יום ראשון, 3 ביולי 2016

על ברית בין הבתרים

פרופמרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית
ליליין, ההבטחה לאברם
הבטחת הלאברם, "כי את כל הארץ אשר אתה רואהלך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית יגטונראתה לאברם כמתנפצת אל מול פני המציאותלא היה לו בן שירש אותוכפי שהוא אומר מתוך כאב: "...הן לי לא נתתה זרעוהנה בן ביתי יורש אותי" (טויג), ו"בן ביתיזה הוא עבדו הנאמן של אברםהקרוי "דמשק אליעזר" (פסוק  ב). בתשובה לחששותיו מבטיח לו השאכן יהיה לו בן יורש יוצא חלציו וכי מספר צאצאיו יהיה כמספר הכוכבים ולהם יתן את ארץ כנעןבפעם הזו מלווים דברי הבטקס חגיגי אשר נודע במסורת היהודית בשם "ברית בין הבתרים". שם זה מצביע על מהלך הטקסחמישה בעלי חיים – עגלה משולשת (כלומרבת שלוש שנים), עז משולשתאייל משולשתור וגוזל – נלקחו בידי אברםאשר בתר (חתךנתחגזראת שלוש הבהמות והעמיד "איש בתרו לקראת רעהו" (טוי). לקראת ערב נראו תנור עשן ולפיד אש עוברים בין חלקי הבהמות המבותרותהעשן והאש הם דימויים מקובלים לציון נוכחות האלוהיםכפי שמסופר למשל על הופעתו במעמד הר סיני "בקולות וברקים וענן כבד" (שמות יטטזאו בהנחייתו את עם ישראל בדרכי המדבר בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילהבמעמד הברית הזאת נראה הכעובר בין  "גזריהבהמותובזה הוא אישר את הבטחתו וקיבל על עצמו את ההתחייבות לקיימהבכתוב היחיד הנוסף במקרא שבו נזכר טקס דומה (ירמיה לדו-כבמסופר על העם ועל השרים שכרתו ברית שעניינה בשילוח עבדים לחופשי: “ויעברו בין הבתריושל העגל המבותר (שם, פסוק יח). (ושימו לבהניב "כרת בריתמקורו בנוהג זה של כריתת בעלי חיים בטקס הברית!)

טקסים דומים מוכרים לנו בקרב עמים קדומים אחריםומתיאוריהם ניתן להתוודע אל המשמעות הסמלית של ביתור הבהמותבברית שבין מלכיהן של שתי ממלכות בצפון סוריה במאה השמינית לפני הספירה – בר-גאיהמלך כתרומתעאל מלך ארפד -  נמצא כתוב (בתרגום מארמית): "אם ישקר מתעאל לבר-גאיהייגזר מתעאל וייגזרו שריו כמו שנגזר עגל זה". בבבל העתיקה נהוג היה שבעל הברית היה ”נוגע בגרונו“ בזמן שכרתו את צווארה של הבהמהובממלכת מארי שעל גדות הפרת התיכון (בסוריה סמוך לגבול עם עיראקדיברו בניב המקומי על "קטילת עיר" (=חמור צעירכשהכוונה היתה לכריתת בריתלפי המיתוס הבבליאפילו האלים ”הביאו נפשם באלהבמים ושמן נשבעונגעו בגרונםכאשר המליכו את מרדוך כמלך האליםכללו של דבר: טקסי הברית, כמו זה שאברם היה עד לונועדו לתת יתר תוקף למילות הבריתוהדגימו לכורתי הברית את הגורל המר הצפוי למי שיפר אותה.
אבל אליה וקוץ בהבמשך המעמד ובאווירה מסתורית ומאיימת הוסבר לאברם שהברית העומדת לאישורו תמומש רק לאחר שתעבור על בניו תקופה של ארבע מאות שנות שעבוד ב"ארץ לא להם" (דבר שמומש בסופו שלדבר בשעבוד מצרים). רק לאחר מכן ”יצאו (משם) ברכוש גדולכדי לחזור ולשבת בארץ המובטחתסיבת הדחייה: "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" (פסוק טו), היינוחטאם של יושבי כנען לא הגיע עדיין למלוא מיצויוהסבר זה מציג את קורותיהם העתידיים של בני ישראל כנבואה מראשואף מבקש לתת מענה לשאלה מוסרית שהטרידה דורותבאילו נסיבות ניתן להפקיע את הבעלות על הארץ כדי להעבירה מעם אחד לעם אחרתשובת הכתובהתנהגותו של העם היושב בה מכריעהוכשחטאיו יגדישו את הסאהיינשל אותו עם מאדמתווזו תינתן לאחרתפיסה היסטוריוגרפית זו חוזרת שוב בדברי משה אל הדור העומד להיכנס לארץ: "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצםכי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניךולמען הקים את הדבר אשר נשבע הלאבותיך" (דברים טה). יתרה מזאתאין לעם ישראל סיבה לחשוב שהוא נהנה מעדיפות בזכות הברית שהעבירה אליו את הארץספר ויקרא, בדרך המיוחדת לוהכפיף את ישראל למערכת מוסר כלל-אנושית והזהיר את ישראל מפני עשיית דבר תועבה: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יחכח), משמעשארץ ישראל לא תסבול מעשה תועבה מכל גורם שהוא.
עצם העלאת הנושא הזה מצביעה על כך שכבר בימי בית ראשון היו שהתמודדו עם שאלת צדקת המהלך שהביא להתיישבות ישראל בארץ כנען ולאדונתו עליה ועל תושביהוהשיבו השואליםלא חילו ולא כוחו זיכו את ישראל בארצוכי אם החסד שהעניק הלעמו בברית בין הבתריםהענקה זו חייבה את בניו של אברהם לשמור את ”דרך הלעשות צדקה ומשפטלמען הביא ה'  על אברהם את אשר דיבר עליו" (בראשית יחיט).

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, לך לך (תשס"א 2000)


תגובה 1:

  1. יעקב יצר גרעין שבטי של 70 נפשות, שמתוכן עתיד היה לצמוח העם העברי.
    כבר בשלב זה נוצרה בעיה, כנען הייתה מאוכלסת ולא אפשרה צמיחה כלכלית והתפתחות מספרית של שבט הנודדים העברי, אשר אין לו חזקה קרקעית. בבעיית הצפיפות נתקלנו במספר אזכורים בספר בראשית.
    1. הארץ לא יכלה לשאת את לוט ואברהם בו זמנית, ולכן הם נפרדים.
    2. הסכסוכים על מקורות המים בין אברהם לבין התושבים המקומיים.
    3. סכסוכים דומים בתקופתו של יצחק.
    עדות לחולשתו של השבט העברי הקטן אנו מוצאים בספר בראשית :
    1 .בכל עימות על מים ,קרקע או מרעה לאבות הייתה מדיניות קבועה – לוותר ובשום אופן לא להיגרר לעימות של לחימה עם תושבי הארץ .
    2 . כאשר שמעון ולוי נוקמים את כבודה המחולל של דינה אחותם יעקב מתמלא חרדה " ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי " .
    3 . אברהם קנה את מערת המכפלה ואילו יעקב קנה ליד שכם חלקת קרקע למגורים במאה קשיטה (בראשית ל"ג-19) ומאומה לא נלקח בחוזק יד.
    השבט הקטן והחלש היה זקוק "לחממה" מוגנת שתאפשר ריבוי טבעי מרבי ללא התנגשויות דמים מיותרות ומוקדמת עוד בטרם הגיע העם לעוצמה מספרית מספקת. ולכן הבחירה נפלה על מצרים.
    אימפריה זו ידעה איום חיצוני אחד בלבד (ההיקסוס) במשך אלפי שנים, ולכן נטוותה תכנית שתביא להשגת המטרה שהיא יצירת האומה העברית. יוסף כאילו תוכנן מראש כדי להוציאה לפועל.
    המצרים תיעבו את רועי הצאן ולא יכלו לשאת את נוכחותם, כפי שהשתקף הדבר בבראשית מ"ג - יוסף מתדרך את אביו כיצד לקבל את ארץ גושן כדי להבדל מהמצרים ולא להגיע לעימות עד שיגיעו למסה מספרית שתהווה גרעין לעם וכך להגשים את תוכנית "החממה" בראשית מ"ו:
    33: "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם?
    34: ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן"
    יוסף תכנן מראש את הבקשה מפרעה ואפילו איתר את האזור המבודד והמתאים לעברים ואכן פרעה הזמין את השבט העברי להתגורר בארץ גושן, וכאשר התרחשה יציאת מצרים הם יצאו משם כעם גדול, כפי שאומר משה בספר דברים פרק י'
    22: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה
    ועתה שמך יהווה אלוהיך ככוכבי השמים לרב"
    מצרים הפורייה והבטוחה נתנה מקלט איתן במשך 260 שנה לעברים ואפשרה לשבט הקטן להתפתח בתנאי בידוד לעם כה רב, עד כי עורר את חששות המצרים, ולכן הם שעבדו את העברים ויצרו את התנאים למבצע השחרור היסטורי של משה, וכך הושלמה התכנית ליצירת האומה העברית.
    התכנית, שהחלה בבחירת אברהם בצורה שרירותית כביכול, והמשיכה בירידה למצרים, ולאחר השגת מטרת הריבוי משה הוציא את העם משעבוד באותות ובמופתים כדי שיזכרו עד לדור אחרון. בארץ גושן הסתיים השלב של יצירת המסה האנושית לאומה העברית, ושם למעשה תם ספר בראשית המציג את השלבים מבריאת היקום ועד יצירתו של עם ישראל.
    המצרים שימשו כלי בידי אלוהים כדי להשיג את המטרה ולכן הם פעלו לא מתוך רצונם החופשי אלא בהכוונה של אלוהים. בהמשך אלוהים "מתקן"את העוול שנעשה למצרים כפרט ולמצרים כאומה אנו רואים את הפרדוקס שלמרות מה שעוללו המצרים לעם ישראל הם לא רק שלא נודו אלא אפילו לא היו פסולי חיתון לעם ישראל .אפילו נקבע כי "מצרי לא תתעב". לעומת זאת עמלק והכנענים נידונו להשמדה ואילו מצרים אפילו לא קוללו אבסורד? לא. אי אפשר להאשים עם שלא היה אחראי למעשיו.…

    השבמחק