצלו כוח עצום. בפעם הראשונה כשהוא מרים את האבן שהופכת למציבה (כח 18), בפעם השנייה כשהוא מגולל את האבן הגדולה מעל פי הבאר (כט 10) ובפעם השלישית כשהוא נאבק עם איש האלוהים ויכול לו (לב 29-26). 

בין יעקב לעשיו מונחת סכין מטרידה, שנראית מרחפת ומפרה את חוקי שווי המשקל. יתכן שהסכין היא חלק מכלי האוכל על השולחן, אולם במקרה זה האם כף לא הייתה מתאימה יותר? יתכן שכיוון הסכין מסמל את פגיעתו האנושה של יעקב בעשיו, ויתכן שהסכין מרמזת לדבריו האלימים של עשיו מאוחר יותר, כשיעקב יגנוב את הברכה: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי" (כז 41).   

דבר נוסף שמפתיע בתמונה זו הוא שנמצאים בה גם ההורים יצחק ורבקה, שאינם מופיעים בסיפור מכירת הבכורה בבראשית כה, אלא רק מאוחר יותר בבראשית פרק כז. 

האם נוכחות ההורים בציור הושפעה מהסמיכות של תיאור לידת הבנים והעדפות ההורים בבראשית כה 28-19, לסיפור מכירת הבכורה שבא מיד לאחר מכן בפסוקים 34-29? 

ההורים ובמיוחד רבקה הדומיננטית משרים את רוחם על הבנים כבר בסיפור מכירת הבכורה. לא רק יעקב מגיש נזיד עדשים לעשיו אלא גם רבקה. יעקב ורבקה מתבוננים במבט נוקב ומעט חרד בעשיו, שנראה כאדם תמים ששום דאגה בעולם לא מטרידה אותו. רבקה מזכירה מכשפה זקנה, וקשה לומר עליה שהייתה פעם: "טובת מראה מאד" (כד 16). יצחק נראה קצת מנותק ושקוע בעצמו. הוא שולח מבט מלוכסן אל מה שבאמת מעניין אותו האוכל (בראשית כה 28, כז 4-3). שני הכלבים מחקים את הגיבורים כשאחד מהם מתבונן בעניין במתרחש והשני נראה מנותק מהסביבה.

תמונה לעיל: יעקב מוכר את הבכורה לעשיו בנוכחות רבקה ויצחק

בבליוגרפיה

מדרש לקח טוב על התורה, הוצאת ח. וגשל, ירושלים, תמ"ו

א‘ רופא, סיפור ארוסי רבקה, אשל באר שבע, תשל"ו, עמודים 42-67

ל‘ פרנקל, פרקים במקרא, 1981.

נ‘ ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, 1975.

מ‘ וינפלד, ספר בראשית, ש. ל. גורדון, 1975.

י‘ זקוביץ, צבת בצבת עשויה, 2009.

י‘ זקוביץ וא‘ שנאן, אברם ושרי במצרים, מפעלי המחקר של המכון למדעי היהדות, סדרת פרסומים ב, תשנ"ב

מ‘ פרי, עזר כנגדו, אלפים 29 (2009)

R. Alter, Genesis, Norton and Company, 1996.                              

J. P. Fokkelman, Narrative Art in Genesis, Wipf and Stock, 1991.

M. Bal, Reading Rembrandt, Cambridge University Press, 1991. 

M. Sternberg, The Poetics of Biblical Narrative, Indiana University Press, 1991.                                                                       

F. E. Greenspan, When Brothers Dwell Together, Oxford University Press, 1994.                                                                       

E. A. Speiser, Genesis, Doubleday, 1964.                                        

G. Von Rad, Genesis, S.C.M. 1972.                                                   

C. Westermann, Genesis, 1-38, Augsberg, 1984-1986.                   

A. G. Zornberg, The Beginning of Desire, Doublday, 1996.           

B. Jacob' Genesis, Ktav, 1974.                                                           

E. Fux, Sexual Politics in the Biblical Narrative, Sheffield Academic Press, 2000.                                                                       

G. Wenham, Genesis, WBC2, 1994.                                                 

S. Nidich, Underdogs and Tricksters, Harper and Row, 1987.      

M.Fishbane, Text and Texture, Schoken, 1979.                             

A. Greeley, The Bible and Us, Warner Books, 1990.                      

T. Frymer-Kensky', Reading the Women of the Bible, Schocken, 2002.                                                                                                     

S. P. Jeansonne, The women of Genesis, Fortress Press, 1990.   

T. J. Schneider, Mothers of Promise, Baker Academic, 2008.

R. L. Friedman, Commentary on the Torah, 2010. 

Hendel, Reading Genesis-Ten Methods, Cambridge University press, 2010.