יום ראשון, 3 ביולי 2016

הקרבת קורבנות - בישראל ובעמים

פרופ' מרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית

הקרבת קורבנות לאלוהים נתפסת במקרא כפעולה אנושית טבעית וכמעט מובנת מאליה. כבר בדור השני לבריאת העולם מסופר על קין והבל המביאים מנחה לה‘, כל אחד מפרי עמלו (בראשית ד, ג-ד). גם על נוח מסופר, שביציאתו מן התיבה בנה מזבח והעלה עליו עולות ’מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור‘ (שם ח, כ). אבות האומה נהגו לבנות מזבחות במקומות רבים בארץ כנען (אברהם [בראשית יב, ז-ח; יג, יח], יצחק [כו, כה]; יעקב [לג, כ; לה, ה]) - כל זה בטרם ניתנה תורה לישראל. 
מן המקרא עולה, שהקרבת קורבנות איננה ייחודית לעם ישראל. ואכן, המחקר האנתרופולוגי מלמדנו שקורבנות כמחווה כלפי האלים וכדרך התקשרות עימהם מקובלים היו אצל רבים מעמי העולם. הסברים שונים הוצעו לנימוסים אלה, וביניהם: (א) הקורבן משמש כמזונם של האלים והאדם נדרש להקריב קורבנות כדי לקיימם; (ב) הקורבן הוא מתנה לאל, ביטוי תודה של האדם על עזרה שזכה לה; (ג) הקורבן מתלווה לבקשה או לתפילה, כמעין שידול של האלים להיטיב עם האדם; (ד) הקורבן נאכל בסעודה משותפת עם האלים, אשר במהלכה נוצרים קשר אינטימי והתחברות עם יסוד העולם. 

חומש ויקרא נפתח בתיאור מערכת הקורבנות שנהגה בישראל בימי הבית הראשון. מערכת זו כללה חמישה סוגי קורבנות בסיסיים: העולה (בהמה או עוף) נשרפה כליל על המזבח. המנחה (סולת בלולה בשמן ולבונה) חולקה לשניים; חלק קטן ממנה הוקטר על המזבח ורובה נועד לכוהנים. חלק קטן מזבח השלמים הגיע למזבח ויתרו נאכל על ידי המקריב ועל ידי הכוהנים. החטאת והאשם למיניהם נשרפו מחוץ למחנה או על גבי המזבח, והנותר היה למאכל לכוהנים. הפרטים הקשורים לעניינים אלה באים בפרשת ’צו‘ (ויקרא ו, א - ח, לו) בהוראות המכונות בשם ’תורות‘: ’תורת העולה‘, ’תורת האשם‘ וכו‘. לפנינו שימוש מיוחד במונח ’תורה‘, השונה מזה המוכר והמקובל. מובנה של ’תורה‘ בהקשר זה של ענייני כהונה היא הוראה, הדרכה (מן השורש יר“ה שעניינו לכוון או להדריך), ולרוב מפרטות ‘תורות‘ אלה (ישנן עשר ’תורות‘ בספר ויקרא ועוד ארבע בספר במדבר) ענייני טקס ופולחן שונים עבור אנשי המקצוע. 
אם נתבונן בנימוסי הקורבנות של שכני עם ישראל, המצרים והבבלים, המוכרים לנו מספרותם ומספרי הדרכה לכוהני דת, נגלה שלשיטתם הקורבן קיים את האלים. אנשי המקדש נהגו לסדר שולחן בביתו של האל (כלומר, במקדש) לפני צלמו; על השולחן הונחו מאכל ומשתה לארוחת האל, בוקר ואחר הצוהריים. והנה שורות אחדות מהוראות הטקס היומי מן העיר ארך שבדרום בבל: ’‘תביא מים (לשטיפת) ידיים לאלים אַנוּ ואַתְנוּ של השמים. תערוך את השולחן ותערוך (עליו) בשר שור, בשר כבש ועוף. תגיש בירה משובחת יחד עם יין נסחט (?), הרבה בכל (מיני) ירקות‘. תמונה גסה המדגימה את תלות האלים בקורבנות מופיעה בסיפור המבול הבבלי. כאשר יצא אותנפישתים (הוא ’נוח הבבלי‘, הגיבור שניצל מן המבול) מן הספינה והכין את הקורבן עבור האלים, אות תודה על הצלתו, ’הריחו האלים את הניחוח, הריחו האלים את הניחוח הטוב, הצטופפו האלים כמו זבובים סביב הזובח (הזבח)‘. לאחר שבועות ארוכים של צום מאונס, בשל המבול, התנפלו האלים על הקורבן כדי להשביע את רעבונם. בנקודה זו היה הקורבן הישראלי שונה בתכלית. אמנם ניתן למצוא ביטויים במקורות המזכירים מושגים אליליים, דוגמת הדרישה מבני ישראל: ’את קורבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו‘ (במדבר כח, ב); ושמותיהם של כמה מן הכלים שבמשכן ובמקדש - השולחן ועליו לחם הפנים, המנורה ומזבח הקטורת - רומזים שהם נעשו לכאורה לרווחתו של האלוהים השוכן בתוך ביתו. אך כל הנימוסים האלה הם רק קליפה שנותרה מעולם שאבד. צודקים הסבורים שמכלול הפולחן של עם ישראל הוא מורשה מתפיסת העולם שקדם למקרא, אך מורשה זו היא בחינת מאובן, כי הרי ברור שאין אלוהי ישראל נזקק לקורבן כדי לקיים את עצמו, ואין לו צורך במנורה כדי להאיר את דרכו או בריח הניחוח של הקטורת כדי להנעים את חייו. 
ואם כך, מתבקשת השאלה מדוע לא ביטלה האמונה הישראלית שבמקרא את שיטת הקורבנות בכלל? אם היא איננה תורמת לאלוהים - ’הירצה ה‘ באלפי אלים ברבבות נחלי שמן?‘ (מיכה ו, ז) - איזה ערך יש לה לאדם? ניתן להצביע על ניסיונות אחדים שנעשו בימי הבית הראשון בכיוון של רפורמה במושגי הפולחן ובעידונם. נביאי הכתב, החל מעמוס באמצע המאה השמינית לפנה“ס, הורידו את מערכת הקורבנות ממעמדה הבכיר כאבן בוחן לנאמנות לאלוהי ישראל, כך שקיומה לא יהיה עוד ערובה לברכת ה‘. בדברי התרסה נגד בלעדיות פולחן הקורבנות הכריז עמוס (בניגוד למסורות התורה!): ’הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?‘ (ה, כו). כיוון אחר ננקט על ידי מחבר תפילת המלך שלמה שנאמרה בחנוכת המקדש. בנוסף להצהרה שאין המקדש ביתו של אלוהים ושזה אינו שוכן בתוכו - ’האמנם ישב אלוהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך‘ (מלכים-א ח, כז) - ישנה בדברים התעלמות גמורה מנושא פולחן הקורבנות המתקיים במקדש. עבור המחבר, המקדש הוא הערוץ שדרכו מועברות כל תפילות ישראל לאלוהים שבשמים. אין האדם חייב להתייצב אישית במקדש כדי שתחינתו תתקבל; גם ממרחקים היא תישמע ותיענה (שם, פסוקים מו - מט). ואולי ההשתחררות הנועזת ביותר מתורת הקורבנות של הכהונה היא זו של הנביא ישעיהו, שבחזון אחרית הימים שלו הועיד למקדש תפקיד של בית משפט לאומי, אשר אליו יעלו עמים רבים ללמוד פרק מתורת ה‘ המביאה לשלום בין הגויים (ישעיה ב, א-ד). אך כל זמן שבית המקדש הראשון והשני עמדו על תילם, נשארה מערכת הקורבנות על כנה כפי שנקבע בתורה, למרות המתח הרעיוני שנתלווה אליה. רק לאחר חורבן הבית השני ובימי הגלות הארוכים - ועד לימינו שלנו - עלתה שאלת נחיצותם של הקורבנות ואף נדונה סוגיית חידושם לעתיד לבוא. על השאלה מדוע לא ביטלה התורה כליל את הקורבנות השיב גם הרמב“ם (מורה נבוכים ג, לב [בתרגום הרב יוסף קאפח]): ’והיה הנוהג (להקריב קורבנות) המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה היתה הקרבת מיני בעלי חיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן צורות, וההשתחווה להן, והנחת קטורת לפניהם... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה (של ה‘)... שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני עבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם שהוא נינוח תמיד במורגל (=נוח לו במה שהוא רגיל בו)... ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים... והושג בניהול האלוהי הזה שנמחה זכר עבודה זרה ונתבסס היסוד כולו הגדול האמיתי בדעתנו הוא מציאת ה‘ ואחדותו‘. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, צו (תשס"א 2001)


8 תגובות:

  1. פרשת צו

    הקרבת קרבן הינה תכונה נפשית-אנושית מוּלדת, מקדמת דנא, שכוהני דת ידעו לנצל לתועלתם. המקריב קרבן מעיד על חֵסֶר בנפשו שהוא שואף למלא. לעתים אין זה חסר של רִיק אלא פגם או מום נפשי משיירי תכונות החיה באדם שכשל בכיבוש היצר. הכישלון הוא חלק ממהותו הטבעית של האדם. הקרבת קרבנות היא ביטוי של צורך נפשי לתיקון המשתנֶה לפי מידת האשמה שהאדם חש כלפי עצמו ו/או זולתו. היא מזככת (לכאורה?) את נפש המקריב והוא מיטּהֵר בעיני עצמו מן האשמות שנפשו יודעת או נדמה לה. למן הזמן העתיק בו האלהים לא שעה למנחתו של קין ועד להתנצלות המודרנית בעת הזאת חוותה האנושות מגוון רחב של אופני הקרבה. האמונה באל היא סוג של הקרבה שהולידה פולחני עבודת קרבנות, אבל גם פטריוטיזם ודבקות במטרה ומסירות נפש וערבות הדדית ובצע כסף וחמדנות ורכושנות ונדיבות וטוּב לב וחימה שפוכה ואיפוק וסבלנות יתר וסובלנות חסרה ואלימות וכניעה ופחד וגאווה... ועוד ועוד כהנה וכהנה התנהגויות שבהן האדם נותן או לוקח תמורה נפשית משום החסר הנפשי שבו. מבחינה זו אין הפרש בין כבש בן שנה תמים הנשחט בבוקר בבוקר או בין הערביים לבין מסירת שטחי מולדת לאוייב השואף להשמיד את המוסרים. בשני המקרים מדובר בנסיון להשקיט נפש סוערת מן החטא. גם אם החטא מדוּמֶה.

    השבמחק
  2. ישר כוח על הסקירה המרתקת.
    עם זאת עושה רושם שהכותב נתן לתפיסה מוקדמת של מהי העמדה הישראלית האותנטית, אל מול זו האלילית, להשפיע על השיקוף שעשה.
    האם היה הקורבן הישראלי שונה בתכלית מזה של עמי הסביבה? לטענת כותב כן. אבל לאור הנתונים שהוא מציג - נוח יותר ונכון יותר לטעמי לומר שהיו שתי תפיסות שהתחרו אחת בשנייה - תפיסה של קרבן כעונה על צרכי האל (מאכל לאל - 'את קרבני') ותפיסה 'רמבמיסטית' של קרבן כסוג של טקס שמבסס קשר עם אל מופשט מבלי להנכיח אותו ואת התפקיד המלא של הקרבן. מעין שריד של התקופה שבה הישראלים הקדומים הושפעו מהתפיסות האליליות.
    אם הנביאים כל כך יוצאים נגד התפיסות של הקורבן כמהותי - מה יותר טבעי מלהניח שהיה בתקופתם מהותי?! ושמה שהיה נהוג ומקובל הוא דווקא ראיה לא רמבמיסטית של הקרבן.
    'עשו לי משכן ושכנתי בתוכם' - האל שכן במשכן ובמקדש ממש! כך ראו את זה. לכן הקורבן שימש אותו ממש כחלק מהצרכים שלו. זה הגיוני. זה שמאוחר יותר זה השתנה, מצויין. אבל לבוא ולהגיד שזה לא מאפיין את הישראלים הקדומים זה מופרך בעיני. אתה מניח מי היה ישראלי אותנטי כתוצאה של האידיאולוגיה הרמבמיסטית שלך ואז מה שלא נכנס לקטיגוריה הוא שולי או לא רלוונטי....

    השבמחק
  3. 1
    "הקרבת קורבנות לאלוהים נתפסת במקרא כפעולה אנושית טבעית וכמעט מובנת מאליה"

    יוו, מה קורה עם החילונים? האם הם נפלו על השכל?

    האם כשאתם מתעוררים על הבוקר, אתם נתקפים בדחף להאכיל איזה אליל עלום, או יש לכם דחף לכוס קפה או לשאר צרכי הגוף? ובימים ההם, "עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ" ולא להתדבק עם איזה אליל עלום. אז איך אפשר לראות בהקרבת הקרבנות כ"פעולה אנושית טבעית"?

    אם מתחילים מאמצע הסיפור, וודאי מגיעים למסקנה, שכאילו "כבר בדור השני לבריאת העולם מסופר על קין והבל המביאים מנחה לה‘, כל אחד מפרי עמלו" אבל מדוע להסתפק בתמצות של "כל אחד מפרי עמלו", ולא לקרוא לילד בשמו? וכי מהו "פרי עמלו"?

    "וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה"

    מי משניהם מילא את ייעודו האנושי כפי שהציב האלהים למוכ'טאר הראשי אדה"ר? שבתחילה: "וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ" ולא לשגע לאלהים את השכל. ואחרי החטא, "וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם" לא שליחות משעממת של הסוכנות היהודית. אלא שליחות של אלהים את האדם, למטרה אחת בלבד. "לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם"! מי לדעתך, האהבל מילא את ייעודו האלהי?

    וכי איזה קרבן היה יותר מושקע?

    בטח תעדיפי את קרבנו של האהבל. בהיותו "מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן" מאשר קרבנו של קין. "מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה". כי כנראה שאצלך, הכל הוא הוקוס פוקוס והתרחש ביום אחד, או בפרק זמן קצר לבריאה.

    "וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל"

    אם רק בדור שביעי החלו ללטוש כלי עבודה. אז נקל לתאר את קושי מלאכתו של קין שהיה "עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה". ללא כלי עבודה. אין לי מושג, איך דאג להשקייה ללא דליים? ואין מה לדבר על חרישה, וניכוש, ושאר עבודות הקרקע. וייתכן, שהשתמש בחדקי חיות כדי לחרוש, או בחדק הפיל כדי להשקות.

    וכי מה השקיע האהבל? מלבד שהיה גיבור על חלשים. אז למה אותו אליל מסטול התלהב מהקרבן של האהבל?

    איך היית מתנהגת עם מישהו שפלש לך לגינה, וקטף מישם פירות ייחודיים שאין דוגמתם בארץ. וברוב חוצפתו, הוא ניסה לשחד איזה בכיר עם אותן פירות. תוך כדי שימוש בכלים שנלקחו מביתך. האם תתני צל"ש לאותו גנב?

    וכי הותר לאהבל להרוג בעלי חיים?

    לא, ולא! "וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ"! המין החי היה פחות מהגדרת "נכסי מלוג" שהרי, אין לו בהם אף לא קניין פירות. ולא הותר אלא להשתעבד בהם בלבד.

    אם בדור המדבר
    "אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃
    וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃" אז אין מה לדבר על הגדרת מקריבי הקרבנות לפני היתר אכילת הבשר, לנוח. וזה כאילו שגיאלו את מזבח ה' בבשר חזיר.

    השבמחק

  4. 2
    אז למה אלהים התלהב מקרבנו של האהבל?

    אלהים תפש שתי ציפורים במכה אחת. מיצד אחד הוא התנקם באהבל, ומצד שני, הוא גאל את קין ולימד אותו, שלא צריך להאכיל איזה אליל. ונתחיל בכך שהאהבל לימד את קין איך שוחטים. וכנראה שבאותה אבן או צור ששחט האהבל את "בְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ", אז באותה אבן קין התאמן עליו. ובגלל האיפה ואיפה של אלהים, מאז קין נהייה חילוני ועזב את השטויות שמכרו לו שצריך להאכיל איזה אליל. ובמקביל, "וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן׃ וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ". ובמקביל עשה הסבה מקצועית "וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ" ונהייה חמור גרם. הם בקושי משפחה בת 3 נפשות, וכבר מתחיל בבניית ערים.

    ומה עושה אלהים באותה שעה?

    כנראה מתפקע מצחוק תוך כדי עישון נרגילה הללויה.

    חמורים שבעולם!
    "הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ"?
    אז אכלת אותה בגדול!

    וכי מה היה ייעודו של המין האנושי? הכי אלהים היה עד כדי כך משועמם, שברא את המין האנושי שיבלבל לו את השכל?

    לא ולא!

    סה"כ שתי מטלות הוטלו על המין האנושי. "פְּר֥וּ וּרְב֛וּ... לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ" מבלי לדרוש כל דבר מצידו. ומשנוכח אלהים שהמוצר שברא עובד תקין, אז עם המספר ראשון שלהם, נעלם לו אי שם במרחבי האולימפוס, מבלי לטרוד את שני החרמנים. ואל דאגה. עבור המספר הנוסף, יצטרך להמתין 130 שנה הכוללים 3 רציחות בתוך המשפחה.

    לא אחת הייתי מפליש רום פיראטי למכשירי אנדרואיד. עד שביום מן הימים הפכתי טאבלט סיני, לחתיכת גרוטאה, שאף מעבדה לא הצליחה לתקן אותו. מסקנה, שאין כמו מערכת ההפעלה המקורית.

    תכונת המין האנושי כפי הגדרת אדה"ר ביום היווצרו הייתה, "וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ" אא"כ אמרה זאת אשתו של אלהים "רוח הקדש" ההיא שנכנסה במריה והביאה את ישוע הנוצרי. ולשם כך, "וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ" וכי למה ומדוע יתבוששו במערומיהם? הכי אדם נורמאלי מתבושש להיות עירום בפני אישתו במקום פרטי? אך אחרי החטא, "וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם"!

    אם אלהים עשה עבורם "כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם", אזיי בהכרח שאלהים הוצרך לשחוט ולהפשיט מינימום שני חיות או בהמות. אבל גיוואלד! אם כל המין החי היו צמחוניים, "וּֽלְכָל־חַיַּ֣ת הָ֠אָרֶץ וּלְכָל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כָּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאָכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן", אז כדי שהבשר לא יהיה אסון אוקולוגי, אז מן הסתם אלהים שרף את הבשר תוך כדי אמירת "א-מח'ייה". ומה הסיק מכך המוח הדפוק של המין האנושי? שריח הבשר השרוף הינו "אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֽה".

    כמעט שכב בעל פרשת דרכים בשתי רשעויות, נותן הצצה לנבכי הנפש של האדם. ועל פי דבריו, לא מדובר בתכונה טבעית. שהרי אם נגיש לתינוק תפוח וארנבת, הוא יאכל את התפוח וילטף את הארנבת. אבל מדובר בהפנוזה עצמית כתוצאה משטיפת המוח של ההורים. https://benyehuda.org/read/933

    השבמחק
  5. "גם על נוח מסופר, שביציאתו מן התיבה בנה מזבח והעלה עליו עולות ’מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור"


    אז מה זה אומר? שהיה מותר לו להקריב? או שההוא ריצה בקרבנותיו את איזה אליל רעבתן?


    אילו הייתם בין היוצאים מהתיבה, עם שם, חם, ויפת, מסתמא הייתם מביטים בסילודין, במעשה אותו שיכור מתהולל, כפי שמביטים בכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. אך שמעתי מאחרי הפרגוד, שאותו שותה המתגולל בקיאו, נצטווה עוד בהיותו בתיבה.


    "כָּל־הַחַיָּה אֲשֶׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הַיְצֵ֣א אִתָּךְ וְשֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃"


    במקום שאותו חמור חמורותיים לראש גבר, יאפשר למין החי להתרבות, במקום זה הוא שלח אותם לחפש 72 בתולים בגן עדן. "וַיָּרַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּאמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּי יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כּֽאֲשֶׁר עָשִׂיתִי׃" אל דאגה, אתם תדאגו להכות אחד את השני ללא התערבות אלהית.


    איך אמר בעל העיקרים?

    שהריגת בעלי חיים, מרגלת אל הרציחה. מה גם "וַיֹּאמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּם ה֣וּא בָשָׂר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃" וכמה נואלו אותם הטוענים שאחר המבול הם המשיכו לחיות חיים ארוכים מעבר ל-120 שנה. ואותם חכמים חושבים שהכל הוא הוקוס פוקוס. אבל המתבונן בקשקושים של התזונה הטבעית המבוססת על פירות וירקות בלבד, בהתאם למאמר הכתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאָכְלָֽה׃" אך מאז היתר אכילת הבשר, על פי זמינותו, ירדה כמובן תוחלת החיים, 120 ומטה.


    https://youtu.be/oKIvQKst_j4

    https://youtu.be/MeUdCfoLOME



    אז בקיצור, אלהים עבד על כולם בעיניים.

    השבמחק
    תשובות
    1. "לפי מה שאחשוב הוא על זה הדרך, כי מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולמוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חנם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש..."

      https://www.sefaria.org.il/Sefer_HaIkkarim%2C_Maamar_3.15.4?vhe=Sefer_Ha-%27ikkarim&lang=he&with=all&lang2=he

      מחק
  6. 4

    ומה בנוגע למין האנושי?


    "וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת־נֹ֖חַ וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיֹּאמֶר לָהֶ֛ם פְּר֥וּ וּרְב֖וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃… וְאַתֶּם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃"


    נו? איך מלמד השיכור המהולל את בניו איך מקיימים מצוות פריייה ורבייה?


    "וַיָּחֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּע כָּרֶם׃"


    כנראה שנדפקה להם הקופסה למין האנושי. כשאחרי החטא "וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשּׁם׃", במקום להיות פ'אלח ולעבוד את האדמה, אז הוא מלמד את בניו להאביס את האלהים. וכשמצווים עליו לפרות ולרבות, אז הוא נזכר בשליחות של "עבודת האדמה". השכל הדפוק שלו, קיבל הצתה מאוחרת.


    על תולדות קין מלעיזים חז"ל:

    "וַיִּקַּח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים - כָּךְ הָיָה דַּרְכָּן שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל אַחַת לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה וְאַחַת לְתַשְׁמִישׁ, זוֹ שֶׁהִיא לְתַשְׁמִישׁ מַשְׁקָהּ כּוֹס שֶׁל עִקָּרִין כְּדֵי שֶׁתֵּעָקֵר וּמְקֻשּׁטֶת כְּכַלָּה וּמַאֲכִילָהּ מַעֲדַנִּים, וַחֲבֶרְתָּהּ נְזוּפָה וַאֲבֵלָה כְּאַלְמָנָה" אף כי כנראה שמדובר בתאומתו של האהבל. ולמך גאל אותה מעגינותה.


    ומה עם שלושת המוסקטרים?


    "וַיָּבֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָיו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל׃" ולוואי שהדפוקים, היו נוהגים לכל הפחות, כמו מנהג בני קין, ומקיימים מצוות "פריה ורביה" עם אישה אחת לפחות.


    "מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ"


    "וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃ - אָמַר רַבִּי יוּדָן מַה טַּעַם כָּל הַדּוֹרוֹת הוֹלִידוּ לְק' שָׁנָה וְזֶה לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת? אָמַר הַקָּבָּ"ה... כָּבַשׁ אֶת מַעְיָנוֹ וְלֹא הוֹלִיד עַד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא יֶפֶת הַגָּדוֹל שֶׁבְּבָנָיו רָאוּי לָעֳנָשִׁין לִפְנֵי הַמַּבּוּל"


    מעניין מדוע רבי יודן אינו ממשיך לשאול, מה הטעם אותו מסטול ממשיך לכבוש מעיינו אף אחרי המבול. ובפרט שהגדול שבבניו עבר זה מכבר את גיל המאה? ואינני מדבר שבצאתם מן התיבה נצטווה אותו סטלן מפורשות "וְאַתֶּם פְּר֣וּ וּרְב֑וּ שִׁרְצ֥וּ בָאָ֖רֶץ וּרְבוּ־בָֽהּ׃"!


    "וַיָּחֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּע כָּרֶם׃"

    כמה זמן לוקח ליטע כרם, עד שפירותיו יהיו ראויים להפיק משקה משכר?


    בטח אצלכם הכל היה הוקוס-פוקוס. באבא נוח אמר: אברא-קדברה: ופתאום

    "מצא נח גפן שגורשה ויצאה מגן עדן ואשכולותיה עמה נטל מפרותיה ואכל וחמד אותם בלבו ונטע ממנה כרם בארץ בו ביום נשתגשגו פירותיה"


    "אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת שֵׁם שֵׁם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֔ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַ֖יִם אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃"


    לא דיי לאותו מסטול המתגולל בקיאו, שבניו עברו את גיל המאה, עכ"ז הם נאלצו להמתין למעלה משנה עד שיותר להם לקיים מצוות "פריה ורביה" כפי שציווה השטן בצאתם מהתיבה.


    באילו בלבולי מוח הלעיט נוח את בניו? כנראה משהו בסגנון:

    "כבר הודעתיך דברי אריסטו בלשונו - אמר זה החוש אשר הוא חרפה לנו - רצונו לומר חוש המישוש המביא לבחור המאכל והמשגל - והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים הפחותים וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם"


    ואם אנחנו יודעים, שאריסטו ומרבית הפילוסופים היו הומוסקסואלים, דבר שנעלם מעיני קדשו של הרמב"ם, אז אני משער שנוח הצליח לשחק אותה כאילו הוא הצליח לכבוש את החומר, וכי אין לו יצרים. אך נקל לתאר את תדהמת חם, כשגילה את השטרונקל מבצבץ מתחת לג'לאביה וגילה לאחיו בחוץ שאביו גם הוא יצור אנוש עם יצרים, ולא אל. והופ, הפתעות כאלה, בטלה-פלא."וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת בְּנֵי־נֹ֔חַ שֵׁם חָ֣ם וָיָ֑פֶת וַיִּוָּלְד֥וּ לָהֶ֛ם בָּנִ֖ים אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל׃" בני נוח קיבלו שכל, והחלו להשריץ ללא אבחנה.

    השבמחק
  7. 5

    "אבות האומה נהגו לבנות מזבחות במקומות רבים בארץ כנען (אברהם [בראשית יב, ז-ח; יג, יח], יצחק [כו, כה]; יעקב [לג, כ; לה, ה]) - כל זה בטרם ניתנה תורה לישראל".


    אז מה זה אומר? שהיה מותר להם להלעיט את אלהים חלב ודם?


    מדוע נתקעת באבות, ודילגת על

    "וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֥וֹת גִּבֹּר בָּאָֽרֶץ׃ הֽוּא־הָיָ֥ה גִבֹּר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃"


    מאז "וַיֹּאמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃" הקדים להתחכם נמרוד על קללת נוח, דווקא ע"י הקרבנות. ובשונה מנוח המסטול שהיה גיבור על בהימות מבוייתות, לא כן נמרוד. "הֽוּא־הָיָ֥ה גִבֹּר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה" שהיה צד חיות טרף, ואותם הוא היה מקריב לפני ה'. ואם כבר הוא זכה להיות האפיפיור השני, אז מה פלא מדוע "וַתְּהִ֨י רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל וְאֶ֖רֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵ֑ה בְּאֶ֖רֶץ שִׁנְעָֽר׃" בזכות הקרבנות, הוא זכה להיות יותר פופולרי מהמסטול, נוח. ובמקום "עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו׃", הוא התחכם לכבוש לעבדים דווקא בבני שם. וכי איזו מלכות היא זו, ללא עבדים? והכל כמובן בגלל שצריך להאכיל איזה אליל.


    "וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּנוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃"


    נו, מה הבעייה?

    וכי אלהים פחד שהם יעלו לשמים וילחמו בו?

    כיום בעידן החלל, רואים שמדובר באזעקת שוא.


    וכי מה רצו בוני המגדל?

    סה"כ "נִבְנֶה־לָּנוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם"


    אין מדובר במגדלי עזריאלי, ובקושי מדובר בבניין של כמה קומות.


    מהי מטרת הבניין?

    "פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃"! שהוא בניגוד למצוות "פְּר֥וּ וּרְב֖וּ" כמה ילדים? "וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָֽרֶץ"! ולא להסתפק כמו משה רבינו עם שני ילדים+כלב.


    אם אלהים ציווה למוכ'טאר הראשי "וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשּׁם׃" הוא נצטווה לעבוד. בעוד את בניו, עליו לאפשר להם להגיע ליעודם. "עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂר אֶחָֽד׃" כנגד זה נתחכמו בוני המגדל. שבמקום שהרב הראשי יצא לעבוד, אפשר לבנות ערים ולהטביע את הפרצוף המסריח של המושל. והמושל, הוא זה שיקבע מי לשבט, ומי לחסד על פי אוסף הפרצופים המסריחים שביד הנתינים. וכי מהי משמעות בניית ערים, ללא מטבעות וגביית מיסים?

    השבמחק

תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.